סלח לנו
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
סלח לנו

סלח לנו

5 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • תרגום: אורלי מזור-יובל
  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: 2017
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 554 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 9 שעות ו 14 דק'

תקציר

ברגע‭ ‬אחד‭ ‬הופכים‭ ‬חייו‭ ‬של‭ ‬הארי‭ ‬סילבר‭ ‬לרצף‭ ‬של‭ ‬אסונות.
אחיו‭ ‬הצעיר‭ ‬ג‭´‬ורג´ נעצר‭ ‬לאחר‭ ‬שהיה‭ ‬מעורב‭ ‬בתאונה‭ ‬קטלנית. לאחר‭ ‬שחרורו‭ ‬הוא‭ ‬מגלה‭ ‬שמקומו‭ ‬במיטה‭ ‬הזוגית‭ ‬נתפס‭ ‬על‭ ‬ידי‭ ‬הארי. בהתקף‭ ‬זעם‭ ‬פראי‭ ‬ג‭´‬ורג´ רוצח‭ ‬את‭ ‬אשתו‭ ‬ג‭´‬יין‭ ‬ומתאשפז‭ ‬בבית‭ ‬חולים‭ ‬פסיכיאטרי. הארי, שאיבד‭ ‬באחת‭ ‬את‭ ‬אחיו‭ ‬ואת‭ ‬גיסתו‭ ‬האהובה, מוצא‭ ‬את‭ ‬עצמו‭ ‬אחראי‭ ‬לשני‭ ‬ילדיהם‭ ‬המתבגרים, וכאילו‭ ‬לא‭ ‬די‭ ‬לו‭ ‬בזאת, הוא‭ ‬נאלץ‭ ‬להתמודד‭ ‬גם‭ ‬עם‭ ‬נטישת‭ ‬אשתו, עם‭ ‬אימו‭ ‬המזדקנת‭ ‬ועם‭ ‬מקום‭ ‬עבודה‭ ‬עוין‭.‬ 
החיים‭ ‬לא‭ ‬הכינו‭ ‬את‭ ‬הארי‭ ‬להתמודד‭ ‬עם‭ ‬משבר‭ ‬בסדר‭ ‬גודל‭ ‬כזה, והוא‭ ‬מתנהל‭ ‬כמו‭ ‬מי,‭ ‬שנמצא‭ ‬בנפילה‭ ‬חופשית‭ ‬לתהום‭ ‬שאין‭ ‬חזרה‭ ‬ממנה.
אבל‭ ‬לפעמים‭ ‬דווקא‭ ‬כשכל‭ ‬הקלפים‭ ‬נטרפים וכשנראה‭ ‬שהכול‭ ‬אבוד, נוצרת‭ ‬הזדמנות‭ ‬לחיים‭ ‬אחרים. הארי‭ ‬נאלץ‭ ‬לברוא‭ ‬לעצמו‭ ‬את‭ ‬עולמו‭ ‬מחדש‭. ‬הוא‭ ‬מקים‭ ‬משפחה‭ ‬שהקשרים‭ ‬בין‭ ‬חבריה,‭ ‬מבוססים‭ ‬על‭ ‬בחירה‭ ‬יותר‭ ‬מאשר‭ ‬על‭ ‬ביולוגיה, הוא‭ ‬משתחרר‭ ‬מחשבונות‭ ‬משפחתיים‭ ‬ישנים‭ ‬ולומד‭ ‬שיש‭ ‬יותר‭ ‬מדרך‭ ‬אחת‭ ‬להיות‭ ‬מאושר‭.‬ 
 
"סלח‭ ‬לנו"‭ ‬הוא‭ ‬ספר‭ ‬מר–מתוק‭ ‬על‭ ‬חיים‭ ‬שמציעים‭ ‬הזדמנות‭ ‬שנייה.
הספר‭ ‬זכה‭ ‬בפרס‭ ‬בֵּייליז‭ ‬לסיפורת‭ ‬מאת‭ ‬נשים‭ ‬ב-2013.
– א‭.‬מ. הומס‭ ‬היא‭ ‬מחברת‭ ‬רבי–מכר‭ ‬רבים.
 
"‬קומדיה‭ ‬שחורה‭... ‬סימן‭ ‬ההיכר‭ ‬של‭ ‬הומס‭ ‬הוא‭ ‬נטייתה‭ ‬חסרת‭ ‬הפחד‭ ‬לְעַנות‭ ‬את‭ ‬הדמויות‭ ‬ולתאר‭ ‬את‭ ‬כישלונותיהן, בהנחה‭ ‬שהקורא‭ ‬מתוחכם‭ ‬מספיק‭ ‬וסלחני‭ ‬מספיק‭ ‬כדי‭ ‬להצטרף‭.‬‭"‬‭ ‬ טיים‭ ‬מגזין

פרק ראשון

״סלח לנו״, לחש, תפילה, התקווה שבדרך כלשהי אצא מזה בחיים. 
יצא לכם פעם לחשוב: אני עושה את זה בכוונה, אני הורס 
ולא יודע למה?
 
