האיש של הכלבה הלבנה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
האיש של הכלבה הלבנה
הוספה למועדפים

האיש של הכלבה הלבנה

5 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

שמעון ענתבי

שמעון ענתבי (נולד ב-1927 בקהיר) הוא סופר ילדים ופעיל חברתי ישראלי.

שנת 1998 קיבל מעיריית חיפה תעודת הוקרה על התנדבותו למען הקהילה, ובתשס"א (2001) קיבל את אות הנשיא למתנדב. ספרו "האיש של הכלבה הלבנה" נבחר כספר מוצע וכספר אהוב ב"מצעד הספרים השנתי לילדים ולנוער" (תלמידי כיתות ד–ו) ע"ש מרים רות בשנת תש"ע.

תקציר

"ילדי השכונה קראו לי ´אבא של טלי, של דיקלה ושל איילת´ והנה יום אחד הוסיפו לי שם חדש - ´האיש של הכלבה הלבנה´. תשאלו בוודאי ´מה פתאום שם חדש?´ ובכן שמעו: "חזרתי מארצות-הברית עם כלבת נחייה לעיוורים... כן, אני עיוור וקיבלתי כלבת נחייה מגזע לברדור ושמה הטר. יש לה זוג עיניים שחורות ושער לבן ורך. הילדים קוראים לה ´כלבת השלג´..." אלה דבריו של שמעון ענתבי המספר לנו איך קיבל את כלבת הנחייה שלו, אילו אימונים מיוחדים ומופלאים עוברים יחד האדם העיוור והכלב המיוחד שנבחר למענו, ואיך הם לומדים לחיות זה עם זה והופכים להיות צמד קשור ואוהב.

פרק ראשון

פרק 1

הֶטֶר נולדה במרפאת הכלבים של בית־הספר לכלבי נחייה לעיוורים. אִמָהּ, הכלבה הֶלֶנָה, המליטה באותו יום שישה גורים - חמישה צהובים וחומים וגורה אחת לבנה. הגורים ייללו והצטופפו בחיק אמם, מחפשים את חום גופה ואת פטמוֹתיה, כדי לינוק. הֶלֶנָה היתה עייפה מאוד ממאמץ ההמלטה והיא שתתה ברצון את החלב שהושיט לה רופא המִרפָּאה. היא הִניחה לו לטפל בגוריה.
הוא הֵרימם על השולחן, אחד אחד, בדק אותם, ערך את רישומי תעודת הלידה וקבע שֵם לכל אחד מהם. כדי להבדיל בין משפְּחות הכלבים קבע הרופא תמיד שמות המתחילים באות הראשונה של שם האֵם. כך קבע לגוריה של הֶלֶנָה שמות המתחילים באות ״ה״. לגור הצהוב־בהיר קרא בשם הֶבֶן, שפירושו בעברית רָקִיעַ, ולגור השובב ביותר קרא הֶל, שפירושו גֵיהִנּוֹם. לגורה הלבנה העניק הרופא את השֵם הֶטֶר. זהו באנגלית שם צמח העַרְעָר, וזהו גם שְמָן של ילדות רבות בארצות־הברית.
