הצבוּע המאושר: אגדה לאנשים עייפים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הצבוּע המאושר: אגדה לאנשים עייפים
הוספה למועדפים

הצבוּע המאושר: אגדה לאנשים עייפים

4 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

הנרי מקסימיליאן בירבום היה קריקטוריסט, סופר ודנדי אנגלי שנולד בלונדון ב-1872. הוא התחנך באוקספורד, ובשנת 1892 פרסם לראשונה כתב העת "סטראנד" את הקריקטורות שלו: ציורים פרודיים, מסוגננים ומתוחכמים ביותר. בירבום כתב רומן אחד, מחזות, סיפורים קצרים, סקירות והרצאות, שנהג לפרסם בנפרד, במהדורות יפות ומוקפדות.ב-1916 בירבום מפרסם סיפור ארוך שבורחס וביוי קסארס מחשיבים כ"הסיפור המושלם". ב1919 פרסם את "שבעה גברים", אוסף סיפורים קצרים מופתיים הכולל את ה"הצבוע המאושר", ועוד מסיפוריו הטובים ביותר. בשנת 1910 התחתן בירבום עם השחקנית הבריטית-אמריקאית פלורנס קאהן והשניים התיישבו ברפאלו שבאיטליה, ושם, למעט חזרות בודדות לאנגליה במהלך מלחמות העולם הראשונה והשנייה, התגוררו עד סוף חייהם. בירבום קיבל תואר אבירות ב-1939, אף שהשתעשע בציור קריקטורות של משפחת המלוכה. לאחר מות אשתו בשנת 1951 התגורר מקס עם מזכירתו, אליזבת יונגמן, ונשא אותה לאישה כמה שבועות לפני מותו בגיל 84.

ניתן לרכישה גם במארז

תקציר

אולי רציתם לפרוש מהחיים לשעתיים ולקרוא יצירה אינטנסיבית ומשעשעת, קופצנית ואירונית, מלאת חמלה ואלגנטיות, שנגמרת בפתרון עלילתי מושלם? קחו לכם את "הצבוע המאושר" של הדנדי, הקריקטוריסט והסופר הענק מקס בירבום.
 
מה קורה בנובלה: לורד הֶל הוא מהמר כפייתי, אדם מפוקפק ורודף שמלות המתאהב פתאום ברקדנית צעירה ששמה ג'ני, הנראית לו התגלות. היא באה לעולם להציל את נפשו. הוא לא חושב פעמיים ומציע לה נישואים. ג'ני לא חושבת פעמיים ודוחה אותו, כי היא רוצה לחיות עם אדם בעל פני מלאך. לורד הל, מיואש, מזמין לעצמו מסכת מלאך ועוטה אותה במטרה לרמות את אהובתו. אבל נראה שכוחותיה של המסכה יפתיעו את לורד הל, שטרנספורמציות אישיות בלתי פוסקות חלות בו.
 
תומאס וולף, חורחה לואיס בורחס ורוברטו בולניו התאהבו באמנות הכתיבה של בירבום, וכעת מגיע תורנו לקרוא את סיפוריו כמעין יצירה קאמרית מהבארוק האיטלקי, או כשיר שישמח אותנו ויהדהד בראשנו כמנטרה מרוממת רוח.

פרק ראשון

איש מאלה שהתהוללו עם הנסיך העוצר, כך אומריםi, לא היה מרושע ולוּ כדי מחצית מלורד ג'ורג' הֶל. לא אטריח את קוראי הקטנים בתיאור ארוך של רשעותו המופלגת. אך עליהם לדעת שהיה חמדן, אכזרי וסורר. לדאבוני אין ספק כי פעמים רבות נשאר ב"בית קַרלטוֹן" אף שהשעה לשכב לישון חלפה לה מזמן, שיחק שם במשחקים, ועל פי רוב אכל ושתה יותר מכפי מידתו. חיבתו לבגדים מהודרים היתה כה גדולה עד שלבש בימי חול בגדים מרהיבים כמו אלה שהאנשים הטובים לובשים בימי ראשון. הוא היה בן שלושים וחמש, ומקור של צער גדול להוריו.
 
 
i הכוונה לג'ורג' הרביעי, שבטרם עלותו על כס המלכות שימש נסיך עוצר בשעה שאביו, ג'ורג' השלישי, היה חולה ובלתי כשיר לשמש שליט בפועל. (הערת המתרגמת)
 
