ילד לא רצוי

סודו של בן אהרון

האם הזמן באמת מרפא פצעים?
יצחק בן אהרון האזין לשאלה, ישוב בכורסתו הישנה באפלולית החדר. בגבו לחלון הפתוח אל המדשאה בקיבוץ גבעת-חיים מאוחד.
שלא כדרכו, נטל לעצמו הפעם פסק זמן כדי להרהר בתשובה. ניכר בהבעת פניו שהיא מורכבת.
״כן, אם כוללים בכך גם את השכחה ואת הנוסטלגיה לנעורים, שמתחזקות בזיקנה ובחיוניות לתהליך הריפוי. הרי יש גבול למה שהמוח והלב שלנו מוכנים לאגור ואין ספק שאילולא שכחנו, היינו מגיעים מהר יותר לייאוש ולרצון לצאת מהעולם הזה.
״ולכן,״ המשיך מהורהר, ״הזמן אכן מרפא את המכאובים אבל משאיר את הצלקות. ובגיל מסוים הצלקות האלה גם מתחילות לספר את סיפורן: מה היה, איך נפלת, איך טעית בגדול, איפה החמצת. לפעמים די במשב של רוח סתווית, כדי שכל הצלקות האלה יתחילו להתנגן ולהכאיב בתוכך בקרשנדו אדיר.״
האם אריכות ימים כשלו היא, אם כך, חסד או קללה? בן אהרון היה אז בן 95 ושנתה הראשונה של המאה ה-21 כבר עמדה בראשית ספטמבר. בחוץ השתוללה זה שנה האינתיפאדה השנייה, הפיגועים עמדו בשיאם, הקיבוץ מת. למחרת קרסו בענן אבק ואפר אנושי, מגדלי התאומים בניו יורק. האם ירפא הזמן שנותר גם את הפצעים האלה?
חלפו חודשים, שיחות רבות התקיימו בינינו, עד שהבנתי את סוד החיוניות המתמשכת של מי שחווה את כל אימי המאה הקודמת ואת ראשיתו המאיימת של האלף השלישי. לפני לא ישב עֵד אחד, אלא שניים. ישן וחדש. מקרה נדיר של מהפכן שהצליח להיוולד פעמיים.
אין נצח בסיפור חייו. אין ביוגרפיה אחת. יש לו שתיים, שמקורן אחד.
המורכבות, אם כן, גדולה מהתשובה שנתן לי. ב״שכחה״ וב״נוסטלגיה״ לכשעצמן אין די כדי לתקן את פצעי הנפש שפערו הילדות, החיים והאירועים ההיסטוריים. אין בכוחן בלבד לגרום ללב שהתאבן לא פעם לפעום מחדש, כפי שקרה אצלו. ולא די במשב מקרי של רוח, כדי לקבוע את מנגינת החיים כשהם קרבים למועדם.
או לפחות אין בהם די כדי להסביר את מקרה יצחק בן אהרון. את סוד אריכות ימיו והתחדשותו המתמדת. את סערת היצרים והיצירתיות המחשבתית שאינן דועכות. את הנון-קונפורמיסטיות והאינטלקט החריף שאינם קהים עם השנים. את המעורבות המתמשכת והרלוונטיות שלו.
את מותו, את תחייתו ואלמותו.
המפתח להבנתו נעוץ בראשית המאה הקודמת, בילדותו בפרוורי צ׳רנוביץ, בבית-המרזח בו התגוררה משפחת נוסנבוים, בדלתה הנעולה של האם החולה, ברגשות היתמות והדחייה והרצון להיות משמעותי, שנשא איתו משם בחייו ובכל פועלו הציבורי.
בסערת הנפש המונעת מתחושת בדידות קשה, בחלל הפנימי העצום שלא ניתן למלאו לעולם, בגאווה שאינה מתירה להיכנע לחולשה. בעוצמות החסר המניעות את יצחק בן אהרון, מאז ועד היום, להפנות את מלוא האנרגיה הרגשית שלו, כבר קרוב למאה שנה, לקבלת אהבה מבחוץ.
ולפתוח לעולם את סיפור תולדותיו במילים: הייתי ילד לא רצוי.

האהבה, עבור בן אהרון, היא ביטויו העליון של החסר, וביטויה המלא ביותר של השייכות. הסם המכאיב וגם משכך הכאב, של דבקותו האדירה בחיים על מפלותיהם ונצחונם.
נס האהבה המאוחרת, זו שהתחדשה והתעצמה בזיקנתו, הוא שהביא מרפא למכאוביו הגדולים ועורר לחיים גם את כל צלקות האהבה שלו.
הזמן, במקרה הייחודי שלו, אומנם לא ריפא את הפצעים אבל הוליד ״שני בן אהרון״ וסיפור על זהות משולבת, שמאירה באור חדש את הישן.