מות העש
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מות העש
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • תרגום: כרמית גיא
  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: 2008
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 222 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 42 דק'

וירג'יניה וולף

וירג'יניה וולף (באנגלית: Virginia Woolf;‏ 25 בינואר 1882 - 28 במרץ 1941) הוא השם שבו התפרסמה מי שנקראה בלידתה אדליין וירג'יניה סטיבן, סופרת אנגלייה.

ולף עסקה רבות בסוגיות פמיניסטיות ובמסגרת זאת פירסמה את "אורלנדו" (Orlando, 1928), רומן פנטסטי העוקב אחרי קריירה של גיבורה ביסקסואלית וטרנסג'נדרית בחצר המלכות של המלכה אליזבת. ספר פמיניסטי נוסף שכתבה היה "חדר משלך" (A Room of One's Own, 1929) בו עסקה במכשולים ובדיעות הקדומות המופנות כלפי נשים סופרות ובצורך של נשים בהון עצמי כדי שתוכלנה לעסוק באמנות. הפרק האחרון בספר דן באפשרות של חשיבה ביסקסואלית. בשנת 1938, עם עליית הפשיזם באירופה, כתבה את המסה "שלוש גיניאות" (Three Guineas) שדנה בקשר שבין הזכות לחינוך ולתעסוקה לנשים לבין קידום השלום, החירות והצדק.

תקציר

מות העש מאת וירג´יניה וולף הוא קובץ מסות, רשמים, ביקורות ומכתבים של אחת הסופרות הבולטות והמשפיעות במאה העשרים שפורסמו לאחר מותה. מבין החומרים הכתובים שנותרו בעיזבונה, שרובם לא פורסמו מעולם, בחר בעלה לאונרד כמה עשרות רשימות המציגות בפני הקורא את כתיבתה הייחודית ואת עולמה העשיר של וולף, על תובנותיו העמוקות והיצריות. מקומה של האישה הכותבת בעולם הגברי, העיסוק בפמיניזם ובמגדר וההתבוננות המעמיקה בעולם הסובב אותה הם הנושאים ה"טבעיים" של וולף, והיא עוסקת בהם גם ברשימות אלה.

מות העש מספק אפוא הזדמנות נהדרת לאוהביה של וולף לשוב ולהתענג על שליטתה המופלאה בשפה, על תיאוריה יוצאי הדופן ועל מבטה האירוני שבעזרתו היא מצליחה לזקק עולם שלם אל חודו של עיפרון, כמו בסופו של הסיפור "שוטטות ברחובות" המופיע בקובץ זה: "... המנוסה היא הגדולה שבהנאות. שוטטות ברחובות בחורף היא הגדולה שבהרפתקאות. ואף על פי כן בשובנו אל סף ביתנו אנו שואבים נחמה מן החפצים הישנים והדעות הקדומות העוטפים אותנו. והאני העצמי שהתעופף בקרנות רחוב רבות מספור, שנחבט כפרפר מול להבות נורות רבות רחוקות מהישג יד, מוגן ומסוגר. הנה היא, הדלת המוכרת. הנה הכיסא כפי שהותרנו אותו, והנה קערת החרסינה והעיגול החום על המרבד. והנה - נבחן אותו בעדינות, ניגע בו ביראה - הנה השלל היחיד שחילצנו מאוצרות העיר הגדולה, עפרון עופרת."