והגרוע מכול היה ששימש דוגמה כה רעה לזולתו. הוא כלל לא ניסה להסתיר את מעשיו הרעים; כך שלבסוף ידעו כולם כמה הוא מחריד. למעשה, אני חושב שהוא היה גאה להיות מחריד. כשבָּנַסטֶר טַרלֵטוֹן תיאר את ה"בחורים בני זמננו", הוא הציע לראות בכנותו המופלגת של הלורד, שתוכו היה כברו, מעלה שתשיא אותנו לסלוח על אחדות ממגרעותיו הנתעבות. קשה לי אמנם לסתור את דעתו של אדם שאינו עוד בין החיים, אך אני טוען שהכֵּנות טובה רק אם היא מגלה מעשים טובים או רגשות טובים, וכאשר היא מגלה רוע, אף היא רעה.
בסופו של דבר כיפר לורד ג'ורג' הל על כל חטאיו, וכל ימי חייו לא נודע לאיש בעולם כיצד עשה זאת. את הסיבה להיעלמותו המוזרה והפתאומית מחוגי החברה שזמן כה רב חג בהם, ואז חדל לחוג, אגלה כאן. אני סבור שקוראי הקטנים יבינו אז שכל גזר דין זועם שחרצו בעניינו, ראוי שיישקל שנית, ואולי אף יבוטל. אשאיר את אדוני הלורד בידיהם. אבל איני מבקש ללמד עליו זכות בגלל כנותו, שאחדים מחבריו כה העריצוה. היו אף אחדים, כן! כה חלשים וכה סוררים עד שסברו כי נאה הדבר שיש לאדם תואר היסטורי ואין לו מצפון. "הנה ג'ורג' הל," נהגו לומר. "אתה נראה כה מרושע, אדוני הלורד!" האצילות מחייבת, אתם מבינים, ולכן על בן אצולה להיזהר מאוד בשמו הטוב. ברשעות אלמונית יש נזק מועט.
אני שמח לציין שאנשים רבים עמדו בפני הקסם של תוארו, והסתייגו מלורד ג'ורג' עד כדי כך שכל אימת שנכנס לחדר פנו מיד אל הדלת, וצפו בו בחומרה יתרה מבעד לחור המנעול. מדי בוקר, כשטייל ברחוב פיקדילי, נהגו לעבור כאיש אחד לצד השני ולהשאיר אותו בחברת חבריו הרַעים, בצד המכונה "האפל" עד עצם היום הזה. לורד ג'ורג' [יוונית: schetlios]ii היה אדיש למדי למפגן הזה. אכן, הוא נראה שווה נפש לחלוטין, וכשאספו הגברות את שולי חצאיותיהן כשעברו על פניו, העיף מבט אגבי בקרסוליהן.
 
ii האכזר, שם תואר שהומרוס משתמש בו לאודיסאוס. (הערת המתרגמת)
 
