במדבר מלון אורחים

כשנולדתי נשמעה צעקה. אני מניח שאני צעקתי, אם כי קשה לומר שהייתי מופתע. התחושה היתה מוכרת לי. חוויתי אותה לראשונה שמונה חודשים קודם לכן, כשנהריתי בקומה הראשונה של אותו הבניין, חדר עם הנורה המהבהבת. בעוד כחמש שנים היא תעלה בי שוב במעומעם כשאגלוש לראשונה במגלשת מים – דז'ה וו רטוב של בהלה ותחושת ניצחון ואושר פראי.
נולדתי בקומה הרביעית של בית מלון, וטרם זמני. על לידתי שקדו שני מתנדבים הלומי פנים ואישה בשם תרזה. החלון היה מסגרת חומה דקיקה סביב תמונה של ים שקט והרים צחיחים קפואים. מה עוד נותר לעשות מלבד לצרוח?
הים הוא ים המלח, כמובן, הים האהוב על אמא שלי. אמא לא יכולה לזכור אף לא אחד מהגלגולים הקודמים שלי, היא חושבת שהעובדה שנולדתי בים המלח היא הסיבה שאני אוהב בוריטוס.
מה צופן העתיד למי שנולד בים המוות? אני זוכר לפחות שלושה גלגולים אחורה (את הזקנה האינדיאנית יכול להיות שהמצאתי). בעתיד אני מוצלח פחות. אני מניח שאמות פעם, אבל בשביל זה יכולתי להיוולד בכל מקום. נכון לרגע לידתי, עתידי המעורפל כולל רק הבטחה אחת שאפשר לסמוך עליה-חגיגת יום הולדת בכל שנה באותו מלון. מנהל המלון היה נרגש כל כך מכך שנולדתי, עד שהעניק לי בו במקום שהות של שלושה ימים חינם בכל שנה ביום הולדתי. הוא לא הכיר את אמא שלי.
יום הולדתי לא היה הביקור הראשון שלי במלון ״ענפי הרימון״. שמונה חודשים קודם לכן הגיעה אמא לאותו מלון בדיוק, לסדנה השנתית הקבועה של גורו ששמו טריפ. אז עוד לא קראו לה אמא אלא רק דריה, וגם זה לא היה השם האמיתי שלה. שמה האמיתי היה משעמם מדי ולא התאים לשמלות הלבנות ולמעגלי ריקוד הירח, הם היו שייכים למישהי אחרת. דורית (דוריס) כהן נועדה לרדוף אחר משרות נחשקות ובעל מסודר ובית בפרברי בולטימור. דריה נולדה לרקוד.
באותו ליל ירח היא רקדה עד אובדן חושים סביב הגבר הכי יפה בקבוצה. יצר הישרדות קדמוני משך אותה אל גופו החסון, אל שערו הבריא, אל שיניו הלבנות שיחסכו לה כסף יקר עבור טיפולי שיניים בעוד עשר, חמש-עשרה שנה. טריפ, שעקב בימים האחרונים בשקט אחר הרומן שהלך ונרקם לנגד עיניו, היה מאוד לא מרוצה. כבר כשירדה מהאוטובוס ראה שזו לא אותה דריה המצטרפת מדי שנה בשנה למעגל שלו: עיניה לא נחו עליו מעריצות וכמהות אלא בהקו באור בשל וזר. למרבה התסכול התממשה תחושתו העמומה לנגד עיניו ממש. האיש שבקרוב יהפוך לאבא שלי ירד מהאוטובוס רגע אחר כך ועיניו פגשו בעיניה. כמו צופה חסר אונים בתאונת דרכים המתרחשת תחת חלונו ידע טריפ רגע קודם למפגש שההתלקחות תהיה בלתי-נמנעת.
מה חיבר ביניהם? קשר נפש בגלגול הקודם, התגלות נבואית, נגיעת שרביט של אל שלא נתגלה עדיין? תהיה הסיבה אשר תהיה, בתוך דקות הפכו דריה והאיש הזר לבלתי-נפרדים. מסורות בנות מאות שנים של בתי קפה ושיחות וחיפוש רמזים בתנועות כפות הידיים נשרו מהם בקלילות כמו עור סרטן שנעשה צר ויבש מדי. הקשר נרקם במהירות האור.