פרק ראשון

מות העש

עש המעופף בשעות היום מכונה שלא כדין עש; הוא אינו מעורר את אותה תחושה נעימה של לילות סתיו אפלים ספוגים בפריחת הקיסוס, שהעש הנפוץ ביותר הנם את שנתו בצל הווילון אינו חדל לעורר בנו. אלה יצורי כלאיים, לא בהירים ועליזים כמו הפרפרים ולא כהים וקודרים כמו בני מינם. ואף על פי כן, היצור הזה, על כנפיו הצרות כעין החציר, שציציותיו באותו הגוון, נראָה שבע רצון. בוקר נאה היה, באמצע ספטמבר, מזג האוויר נעים, מלבב, אך האוויר חד ונוקב יותר מזה השורר בחודשי הקיץ.
המחרשה כבר חרצה תלמים בשדה שמול החלון, ובמקום שבו עבר להב המחרשה התרדדה האדמה ונצצה מרטיבות. והעוצמה ששפעה מן השדות ומהאחו שמאחוריהם הקשתה על המבט להתמקד בספר. גם העורבים היו נתונים באחת החגיגות השנתיות שלהם; מגביהים עוף סביב צמרות העצים עד שנדמה כאילו רשת אדירה של אלפי קשרים שחורים הושלכה באוויר; ולאחר רגעים ספורים צללו לאטם מעל לעצים, עד שנדמה שבקצהו של כל ענף יש קשר. לפתע שבה הרשת והושלכה באוויר במעגל רחב יותר, ברוב שאון והמולה, כאילו הושלכה היום באוויר ושקעה לאטה על צמרות העצים חוויה מרגשת בלי גבול.
אותה אנרגיה שהניעה את העורבים, את החורשים, את הסוסים ואפילו, כך נדמה, את האפרים הכחושים העירומים, שילחה את העש לרחף מצד לצד של הריבוע שלו בשמשת החלון. לא היה אפשר שלא להתבונן בו. אדרבה, רגש מוזר של רחמים כלפיו שטף אותנו. האפשרויות להנאה נראו כה אדירות ורבות פנים באותו הבוקר, עד כי האפשרות לחיות רק חיי עש, או רק יום של עש, נראתה כגורל מר מנשוא, והתלהבותו למצות את מלוא ההנאה ממעט ההזדמנויות שניתנו לו נראתה מעוררת רחמים. הוא התעופף במרץ לפינת תאו, המתין שם רגע ועף לפינה אחרת. מה נותר לו עוד לעשות חוץ מלעוף לפינה שלישית וממנה לרביעית? זה כל מה שנותר לו, למרות רוחב היד של הגבעות, מרחבי השמים, עשן הבתים באופק, וקולה הרומנטי של ספינת קיטור שעלה מעת לעת מן הים. מה שיכול לעשות הוא עשה. בהתבוננות בו נדמה כאילו סיב דק מאוד אך טהור של האנרגיה האדירה הממלאת את העולם נדחס לתוך גופו השברירי והדקיק. ככל שהוסיף לחצות את השמשה מצד לצד, ראיתי בדמיוני חוט של אור מלא חיים. רסיס קטן של חיים ותו לא.
ואף על פי כן, משום שהיה כה זעיר, והיה צורה כה פשוטה של האנרגיה שזרמה פנימה מבעד לחלון הפתוח ועשתה דרכה באין– ספור פרוזדורים צרים וסבוכים במוחי ובמוחם של בני אדם אחרים, היה בו גם משהו נפלא ומעורר רחמים. כאילו נטל מישהו טיפה זעירה של חיים טהורים, הלביש אותה בעדינות ככל האפשר בפלומה ובנוצות, ושילח אותה לחולל אנה ואנה כדי להראות לנו את טבעם האמיתי של החיים. ולמראהו, מוצג ופרוש כך, לא היה אפשר להתגבר על המוזרות שבו. אנו נוטים לשכוח את החיים למראה היצור המתגבנן והמתנהל לו, מקושט ומגושם עד כדי כך שהוא נאלץ לנוע במלוא הזהירות והדרת הכבוד. ושוב המחשבה על החיים שהיו עשויים להיות לו אילו נולד בכל צורה אחרת גורמת לנו להתבונן במעשיו הפשוטים במידת הרחמים.
כעבור זמן מה עייף ממחולותיו, התיישב על מדף החלון בשמש, ומאחר שהמחזה המוזר בא אל סיומו, נשכח מלבי. אחר כך נשאתי את עיני ופגשתי בו. הוא ניסה לחדש את מחולו, אך נדמה שהוא נוקשה מדי או מסורבל מדי ואינו מסוגל אלא לרחף בתחתית השמשה; אחר כך ניסה לעוף לרוחב השמשה, אך כשל. משום שהייתי עסוקה בעניינים אחרים, עקבתי שעה קלה בלא מחשבה אחר מאמצי הסרק הללו, ובלי משים ציפיתי שהוא יחדש את מעופו, כדרך שאדם מצפה שמכונה שחדלה לפעול לרגע תחזור לפעולה בלא לבחון את הסיבה לקלקול. בתום הניסיון שכנראה היה השביעי, הוא החליק ממדף העץ ונפל, מנופף בכנפיו, על גבו על אדן החלון. חוסר התוחלת שלו נגע ללבי. עלה בדעתי שהוא נתון בקשיים; שהוא אינו יכול עוד להתרומם; שרגליו נאבקות לשווא.
אבל כאשר הושטתי עיפרון כדי לעזור לו להתייצב עלה בדעתי שהכישלון והסרבול הם המוות הקרב ובא. החזרתי את העיפרון למקומו.
הרגליים התעוותו בעוז עוד פעם אחת. הסתכלתי סביב כמחפשת אחר האויב שבו הוא נלחם. הבטתי החוצה. מה אירע שם? השעה היתה מן הסתם שעת צהריים, והעבודה בשדות פסקה.
דממה ושקט תפסו את מקום הפעילות הנמרצת. הציפורים עפו למצוא מזון בפלגי המים. הסוסים עמדו בלא ניע. אך העוצמה נותרה כשהיתה, ערוכה בחוץ אדישה וסתמית, אינה ממוקדת בדבר.
משום מה היא התנגדה לעש הקטן שצבעו כעין החציר. לא היה טעם לנסות לעשות משהו. כל שנותר היה להתבונן במאמצים יוצאי הדופן שהשקיעו הרגליים הזעירות כנגד הגורל הממשמש ובא, שיכול היה, אילו רצה בכך, להטביע עיר שלמה, לא סתם עיר, אלא המוני בני אדם; ידעתי, לשום דבר אין סיכוי לנוכח פני המוות. ואף על פי כן, לאחר הפוגה של אפיסת כוחות שָבו הרגליים ורפרפו. היא היתה נפלאה, המחאה האחרונה הזאת, וכה נואשת עד כי לבסוף עלה בידו להזדקף. כל האהדה היתה נתונה, כמובן, לחיים. ומשלא נותר עוד מי שידאג או ידע, היה מאמץ הענקים שעשה העש הקטן וחסר החשיבות כנגד כוח רב עוצמה שכזה, לשמור על מה שאיש מלבדו לא הוקיר ולא רצה לשמר, נוגע ללב בצורה מוזרה. ושוב נראו משום מה חיים, טיפה טהורה. שבתי והרמתי את העיפרון, אף כי ידעתי שזה חסר תוחלת. אבל בעודי עושה זאת התגלו לעין סממני המוות שאי אפשר לטעות בהם.
המאבק תם ונשלם. היצור הקטן וחסר החשיבות יָדע עתה מוות.
ובעודי מתבוננת בעש המת, מילא אותי הניצחון השולי והזעיר של כוח כה גדול על פני יריב כה עלוב ונקלה פליאה. כשם שהחיים היו זרים ומוזרים אך לפני רגעים מעטים, עתה היה המוות זר ומוזר. לאחר שמילא את תפקידו היה עתה העש שרוע שלֵו ובלא טרוניה. הו כן, נדמה שהוא מבקש לומר: המוות חזק ממני.