לשמחתי, מעולם לא ראיתי את כבוד הלורד. אומרים שהיה דומה למדי לקליגולה, עם קורטוב סר ג'ון פַלסטַף, ושלעתים, בבוקרי החורף ברחוב סיינט ג'יימס, היו הילדים הקטנים מהסים את להגם ונצמדים באימה לחצאיות אומנותיהם כשראו אותו מתקרב (ג'נטלמן עצום ומבעית שכמותו!), בשעה שרוח מזרחית פרעה את כובע פרוות הבונה שלו ואת הפרווה סביב צווארו ופרקי ידיו, והצליפה בלחייו הארגמניות עד שנצבעו ארגמן כהה מהרגיל. "המלך תפלצת" קראו לו בחדרי הילדים. בשעות שגם הילדים היו רעים, צפו האומנות שלהם את בואו מהארובה או מארון המצעים, ואז הם התנהגו יפה תמיד. ללמדכם שבידיהן של אומנות, אפילו בני בליעל הם כוח מיטיב.
אמת שהלורד לא עישן — תכונה שהיא בלי ספק שלילית, ולמגינת לבי נדמה שאף היא מאופנות השעה — אבל כאן מסתיימת בחטף רשימת מעלותיו. הוא אהב את העיר ואת תענוגות העיר אהבה שלא ידעה שובע, ואילו השפעותיהם המזככות של האגמים האנגליים שלנו כמעט שלא היו ידועות לו. הוא נהג להתפאר שעשרים שנה לא ראה נורית, ופעם כינה את הטבע "גן עדן של שוטים". לונדון היתה נקודת הציון היחידה במפת הנפש שלו. לונדון סיפקה את כל משאלותיו. האם לא מדהים לחשוב שמעולם לא בילה יום מאושר, או יום כלשהו, ב"פוֹלַרד צ'ייס", אותה אחוזה רבת קסם במחוז הַרטפוֹרד, שזכה בה מידי סר פוֹלַרד פוֹלַרד בהטלת קובייה במועדון "בּוּדל'ס" ביום הולדתו השבעה־עשר? מרושע וגס רוח כתמיד, סירב לתת לבָּרוֹנֵט המרושש הזדמנות ל"נקמה". גס רוח וחצוף כתמיד, הציע לשכּן אותו בבקתת השומר — הצעה שהתקבלה, בתום היסוס קל. "התפקיד שלו הוא משחק ילדים, בחיי," נהג לורד ג'ורג' לומר; "הוא אף פעם לא צריך לפתוח לי את השער."1 וכך העלו שערי הברזל האדירים של "פולרד צ'ייס" חלודה, ואזוב פשט בשביליה. איילים שוטטו באכסדראותיה. לא צמחו בה אלא פרחי בר. בקרקעית בריכת האבן הקטנה שפעם הביט לתוכה, בין צמחי המים ופרחי הנופר, שכב פאון השיש באשר נפל.
מכל החטאים שחטא הלורד בימי חייו לא היה חטא מחושב יותר מהזנחת "פולרד צ'ייס". היו שלחששו (והוא כלל לא טרח להכחיש) שזכה בה באמצעים לא כשרים, בקובייה מזויפת. ואכן, שום שחקן קלפים בסיינט ג'יימס לא רימה בהתמדה גדולה ממנו. ומאחר שהיה עשיר ולא היו לו אישה ומשפחה לכלכל, ומאחר שמזלו שיחק לו תמיד, איני יכול בשום אופן לתרץ את התנהגותו. פעם ב"בית קרלטון", בנוכחותם של הגמונים ושרים רבים, הגדיל לעשות ותבע מהנסיך העוצר 5000 גינאות שזכה בהן מידו במרמה כמה חודשים לפני כן, ואף הכריז שלא יעזוב את המקום עד שיקבלן. הוד מעלתו, בקור הרוח העילאי הידוע שלו, הזמין אותו להישאר כאורח; ולורד ג'ורג' אכן נשאר שם כמה חודשים. לאחר הדברים האלה, לא נופתע לקרוא ש"לעתים רחוקות ישב למשחק ה'לימבו' האופנתי כשבתוך שרוולו פחות מארבעה, ולעתים אף שבעה, קלפי אס."2 אנחנו יכולים רק להשתומם שנוכחותו נסבלה כלל.

הנרי מקסימיליאן בירבום היה קריקטוריסט, סופר ודנדי אנגלי שנולד בלונדון ב-1872. הוא התחנך באוקספורד, ובשנת 1892 פרסם לראשונה כתב העת "סטראנד" את הקריקטורות שלו: ציורים פרודיים, מסוגננים ומתוחכמים ביותר. בירבום כתב רומן אחד, מחזות, סיפורים קצרים, סקירות והרצאות, שנהג לפרסם בנפרד, במהדורות יפות ומוקפדות.ב-1916 בירבום מפרסם סיפור ארוך שבורחס וביוי קסארס מחשיבים כ"הסיפור המושלם". ב1919 פרסם את "שבעה גברים", אוסף סיפורים קצרים מופתיים הכולל את ה"הצבוע המאושר", ועוד מסיפוריו הטובים ביותר. בשנת 1910 התחתן בירבום עם השחקנית הבריטית-אמריקאית פלורנס קאהן והשניים התיישבו ברפאלו שבאיטליה, ושם, למעט חזרות בודדות לאנגליה במהלך מלחמות העולם הראשונה והשנייה, התגוררו עד סוף חייהם. בירבום קיבל תואר אבירות ב-1939, אף שהשתעשע בציור קריקטורות של משפחת המלוכה. לאחר מות אשתו בשנת 1951 התגורר מקס עם מזכירתו, אליזבת יונגמן, ונשא אותה לאישה כמה שבועות לפני מותו בגיל 84.

