פרולוג
מזל טוב! אני בת שש עשרה, הגיל שחולצות הבטן הופכות ללגיטימיות. הגיל הקסום בו מגע גוף הנוגע בגוף כל כך ראשוני וטהור.
אבל אצלי המסיבה תתאחר. "זכיתי" במתנה, עקמת בצורת סימן שאלה.
"תשכחי מיָם ומבריכה," הביט בי האורתופד בדאגה, "את נכנסת עכשיו לחגורה שתהיה חברתך הצמודה כל שעות היממה למשך שנה שלמה."
אני, שתמיד אמרו עליי: "איזו ילדה יפה! חמסה חמסה! שימו לה סרט אדום נגד עין הרע!" מצאתי את עצמי חנוקה בבגדים הגדולים עליי בשתי מידות כדי שלא ייראו, שלא יידעו. כמה נאלצתי להסתיר, להתחמק ממבטים. פגומה, ככה הרגשתי.
שבעים מעלות. איך לעזאזל אפשר לשנות עקומה של שבעים מעלות? שש עשרה שנים משכה אותי העקומה לנטייתה הטבעית, כל כך הרבה שנים הבטתי בחיי מן הצד.
לא עוד! אמנם את הגב אני לא יכולה ליישר, אבל יש לי את היכולת לשנות את הבחירות העקומות של החיים שלי.
האם בגיל שלושים ושתיים אצליח לחצות את "הר העקמת" ולגלות שאני עדיין אישה יפהפייה, סוחפת ועוצמתית?
אם לא הייתי מעזה לצאת למסע, לעולם לא הייתי חווה את אשר פו הדוב כבר גילה:
"אתה אמיץ יותר ממה שאתה מאמין,
חזק יותר מאיך שאתה נראה,
וחכם יותר מכפי שאתה חושב."