הסיפור המדהים על אדולפוס טיפס

את המכתב של סבתא קראתי לראשונה לפני יותר מעשר שנים, בגיל שתים–עשרה. זה היה מכתב שאי אפשר לשכוח. אני זוכר שקראתי אותו שוב ושוב כדי להיות בטוח שהבנתי אותו כמו שצריך. מיד אחרַי קראה אותו שאר המשפחה.
"האמת, אני בשוֹק," אמר אבא.
"פשוט לא ייאמן," אמרה אמא.
סבתא צלצלה אלינו בהמשך הערב. "בּוּאִי? זה אתה, חומד? זאת סבתא."
סבתא היה הראשונה שקראה לי בּוּאִי. זו כנראה היתה ה"מילה" הראשונה שהיא שמעה ממני. השם האמיתי שלי הוא מייקל, אבל היא בחיים לא קראה לי ככה.
"אז קראת אותו?" היא המשיכה.
"כן, סבתא. זה נכון? הכול?"
"בוודאי," היא אמרה וצחקה בקול רחוק ומהדהד. "אפשר לומר שהכול התחיל מחתולה ונגמר בחתונה, בּוּאִי. אבל תזכור דבר אחד, חומד: רק דגים מתים שוחים עם הזרם, ואני עדיין לא דג מת, בשום פנים ואופן."
אז זה היה נכון, הכול. היא באמת עשתה את זה. התחשק לי לשיר ולצרוח, לקפוץ מרוב שמחה. אבל כולם מסביבי נראו כאילו הם עדיין בהלם. כל אותו היום הופיעו אצלנו דודות ודודים ובני דודים, שהנידו בראשם והשמיעו המון צקצוקים ורטינות.
"מה היא חושבת שהיא עושה?"
"ועוד בגילה."
"סבא מת רק לפני כמה חודשים."
"הגופה שלו בקושי התקררה."
מה שנכון, סבא באמת מת רק כמה חודשים לפני כן; חמישה חודשים ושבועיים, ליתר דיוק.
במשך כל ההלוויה ירד מבול כל כך מטורף, שברגעים מסוימים כמעט לא יכולנו לשמוע את העוּגב. אני זוכר שתינוק אחד התחיל לבכות והיו חייבים לקחת אותו משם. ישבתי ליד סבתא בספסל הקדמי, ממש ליד הארון. היד של סבתא רעדה, וכשהרמתי אליה את עיני היא חייכה וצבטה לי את היד כדי שאדע שהיא בסדר גמור. אבל אני ידעתי שהיא לא בסדר גמור, ולכן החזקתי לה את היד. אחר כך יצאנו בעקבות הארון, צמודים חזק אחד לשני.
ואז עמדנו מתחת למטרייה שלה, ליד הקבר, והסתכלנו על האנשים שהורידו את הארון, והרוח נשאה משם את דברי הכומר לפני שאפשר היה לשמוע אותם. אני זוכר שנורא ניסיתי להרגיש עצוב, אבל לא הצלחתי, ולא בגלל שלא אהבתי את סבא. אהבתי אותו. אבל לפני שמת הוא היה חולה כבר עשר שנים או יותר, שזה רוב החיים שלי, בטרשת נפוצה. בגלל זה אף פעם לא הרגשתי שאני מכיר אותו ממש טוב. כשהייתי קטן הוא היה יושב ליד המיטה שלי ומקריא לי סיפורים. אחר כך עשיתי את זה אני בשבילו. לפעמים הוא לא הצליח לעשות כלום, רק לחייך. בסוף, כשהמצב שלו ממש הידרדר, סבתא נאלצה לעשות כמעט הכול במקומו. היא היתה צריכה אפילו להסביר לי מה שהוא מנסה לומר לי כי אני כבר לא הצלחתי להבין. בחופשות האחרונות שביליתי בסלֶפּטוֹן ראיתי את הסבל בעיניים שלו. הוא שנא להיות במצב הזה, ושנא גם שאני רואה אותו במצב הזה. לכן כששמעתי שהוא מת היה לי אומנם עצוב על סבתא, כמובן — הם היו נשואים יותר מארבעים שנה — אבל מבחינה מסוימת שמחתי, בשבילו ובשבילה, שזה נגמר.
אחרי שנגמרה ההלוויה צעדנו יחד בַּשביל אל הפאב, כדי לשתות לזכרו. סבתא עדיין החזיקה ביד שלי. הרגשתי שלא כדאי שאדבר אליה, כי אז אבלבל לה את המחשבות. אז שתקתי.
