צחוק של עכברוש

חלק ראשון - הסיפור

יום בתל אביב, שלהי 1999

איך לספר את הסיפור?
מה שהיה חתום התחיל לאחרונה לבצבץ.
ואולי אין שום צורך לספר. האשה הזקנה מנסה להגן על החלטתה העקבית, ולדבוק בשתיקתה. שנים רבות כל־כך בלמה אותו בתוכה.
ועכשיו, בלי שתוכל להדבירה, עולה השאלה מקברה, מתריסה וסורקת. איך לספר?
ואולי הסיפור כבר סופר. ברגעים של היסח־הדעת הסתנן, צץ והגיח כאשר הרפתה את אחיזתה. ומכיוון שהמחשבה על הסיפור המתגולל עזוב וחשוף בלעדיה מחרידה אותה, נדמה לה שאין לה ברירה אלא ליטול על עצמה את תפקיד המספרת.
והיא אינה יודעת איך. וכשם שכבשה את הסיפור, כך היא כובשת עכשיו את השאלה. כי אם תיתן לה קול, יתפרץ הסיפור בלי שתהיה לה שליטה עליו, ואיבריו הגרועים יתפזרו לכל עבר, לא מוכרים אפילו לה.
ככל שהדבר תלוי בה, היא לא תספר את הסיפור במלואו.
*
הייתי ילדה שלהם. אבא ואמא. אהבתי אותם.
זאת יכולה להיות ההתחלה.
לא.
כך יבוא הקץ על הסיפור עוד לפני שהתחיל.
*
גם כשבלמה אותו בתוכה, היה הסיפור מבליח, ותוקע בה את זיזיו. זיזים אחרים התמוססו או נשרו, והיא קיוותה שהזמן הוא טייח נאמן, המוחה את מה שאינו ראוי להיזכר, לא ראוי להיות מסופר אפילו לעצמה. לעיתים רחוקות ניסתה לזמן אליה הבלחה נבחרת, ודווקא אז התמרד הזיכרון וסירב לשתף פעולה. רק בהיסח־הדעת, מעבר לגבולות השליטה, היה הזיז הבלתי קרוא ננעץ בה, כופה עליה את עצמו וגורף אותה אל תוך קרביו של הסיפור.
*
הייתי ילדה.
לא בחרתי להיוולד.
סביר להניח שהייתי מאושרת. בלי שהשאלה תישאל, כמובן. ילדים אינם נוהגים לתהות על אושרם.
מה את רוצה לדעת?
מה זה יועיל?
למה דווקא עכשיו?
מטח השאלות של האשה הזקנה מנסה לעכב את הבלתי־נמנע. אבל הנכדה אינה מוותרת: היא מתעקשת לקבל תשובות.
האשה הזקנה מתקשה למצוא התחלה מתקבלת על הדעת, כזו שלא תסכן את ההמשך.
*
אין לסיפור חשיבות מיוחדת בעיניה, ובמועד המאוחר הזה, דומה שאין לו חשיבות מיוחדת גם בשביל אחרים. יש רבים הדומים לו, ביניהם גם כאלה שכבר סופרו. היא לא מאמינה שסיפורה שלה עולה עליהם.
להיפך: היא בטוחה שהסיפור יתנגד לה, ישבש את עצמו, ועל־מנת להסוות את כיעורו יתחזה לסיפור אחר.
ואף־על־פי־כן, היא היחידה שיכולה לספר אותו, אם לא את כולו או עיקרו, לפחות משהו ממנו. תחושת דחיפות זרה צולפת בה. אולי זאת הזיקנה. היא לא יכולה להרשות לעצמה שהסיפור ייעלם כלא היה.
*
היתה לי אמא.
היה לי אבא.
לא תסתפקי בזה?
אהבתי ואיבדתי.
זה הסוף. גם ההתחלה.
האשה הזקנה מתלבטת עד לרגע האחרון, שבו מצלצל פעמון הדלת ומטלטל את הקירות.
*
זה לא מסוג הסיפורים שהקהל אוהב. אשה זקנה, תני להם משהו רחפני, אופטימי, עם עלילה סוחפת. הגיבור צריך להיות גדול מהחיים, אומרת לה נכדתה. כאילו זוהר, מפורסם כזה, כמו מהטלוויזיה. ולמרות גילה, האשה הזקנה מכירה את הסיפורים החדשים. היא יודעת שסיפור זוכה לנחת כשהוא מרחיק את נמעניו ממקומם העגמומי והמתפשר. לאנשים די צרות גם בלי סיפורים כמו שלה.
מקבלי הסיפורים של האלף החדש חורצים דין מהיר. נדמה להם ששמעו די. סיפור כזה, סיפור אחר, העולם מוצף בסיפורים. אפילו מי שאין לו סיפור, מתעקש על הבדל שלו. ואם לספר, רצוי שהבדל יראה מוכר. מומלץ לספר רק מה שכבר סופר.
ואילו הסיפור שלה, מנוון בתוך חשכתו הממושכת, אינו יכול להיות מוכר. לכן סיכוייו למצוא נמען שיסביר לו פנים דלים במיוחד. בסתר ליבה מייחלת האשה הזקנה לתגובה עוינת שתמחק את הסיפור באופן סופי.
אך לבטל אותו כליל אי־אפשר.