עוד על הספר

ניתן לרכישה גם במארז

הצבוּע המאושר: אגדה לאנשים עייפים מקס בירבום
איש מאלה שהתהוללו עם הנסיך העוצר, כך אומריםi, לא היה מרושע ולוּ כדי מחצית מלורד ג'ורג' הֶל. לא אטריח את קוראי הקטנים בתיאור ארוך של רשעותו המופלגת. אך עליהם לדעת שהיה חמדן, אכזרי וסורר. לדאבוני אין ספק כי פעמים רבות נשאר ב"בית קַרלטוֹן" אף שהשעה לשכב לישון חלפה לה מזמן, שיחק שם במשחקים, ועל פי רוב אכל ושתה יותר מכפי מידתו. חיבתו לבגדים מהודרים היתה כה גדולה עד שלבש בימי חול בגדים מרהיבים כמו אלה שהאנשים הטובים לובשים בימי ראשון. הוא היה בן שלושים וחמש, ומקור של צער גדול להוריו.
 
 
i הכוונה לג'ורג' הרביעי, שבטרם עלותו על כס המלכות שימש נסיך עוצר בשעה שאביו, ג'ורג' השלישי, היה חולה ובלתי כשיר לשמש שליט בפועל. (הערת המתרגמת)
 
והגרוע מכול היה ששימש דוגמה כה רעה לזולתו. הוא כלל לא ניסה להסתיר את מעשיו הרעים; כך שלבסוף ידעו כולם כמה הוא מחריד. למעשה, אני חושב שהוא היה גאה להיות מחריד. כשבָּנַסטֶר טַרלֵטוֹן תיאר את ה"בחורים בני זמננו", הוא הציע לראות בכנותו המופלגת של הלורד, שתוכו היה כברו, מעלה שתשיא אותנו לסלוח על אחדות ממגרעותיו הנתעבות. קשה לי אמנם לסתור את דעתו של אדם שאינו עוד בין החיים, אך אני טוען שהכֵּנות טובה רק אם היא מגלה מעשים טובים או רגשות טובים, וכאשר היא מגלה רוע, אף היא רעה.
בסופו של דבר כיפר לורד ג'ורג' הל על כל חטאיו, וכל ימי חייו לא נודע לאיש בעולם כיצד עשה זאת. את הסיבה להיעלמותו המוזרה והפתאומית מחוגי החברה שזמן כה רב חג בהם, ואז חדל לחוג, אגלה כאן. אני סבור שקוראי הקטנים יבינו אז שכל גזר דין זועם שחרצו בעניינו, ראוי שיישקל שנית, ואולי אף יבוטל. אשאיר את אדוני הלורד בידיהם. אבל איני מבקש ללמד עליו זכות בגלל כנותו, שאחדים מחבריו כה העריצוה. היו אף אחדים, כן! כה חלשים וכה סוררים עד שסברו כי נאה הדבר שיש לאדם תואר היסטורי ואין לו מצפון. "הנה ג'ורג' הל," נהגו לומר. "אתה נראה כה מרושע, אדוני הלורד!" האצילות מחייבת, אתם מבינים, ולכן על בן אצולה להיזהר מאוד בשמו הטוב. ברשעות אלמונית יש נזק מועט.
אני שמח לציין שאנשים רבים עמדו בפני הקסם של תוארו, והסתייגו מלורד ג'ורג' עד כדי כך שכל אימת שנכנס לחדר פנו מיד אל הדלת, וצפו בו בחומרה יתרה מבעד לחור המנעול. מדי בוקר, כשטייל ברחוב פיקדילי, נהגו לעבור כאיש אחד לצד השני ולהשאיר אותו בחברת חבריו הרַעים, בצד המכונה "האפל" עד עצם היום הזה. לורד ג'ורג' [יוונית: schetlios]ii היה אדיש למדי למפגן הזה. אכן, הוא נראה שווה נפש לחלוטין, וכשאספו הגברות את שולי חצאיותיהן כשעברו על פניו, העיף מבט אגבי בקרסוליהן.
 
ii האכזר, שם תואר שהומרוס משתמש בו לאודיסאוס. (הערת המתרגמת)
 