באותו הלילה, בשעת ריקוד הירח, הורה טריפ למשתתפים להתחלק לשתי קבוצות, גברים לחוד ונשים לחוד. היה זה צעד מפתיע שלא הלם את רוח הקבוצה החופשית. המשתתפים הקבועים השמיעו קולות מרמור אבל טריפ לא ויתר, ״זה יעזור לנו להתרכז במה שחשוב באמת,״ אמר. אלא שמי שבכמה וכמה הזדמנויות כמעט היה לאבא שלי נזכר הפעם מאוחר מדי: דריה בשמלה הלבנה חשופת השרוול והבחור החדש לא התכוונו להיפרד. המחשבה כי יש דברים חשובים באמת שאינם הרגע הזה ביניהם גרמה להם לצחקק. הם פרשו מהקבוצה ועלו לחדר שלו בקומה הראשונה.
ללבוש שמלה לבנה בליל ירח בנגב זה בערך כמו ללבוש כפייה בטיול במדבר - מדויק מכדי להיות אמיתי. ובכל זאת מראה הנערה הבהירה והאיש החסון הזר הנעלמים על רקע אור הירח החזיר לכל המשתתפים את אותה הריקנות שנסעו שעות באוטובוס כדי לשכוח, החור בקיר שניסו לסתום בקש. לרגע אחד חוו כולם דקירה משותפת של בדידות.
מכיוון שדריה ואבא שלי לא נפגשו עוד אחרי הסדנה, אפשר לומר שזה היה ירח הדבש שלהם. הם היו נרגשים כנדרש והוא נשא אותה אל המפתן, אני מניח שזה קרוב מספיק. כשהדליק את המנורה נשמע מפץ קטן, מין ״סססס!״ והיא התחילה להבהב. במרחק הליכה מסדנת ההתחברות לאור הירח נוצר דיסקוטק קטן ובלתי-ראוי. אבא-לעתיד אמר, ״אויש!״ והושיט יד ללחוץ על המתג. עוד-מעט-אמא משכה את ידו ואמרה, ״לא, תשאיר את זה ככה.״ שינוי התנוחה ממילא אילץ אותו למהר ולשמוט אותה על המיטה. לאור הניאון המרצד הוא הפשיל את שולי השמלה הלבנה שנראתה, איזה פלא, מתאימה בדיוק. האווירה הפסיכדלית האיצה את פעימות לבם המהירות גם כך. אצבעותיה רפרפו על תווי פניו, ציירו פרופיל דק ועברו למשיחות כף יד עבות ונדיבות של צבעי גואש. זה גם היה הרגע הקרוב ביותר להצעת הנישואים שלהם. דריה אמרה, ״כן, כן, כן!״ ועיניה נצצו. הנורה המהבהבת כבתה בדיוק ברגע שבו נרגע הלב מפיתולי מגלשת המים. היא קיוותה שלא אהיה אפילפטי.
למעשה נוצרתי כמה ימים קודם לכן. זה אני שהייתי הכיסופים בעיניה, מילות האהבה בשפתיה, חלל הבטן ההומה בהתרגשות. סוד. אבא כמובן לא ראה דבר מכל אלה. בהשתקפות עיניה הכחולות ראה רק את עצמו והיה מאושר. גברים לא מבינים דברים כאלה, כשאגדל גם אני אשכח. כבר היום אני מוצא את עצמי לפעמים שוכח משהו או טועה ואומר לעצמי הנה, תכף זה מתחיל.
סדנת אור הירח נמשכה שבוע. בסיומו החל תהליך שיסתיים כעבור שנה בהפיכתו הסופית של אבא למעטפת כסף קבועה אחת לחודש. דמותו התפוגגה באבק הדרום והותירה צריבת דנ״א מתוק-מלוח. שלושה ימים בכל שנה ניסיתי להעלות אותה משם, משימה שהתגלתה כבלתי-אפשרית כמעט. כמו במשחק המנהלים שאראה בעוד שנים בחדר של שלמה, גבישים מסתדרים בצורה אקראית. צריך הרבה מזל להעלות בדיוק את התמונה שרצית. ברוב המקרים יוצאת לך תמונה אחרת ובכל זאת אתה מרוצה.
הרבה פעמים חשבתי שאילו רק היתה מחכה קצת, נניח חודש-חודשיים, אולי אפילו שנה, הוא היה מתחתן איתה. המחשבה הראשונית ללא ספק נזרעה בתודעתו בלילה ההוא עם השמלה הלבנה ואור המסיבות המרצד, אפשר היה לטפח ולעבד אותה בסופו של דבר לתוצאה הרצויה. אבל לדריה, שעכשיו כבר אפשר לקרוא לה אמא, אף פעם לא היתה סבלנות. ״אני חושבת שאני בהיריון,״ בישרה לו כבר למחרת בעיניים בורקות. היה כמובן מוקדם מכדי לדעת, ובכל זאת בעיניה שכן ביטחון שאין לטעות בו. לב של אמא מנבא ואינו טועה. הבחור הנאה, שרק אתמול עוד פיתה נערה יפה לאור ירח במין סרנדה לנעורים חסרי גבולות, עמד להפוך לאבא. המהפך היה מהיר ופתאומי. קשה להאשים אותו. לזכותו ייאמר גם שהוא בהחלט הבטיח שמה שלא תחליט, הוא יתמוך בה, אבל. היא לא בכתה כשהלך. ידי המנחמות ליטפו אותה מתוך הבטן פנימה. היא הביטה בים הנוצץ גבישי כלולות מלוחים והעבירה עלי יד באחווה של שותפות גורל.
