מטוס פרטי ממתין על המסלול במרתה׳ז ויניארד, המדרגות הקדמיות פרושות. זה OSPRY 700SL תשע־מושבי, שנבנה בשנת 2001 בוויצ׳יטה, קנזס. קשה לומר למי בדיוק הוא שייך. הוא רשום על שם חברת אחזקות הולנדית עם כתובת באיי קיימן, אבל בלוגו שעל גוף המטוס כתוב גאלווינג־אייר. הטייס, ג׳יימס מלודי, בריטי. צ׳רלי בוש, טייס המשנה, מאודסה, טקסס. הדיילת, אמה לייטנר, נולדה במנהיים, גרמניה, לקצין בחיל האוויר האמריקני ולאשתו בת העשרה. כשהייתה בת תשע, עברו לסן דייגו.
לכל אחד יש דרך משלו. כל אחד בחר מה שבחר לאורך הדרך. איך קורה ששני אנשים מגיעים בסופו של דבר לאותו מקום באותו זמן? תעלומה. אתה עולה על מעלית עם תריסר זרים. את נוסעת באוטובוס, מחכה בתור לשירותים. זה קורה כל יום. אין שום טעם לנסות לחזות לאן נגיע ואת מי נפגוש שם.
אור הלוגן רך בוקע מן הפתח הקדמי. הוא לא דומה כהוא זה לבוהק הניאון החד שבמטוסים מסחריים. בעוד שבועיים, בריאיון ל״ניו יורק מגזין״, סקוט בורוז יאמר שהדבר שהכי הפתיע אותו בטיסה הראשונה שעשה במטוס פרטי, לא היה המקום לרגליים או הבר המצויד היטב, אלא העיצוב האישי להפליא, כאילו יש רמת הכנסה שמעבר לה, גם טיסה היא עוד דרך להישאר בבית.
זהו לילה עצל בוויניארד, שלושים מעלות ואור שנפרש מדרום־מערב. שעת ההמראה היעודה היא עשר בלילה. בשלוש השעות האחרונות הגיע אד חופים כבד לרבוץ בקנוקנות דחוסות של לובן, המזדחלות לאטן על המסלול שטוף אור הזרקורים.
ראשונה הגיעה משפחת בייטמן בריינג׳ רובר המשמש אותם באי: האב דייוויד, האם מגי ושני הילדים, רייצ׳ל וג׳יי. ג׳יי. שלהי אוגוסט עכשיו, מגי והילדים שהו בוויניארד במהלך החודש ואילו דייוויד עזב את ניו יורק בסופי שבוע והצטרף אליהם. קשה לו להתרחק יותר, אף שהיה רוצה בזה מאוד. דייוויד שייך לתעשיית הבידור, ככה קוראים כיום אנשים בתחום לחדשות בטלוויזיה. קרקס רומאי של מידע ושל דעות.
הוא גבר גבוה, ובטלפון קולו מהלך אימים. זרים הפוגשים בו לראשונה מופתעים לא פעם לנוכח גודלן של כפות ידיו. בנו, ג׳יי. ג׳יי, נרדם במכונית, וכאשר האחרים יוצאים אל המטוס, דייוויד רוכן אל המושב האחורי ומרים את ג׳יי. ג׳יי בעדינות. הוא תומך במשקלו בזרוע אחת. הילד כורך את זרועותיו סביב צווארו של אביו מבלי משים, פניו רפות מן השינה. הבל נשימתו החם מעביר צמרמורת בגבו של דייוויד. הוא מרגיש את עצמות הירכיים של בנו בכף היד, את הרגליים המוטלות כנגד צד גופו. ג׳יי. ג׳יי בן ארבע, הוא כבר מבוגר די הצורך לדעת שאנשים מתים, אבל עודו צעיר מכדי להבין שיום אחד יהיה גם הוא אחד מהם. דייוויד ומגי מכנים אותו הפרפטאום מובילה שלהם, הוא באמת חסר לאות ולא מפסיק לנוע כל היום. כשהיה בן שלוש, אמצעי התקשורת המרכזי של ג׳יי. ג׳יי היה לשאוג כדינוזאור. היום הוא כבר מלך הקטיעות וההפרעות, והוא תוהה על כל מילה שהם אומרים בסבלנות אינסופית, כמדומה, עד שמשיבים לו או משתיקים אותו.
