מאת: שחר בר
זוכה הפרס הראשון בתחרות ״סיפור שמתחיל בשכונה״ 2018
רוח בלהות מהלכת על פני ירושלים. שכינה איומה נחבאת בסלע, זועקת מפעמון הכנסייה ומצריח המואזין. הצליינים רואים את הקולות ושומעים את הברקים, הופכים ברגע לנביאים, למשיחים, למלאכי שרת. תושבי העיר התרגלו זה מכבר לתופעה, ולא התרגשו למראה גבר מזוקן בכתר זרדים וטוגה רפויה, עומד על גג הבית המשותף ברחוב לינקולן, צועק ובוכה בין דודי שמש ואנטנות מחלידות.
בדרכו למר ענתבי בלינקולן 14 נהנה רפי מרוגע השכונה. שמונה שנים שהוא גר בשכירות בדירת הקרקע בלינקולן 3 השייכת גם היא לענתבי המנוול, והמקום יחסר לו. בריזה קלה נושבת ומרמזת ניחוחות יסמין, ושקט קסום שמופר רק על ידי הבולדוזרים והמקדחים ומשאית העפר העמוסה היוצאת מאתר הבנייה ״Lincoln Heights״ ומתנגשת בדחפור שנכנס לאתר ״The house on Lincoln 14״. תושבי חוץ התאהבו בקסם הירושלמי האותנטי המחוספס, בשכנים האומרים מאאתיים ועג'ואים וזוכרים איך אכלו חוביזות במצור ואיך הפגיזו הירדנים בששת הימים, והם קונים את הדירות הישנות מלאות האופי וממהרים להרוס אותן. ורפי מתנחם בידיעה שגם ככה היה זמנו כדייר קצוב, את החספוס הירושלמי יש להשאיר כמובן מחוץ למגדלי הזכוכית והאבן המתרוממים סביב, מסוגרים בחומה היקפית גבוהה, שוערים במדים יושבים מול מסכי מצלמות ומונעים כניסה מירושלמים אסלים. התחרות בין המגדלים עזה ומפרט האבטחה עולה, ובקרוב יימצא בוודאי הקבלן שיציע חפיר עמוק מחופה אבן ירושלמית אוריגינל, במימיו משייטים תנינים רעבים המתכתבים עם קונספט המתחם בעודם לועסים את חתולי השכונה.
המחשבה על התבוסה המתקרבת מרפה את ידיו, הפעם לא יתחדש החוזה ורפי ייאלץ לנדוד למקום אחר. על כן נעצר לצפות במחזה שעל הגג ברוב עניין, מצית סיגריה, חומרים מסרטנים נהדרים מציפים ריאותיו. הייתה החלטה נבונה להפסיק לעשן, אין ספק, הגמילה הייתה קלה משציפה ומאז הוא נהנה הרבה יותר מחצי הקופסה היומית. רפי בהחלט חושב שמגיעה לו הזדמנות שניה, בסך הכול שכח לשלם ארנונה לשנתיים, וחשבונו של מר ענתבי עוקל קלות וגם אירעה איזו אי נעימות עם ההוצאה לפועל. התימהוני סוקר את הציבור הקטן שהתאסף על המדרכה שמתחתיו, עוברי אורח נהנים מתיאטרון רחוב מרגש בדרכם לעבודה וללימודים. הוא מסדר קצת את השיער, מרים את הקול, משפר את הדיקציה הזועמת. כמו אותו עץ שאינו יכול ליפול ביער אם לא נשמע, כך גם נביא הזעם. כלומר, הוא בהחלט יכול ליפול כפי שיוכח בעוד עשר דקות, אך ללא קהל נחרד ומזועזע מדובר בסתם עוד גבר מבולבל שאוחז בנבל.
אמרתי דוד המלך או לא אמרתי? צוהל מאבטח הבניין היוקרתי שממול, שהפקיר עמדה ובא ליהנות מהאקשן. תשלם עשרים כבר יא זין, דורש מאיש התחזוקה שנלווה אליו, כשהתערבו איזו נשמה התגלגלה באומלל הזועם שלמעלה. רופא השיניים השכונתי הקשיש מתערב מבלי שנשאל, מבשר שהאימבציל שעל הגג מדבר אסטונית. ויכוח פומבי פורץ האם אנחנו בעד או נגד האסטונים, דיון סוער בסוגיית מה עשו לנו במלחמה. רפי אוהב את דירתו, בלויה ומרופטת, מהמרפסת רואים את רכס הר הזיתים עד אוגוסטה ויקטוריה. כל הלילה ניסח טיעונים, מדוע אין צורך לעשות עניין משריפת המטבח. הרי לכל אחד זה יכול לקרות, לשכוח ג'וינט דולק בעת שנרדם על האסלה. יש לך שבוע, ציווה ענתבי במכתב רשמי ורפי בא להתחנן על רוע הגזירה. דוד מלך אסטוניה מרגיש שהוא מאבד את הקהל. עם קשה עורף הייתם ונשארתם, הוא מתייפח בייסורים, שוב מסרבים להיגאל. בחמת זעם הוא מנפץ לרסיסים את הנבל על דוד השמש הקרוב. מערכת אספקת המים לא תוכננה לעמוד בפני המתקפה המשונה, צינור נבקע, מים קרים ניתזים בקשת ונקווים בשלוליות על מצע הזפת הדהוי. החוזה המבולבל ניצב תחת זרם המים, מניף זרוע בדרמטיות כלפי מעלה. סוף סוף הגיע המבול המטהר, זרזיף דל ילך ויתעצם עד שיטביעו המים הגואים את האנושות כולה. הטוגה הלבנה המלכותית נצמדת רטובה ושקופה, מגלה טפח וחושפת טפחיים.