רוצים את המתכון שלי לאסון?
אות האזהרה: בשנה שעברה, חג ההודיה בבית שלהם. עשרים־שלושים איש סביב שולחנות שהשתרעו מחדר האוכל עד הסלון ונעצרו באחת ליד כיסא הפסנתר. הוא ישב בראש השולחן הגדול, חילץ בקיסם פיסת הודו משיניו ודיבר על עצמו. הסתכלתי עליו כל הזמן כשנשאתי צלחות אל המטבח וממנו - קצות אצבעותיי טבולים בגועל דביק ובלתי מזוהה – רוטב חמוציות, בטטות, בצלי פנינה קרים, סחוס. בכל הליכה מהמטבח לחדר האוכל וחזרה שנאתי אותו יותר. כל חטא מילדותנו, החל ברגע לידתו, חזר אליי. הוא הגיח לאוויר העולם אחד־עשר חודשים אחריי. בתחילה היה חולה, לא קיבל די חמצן בדרך, אבל תשומת לב קיבל הרבה יותר מדי. ואז, אף על פי שניסיתי לספר לו שוב ושוב עד כמה הוא נוראי, הוא התנהג כאילו הוא מאמין שהוא מתת אל. הם קראו לו ג׳ורג׳. הכינוי החביב עליו היה גֵאו, כאילו זה משהו קוּלי, משהו מדעי, מתמטי, אנליטי. אני קראתי לו גֵאודה - במשמעות של סלע משקע. הביטחון העל־טבעי שלו, הראש היהיר והזקוף, שערו שחוטי בלונד שזורים בו - הוא משך תשומת לב בזקיפותו ועשה רושם שהוא יודע משהו. אנשים ביקשו את חוות דעתו, את מעורבותו, ואני מעולם לא הבנתי מה סוד קסמו. כשהוא היה בן עשר ואני בן אחת־עשרה הוא היה גבוה ממני, רחב יותר, חזק יותר. ״בטוחה שהוא לא הבן של הקצב?״ היה אבא שלי מתלוצץ. אף אחד לא צחק.

סקירות וביקורות

סליחה שאני נושם רן בן-נון ביקורת העורך 14/12/2024 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • תרגום: אורלי מזור-יובל
  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: 2017
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 554 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 9 שעות ו 14 דק'

סקירות וביקורות

סליחה שאני נושם רן בן-נון ביקורת העורך 14/12/2024 לקריאת הביקורת המלאה >
סלח לנו א.מ. הומס
״סלח לנו״, לחש, תפילה, התקווה שבדרך כלשהי אצא מזה בחיים. 
יצא לכם פעם לחשוב: אני עושה את זה בכוונה, אני הורס 
ולא יודע למה?
 
רוצים את המתכון שלי לאסון?
אות האזהרה: בשנה שעברה, חג ההודיה בבית שלהם. עשרים־שלושים איש סביב שולחנות שהשתרעו מחדר האוכל עד הסלון ונעצרו באחת ליד כיסא הפסנתר. הוא ישב בראש השולחן הגדול, חילץ בקיסם פיסת הודו משיניו ודיבר על עצמו. הסתכלתי עליו כל הזמן כשנשאתי צלחות אל המטבח וממנו - קצות אצבעותיי טבולים בגועל דביק ובלתי מזוהה – רוטב חמוציות, בטטות, בצלי פנינה קרים, סחוס. בכל הליכה מהמטבח לחדר האוכל וחזרה שנאתי אותו יותר. כל חטא מילדותנו, החל ברגע לידתו, חזר אליי. הוא הגיח לאוויר העולם אחד־עשר חודשים אחריי. בתחילה היה חולה, לא קיבל די חמצן בדרך, אבל תשומת לב קיבל הרבה יותר מדי. ואז, אף על פי שניסיתי לספר לו שוב ושוב עד כמה הוא נוראי, הוא התנהג כאילו הוא מאמין שהוא מתת אל. הם קראו לו ג׳ורג׳. הכינוי החביב עליו היה גֵאו, כאילו זה משהו קוּלי, משהו מדעי, מתמטי, אנליטי. אני קראתי לו גֵאודה - במשמעות של סלע משקע. הביטחון העל־טבעי שלו, הראש היהיר והזקוף, שערו שחוטי בלונד שזורים בו - הוא משך תשומת לב בזקיפותו ועשה רושם שהוא יודע משהו. אנשים ביקשו את חוות דעתו, את מעורבותו, ואני מעולם לא הבנתי מה סוד קסמו. כשהוא היה בן עשר ואני בן אחת־עשרה הוא היה גבוה ממני, רחב יותר, חזק יותר. ״בטוחה שהוא לא הבן של הקצב?״ היה אבא שלי מתלוצץ. אף אחד לא צחק.