דייוויד טורק את דלת המכונית ברגל, משקלו של בנו מערער את שיווי המשקל שלו. בידו החופשייה הוא מצמיד את הטלפון אל האוזן.
״תגידו לו שאם הוא פולט על זה מילה אחת,״ הוא אומר בשקט, שלא להעיר את הילד, ״נוריד עליו מכה משפטית כזאת, שהוא יחשוב שעורכי דין נופלים כמו צפרדעים מהשמים.״
דייוויד בן חמישים ושש ועוטה שכבת שומן נוקשה כמעין אפוד מגן. יש לו סנטר חזק ושיער שופע. בשנות התשעים יצאו לו מוניטין כמנהל קמפיינים פוליטיים – מושלים, סנאטורים וגם נשיא אחד, שכיהן שמונה שנים – אבל בשנת 2000 פרש כדי לנהל חברת לובינג ב־K סטריט. שנתיים לאחר מכן פנה אליו מיליארדר מזדקן שחשב לפתוח ערוץ שישדר חדשות מסביב לשעון. שלוש־עשרה שנים ושלושה־עשר מיליארד דולר בהכנסות לתאגיד לאחר מכן, יש לדייוויד משרד בקומה העליונה עם זכוכית חסינת נפץ וגישה למטוס של החברה.
הוא לא נפגש מספיק עם הילדים. גם דייוויד וגם מגי חושבים ככה, אבל אף שהם מסכימים בנושא, הם רבים על כך ללא הרף. כלומר, היא מעלה את הנושא והוא מתחיל להתגונן אף שבלבו פנימה הוא מסכים. אבל אלה הרי הנישואים, לא? שני אנשים שנלחמים על זכויות הקרקע באותם חמישה־עשר סנטימטר?
פרץ של רוח נושב על המסלול. דייוויד, שעדיין מדבר בטלפון, שולח מבט אל מגי ומחייך, והחיוך אומר, אני שמח להיות פה אתך. הוא אומר, אני אוהב אותך. ולצד זאת הוא אומר, אני יודע שאני באמצע עוד שיחת עבודה ואני צריך שלא תעשי מזה עניין. הוא אומר, מה שחשוב זה שאני כאן ושכולנו יחד.
זה חיוך שיש בו התנצלות, אבל יש בו גם פלדה.
מגי משיבה חיוך, אבל החיוך שלה שטחי ועצוב יותר. האמת היא שההחלטה אם לסלוח לו או לא כבר אינה בשליטתה.
הם נשואים פחות מעשר שנים. מגי בת שלושים ושש, גננת לשעבר, הגננת היפה שהבנים מפנטזים עליה עוד לפני שהם מבינים מה זה אומר – קיבעון החזה המשותף לפעוטות ובני־עשרה. מיס מגי, כך פנו אליה, הייתה עליזה ואוהבת. מדי בוקר הגיעה בשש וחצי, לסדר. היא נשארה עד מאוחר למלא דו״חות התקדמות ולעבוד על מערכי שיעור. מיס מגי הייתה נערה בת עשרים ושש מפידמונט, קליפורניה, שאהבה ללמד. היא אהבה את זה. היא הייתה האדם המבוגר הראשון שבני ובנות השלוש האלה פגשו מעודם ושלקח אותם ברצינות, שמע מה שביקשו לומר וגרם להם להרגיש גדולים.
