דיסלקט

פרק 1 – מיומנו של שחורי הכלב

 

נעים מאוד, שמי שחורי גולדשטיין, אני הכלב של משפחת גולדשטיין ומרינה הבטיחה לי פינה קבועה אצלה בבלוג.

 

אני כלב חצי זאב בלגי וחצי גרמני, אבל על הצד הזה של המשפחה אני מעדיף לא לדבר, זה נושא רגיש אצלי. אני בן שנתיים, התגלו אצלי בעיות קשב וריכוז ודיסלקציה ביום שמרינה רשמה אותי לבית ספר לכלבים אריסטורקטים ורצתה להפוך אותי ל”כלב קירקס” אחד כזה שהיא תגיד לי כל מיני פקודות כאילו אני בן אדם ואני אבצע אותן. אבל מיד איך שהגעתי לבית הספר הזה, עם עוד כלבים מכל מיני סוגים שגם הבעלים שלהם חשבו שהם אינטליגנטים במיוחד, אותי זרקו משם תוך 24 שעות ואיבחנו דיסלקציה קשה (כמו אצל מרינה…לא יודע מה היא ציפתה לעזאזל) בעיות קשב וריכוז. לא הצליחו להתאים לי מינון נכון של ריטלין ושלחו אותי הביתה.

 

מאז אני בבית.

 

לא רע לי האמת. דווקא ממש טוב לי.

 

בבוקר, כולם קמים, אני לא. אותי צריך להעיר כי לי קשה מאוד להיתעורר… ככה זה אצלנו בצד הבלגי-פולני… אני לא ממהר לשום מקום ולכן לא מבין את ההגיון למה צריך לקום מוקדם. מרינה טוענת שאני צריך לצאת לטיול, אין בעיה, לוקח לה כל כך הרבה זמן להתארגן, שאני מספיק לחלום עוד 324 חלומות על עצמות ובשר.

 

בצהריים, אני נוהג לשכב במרפסת. יש לי כורסא משלי, כבר קרעתי לה את כל הריפוד, נשכתי את כל מה שהיה אפשר לנשוך אבל היא עדיין נוחה לי.

 

בלילה אני נוהג לצאת לבלות עם חבורה של כלבים. חבורה שקוראים לה “הפרלמט של הכלבים”… יש שם כלבה שכל הזמן מטפסת עלי שקוראים לה “גוגל”, כלב שאני אוהב לרוץ איתו שקוראים לו “קוטר”, כלבה שמתמרחת על הרצפה שקוראים לה “מוקה” כלבה זקנה שאני לא סובל שקוראים לה “ברנדי”, כלב חמוד שכל הזמן קשור אחרת הוא בורח שקוראים לו “שוקו”, ביגל מהמם שאנחנו אוהבים לרוץ יחד בשם “ליאו”, ביגלית מבוגרת בשם “לורה” ולפעמים מצטרפים אלינו עוד כלבים.

 

בשבועות הקרובים אספר לכם עלי חיי הכלב שלי, שהם לא פשוטים בכלל…

 

שלכם באהבה,

 

שחורי (הכלב)