לשמחתי, מעולם לא ראיתי את כבוד הלורד. אומרים שהיה דומה למדי לקליגולה, עם קורטוב סר ג'ון פַלסטַף, ושלעתים, בבוקרי החורף ברחוב סיינט ג'יימס, היו הילדים הקטנים מהסים את להגם ונצמדים באימה לחצאיות אומנותיהם כשראו אותו מתקרב (ג'נטלמן עצום ומבעית שכמותו!), בשעה שרוח מזרחית פרעה את כובע פרוות הבונה שלו ואת הפרווה סביב צווארו ופרקי ידיו, והצליפה בלחייו הארגמניות עד שנצבעו ארגמן כהה מהרגיל. "המלך תפלצת" קראו לו בחדרי הילדים. בשעות שגם הילדים היו רעים, צפו האומנות שלהם את בואו מהארובה או מארון המצעים, ואז הם התנהגו יפה תמיד. ללמדכם שבידיהן של אומנות, אפילו בני בליעל הם כוח מיטיב.
אמת שהלורד לא עישן — תכונה שהיא בלי ספק שלילית, ולמגינת לבי נדמה שאף היא מאופנות השעה — אבל כאן מסתיימת בחטף רשימת מעלותיו. הוא אהב את העיר ואת תענוגות העיר אהבה שלא ידעה שובע, ואילו השפעותיהם המזככות של האגמים האנגליים שלנו כמעט שלא היו ידועות לו. הוא נהג להתפאר שעשרים שנה לא ראה נורית, ופעם כינה את הטבע "גן עדן של שוטים". לונדון היתה נקודת הציון היחידה במפת הנפש שלו. לונדון סיפקה את כל משאלותיו. האם לא מדהים לחשוב שמעולם לא בילה יום מאושר, או יום כלשהו, ב"פוֹלַרד צ'ייס", אותה אחוזה רבת קסם במחוז הַרטפוֹרד, שזכה בה מידי סר פוֹלַרד פוֹלַרד בהטלת קובייה במועדון "בּוּדל'ס" ביום הולדתו השבעה־עשר? מרושע וגס רוח כתמיד, סירב לתת לבָּרוֹנֵט המרושש הזדמנות ל"נקמה". גס רוח וחצוף כתמיד, הציע לשכּן אותו בבקתת השומר — הצעה שהתקבלה, בתום היסוס קל. "התפקיד שלו הוא משחק ילדים, בחיי," נהג לורד ג'ורג' לומר; "הוא אף פעם לא צריך לפתוח לי את השער."1 וכך העלו שערי הברזל האדירים של "פולרד צ'ייס" חלודה, ואזוב פשט בשביליה. איילים שוטטו באכסדראותיה. לא צמחו בה אלא פרחי בר. בקרקעית בריכת האבן הקטנה שפעם הביט לתוכה, בין צמחי המים ופרחי הנופר, שכב פאון השיש באשר נפל.
מכל החטאים שחטא הלורד בימי חייו לא היה חטא מחושב יותר מהזנחת "פולרד צ'ייס". היו שלחששו (והוא כלל לא טרח להכחיש) שזכה בה באמצעים לא כשרים, בקובייה מזויפת. ואכן, שום שחקן קלפים בסיינט ג'יימס לא רימה בהתמדה גדולה ממנו. ומאחר שהיה עשיר ולא היו לו אישה ומשפחה לכלכל, ומאחר שמזלו שיחק לו תמיד, איני יכול בשום אופן לתרץ את התנהגותו. פעם ב"בית קרלטון", בנוכחותם של הגמונים ושרים רבים, הגדיל לעשות ותבע מהנסיך העוצר 5000 גינאות שזכה בהן מידו במרמה כמה חודשים לפני כן, ואף הכריז שלא יעזוב את המקום עד שיקבלן. הוד מעלתו, בקור הרוח העילאי הידוע שלו, הזמין אותו להישאר כאורח; ולורד ג'ורג' אכן נשאר שם כמה חודשים. לאחר הדברים האלה, לא נופתע לקרוא ש"לעתים רחוקות ישב למשחק ה'לימבו' האופנתי כשבתוך שרוולו פחות מארבעה, ולעתים אף שבעה, קלפי אס."2 אנחנו יכולים רק להשתומם שנוכחותו נסבלה כלל.