האסיפה האחרונה

 

המסך ירד על ההופעה האחרונה לעונה. עד השעות הקטנות של הלילה חגגנו בפאב קטן בצ'לסי. שמחים, עליזים, מבושׂמים מבירה ומיין, מתחבקים ומתנשקים, מתגפפים אלה באלה: רקדנים ורקדניות, אנשי קול ותאורה, מלבישות, מאפרת, מפיקה, המנהל האמנותי, ואפילו הפיזיותרפיסטית הקשוחה, המביאה מרגוע והרפיה ברגעים קשים, הצטרפה. כולם היו שם.

הייתי עטופה בקרבה נעימה של הכרת תודה. שוב ושוב ניסו לגרור אותי, מי בכוח, מי בעדינות, מי בתחינה ומי בליטוף אוהב - מפינה חשוכה שבקצה הפאב, כשאני אוחזת בידי כוס יין - למרכז ההילולה. מחיאות הכפיים הנרגשות בסיום ההופעה תופפו בראש כולנו בקצב מטרף. המשכנו משועשעים לקוּד ולהשתחוות זה לזו, החלפנו תכניות ורעיונות לחופשה הקצרה המחכה לנו עד תחילת החזרות למופע חדש.

מרחפת ברחובות, מנומנמת ועייפה, לא ראיתי דבר מחזיונות הלילה שחלפו מבעד לחלון המונית שהסיעה אותי הביתה. ייחלתי רק לבואו של יום ראשון שקט, לשינה מתמשכת עד לשעת צהריים ולקפה הטוב שלאחריה. אז אתפנה לעשות קצת סדר בדירה שנשכחה לגמרי בחודשים האחרונים. כל כך הייתי שקועה בחזרות, מותשת ממתח הבכורה, מהמתנה מורטת עצבים לתגובות הקהל, לביקורת, דואגת לרקדנים הסוחטים כל שריר בגופם ונזקקים לטיפול צמוד. פקעת הלחץ העצומה הזאת התפוגגה לבסוף במופע שהעלינו באולם גדול ומפואר, מלא בקהל נרגש, מוצפים בעונג של הצלחה גדולה, מעל ומעבר למצופה.

צלצול טלפון, שעתיים לאחר שנרדמתי, העיר אותי באחת. חששתי שאולי אירע משהו לא טוב למי מחברי הלהקה בדרכם לבתיהם. תאונת דרכים, קטטת שיכורים, שוטר עצבני - מי יודע, הכול אפשרי בלונדון הסואנת. הטלפון האלחוטי היה זרוק אי שם בחדר וצלילו העמום לא הסגיר את מקום מחבואו. הצלצול פסק, חזרתי למיטה, בטוחה שמדובר בטעות במספר, אבל הסתבר שמישהו מאוד עקשן נמצא מעברו השני של הקו, והוא שב וצלצל עד שלא נותרה לי ברירה אלא לגשש אל המכשיר שהבהב בינות ערימת בגדים הממתינה בסבלנות לשעתה אצל מכונת הכביסה.

"הלו, יערה, את שומעת אותי, זה אלון. מצטער על השעה המוקדמת, אבל רציתי להודיע לך שגדעון מת הלילה, תתארגני ותבואי להלוויה".

שתקתי שניות ארוכות, מתקשה לקלוט את הבשורה שנחתה עלי. הדבר הכי מפתיע והכי לא צפוי קרה: אבא מת. האיש החזק והאלמותי הזה - איננו.

"אבל אבא היה כל כך בריא, מתי זה קרה, מה היה לו, איפה אמא, אפשר לדבר אִתה?"

"הוא נפטר הלילה בבית החולים בצפת, תשתדלי להגיע כמה שיותר מהר, אנחנו מחכים רק לך".

הבנתי שאחי הטוב לא ינדב לי פרטים נוספים והסתפקתי במשפט קצר: "עכשיו חמש לפנות בוקר, יום ראשון, הכול סגור. אנסה למצוא מקום בטיסה ואודיע לכם ברגע שאדע, אני יכולה לדבר עם אמא?" ביקשתי שוב.

אלון, זמנו דוחק, מיהר לסיים את השיחה: "היא ישנה, חזרה מאוחר מבית החולים, הילה ואני הגענו לא מזמן מתל אביב ואני צריך להכין את ההלוויה. חשוב לי לדעת מתי את מגיעה כדי לקבוע סופית את המועד ולהודיע לכולם. תתקשרי לאמא או אלי לנייד. מישהו מאתנו יענה. אגב, החלטנו לשבת 'שבעה' בבית של ההורים, תכנני את הזמנים בהתאם, נדבר אחר כך, ביי".