וירג'יניה וולף

וירג'יניה וולף (באנגלית: Virginia Woolf;‏ 25 בינואר 1882 - 28 במרץ 1941) הוא השם שבו התפרסמה מי שנקראה בלידתה אדליין וירג'יניה סטיבן, סופרת אנגלייה.

ולף עסקה רבות בסוגיות פמיניסטיות ובמסגרת זאת פירסמה את "אורלנדו" (Orlando, 1928), רומן פנטסטי העוקב אחרי קריירה של גיבורה ביסקסואלית וטרנסג'נדרית בחצר המלכות של המלכה אליזבת. ספר פמיניסטי נוסף שכתבה היה "חדר משלך" (A Room of One's Own, 1929) בו עסקה במכשולים ובדיעות הקדומות המופנות כלפי נשים סופרות ובצורך של נשים בהון עצמי כדי שתוכלנה לעסוק באמנות. הפרק האחרון בספר דן באפשרות של חשיבה ביסקסואלית. בשנת 1938, עם עליית הפשיזם באירופה, כתבה את המסה "שלוש גיניאות" (Three Guineas) שדנה בקשר שבין הזכות לחינוך ולתעסוקה לנשים לבין קידום השלום, החירות והצדק.

עוד על הספר

  • תרגום: כרמית גיא
  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: 2008
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 222 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 42 דק'
מות העש וירג'יניה וולף

