המייל הבלתי‑נראה

פתח דבר
 
 
הגעתי לחבל קַנטֶרבֶּרי, הארץ השטוחה, השמים ללא דופי. השנה היתה 1921, והשמש קדחה חורים בעיני וצימקה את האגמים למלח ומינרלים. בטימארוּ שאלתי אופניים בנעליים שאולות ונכנסתי למרוץ בסופת אבק ששעטה מפסגות האלפּים על פני המישורים הצחיחים אל צד הים. הדרך היתה נטועה במרכז הרוח. האוויר לבש צורה של מנהרה, שלעתים הצטמצמה ומשכה אותנו לעבר קצה גבול המהירות, ובפעמים אחרות הכתה בנו בערבול חטוף של עפר וחוֹם. זה היה קיץ אכזרי שאפשר רק לדמיין כמוהו.
לאורך 100 מיילים רכבתי לצד בחורים וגברים, כולם נושמים בכבדות וכמה מתייסרים בשיעול, רצועות קול גסות כשהשמיעו קולות מאמץ. חצינו פלגים ללא גשרים, התאמצנו להתקדם באבק שעלה סביבנו, וכשלא היתה שום דרך, דשדשנו בבוץ, אופנינו אחוזים גבוה מעל ראשינו. איש לא היה חופשי עד שפרש. ורבים פרשו. המרוץ הקלאסי הראשון מאז החתימה באותו קרון רכבת בפאתי קוֹמפּיֵין. לא ידעתי דבר וחצי דבר על האנשים שלצדם רכבתי.
תומס אחי ואשתו נסעו מאחור. הוא צעק כל דבר שידרבן אותי להמשיך. תומס וקתרין רכנו מהמכונית בתוך המהומה. אנשים ניסו לדבר אלי, להטיף לי מוסר, לעודד אותי, אבל אני רק רכבתי בשתיקה. למשך שעה התעקם גשם במכת הרוח, והדם נשטף היישר מפצעינו. ואז השמש, והרמתי את עיני אל הכביש. דממה, והכפתורים האדומים על שרווליה של קתרין כשנופפה מהחלון, מַצלמת "בּוּצֶ'רס קַרבּיין" מאוזנת בידיה. זרועותיה החיוורות וקשת צווארה.
בדשדוש מאומץ אל קו הסיום התייצבתי רביעי מאחורי פיל אוֹשֵיי - שהיה איש לפני המלחמה וגיבור אחריה - והוא מסר לי את ברכותיו. מישהו לקח מידי את האופניים ואני עמדתי תוהה מה פשר כל זה. אושיי נשא פרחים בזר כאילו היו תינוק של מישהו אחר. הוא כרך זרוע סביבי, בירך אותי וקיבל את פנַי אל הדת הזאת של סבל ועפר. המילים שלו, המצוקה שלי. שמו נודע לי רק אחר כך. אז כבר נמוגו פניו לגמרי מזיכרוני, אבל אומַר בבטחה שהוא היה נאה.
זה היה המרוץ הראשון שבו לבשתי חולצה ממוספרת, הראשון לא סביב ההר כשחברַי מהמועדון מתחרים בי לפי התור במרוץ שליחים. למען האמת, הייתי אמור להגיע אחרון. הייתי בן 19 עלוב שלא הצליח לפתח שרירים, מגרפת שחת עם גידים מהירי תנועה בין שיניה. היה לי זקן, אבל השיער הזדקר כמו זיפים מלאכותיים של שחקן. מחשבותי היו כולן החיים והמהירות הארורה הזאת שרציתי, כמו הרכבת המתגלגלת על פסים לעבר הרגע שבו הם הולכים וצרים קרוב לאופק ומתנגשים. חיים, מהירות ועתיד שלא יכולתי לדמיין כראוי, מאֵלה הייתי בנוי. ניצבתי מול רוכבים ידועי שם, רוכבים בעלי ניסיון אֵיתן של שנים. גברים עם כוונות לא ברורות טפחו על גבי. חייכתי כמו שפתון על כוס שנותרה חמימה מיין. שרקתי בין שיני כשבירכו אותי. ובכל זאת, התקשיתי להאמין שעברתי את זה, וקתרין, גם היא אמרה ככה.
 