הגורל, אם כך תרצו לקרוא לזה, הביא את מגי ודייוויד בכפיפה אחת לאולם הנשפים של הוולדורף אסטוריה בליל חמישי אחד, בראשית אביב 2005. הנשף עצמו היה אירוע בלבוש רשמי שתכליתו גיוס תרומות לקרן לחינוך. מגי הייתה שם עם חברה. דייוויד היה חבר במועצת המנהלים. היא הייתה היפהפייה הענווה בשמלה פרחונית, עם שיירים של צבע אצבעות כחול שנמרח בשקע הקטן שמאחורי ברכה הימנית. הוא היה כריש קסם אישי במשקל כבד ובחליפת שני כפתורים. היא לא הייתה האישה הכי צעירה במסיבה, ואפילו לא הכי יפה, אבל הייתה היחידה עם גיר בארנק והיחידה שידעה איך לבנות הר געש מעיסת נייר והייתה בעליו של כובע ״חתול תעלול״ גבוה ומפוספס שנהגה לחבוש לעבודה פעם בשנה, ביום הולדתו של דוקטור סוס. במילים אחרות, היא הייתה כל מה שדייוויד ייחל לו אי־פעם ברעיה. הוא נפרד מבן־שיחו וניגש אליה כשעל פניו חיוך מכותר שיניים.
בדיעבד, לא היה לה שום סיכוי.
עשר שנים לאחר מכן יש להם שני ילדים ודירה בבית דירות בגרייסי סקוור. רייצ׳ל בת התשע לומדת בברירלי לצד מאה ילדות אחרות. מגי, שפרשה בינתיים מן ההוראה, נשארת בבית עם ג׳יי. ג׳יי, ובכך נבדלת מחברותיה למעמד – עקרות הבית חסרות הדאגות הנשואות למיליונרים שמכורים לעבודה. בבוקר, כשהיא מגיעה עם העגלה של בנה אל הפארק, היא האם הלא־עובדת היחידה במגרש המשחקים. כל הילדים האחרים מגיעים בעגלות מתוצרת אירופית, הנהוגות בידי יוצאות האיים המדברות בטלפונים סלולריים.
עכשיו, על המסלול בשדה התעופה, מגי מצטמררת ומהדקת את הסריג הקיצי סביב גופה. קנוקנות הערפל היו לקצף גלים עכור, אטי, הנסחף על פני המסלול בסבלנות של קרחונים.
״אתה בטוח שאפשר לטוס במזג אוויר כזה?״ היא שואלת את גבו של בעלה. הוא הגיע לראש המדרגות ואמה לייטנר, הדיילת שלהם, בחליפת חצאית כחולה ועשויה היטב, מקדמת את פניו בחיוך.
״זה יהיה בסדר, אמא,״ אומרת רייצ׳ל בת התשע, שפוסעת מאחורי אמה. ״זה לא שהם צריכים לראות כדי להטיס מטוס.״
״לא, אני יודעת.״
״יש להם מכשירים.״
מגי שולחת אל בתה חיוך מעודד. רייצ׳ל נושאת את תרמיל הגב הירוק שלה – בפנים יש ״משחקי הרעב״, ברביות ואייפד – והוא נחבט בקצב בשיפולי גבה כשהיא הולכת. כזאת ילדה גדולה. כבר בגיל תשע ניכרים בה תווי האישה שתהיה. מרצה שממתינה בסבלנות עד שתביני בעצמך איפה טעית. במילים אחרות, האדם החכם ביותר בחדר, אבל בלי להשוויץ, בלי להשוויץ אף פעם, עם לב טוב וצחוק מצטלצל. האם מדובר באיכויות מולדות או באיכויות שזרעיהן נטמנו בה בגלל מה שקרה? בגלל הפשע האמיתי של שנותיה הרכות? הסאגה מתועדת כל־כולה אי־שם ברשת, במילים ובתמונות – צילומי חדשות שהועלו ליוטיוב, מאות שעות עבודה חדשותיות שאוחסנו בזיכרון הקולקטיבי הכביר בדמות אחדים ואפסים. בשנה שעברה היה כתב מה״ניו יורקר״ שרצה לעשות מזה ספר, אבל דייוויד הצמית את היוזמה באין רואים. אחרי הכול, רייצ׳ל רק ילדה. לפעמים, כשמגי חושבת על כל מה שעלול היה להשתבש, הלב שלה מאיים להישבר.