חגיגת הלילה הגדולה נמחקה באחת. מַשבִּיתֵי השמחות מהעמק יודעים תמיד מתי להפתיע. המחשבות המפנקות על ימי חופש ומנוחת סוף שבוע בכפר, נמוגו באחת. נכנסתי למיטה, התכסיתי בשמיכת הפוך העבה, מנסה לעכל את משמעות הודעתו של אלון, דואגת לאמא שנשארה לבד, וכבר מוטרדת מארגון הטיסה הבלתי צפויה. הצצתי בשעון, עוד מעט שש, בחוץ חושך וגשם טורדני, יום ראשון ואין עם מי לדבר, הסוכנויות סגורות. בטח לא אצליח להשיג כרטיס, ואם אגיע לקיבוץ מאוחר מדי יקבלו את פני פרצופים חמוצים.

סחוטה ועייפה קמתי אל חיפוש אחַר מישהו שיסייע לי להשיג כרטיס, לא משנה כמה יעלה. ידעתי שאתקשה מאוד לפרוץ את מחסומי הביורוקרטיה האנגלית ואת קדושת יום ראשון. לבסוף העזתי להתקשר לדבי, המפיקה של הלהקה, האחת והיחידה שתעשה בעבורי את הבלתי אפשרי. צלצול הטלפון היה גם לה מנגינת השכמה בלתי מתוכננת, אפילו אכזרית. מותשת כמוני ממסיבת הלילה, לא הבינה מה אני רוצה מחייה. שלחתי אותה לשטוף פנים, לשתות כוס מים, והטלתי עליה משימה: כרטיס הלוך ושוב לישראל. היום, או במקרה הגרוע מחר, וחזרה שמונה ימים לאחר מכן.

דבי אכן עשתה את מה שהיא יודעת לעשות הכי טוב: לפרוץ מחסומים ולסלק מכשולים. לאחר כמה טלפונים השיגה כרטיס הלוך למחר, יום שני, בשעת לילה מאוחרת, וחזור כעבור שבוע, ביום שלישי בערב. הכרטיס, כך דיווחה, ימתין בדלפק בשדה התעופה ולי נותר רק להגיע אליו בזמן, וממנו להלוויה בקיבוץ שכבר שנתיים לא הייתי בו.

התקשרתי לאמא. קול לא מוכּר ענה לי. ביקשתי לדבר עם גרטה, והילה שהרימה את השפופרת שמחה לשמוע את קולי ורצתה לדעת מתי אגיע. מסרתי לה את הפרטים והיא הבטיחה להעביר אותם לאלון. הילה דיווחה שנותרו דברים רבים לסדר עד ללוויה ואין בעיה אם אגיע רק ביום שלישי בבוקר, ואולי אפילו עדיף כך, כי אז יצליחו לסיים את ההכנות בלי לחץ.

לא הצלחתי להבין באיזה הכנות מדובר. מן העבר השני נשמע עכשיו קולה של אמא. שקטה, אצורה כדרכה, התחמקה מלספר מה בדיוק קרה, הרגיעה אותי שאבא לא סבל. הכול קרה במהירות והיא היתה לצדו רוב הזמן. אמא שאלה בזהירות האם נטלתי חופשה ושמחה לשמוע שאשאר שמונה ימים.

 

למחרת בבוקר, שקועה בכורסתי העתיקה - מציאה נדירה מבזאר יום שבת בנוטינג היל - מתלבטת מה לקחת, למי להודיע, האם בכלל להודיע או להיעלם כהרגלי לימים ארוכים - הטלפון צלצל והילה היתה על הקו: "הי יערה, אלון ביקש להודיע שההלוויה ביום שלישי בשתיים בצהריים. נדאג שיאספו אותך משדה התעופה. גרטה בסדר, אני אִתה כל הזמן". שאלתי אם אלון נמצא לידה, ואפשר לדבר אתו. "אלון לא כאן", השיבה בחיתוך מהיר, "עסוק מאד בהכנות להלוויה".