אני הייתי אמור להיוולד תשעה חודשים אחר כך ולרקוד את ריקוד הירח הראשון שלי צמוד לחזה אמי בגיל שלושה חודשים. רצה הגורל והסדנה של השנה הבאה הוקדמה בארבעה חודשים כדי להתאים לאילוצי אחת המשתתפות, צעירה שחורת שיער וירוקת עיניים שטרם השתתפה בסדנאות אור הירח אבל פגשה את טריפ בטיול האחרון שלו להודו והבטיחה להביא לקבוצה עומקים חדשים. כך קרה ששמונה חודשים בלבד אחרי ליל הנורה המהבהבת הושיט טריפ יד משועממת לדריה ההרה העומדת בפתח האוטובוס. ״את לא הולכת ללדת לנו כאן, נכון?״ שאל בחשש. אמא היתה בוודאי עונה משהו כמו, ״לא, יש עוד חודש, אל תדאג,״ אלמלא נאלצה להתפתל פתאום מתנועת אצבע מסוימת שלי שהזדקרה מקדמת בטנה. היא רואה הרבה יותר מדי טלוויזיה לא חינוכית, היא תיאלץ להפסיק את זה כשאיוולד.
למה בכלל הגיעה לאותה סדנה? הרגל של שנים וזיכרונות נעימים של שכחה מבורכת. ריקודי הירח היו חלק מעסקה עתיקה של התמעטות הלבנה-מאז אותו ויתור הרואי של הלבנה על גודלה לעומת השמש, אנשים רקדו והתאהבו תחתיה בלי להישרף. דריה אהבה את הלילות ההם. היו שנים שבהן חשבה שתמשיך לרקוד כך לעולם, אלא שמשהו באוויר סביבה השתנה. עכשיו לא היתה עוד דריה היפה, המחוזרת, ולמרבה הפלא גם לא רצתה להיות. ההרצאות של טריפ וריקודי הירח, שפעם היו ממלאים אותה תחושת ממשות, שעממו אותה. מערכת היחסים שלנו כבר הבשילה אז לדרגה כזו, שיכולנו פשוט להיות יחד בלי לעשות כלום ולהיות מרוצים. ביום השני, עוד בטרם עלה הירח וירד הערב, אמרה שהיא עייפה ופרשה איתי לנוח בחדר. למעשה זו היתה הסדנה האחרונה שתשתתף בה, מי היה מאמין. הקבוצה הקטנה הביטה בנו בהקלה.
בכניסה למלון נעצרה לרגע ונאנחה אנחה לא מוגדרת על כל מה שהיה ונגמר ועל כל מה שעתיד להיות. אחת החדרניות שעברה במקום מיהרה אליה ושאלה אם הכול בסדר. היא נראתה מבוהלת מאוד. הכרס המזדקרת נראתה כמו הבטחה למצב שלא יהיה לה מושג מה לעשות בו. אמא אמרה, ״כן, הכול בסדר, תודה.״ כדי להרגיע אותה וכדי להמחיש כמה הכול בסדר, נכנסה למעלית ועלתה לקומה הרביעית. היא השאירה את דלת חדרה פתוחה כדי ליהנות ממשב רוח קל, התיישבה על הכיסא ליד החלון והביטה אל הים הנוצץ באור השמש שהפכה כתומה לעת ערב. היא הצטערה שלא קנתה לעצמה מסֵכת בוץ - כך היתה יכולה להשקיע את הערב שהתפנה בטיפול קוסמטי חומרני במקום לזהור מבפנים. עכשיו חשבה על הוריה שנשארו באמריקה ועל האהבה החדשה שנקטעה דווקא משום שנתנה פירותיה ועל חברתה הטובה מיקה שסרגה לי סוודר קטן, מסיבה כלשהי בצבע ורוד. המחשבות הנוגות על רקע שקיעת השמש בים ריגשו אותה והיא הרגישה לחלוחית זורמת, משום מה במורד רגליה במקום על לחיה. זה בטח שום דבר, הרגיעה את עצמה. יש עוד חודש. לא יכול להיות.