מבלי משים היא מביטה אל הריינג׳ רובר, שם יושב גיל ומעדכן בקשר את צוות המאבטחים בנקודת היעד. גיל הוא הצל שלהם, בחור ישראלי גדול שלעולם אינו פושט את הז׳קט שלו. הוא מספק מה שאנשים ברמת ההכנסה שלהם מכנים ״אבטחה ביתית״. מאה שמונים ושמונה סנטימטר, שמונים וחמישה קילוגרם. יש סיבה לכך שלעולם אינו פושט את הז׳קט, וזו סיבה שאין דנים בה בחברה מנומסת. זו שנתו הרביעית של גיל עם משפחת בייטמן. לפני גיל היה מישה ולפני מישה היה צוות תקיפה של גברים חסרי הומור בחליפות עם כלי נשק אוטומטיים בתא המטען. בימיה כגננת הייתה מגי בזה לפולשנות הצבאית הזו אל תוך חיי המשפחה. היא הייתה חושבת שזהו נרקיסיזם גרידא, לחשוב שהכסף הופך אותך ליעד לאלימות. אבל זה היה לפני אירועי יולי 2008, לפני שהבת שלה נחטפה ולפני שלושת הימים הנוראים שעברו עד שקיבלו אותה בחזרה.
רייצ׳ל מסתובבת על כבש המדרגות של המטוס ומחווה נפנוף יד מלכותי מעושה אל המסלול הריק. מעל השמלה היא לובשת פליס כחול, שערה אסוף בקוקו קשור בסרט. כל עדות לכך שניזוקה במהלך שלושת הימים ההם סמויה מן העין, בעיקרה – פחד מחללים קטנים, מידת־מה של חשש בסביבת גברים חזקים. אבל רייצ׳ל הרי הייתה ילדה שמחה מאז ומעולם, ילדה שובבה ונמרצת עם חיוך ערמומי, ואף שאינה יכולה להבין כיצד זה קרה, לא עובר יום ובו מגי אינה אסירת תודה על כך שהילדה שלה לא איבדה את כל זה.
״ערב טוב, גברת בייטמן,״ אומרת אמה כאשר מגי מגיעה לראש המדרגות.
״היי, תודה,״ אומרת מגי מוכנית. היא מרגישה בצורך הרגיל להתנצל על העושר שלהם, ולא בהכרח על זה של בעלה, כי אם על שלה, הבלתי־סביר בתכלית. לפני זמן לא רב הייתה גננת וגרה בבניין בן שש קומות בלי מעלית לצד שתי שותפות רעות־מזג, כמו סינדרלה.
״סקוט כבר הגיע?״ היא שואלת.
״לא, גברתי. את הראשונה. הוצאתי בקבוק של פינו גרי. תרצי כוס?״
״בינתיים לא. תודה.״
פנים המטוס היה בגדר הצהרת תפנוקים מאופקת. הדפנות המעוקלים חופו באפור חלק. המושבים רופדו בעור אפור ונערכו פה ושם זוגות־זוגות, כמו כדי לרמוז שהטיסה עשויה להיות מהנה אף יותר בצמד. החלל היה מהוסה מרוב ממון כמו ספרייה נשיאותית. אף שטסה כך לא פעם ולא פעמיים, מגי לא הצליחה להתרגל לתחושת המותרות הזו. מטוס שלם, וכולו רק בשבילם.
דייוויד משכיב את בנם במושבו ומכסה אותו בשמיכה. הוא כבר בשיחה אחרת, רצינית בעליל. מגי יודעת לפי קו הלסת החמור. הילד זע במושב תחתיו, אך אינו מתעורר.
רייצ׳ל עוצרת ליד תא הטייס ומדברת עם הטייסים. היא עושה את זה בכל מקום שהיא מגיעה אליו, מאתרת את מקורות הסמכות המקומיים וסוחטת מהם מידע. מגי רואה את גיל ליד דלת תא הטייס. הוא מקפיד שהילדה בת התשע לא תעזוב את שדה הראייה שלו. לצד האקדח הוא נושא אקדח הלם ואזיקונים. הוא הגבר השקט ביותר שמגי פגשה מימיה.
דייוויד, שהטלפון צמוד לאוזנו, חולק לחיצה לכתפה של אשתו.
״שמחה לחזור?״ הוא שואל ומכסה את הפומית בידו האחרת.