רק כשצעדנו מתחת לגשר, וכבר ראינו את הפאב, היא התחילה לדבר. "עכשיו הוא יָצא מזה, בּוּאִי," היא אמרה, "וגם מכיסא הגלגלים. אלוהים, כמה הוא שנא את הכיסא הזה. עכשיו הוא שוב יהיה מאושר. היית צריך לראות אותו לפני הכול, בּוּאִי. היית צריך להכיר אותו כפי שאני הכרתי. גבר גבוה וחסון, וגם עדִין, תמיד אדיב. הוא התאמץ להישאר אדיב, ממש עד הסוף. היינו צוחקים הרבה בימים ההם — איך שהוא היה צוחק. במובן מסוים זה היה הדבר הכי נורא: הוא פשוט הפסיק לצחוק מזמן, כשהמחלה פרצה בפעם הראשונה. בגלל זה תמיד אהבתי שבאת אלינו, בּוּאִי. אתה הזכרת לי איזה איש הוא היה בצעירותו. אתה תמיד צחקת כפי שהוא צחק בימים ההם, וזה עשה לי טוב. זה עשה טוב גם לסבא. הרגשתי את זה."
לא ככה הכרתי את סבתא. עם סבתא, בדרך כלל, כמעט רק אני דיברתי. היא אף פעם לא דיברה הרבה, רק הקשיבה. אני שיתפתי אותה בכל הסודות שלי. לא יודע למה, אבל גיליתי שאני תמיד יכול לדבר אליה בקלות, הרבה יותר בקלות מאשר עם כל אחד אצלנו בבית. אצלנו כולם היו תמיד עסוקים. תמיד כשדיברתי איתם הרגשתי שאני קוטע משהו. עם סבתא ידעתי שכל ההקשבה שלה פנויה רק בשבילי. היא נתנה לי להרגיש שאני האדם היחיד בעולם שמעניין אותה.
מאז שאני זוכר את עצמי הייתי מגיע בחופשות לסלפטון, כמעט תמיד לבדי. הווילה של סבתא היתה לי כמו בית — יותר מכל מקום אחר. כי אנחנו עברנו דירה לעתים קרובות, קרובות מדי לטעמי. בכל פעם רק התחלתי להתרגל לסביבה, להתיישב, להירגע, להכיר חברים חדשים — וכבר היינו זזים, שוב בתנועה. חופשות הקיץ בסלפטון עם סבתא היו שגרתיות וקבועות, ואהבתי את העובדה שהן היו דומות זו לזו, ובעיקר אהבתי את הארלי.
סבתא היתה מרכיבה אותי בסוד על האופנוע האהוב של סבא, אופנוע שסבא נורא אהב והתגאה בו — הארלי–דיווידסון ישן. קראנו לו הארלי. לפני שסבא חלה הם היו רוכבים על הארלי בכל הזדמנות — ולא היו הרבה הזדמנויות. פעם היא סיפרה לי שאלה היו הימים הכי מאושרים בחייהם המשותפים. עכשיו, כשהוא היה חולה מכדי להרכיב אותה על הארלי, היא היתה מרכיבה אותי. סיפרנו על זה לסבא, כמובן, והוא אהב לשמוע בדיוק איפה היינו, באיזה שדה עצרנו לפיקניק ובאיזו מהירות רכבנו. הייתי חוֹוֶה את זה מחדש למענו, והוא אהב את זה. אבל בחיים לא סיפרנו למשפחה שלי. זה היה חייב להיות הסוד שלנו, סבתא אמרה, כי אם ייוודע למישהו אצלנו בבית שהיא הרכיבה אותי על הארלי, בחיים לא יתנו לי לנסוע אליה. היא צדקה. היתה לי תחושה שגם אבא (בנה היחיד) וגם אמא לא הבינו את הראש של סבתא. הם תמיד חשבו שהיא עקשנית מדי, מוזרה, אפילו חסרת אחריות. אין ספק שאם הם היו יודעים על הנסיעות שלי איתה על הארלי, הם היו בטוחים שהן נורא מסוכנות. אבל זה לא היה נכון. בחיים לא הרגשתי לא בטוח על הארלי, ולא חשוב באיזו מהירות נסענו. המהירות רק שיפרה את הנסיעה. כשהיינו חוזרים, נרגשים וחסרי נשימה, פנינו רדומות מהרוח, היא תמיד אמרה אותו דבר: "עילאי, בּוּאִי! נכון שזה היה עילאי?"
כשלא רכבנו על הארלי היינו עושים טיולים רגליים ארוכים לאורך החוף ומטיסים עפיפונים, ובדרך חזרה צופים בסוּפיוֹת ובאגמיות ובאנפות בפארק סלפטון לֵיי. פעם אחת ראינו אנפית. "זה לא עילאי?" לחשה לי סבתא. עילאי היתה המילה המועדפת עליה לכל מה שאהבה: אופנועים וציפורים ולָבֶנְדֶּר. בבית תמיד היה ריח של לבנדר. סבתא השתגעה על הריח של הלבנדר, על הצבע שלו. היא תמיד השתמשה בסבון לבנדר, ובכל הארונות והשידות היו שקיקי לבנדר — כדי להרחיק את העש, היא אמרה.