המשכתי להתנהל בעצלתיים, מתחמקת מלהתמסר לסידורי הטיסה, מנחשת מה קורה עכשיו בקיבוץ. אלון עסוק בענייני הלוויה והילה דואגת למשפחה, ממש כמו לפני שנים, כשהיא ואלון טיילו בפעם הראשונה יחד בלונדון. אני אז כוריאוגרפית בראשית דרכי, עובדת עם להקות שוליים קטנות והיא - אשתו הטרייה של אחי - התקשרה אלי שוב ושוב כדי לתאם פגישה, מנסה בעקשנות למלא חלל ריק של קשר משפחתי רופף. שמעתי ברקע את אלון לוחש לאוזנה, "עזבי, לא משנה, בפעם אחרת", והתחמקתי בתירוצים קלושים, מעדיפה לא לפגוש את ממלאת מקומה של דליה, אשתו הראשונה של אלון, חברתי הטובה שמתה. הילה לא נכנעה ולא הרפתה, עד שהסכמתי להיפגש לארוחת צהריים במסעדה יוונית נחמדה ליד הייד פארק, בסמוך למרתף המחניק והדחוס בו התקיימו החזרות.

הארוחה היתה סיוט. חיפשנו נואשות על מה לדבר. אלון ואני גדלנו בעולמות שונים, בית הילדים היה ביתנו, חברי הקבוצה היו אחינו ואחיותינו האמתיים. בחדר ההורים התארחנו דרך קבע בשעת אחר הצהריים ובשבת. אבא, שאת רוב זמנו בילה בעבודה ובעניינים חשובים מחוץ לקיבוץ, היה במידה רבה אורח. אלון רצה להסתלק מוקדם ככל האפשר אל עיסוקי הבנים ואני רציתי להישאר עם אמא בחדר לתמיד. אף פעם לא ישבנו ודיברנו שנינו לבד, אלון ואני. כמעט ולא החלפנו מילים, לא חלקנו חוויות, גם לא הלכנו מכות, לא התבדחנו ולא השתוללנו יחד. בטח לא שיתפנו ברגשות. שם, בקיבוץ, זה נראה טבעי. במסעדה בלונדון מה שהיה טבעי התברר כנכות נפשית אומללה ומייסרת, אולי לא ניתנת לתיקון.

אלון אכל ושתק, לא החליף אתי מילה, פניו היו כעוסות, כמו אומרות לי 'נגמר סופית הסיפור של דליה, עשיתי מה שטוב ומתאים לי ואני לא מתכוון להסביר או להתנצל'. עיני התכלת היפות והחודרניות שלו פנו לרחוב, עקבו אחרי נשים צעירות, רובן מוסלמיות, שלקחו את ילדיהן מגן שנמצא בקומת המרתף של בית שבעברו השני של הרחוב. הילה השתדלה ככל יכולתה להציל את הפגישה מקריסה מוחלטת. היא שאלה וחקרה על המופע המתוכנן. עניתי בנימוס־מתחייב. סיפרתי שאנחנו עובדים על ריקוד מודרני, העוסק בדילמת הפרידה. הרקדנים, כמוני, רובם זרים שנטשו בית ומולדת, מיעוטם אנגלים. הגנבתי בזהירות מבטים חטופים לשעון, סופרת דקות שיחלפו עד תום ההפסקה בחזרות, ויגאלו את שלושתנו מעוּלה הכבד של הפגישה, למרות האוכל המשובח שהוגש לנו ובעל הבית הידידותי - גולה קפריסאי, שנמלט לכאן אחרי שהתורכים פלשו לארצו והִרבה לדבר בגנות המוסלמים, אויבנו המשותפים שמעבר לחלון, וזכה לאהדתו הרבה של אלון, שהתעניין בקורות אותו, היכן גר בתקופת הפלישה, למה נמלט מארצו וכיצד הגיע ללונדון. את השיחה אתי השאיר להילה, כשהוא חומק בנימוס מהפצרותיו של הקפריסאי - לטעום מן הקינוחים המיוחדים, מעשה ידי אשתו.

מאז אותה פגישה בלונדון הילה ואני כמעט ולא דיברנו, למעט שלום מנומס בביקורי הקצרים בקיבוץ. אמא, שלקחה על עצמה את האחריות לשמר קשר בין אחים רחוקים, דיווחה לי מדי פעם על מה שקורה אצל אלון והילה. מן הסתם סיפרה גם להם על הדרך הארוכה שעברתי מאז ועד לימי ההצלחה האחרונים.