בלילה היינו שתויים, אחי ואני. שרנו בערפול חושים, ואני מתאר לעצמי שהסרחתי כהוגן. החנינו את המכונית ליד המים הגועשים של הוואימָקָרירי ושתינו לאור הפנסים של הפורד. סיפרתי לו מה אחרים אמרו. לא היו לי שום משפטים משלי, הם נשארו שם מתחת לגשר. סיפרתי לו על הרוח והבוץ. היו לי זלזלים בשיער ועשב על חזית החולצה. אחי עם פניו הסחופות הנהן כשכמה אֵילים חלפו על פנינו. הוא חייך וקילל. הוא צעק ליד המכונית כששתינו את הבירה שלנו. נראה לי עצוב שאני לא יכול לזכור איזה ריח נדף ממני, איזה כתם היה על בגדי ועמוק יותר בעורי. זה החוש הכי אישי: זה שהכי קשה לפטור אותו בביטול, שהכי קשה להמעיט בערכו. הזיכרון הזה נעדר, כאילו הוחלף באיזה גורל שלפתע הייתי חלק ממנו.
אמת, בכלל לא הייתי אמור לסיים. הייתי אמור להיות האחרון. לא הייתי אמור לבצע את הספרינט היפה שלי לתוך שדה התעופה שארבעה רוכבים פיגרו בו כאילו עצרתי להם את הזמן ויצרתי את הזמן שלי מתוך קצב אחר, מהיר יותר משום־מה. גשר מעל הרַנגיטאטָה, והמרוץ התפצל: אלה שעברו את הגשר לאורכו לפני כניסת המשאית, ואלה שדשדשו בכבדות בעקבותיה כשהיא איבדה שליטה וגלגלים החליקו וריח הבלמים אילץ את האוויר להתכלות. אני רכבתי איפשהו בין אסון לניצחון, זוג עיניים מצומצמות למחצה דוהרות בתוך גללים ואבק. חמקתי מנתיבה בזכות מזל ותגובה עיוורת. הייתי אמור לשבת בתעלה ולסעוד את גאוותי הפצועה, להקים גלעד לזכר דברים שהיו ואינם: אחותי מַרְיה וכל מה שראיתי ברגע שבו באה המשאית ומיהרתי קדימה לסור מדרך המוות. במקום זאת עמדתי שעוּן על הפורד עם תומס והלילה ודברים שזוכים להיאמר בלילה.
הוא הכניס לי אגרוף, בסופו של דבר. מהמכה נעקרה שן ואני הרמתי אותה מהעפר ושמתי בכיס. הוא גבר נמוך, כתפיים אימתניות, זרועות חזקות ומבט שהסגיר את האלימות שחטא בה במקרים מסוימים בעבר. בעצם, הוא היה רגוע מאז שהמלחמה עברה דרכו, כאילו התאים היטב לחיים בחווה או בקרבתה, והיה הולך לטייל בשדות מרעה ומלטף את עכוזו של עגל, מתקן ציר של שער שמקרקש על רקע הלילה. הכול כאילו אין בו שום פחד מזיכרון. רושם שדי נעלם באותם רגעים מעטים. ואז כל מה שנעשה לו בחולות מדרום למידֶלקֶרקֶה - העצמי שהוטל בו מום ללא רחם, שפכי המוות והזוהמה של המלחמה - כל זה ניכר בו.
עמדנו מרוחים בדם. לא יכולתי לראות את המים אלא להבזקים של לובן מפעם לפעם כשהם פרצו והתנפצו. הוא ישב על בול עץ ופניו נעלמו מתוך האור.
"מה אמרת?" שאלתי. "למריה?"
"מה אמרתי?"
"מה אמרת לה? מה אמרת למריה?"
"מה אמרתי?"
"מה אמרת?"
הוא קם וניגש אלי. הוא התגנב. נשען על החשיכה ועמד מעלי. הוא התחיל לדבר, למלמל ולקלל. הוא אמר את שמי, את שם אחותי. הוא אמר את שמות כולנו כאילו היינו שם. כאילו מריה ואני היינו שם, מוכנים להקשיב למה שיש לו לומר. הוא החווה בידיו והניע את שפתיו בלי קול, נעץ מבטים וירק. אבל מריה ואני, אנחנו לא שמענו כלום, שום דבר פרט לשטף המשתנק של הנהר, השאון והמהירות של הנהר כשהפך אט־אט הרים לסלעים וסלעים לחול.