המסדרון בקומה הרביעית במלון ״ענפי הרימון״ מסתיים בדלת זכוכית הצופה אל הים. באותה השעה היתה הקומה ריקה ושקטה מאוד. השמש צרבה את כוויותיה האחרונות במלח כשהצרחה הראשונה של דריה החרידה את המסדרון. איזו סצנה מסרט מתח זו בטח היתה.
הצרחה השנייה היתה אפקטיבית יותר - אמא כשלה אל הטלפון, הקישה מספרים באצבעות עיוורות ושאגה לתוכו, ״יש לי צירים!״ היא הגיעה ישירות אל חדר הקבלה, שם ניסתה הפקידה המבוהלת להזעיק שתיים מהחדרניות ואת המנהל כדי שיעלו להרגיע את היולדת בזמן שהיא קוראת לאמבולנס. מסיבה שהובהרה מאוחר יותר היא התקשתה למצוא מישהו מאנשי הצוות, נראה שכולם נעלמו באופן מסתורי. למרבה המזל נעצרה המעלית בקומה ארבע ושניים מהאורחים, גבר ואישה נאה בשמלה שחורה, פסעו ממנה החוצה בדיוק לקראת הצעקה השנייה.
הגבר היה בטוח שהוא עומד להיות עד לרצח. האישה הבינה מיד שעומד להיוולד תינוק. הם נכנסו דרך הדלת הפתוחה, הרגיעו את היולדת המבוהלת ואחרי שיחה קצרה עם פקידת הקבלה שאמרה להם שכבר הוזמן אמבולנס, פשוט התיישבו לידה. האישה שעוד לא הכרנו בשם תרזה אחזה בידה של אמא. חיכינו בסבלנות.
כשמתנדבי מגן דוד אדום התפרצו לחדר, צעירים ומבוהלים ומרומים (לידות ותאונות לא באמת אמורות להתרחש במשמרת שלהם), הם פרשו מיד את האלונקה ברצינות מופרזת. זה היה הדבר האחד שהיו בטוחים שצריך לעשותו, אבל אמא כלל לא הספיקה לשכב עליה. ״הוא יוצא, הוא יוצא!״ ייבבה. המחשבה על פרֵדה ממני היתה קשה לה. שקלתי בכל זאת להישאר, אלא שמגלשת המים כבר יצאה לדרכה המפותלת, אין עצירות. מנהל המלון והחדרניות נכנסו לחדר בדיוק ברגע שבו הוצאתי ראש ונעצתי עיניים באישה ההפוכה בשמלה השחורה. צעקתי. הצעקה הזאת הקנתה לי אירוח חינם ב״ענפי הרימון״ לכל החיים.
באמבולנס בדרך לחדר הלידה בעיר הדרומית התבררה הסיבה לכך שפקידת הקבלה התקשתה למצוא את המנהל: למרבה הפלא ובניגוד לכל חוקי ההסתברות, בזמן שדריה נפרדה לנצח מטריפ ומקבוצת אור הירח ואני התחלתי לתכנן את יציאתי לעולם, נתקפה אחת החדרניות, שהיתה אף היא בהיריון, צירים. כך קרה שכשפקידת הקבלה מצאה לבסוף את המנהל נחפז אל המטבח (הוא ראה בסרטים בריטיים ישנים שצריך להביא מים) ואמרה לו שמישהי יולדת, הוא ענה לה, ״אני מטפל בזה,״ וחזר אל החדר שבו כרעה החדרנית ללדת בלי לתאר לעצמו שמדובר ביולדת נוספת.
תינוקה של החדרנית היה להוט פחות לצאת אל העולם (מסיבות שיתגלו כמוצדקות מאוד). כשהתבררה לבסוף הכפילות המפתיעה הצטופפנו יחד באמבולנס המקרטע: חדרנית במדי העבודה נאנקת וגונחת, חדרנית נוספת המחזיקה בידה, מנהל המלון הנרגש, האישה הנאה בשמלה השחורה, אמא ואני. האישה בשחור, הלוא היא תרזה, הצטרפה בהחלטה של רגע, לאחר שהמנהל שאל את דריה, ״לקרוא למישהו?״ ואמא נענעה בראשה לשלילה. תרזה היתה האדם הראשון שראיתי. אני מניח שעובדה זו, כמו גם העובדה שסודנו המשותף כבר החל אז להתהוות בחלל הקיום, קושרת אותי אליה לעולמים. מבעד לחלון נשקפו שדות הכותנה היגעים שטרם נגאלו משנת השמיטה, כורעים תחת הגודש שגדל פרא למורת רוחם של החקלאים. החדרנית היולדת צעקה שוב, ואף על פי שהכביש היה ריק הפעיל נהג האמבולנס את הסירנה. דרך ים המוות מעולם לא היתה כה מלאת חיים.