 

הילה היתה ממונה על המענה הטלפוני בחדר ההורים ביום שלפני טיסתי לארץ. בשיחות העדכון החטופות הבנתי שנערכים להלוויה מכובדת, רבת משתתפים. ניסיונותי להבין מה בדיוק עומד להתרחש לא צלחו. כולם התחמקו מלפרט, לספר מה קרה לאבא, ומה מתוכנן כעת. התשובה הלקונית היתה: "תגיעי לקיבוץ ונדבר".

התקשרתי לעופרה בתקווה שממנה אקבל תשובות ברורות יותר ואולי אף יעלה בידי לשכנעה לאסוף אותי משדה התעופה, למרות שעת הנחיתה המוקדמת. אנחת הרווחה בקולה לימדה שצָמְאָה מאוד לשמוע אותי, "טוב שאת מגיעה, חשוב לשתינו שתהיי כאן, העניינים כמו תמיד בקיבוץ, קשים ומסובכים, גם בחיים וגם במוות. אני מאוד רוצה לבוא לקחת אותך", הוסיפה, "אבל זה נראה לא מעשי. אני בתוך מהומה שרק אלוהים יודע איך נפלתי לתוכה. בטח ידאגו שמישהו יאסוף אותך. כשתגיעי, נמצא זמן ונדבר בשקט, מתגעגעת כבר לראות ולחבק אותך. נשיקות".

השיחה נותקה. שקעתי לתוככי אי שקט שהשתלט עלי, ממיס את מעט האנרגיה שעוד נותרה בי לסידור הדירה, לאריזה, להתארגנות לנסיעה לא מתוכננת אל מקום שלא היה ביתי, אבל תמיד קראתי לו בשיח שביני לביני - בית. ברחתי ממנו באישון לילה לפני שנים רבות, מותירה מאחור חבורה כועסת, רותחת, המוכנה לעשות בי שפטים על נטישה שאין לה סליחה ומחילה. חזרתי מדי פעם לגיחות קצרות וחטופות, מעדיפה לפגוש את יקירי בלונדון ובתל אביב. בקיבוץ — רק בלית ברירה.

הקדמתי להגיע לנמל התעופה היתרו בגלל החשש שמא דבי לא הצליחה, בסופו של דבר, למצוא לי מקום בטיסה ואעמוד בפני שוקת שבורה: "אין מקום בטיסה, טעות גברתי, תחזרי מחר". כתמיד גם הפעם מדובר היה בחרדת שווא. בדלפק חברת הטיסה המתין לי במעטפה חתומה כרטיס שמור. עברתי את הבדיקות הביטחוניות, צעדתי לעבר אולם נוסעים נידח המיועד לטסים לישראל וצנחתי על כורסה בפינה רחוקה, מבודדת מהמולת הממתינים לטיסה. מותשת מאפיסת כוחות התפניתי בפעם הראשונה לחשוב למה אני חוזרת.

לא ידעתי בדיוק שבעה מהי, לא זכרתי שביקרתי אי פעם בביתם של יהודים אבלים. תהיתי ממתי יושבים החברים בקיבוץ שבעה. הם היו כל השנים חילונים גמורים, קברו, קראו בפאתוס שיר של נתן יונתן או יהודה עמיחי, נשאו דברי הספד, התכנסו לכיבוד קל במועדון החברים, ומיהרו לחזור לשגרת יומם. כך היה כשדליה נפטרה, כך היה תמיד. מה השתנה הפעם, האם אימצו מנהגים חדשים? מי עומד מאחורי הרעיון? אולי אמא - אפיקורסית גמורה שישבה שבעה על הוריה בביתם - כיבדה את רצונו של אחיה, שמֵחה להזדמנות שנקרתה לה להסתלק מהקיבוץ לשבוע ימים. ציפתה לשווא שאגיע לביקור קצר של ניחום אבלים, וכשלא הגעתי, הבינה והסתפקה ב"אין דבר, תבואי כשתוכלי". ואולי דווקא אלון הוא שעומד מאחורי הטקסיות החדשה הזאת. הרי הקפיד לציין כבר בשיחת הטלפון, "יושבים שבעה בבית של ההורים". מה קרה לו? חזר בתשובה? התקרב למקורות? ושמא הילה שכנעה אותו שכך ראוי להיפרד מאבא?

המחשבות על השבעה פינו מקומן למועקה אחרת. מן הסתם אמצא את עצמי יושבת שבעה ימים עם אלון וחבריו - מהקיבוץ והארץ כולה — דחוקים יחדיו בחדר הקטן והעמוס של אמא ואבא. על מה אדבר אתו? איך נעביר יחד שעות ארוכות? הרי מעולם לא ממש דיברנו.