״רגשות מעורבים,״ היא אומרת. ״כל־כך נחמד פה.״
״את יכולה להישאר. זאת אומרת, יש לנו את הדבר הזה בסוף השבוע הבא, אבל חוץ מזה, למה לא?״
״לא,״ היא אומרת. ״הילדים צריכים ללמוד ולי יש את הפגישה של מועצת המנהלים של המוזיאון בחמישי.״
היא מחייכת אליו.
״לא ישנתי מי יודע מה,״ היא אומרת. ״אני סתם עייפה.״
עיניו של דייוויד פונות אל משהו שמאחורי כתפה של מגי. הוא מזדעף.
מגי מסתובבת. בן ושרה קיפלינג ניצבים בראש המדרגות. הם זוג עשיר, חברים של דייוויד יותר מאשר שלה. אף על פי כן, שרה פולטת צווחת עונג כשהיא רואה את מגי.
״דארלינג,״ היא אומרת ופורשת את זרועותיה לרווחה.
שרה מחבקת את מגי בעוד הדיילת עומדת מאחוריהן באי־נוחות ובידה מגש של משקאות.
״מתה על השמלה שלך,״ שרה אומרת.
בן מצליח להסתנן ולעבור על פני רעייתו, מסתער על דייוויד ולוחץ את ידו בעוז. הוא שותף באחד מארבע החברות הגדולות בוול סטריט, כריש כחול עיניים בחולצת כפתורים כחולה מחויטת ובמכנסיים לבנים קצרים עם חגורה.
״ראית את המשחק המחורבן הזה?״ הוא אומר. ״איך הוא לא תפס את הכדור?״
״שאני לא אתחיל,״ אומר דייוויד.
״כאילו, אני בעצמי הייתי יכול לתפוס את הכדור המחורבן הזה, ויש לי שתי ידיים שמאליות.״
שני הגברים ניצבים זה מול זה בתנוחה הידועה כשני צבאי ענק שקרניהם סבוכות אלה באלה כבמשחק, מתוך אהבת המאבק גרידא.
״ברגע האמת הוא יצא מאיפוס,״ אומר לו דייוויד, ואז מרגיש את הטלפון שלו רוטט. הוא מביט בו, מזעיף פנים ומקליד תשובה. בן מעיף מבט מהיר מעבר לכתפו ופניו מצטללות. שתי הנשים עסוקות בשיחה. הוא רוכן קרוב.
״אנחנו צריכים לדבר, ידידי.״
דייוויד מתנער ממנו, הוא עדיין מקליד.
״לא עכשיו.״
״ניסיתי להתקשר אליך,״ אומר קיפלינג. הוא מתחיל לומר עוד משהו, אבל אמה מגיעה עם המשקאות.
״גלנליבט עם קרח, אם אינני טועה,״ היא אומרת ומושיטה לבן כוס.
״את מותק,״ בן אומר ומוריד חצי מן הסקוטש בלגימה אחת.
״בשבילי רק מים,״ דייוויד אומר כשהיא מרימה כוס וודקה מן המגש.
״בטח,״ היא אומרת ומחייכת. ״תכף אשוב.״
במרחק כמה מטרים משם אזלו לשרה קיפלינג מאגרי הסמול־טוק. היא לוחצת את זרועה של מגי.
״אז מה שלומך,״ היא תוהה במלוא הכנות זו הפעם השנייה.
״לא, אני מאה אחוז,״ אומרת מגי. ״אני רק – ימים של נסיעות, את יודעת. יהיה יותר טוב כשנגיע הביתה.״
״אני יודעת. זאת אומרת, אני אוהבת את החוף, אבל האמת? אני כל־כך משתעממת. כמה שקיעות אפשר לראות בלי לרצות פשוט, אני לא יודעת, לצאת ל׳ברניז׳?״
מגי שלחה מבט עצבני אל הפתח. שרה הבחינה בזה.
״מחכה למישהו?״
״לא. זאת אומרת, אני חושבת שעוד מישהו אמור להגיע, אבל...״
בתה הצילה אותה מן הכורח להוסיף על זה.