ובכלל, היא יודעת שבמקרה שלה נחוץ מאמץ עילאי כדי לספר. להשתדל לא לחבל. להמשיך לאהוב גם במקומות שהסיפור ריק מאהבה.
כי מרגע שתשיל אותו מעליה, הוא יסופר אחרת. יוסיפו לו, יגרעו ממנו, יעוותו את דמותו. ויש לה רק הגירסה שלה, מיטב אוזלתה. במחשבה תחילה, בזהירות ובמתינות, תשלוף האשה הזקנה זיזים מגוף הסיפור, בתקווה שישתחל החוצה שקול ומבוקר.
באשר לאכזריות, מוטב להניח לזה.
לעת עתה.
*
הילדה מתיישבת מולה. כפות ידיה פתוחות.
סבתא, תספרי לי.
היא שותקת.
סבתא, זאת אני.
היא עדיין מחלצת את הזיזים.
*
היא פחות זקנה ממה שאפשר לשער. אך מכיוון שבעיני נכדתה היא נטועה בעולם שתוקפו מפוקפק, נכנה אותה ״האשה הזקנה״, על אף שזיקנה, לפחות במקרה שלה, היא מושג מתעתע.
שכן אצלה דווקא הילדות היא קיבעון, ולא מתוך נוסטלגיה.
האשה הזקנה היא הילדה שהיתה. צריך אומנם להיעזר בדמיון נועז על־מנת לחבר לגוף הנוכחי ידיים קטנות ושמנמנות, לחיי גומות ושיני חלב, אך מכיוון שצלם הילדה שהיתה אינו טובל במתיקות המתרפקת הזאת, נימנע מלכנותה ״הילדה ההיא״. כשהאשה הזקנה עומדת מול הראי היא מחפשת, כל הזמן מחפשת, מתוך תקווה לא למצוא.
*
איבדתי.
איבדתי הכול.
לא הכול.
כמעט הכול.
*
ילדה, סבלנות. כל מספר מתקשה לברור את מילותיו, והמספרת המסוימת הזאת מתקשה בכך במיוחד, מכיוון שלהבלחותיה ולזיזיה לא נמצא עדיין תרגום בלשון הסיפור.
אמתלה מצוינת לחמוק מלספר אותו לאמה של הילדה, שגם אותה מכנה האשה הזקנה ״הילדה״, למרות שכבר מזמן אינה ילדה.
לכל אלה שנולדו ממנה היא קוראת ״הילדים״. גם לאלה שנולדו מאלה שנולדו.
באיזו התחלה לבחור? אולי בזו שקדמה להתחלה.
היה היו פעם - זהו האופן המקובל, הנאות, לפתוח סיפור. ובכן, היה היו פעם גבר ואשה. הם נפגשו. אהבו. יותר או פחות. בת נולדה להם. משפחה. תבנית מוכרת וסדורה. הנה פתיחה מבטיחה.
אלא שהסיפור מסרב להיות מסופר כך.
*
למה עושים לי את זה?
מה עשיתי?
למה?
הסיפור כולו במלה אחת.
*
סיפור, האשה הזקנה מתקוממת, למה לקרוא לזה סיפור בכלל? המלה עצמה מציגה את המעשה כבדיה, ואפילו מפתה להמיר את הפרטים הקשים בזוטות.
אבל הילדה אינה מוותרת. זה סיפור. ככה לימדו אותה. ולא סתם סיפור, אלא עדות ממקור ראשון. היא אפילו הביאה מחברת, לרשום את הכול. על העטיפה מלאך מתקתק, הטבעה מסחרית נפוצה. כף ידו תומכת בסנטרו. כנפיו צבעוניות, והוא נושא עיניו למעלה.
הילדה היושבת מול האשה הזקנה היא נכדתה. האשה הזקנה יודעת שתשתנה לנגד עיניה בעודה מספרת, ולכן היא משתהה. חשוב לה לא להזקין את הילדה טרם זמנה. היא מפחדת משינויים.
מה היה קורה אילו...
מה היה קורה אילו הילדה הזאת, היושבת מולה, היתה במקומה של הילדה שהיתה?
זה היה סיפור אחר לגמרי.
ואולי לא.
*
בית. החדר שלה. חלון קבוע בקיר. וילון תחרה בדוגמת שושנים. בובה עם צמות. הלכה לישון עם הבובה מתחת לכרית. באמצע הלילה קמה, הוציאה את הבובה, פחדה שתיחנק. ביקשה מהבובה סליחה.
אמא שלה צחקה.
הנכדה מאוכזבת. לא זאת ההתחלה שקיוותה לה. ביום מן הימים, כשתספר, אם תספר, את הסיפור בתורה, תבחר התחלה אחרת, משלה.
*
אהבתי אותם.
הם אהבו אותי.
אלה היסודות.
לא. את הסיפור הזה אי־אפשר להתחיל מאהבה.
*
אילו התבקשה למסור דין וחשבון במקום סיפור, היה העניין קל יותר. טופס מדוד שמטרתו מוגדרת. יכולה היתה לספק נתונים יבשים, בלי שתידרש לנסח טענה. השאלות המובחנות, הממודרות, היו משמשות מנגנון בקרה, והמידע הלא רצוי היה נחסם.
מרגע שנעתרה לבקשת נכדתה, הבינה שלספר את הסיפור הזה פירושו להתגרות בו. עכשיו אין לה ברירה, התמלכדה.
כפויה ומובסת היא מנסה להתחיל מחדש.