התעוררתי לקולה המאנפף של דיילת קרקע שהכריזה "קריאה אחרונה לנוסעים לתל אביב". כמו בעל־כורחי נגררתי לדלפק העלייה למטוס, הגשתי את הכרטיס בהיסוס־מה וצעדתי בכבדות לאורך מסדרון צר, ארוך ומחניק, אל פתח המטוס.

המנה הצמחונית שזכרתי לבקש מדבי להזמין בעבורי, ותמיד מוגשת ראשונה, שמה קץ לרעב מתמשך שבקושי חשתי בו מרוב התרגשות ולחץ, וגם סללה בפני את הדרך אל שינה טובה ועמוקה שהרחיקה ממני לכמה שעות תרחישים מעוררי דאגה. הודעת הדייל הראשי שיש להתכונן לנחיתה קטעה בבהלה את שעות החסד המעטות הללו, שהתחלפו בציפייה דרוכה לדעת מי יקבל את פני: חבר, בן־משפחה, או אולי איש זר עם שלט ביד. דווקא עדיף מישהו זר, חשבתי, שיחסוך ממני שיחות תחקיר מייגעות או הערות עוקצניות עלי ועל משפחתי המכובדת. ואולי בכל זאת עדיף מישהו מוכָּר, מעורב, מעודכן, שרוצה לדבר, להלעיט במידע, לרכל, וכך אשלים במהלך הנסיעה פערים, אגיע מוכנה, אדע מי נגד מי ואשלוט בעניינים.

 

באולם הנכנסים בנתב"ג, בין מאות הממתינים לנחיתות לילה מאוחרות, עמד צעיר לא מוכר שהניף שלט קרטון ועליו כתוב בלוֹרד שחור שמי, באותיות מוקפדות ומדויקות. פילסתי דרך בינות מקבלי הפנים, נהדפת מדי פעם לאחור, תוהה מי הבחור, נהג־בית מצעירי הקיבוץ הלא מוכּרים לי, או נהג מונית כלשהו. הבנתי מייד כי תם עידן נהגי הבית ואף לא אחד ממכרי בקיבוץ עשה דרכו לשדה התעופה. את פני קיבל נהג מונית צעיר. את השלט קיבל מאחת ששמה הילה, כך אמר. יותר לא דיבר, שתק לאורך כל הנסיעה ואני שמחתי על שעתיים נוספות של שינה שהזדמנו לי.

 

שמש בוקר חורפית העירה אותי ברכּוּת. זריחת חורף שנגלתה מעל רמת הגולן השיבה אותי למקומות ולמראות משכבר הימים, מעוררים געגוע ישן שלא נמוג לעולם. העמק היה מוצף שלוליות גשם ומעליהן שמים תכולים. פתחתי חלון, חושפת פני לרוח, צופה ברכסי ההרים ובתילים הנישאים. התרגשתי מן המראה הישן־חדש של השדות הירוקים, חלקות המטע הישרות כסרגל, העצים הגזומים בקפדנות וניצבים כעת עירומים בשלכת. המונית חלפה על פני שער הקיבוץ ונעצרה ברחבת חדר האוכל הריקה מאדם. נפרדתי לשלום מנהג המונית ופניתי לעבר הבית ההוא — בית ההורים. פסעתי לבדי על שביל הבטון, ממש כמו אז בלילות, כשהייתי חומקת בסתר מבית הילדים לחיקה החם של אמא, מביטה לצדדים, מתעלמת מחברים מעירים, "ילדה תחזרי לבית הילדים". במעלה השביל פגש בי הנרי, הגנן הקשיש והטוב של הקיבוץ, ידיד אמת מימי נעורי. הוא הושיט לעברי שתי כפות ידיים מחורצות ואימץ אותי אליו בחיבוק חם. זו קבלת פנים שאין טובה ממנה, חשבתי. הנרי, שתמיד היה קמצן במילים, אמר בקול חנוק שהוא משתתף בצערי, שאל לשלומי, ולא התאפק מלהוסיף, "ימים קשים עוברים עלינו, הכול קורס כאן, ועכשיו גם גדעון מת. טוב שבאת, יערה. תעזרי לגרטה, לא קל לה". נשקתי לו נשיקת תודה והמשכתי הלאה לחדר ההורים.