מודעת האבל שעל דלת הכניסה נפרדת ממנוחה פליקס, ילדיה הדואבים יושבים שבעה עד תשע בערב. יגון הצאצאים בהחלט ניכר בערימות חפציה של מנוחה המנוחה שכבר הספיקו להיערם בחוץ, בשלט התיווך שנתלה אמש ומודיע בצרפתית על נכס נהדר למכירה. רפי מופתע מהספרים הממלאים את שקית הזבל ונשפכים על הקרקע. מי היה מאמין שהמשופמת שהיה פוגש במכולת של טוביה בחלוק ובכפכפי אמבטיה אהבה לקרוא רומנים נוטפי דם, זרע, ודמעות כדוגמת ״בציפורני התשוקה״, ״אישה במלכודת״, ו״הדוכסית והעגלון״. רפי לעולם אינו קורא זבל שכזה, בכל זאת יש לו סטנדרטים וכבוד עצמי. אף על פי כן הוא מבין ללב הצעירה והיפה שהשתדכה לדוכס המבוגר, ומצאה עצמה עשירה ובודדה כשבעלה יוצא לעסקיו חובקי העולם יחד עם שפחה מולאטית. אין פלא שנפלה לזרועותיו החסונות והרגישות של העגלון, גבר עם לב זהב והרבה זמן פנוי ויכולות ריכוז וקשב של טיגריס צעיר ורענן. לרפי אין זמן פנוי, הוא חייב להכניס את הספר המתפורר לכיס ולחזור לדוכסית מאוחר יותר. ענתבי נוסע בצהריים לטיול בטורקיה, ורפי חייב להספיק ולהסביר אחת ולתמיד את אי ההבנה המשעשעת, שהובילה את דירתו להיות מוכרזת למשך כחודשיים כשטח צבאי סגור ועד היום רמות הקרינה בבוידעם מתקרבות לרמת צ'רנוביל. על שטות כזו לא זורקים דייר, מה קרה לכל ישראל ערבים זה לזה. אך רפי יודע שאין טעם, במוצא אחרון פונה לשמיים ומתחנן מהאל שאינו מאמין בו שייתן צ'אנס אחרון. בתמורה לנס, הוא נודר, יחזור בתשובה שלימה ויפסיק לגעת בעצמו.
הקהל שעל המדרכה מתמוגג, סופר לאחור יחד עם משיח השקר. לו היה ניחן באמת בראיית הנולד היה מבין שאין טעם בדדליין שנתן לאלוהים לתחילת המבול. השמיים ריקים לחלוטין, אין ענן באופק. לא מדובר כאן בבעיית תקשורת, האל מבין כמובן את השפה שבה הוא נדרש לפתוח את ארובות השמיים. אלא שמאז ומתמיד נדהם מחוצפתם של בני האדם, חוצפה ללא גבול ושיעור, להציב לבורא עולם ותולה ארץ לוחות זמנים ומטלות לביצוע. סירנות נשמעות, שירותי ההצלה מצאו סוף סוף את זירת האירוע, ארבעים דקות בלבד לאחר שהזעיקו אותם השכנים. דוד המלך מסיט מבטו אל האמבולנס והניידת ומאבד את שיווי המשקל, נופל מרחק קומה אחת אל המרפסת של ענתבי, שנשען קלות מחוץ למעקה ומציץ מרותק למעלה. הוא מנסה נואשות להיאחז במעקה ובקשיש ובחיים בכלל, ענתבי המופתע אוחז בו בחזרה והשניים עפים יחד לעבר העולם הבא. אי שם בספירות הבריאה העליונות אלוהים נותן במלאכיו מבט מיתמם, חוזר לעיסוקיו. בעבר נכווה מיחסי ציבור שליליים וכעת שומר על מדיניות של עמימות, לא מאשר ולא מכחיש מעורבות בשום אסון שמתרחש על פני האדמה. רפי ההמום פונה לחזור הביתה, מתעלם מהמולת החובשים המבצעים לשווא ניסיונות החייאה בצמד הנופלים. בדרך הוא מפנה מבטו אל פיסת הרקיע הקטנה, המציצה בין העגורנים והפיגומים המתנשאים סביב. בנימוס המתחייב הוא שואל את הקב״ה אם יוכל להחליף את הנדר שלכולם ברור שלא יעמוד בו למשהו פשוט יותר, אולי ילך לכותל וישים פתק נחמד או משהו בסגנון.