למחרת העביר הרופא את הֶלֶנָה ואת גוריה מהמִרפָּאה אל הַכַּלְבִּייָּה של בית־הספר. כאן היה האוויר מלא נביחות כלבים ויללות גורים. רובם היו מגזע לַבְּרָדוֹר - צהובים, שחורים ולבנים - ומקצתם מגזעים אחרים. כל משפחת כלבים הוחזקה בתא נפרד. כלבים אלה נבחרו אחד אחד בגלל תכונותיהם המיוחדות. הם היו כלבים בריאים וחזקים, חכמים ופיקחים באופן יוצא מן הכלל. הם היו גם סבלניים, אוהבי בני אדם וניתנים לחינוך בקלות. הם נבחרו לגידול ולרבייה תוך אמונה שגוריהם יִרשו אותן התכונות, ושאפשר יהיה לבחור מבין הגורים את אלה המתאימים ביותר להיות כלבי נְחִייָּה לעיוורים.
למדריך הממונה על הכַּלְבִּייָּה קראו סוֹל. סוֹל היה בחור גבוה, חסוֹן ובעל קול חזק. כשהיה גוֹעֵר בכלבים, הוא היה מפחיד אותם, והכלבים מיהרו לציית לו. לעומת זאת, הוא ידע להיות גם עליז וחביב, ללטף ולפנק אותם. הוא אהב לשיר והיה מַשְרֶה שמחה, כשהיה מתחיל לנבוח ככלב או ליילל כגור. כאשר היה כלב נובח עליו, היה עונה לו בנביחות והם היו מנהלים דוּ־שׂיח של נביחות, שהיה גורם לצחוק כללי מסביב. ילדי הסביבה אהבו את סול, והיו באים לבית ספר זה, בכל שעת פנאי או בחופשה, כדי לעזור לו בעבודות הכַּלְבִּייָּה. הם ניקו את התאים, הברישו את הכלבים ואת הגורים, חילקו מים ואוכל, ואהבו במיוחד להאכיל גורים מבקבוק, כשֶאלה לא יכלו לינוק מסיבה זו או אחרת.
כשהביא הרופא לכַּלְבִּייָּה את הכלבה הֶלֶנָה וגוריה, הכניסם סוֹל לתא שנוקה והוכן מראש. הוא העיף מבט סביבו אל הילדים המתנדבים ואז קרא:
״שִׁירְלִי, אֶטְל, בואו הנה, בבקשה.״
אֶטְל מַלְקוֹם בת השמונה ואחותה שִירְלִי בת השש רחצו באותה עת בקצה האולם את כלי האוכל של הכלבים. כאשר שמעו את קריאתו של סוֹל, הִניחו את המברשת ואת הסבון, ניגבו את ידיהן וניגשו אליו. סוֹל ליווה את צעדיהן בשירה:

שְׁתֵּי אֲחָיוֹת הָלְכוּ בַּדֶּרֶךְ,
אַחַת גְּבוֹהָה, שְׁנִייָּה עַד בֶּרֶךְ
לְכָל עֵבֶר הִפְנוּ מַבָּטֵיהֶן
וּמַה נִּגְלָה לְעֵינֵיהֶן?

״איזה מותק!״ קראה שִׁירְלִי שכבר הבחינה בגורים ומיהרה אליהם.

שמעון ענתבי

שמעון ענתבי (נולד ב-1927 בקהיר) הוא סופר ילדים ופעיל חברתי ישראלי.

שנת 1998 קיבל מעיריית חיפה תעודת הוקרה על התנדבותו למען הקהילה, ובתשס"א (2001) קיבל את אות הנשיא למתנדב. ספרו "האיש של הכלבה הלבנה" נבחר כספר מוצע וכספר אהוב ב"מצעד הספרים השנתי לילדים ולנוער" (תלמידי כיתות ד–ו) ע"ש מרים רות בשנת תש"ע.

עוד על הספר

האיש של הכלבה הלבנה שמעון ענתבי

פרק 1

הֶטֶר נולדה במרפאת הכלבים של בית־הספר לכלבי נחייה לעיוורים. אִמָהּ, הכלבה הֶלֶנָה, המליטה באותו יום שישה גורים - חמישה צהובים וחומים וגורה אחת לבנה. הגורים ייללו והצטופפו בחיק אמם, מחפשים את חום גופה ואת פטמוֹתיה, כדי לינוק. הֶלֶנָה היתה עייפה מאוד ממאמץ ההמלטה והיא שתתה ברצון את החלב שהושיט לה רופא המִרפָּאה. היא הִניחה לו לטפל בגוריה.
הוא הֵרימם על השולחן, אחד אחד, בדק אותם, ערך את רישומי תעודת הלידה וקבע שֵם לכל אחד מהם. כדי להבדיל בין משפְּחות הכלבים קבע הרופא תמיד שמות המתחילים באות הראשונה של שם האֵם. כך קבע לגוריה של הֶלֶנָה שמות המתחילים באות ״ה״. לגור הצהוב־בהיר קרא בשם הֶבֶן, שפירושו בעברית רָקִיעַ, ולגור השובב ביותר קרא הֶל, שפירושו גֵיהִנּוֹם. לגורה הלבנה העניק הרופא את השֵם הֶטֶר. זהו באנגלית שם צמח העַרְעָר, וזהו גם שְמָן של ילדות רבות בארצות־הברית.
למחרת העביר הרופא את הֶלֶנָה ואת גוריה מהמִרפָּאה אל הַכַּלְבִּייָּה של בית־הספר. כאן היה האוויר מלא נביחות כלבים ויללות גורים. רובם היו מגזע לַבְּרָדוֹר - צהובים, שחורים ולבנים - ומקצתם מגזעים אחרים. כל משפחת כלבים הוחזקה בתא נפרד. כלבים אלה נבחרו אחד אחד בגלל תכונותיהם המיוחדות. הם היו כלבים בריאים וחזקים, חכמים ופיקחים באופן יוצא מן הכלל. הם היו גם סבלניים, אוהבי בני אדם וניתנים לחינוך בקלות. הם נבחרו לגידול ולרבייה תוך אמונה שגוריהם יִרשו אותן התכונות, ושאפשר יהיה לבחור מבין הגורים את אלה המתאימים ביותר להיות כלבי נְחִייָּה לעיוורים.
למדריך הממונה על הכַּלְבִּייָּה קראו סוֹל. סוֹל היה בחור גבוה, חסוֹן ובעל קול חזק. כשהיה גוֹעֵר בכלבים, הוא היה מפחיד אותם, והכלבים מיהרו לציית לו. לעומת זאת, הוא ידע להיות גם עליז וחביב, ללטף ולפנק אותם. הוא אהב לשיר והיה מַשְרֶה שמחה, כשהיה מתחיל לנבוח ככלב או ליילל כגור. כאשר היה כלב נובח עליו, היה עונה לו בנביחות והם היו מנהלים דוּ־שׂיח של נביחות, שהיה גורם לצחוק כללי מסביב. ילדי הסביבה אהבו את סול, והיו באים לבית ספר זה, בכל שעת פנאי או בחופשה, כדי לעזור לו בעבודות הכַּלְבִּייָּה. הם ניקו את התאים, הברישו את הכלבים ואת הגורים, חילקו מים ואוכל, ואהבו במיוחד להאכיל גורים מבקבוק, כשֶאלה לא יכלו לינוק מסיבה זו או אחרת.
כשהביא הרופא לכַּלְבִּייָּה את הכלבה הֶלֶנָה וגוריה, הכניסם סוֹל לתא שנוקה והוכן מראש. הוא העיף מבט סביבו אל הילדים המתנדבים ואז קרא:
״שִׁירְלִי, אֶטְל, בואו הנה, בבקשה.״
אֶטְל מַלְקוֹם בת השמונה ואחותה שִירְלִי בת השש רחצו באותה עת בקצה האולם את כלי האוכל של הכלבים. כאשר שמעו את קריאתו של סוֹל, הִניחו את המברשת ואת הסבון, ניגבו את ידיהן וניגשו אליו. סוֹל ליווה את צעדיהן בשירה:

שְׁתֵּי אֲחָיוֹת הָלְכוּ בַּדֶּרֶךְ,
אַחַת גְּבוֹהָה, שְׁנִייָּה עַד בֶּרֶךְ
לְכָל עֵבֶר הִפְנוּ מַבָּטֵיהֶן
וּמַה נִּגְלָה לְעֵינֵיהֶן?

״איזה מותק!״ קראה שִׁירְלִי שכבר הבחינה בגורים ומיהרה אליהם.