״אמא,״ אומרת רייצ׳ל ממקומה. ״אל תשכחי, מחר המסיבה של תמרה. אנחנו עדיין צריכות למצוא מתנה.״
״בסדר,״ אומרת מגי. דעתה מוסחת. ״בבוקר נלך ל׳דרגונפליי׳.״
מגי מביטה אל מעבר לבתה ורואה את דייוויד ובן מתגודדים ומדברים. דייוויד לא נראה מרוצה. היא יכולה לשאול אותו על זה אחר־כך, אבל בזמן האחרון בעלה כל־כך מרוחק, והיא ממש לא רוצה לריב.
הדיילת מחליקה על פניה ומגישה לדייוויד את המים.
״ליים?״ היא שואלת.
דייוויד נד בראשו לשלילה. בן מחכך ביד עצבנית את הקרחת הקטנה על קודקודו. הוא מציץ אל תא הטייס.
״אנחנו מחכים למישהו?״ הוא אומר. ״בואו נתחיל להזיז עניינים.״
״עוד אחד,״ אומרת אמה, שבוחנת את הרשימה שבידה. ״סקוט בורוז?״
בן מביט בדייוויד. ״מי?״
דייוויד מושך בכתפיו. ״חבר של מגי,״ הוא אומר.
״הוא לא חבר,״ אומרת מגי, שהשיחה הגיעה לאוזניה. ״זאת אומרת, הילדים מכירים אותו. נתקלנו בו בשוק הבוקר. הוא אמר שהוא צריך להגיע לניו יורק, אז הזמנתי אותו להצטרף אלינו. נדמה לי שהוא צייר.״
היא מביטה בבעלה.
״הראיתי לך עבודות שלו.״
דייוויד מציץ בשעונו.
״אמרת לו שבעשר?״ הוא שואל.
היא נדה בראשה.
״טוב,״ הוא אומר ומתיישב. ״עוד חמש דקות והוא יצטרך לתפוס את המעבורת כמו כולם.״
מגי מביטה מבעד לצוהר עגול ורואה את הקברניט עומד על המסלול ובוחן את הכנף. הוא מרים מבט אל האלומיניום החלק ואז צועד לאטו אל המטוס.
ג׳יי. ג׳יי זע בשנתו מאחוריה. פיו פתוח. מגי מיטיבה את השמיכה שלו ונושקת לו על המצח. הוא תמיד נראה כל־כך מוטרד כשהוא ישן, היא חושבת.
מעל למשענת של הכיסא היא רואה את הקברניט נכנס שוב אל המטוס. הוא בא ללחוץ ידיים, הוא גבר גבוה כקוורטרבק ובנוי כחייל.
״גבירותי,״ הוא אומר, ״רבותי. ברוכים הבאים. הטיסה צפויה להיות קצרה. רוחות קלות, אבל מכל בחינה אחרת תהיה לנו טיסה חלקה.״
״ראיתי אותך מחוץ למטוס,״ מגי אומרת.
״בדיקה ויזואלית שגרתית,״ הוא אומר לה. ״אני עושה את זה לפני כל טיסה. המטוס נראה טוב.״
״מה עם הערפל?״ מגי שואלת.
בתה מגלגלת עיניים.
״ערפל זה לא עניין משמעותי עם ציוד מתוחכם כמו שיש לנו פה,״ אומר להם הטייס. ״בגובה כמה מאות רגל מעל פני הים כבר נצא ממנו.״
״אז אני רוצה לאכול קצת מהגבינה,״ בן אומר. ״אולי נשים קצת מוזיקה? אולי נדליק טלוויזיה? נדמה לי שיש משחק של הבוסטונ׳ז מול הרד סוקס.״
אמה ניגשת למצוא את המשחק במערכת הבידור של המטוס ובמשך כמה רגעים פונים כולם למצוא להם מקום ישיבה ולאחסן את הציוד. בקדמת המטוס בודקים הטייסים את המכשור לפני ההמראה.
הטלפון של דייוויד שוב רוטט. הוא מציץ בו ומזדעף.
״בסדר,״ דייוויד אומר. הוא כבר קצר רוח. ״אני חושב שנגמר לנו כל הזמן שהקצינו בשביל לחכות לצַיָיר.״
הוא נד בראשו אל אמה, שניגשת לסגור את הפתח הראשי. בתא הטייס מותנעים המנועים כמו בכוח טלפתיה. הדלת הקדמית כבר כמעט סגורה כשהם שומעים קול גבר צועק, ״רק רגע!״
המטוס נרעד כשהנוסע האחרון עולה במדרגות. בעל כורחה, מגי מרגישה כיצד היא מסמיקה ובתוך בטנה עולה הלמות של ציפייה. והנה הוא, סקוט בורוז, בן ארבעים ומשהו, סמוק וקצר נשימה למראה. שערו מדובלל ומתחיל להאפיר, אבל פניו חלקים. על נעלי הקדס הלבנות שלו יש כתמי גואש ישנים בלבן חיוור ובכחול של קיץ. על כתפו האחת תלוי קיטבג ירוק מלוכלך. יציבתו עדיין מלאה במרץ נעורים, אבל הקמטים סביב עיניו עמוקים ונחרצו בדי עמל.
״סליחה,״ הוא אומר. ״המונית איחרה ואיחרה. בסוף לקחתי אוטובוס.״
״טוב, הגעת,״ אומר דייוויד ומסמן לטייס המשנה בניד ראש שיסגור את הדלת. ״זה העיקר.״
״אפשר לקחת את התיק שלך, אדוני?״ שואלת אמה.
״מה?״ אומר סקוט, שמופתע לרגע מן האופן שבו הופיעה פתאום לצדו. ״לא. אני מסתדר.״
היא מפנה אותו אל כיסא ריק. בדרכו לשם הוא בוחן לראשונה את פנים המטוס.
״טוב, וואו,״ הוא אומר.
״בן קיפלינג,״ אומר בן וקם ללחוץ את ידו של סקוט.
״יֶה,״ אומר סקוט. ״סקוט בורוז.״
הוא מבחין במגי.
״היי,״ הוא אומר ושולח אליה חיוך רחב וחם. ״שוב תודה על כל זה.״
מגי הסמוקה משיבה לו חיוך.
״זה באמת שום דבר,״ היא אומרת. ״היה לנו מקום.״
סקוט צונח אל המושב הסמוך לשרה. לפני שאפילו הספיק לחגור את חגורת המושב שלו, אמה מושיטה לו כוס יין.
״אה,״ הוא אומר. ״לא תודה. אני לא... אולי כוס מים?״
אמה מחייכת ומתרחקת.
סקוט מביט בשרה.
״אפשר להתרגל לזה, מה?״
״אמת ויציב,״ קיפלינג אומר.
המנועים מאיצים ומגי מרגישה שהמטוס מתחיל לנוע. קולו של קפטן מלודי בוקע מן הרמקולים.
״גבירותי ורבותי, נא להתכונן להמראה,״ הוא אומר.
מגי מביטה בשני ילדיה, רייצ׳ל יושבת ורגל אחת מקופלת תחתיה ומעיינת ברשימת שירים בטלפון שלה, ג׳יי. ג׳יי הקטן צנוף בשנתו ופניו רפות בשנת ילדים עמוקה.
מגי, כפי שקורה לה מדי יום, אלף פעם ביום, נמלאת פרץ של אהבה אמהית תופחת ונואשת. הם החיים שלה, הילדים האלה. הם הזהות שלה. שוב היא מושיטה יד ומיטיבה את השמיכה של בנה, ובעודה עושה זאת יש רגע של חוסר משקל כאשר גלגלי המטוס עוזבים את הקרקע. האקט הזה, המלא תקווה בלתי־אפשרית, ההשעיה השגורה הזו של חוקי הפיזיקה הכובלים את בני האדם לאדמה, ממלא אותה בהשראה ובבעתה. לעוף. הם עפים. הם נוסקים מבעד לערפל הלבן, מדברים וצוחקים, ברקע מנעימים להם שירי נשמה משנות החמישים והרעש הלבן של היציעים הממתינים להנפת המחבט, ואיש מהם אינו יודע שבעוד שש־עשרה דקות יתרסק המטוס אל הים.