מות העש

עש המעופף בשעות היום מכונה שלא כדין עש; הוא אינו מעורר את אותה תחושה נעימה של לילות סתיו אפלים ספוגים בפריחת הקיסוס, שהעש הנפוץ ביותר הנם את שנתו בצל הווילון אינו חדל לעורר בנו. אלה יצורי כלאיים, לא בהירים ועליזים כמו הפרפרים ולא כהים וקודרים כמו בני מינם. ואף על פי כן, היצור הזה, על כנפיו הצרות כעין החציר, שציציותיו באותו הגוון, נראָה שבע רצון. בוקר נאה היה, באמצע ספטמבר, מזג האוויר נעים, מלבב, אך האוויר חד ונוקב יותר מזה השורר בחודשי הקיץ.
המחרשה כבר חרצה תלמים בשדה שמול החלון, ובמקום שבו עבר להב המחרשה התרדדה האדמה ונצצה מרטיבות. והעוצמה ששפעה מן השדות ומהאחו שמאחוריהם הקשתה על המבט להתמקד בספר. גם העורבים היו נתונים באחת החגיגות השנתיות שלהם; מגביהים עוף סביב צמרות העצים עד שנדמה כאילו רשת אדירה של אלפי קשרים שחורים הושלכה באוויר; ולאחר רגעים ספורים צללו לאטם מעל לעצים, עד שנדמה שבקצהו של כל ענף יש קשר. לפתע שבה הרשת והושלכה באוויר במעגל רחב יותר, ברוב שאון והמולה, כאילו הושלכה היום באוויר ושקעה לאטה על צמרות העצים חוויה מרגשת בלי גבול.
אותה אנרגיה שהניעה את העורבים, את החורשים, את הסוסים ואפילו, כך נדמה, את האפרים הכחושים העירומים, שילחה את העש לרחף מצד לצד של הריבוע שלו בשמשת החלון. לא היה אפשר שלא להתבונן בו. אדרבה, רגש מוזר של רחמים כלפיו שטף אותנו. האפשרויות להנאה נראו כה אדירות ורבות פנים באותו הבוקר, עד כי האפשרות לחיות רק חיי עש, או רק יום של עש, נראתה כגורל מר מנשוא, והתלהבותו למצות את מלוא ההנאה ממעט ההזדמנויות שניתנו לו נראתה מעוררת רחמים. הוא התעופף במרץ לפינת תאו, המתין שם רגע ועף לפינה אחרת. מה נותר לו עוד לעשות חוץ מלעוף לפינה שלישית וממנה לרביעית? זה כל מה שנותר לו, למרות רוחב היד של הגבעות, מרחבי השמים, עשן הבתים באופק, וקולה הרומנטי של ספינת קיטור שעלה מעת לעת מן הים. מה שיכול לעשות הוא עשה. בהתבוננות בו נדמה כאילו סיב דק מאוד אך טהור של האנרגיה האדירה הממלאת את העולם נדחס לתוך גופו השברירי והדקיק. ככל שהוסיף לחצות את השמשה מצד לצד, ראיתי בדמיוני חוט של אור מלא חיים. רסיס קטן של חיים ותו לא.
ואף על פי כן, משום שהיה כה זעיר, והיה צורה כה פשוטה של האנרגיה שזרמה פנימה מבעד לחלון הפתוח ועשתה דרכה באין– ספור פרוזדורים צרים וסבוכים במוחי ובמוחם של בני אדם אחרים, היה בו גם משהו נפלא ומעורר רחמים. כאילו נטל מישהו טיפה זעירה של חיים טהורים, הלביש אותה בעדינות ככל האפשר בפלומה ובנוצות, ושילח אותה לחולל אנה ואנה כדי להראות לנו את טבעם האמיתי של החיים. ולמראהו, מוצג ופרוש כך, לא היה אפשר להתגבר על המוזרות שבו. אנו נוטים לשכוח את החיים למראה היצור המתגבנן והמתנהל לו, מקושט ומגושם עד כדי כך שהוא נאלץ לנוע במלוא הזהירות והדרת הכבוד. ושוב המחשבה על החיים שהיו עשויים להיות לו אילו נולד בכל צורה אחרת גורמת לנו להתבונן במעשיו הפשוטים במידת הרחמים.
כעבור זמן מה עייף ממחולותיו, התיישב על מדף החלון בשמש, ומאחר שהמחזה המוזר בא אל סיומו, נשכח מלבי. אחר כך נשאתי את עיני ופגשתי בו. הוא ניסה לחדש את מחולו, אך נדמה שהוא נוקשה מדי או מסורבל מדי ואינו מסוגל אלא לרחף בתחתית השמשה; אחר כך ניסה לעוף לרוחב השמשה, אך כשל. משום שהייתי עסוקה בעניינים אחרים, עקבתי שעה קלה בלא מחשבה אחר מאמצי הסרק הללו, ובלי משים ציפיתי שהוא יחדש את מעופו, כדרך שאדם מצפה שמכונה שחדלה לפעול לרגע תחזור לפעולה בלא לבחון את הסיבה לקלקול. בתום הניסיון שכנראה היה השביעי, הוא החליק ממדף העץ ונפל, מנופף בכנפיו, על גבו על אדן החלון. חוסר התוחלת שלו נגע ללבי. עלה בדעתי שהוא נתון בקשיים; שהוא אינו יכול עוד להתרומם; שרגליו נאבקות לשווא.
אבל כאשר הושטתי עיפרון כדי לעזור לו להתייצב עלה בדעתי שהכישלון והסרבול הם המוות הקרב ובא. החזרתי את העיפרון למקומו.
הרגליים התעוותו בעוז עוד פעם אחת. הסתכלתי סביב כמחפשת אחר האויב שבו הוא נלחם. הבטתי החוצה. מה אירע שם? השעה היתה מן הסתם שעת צהריים, והעבודה בשדות פסקה.
דממה ושקט תפסו את מקום הפעילות הנמרצת. הציפורים עפו למצוא מזון בפלגי המים. הסוסים עמדו בלא ניע. אך העוצמה נותרה כשהיתה, ערוכה בחוץ אדישה וסתמית, אינה ממוקדת בדבר.
משום מה היא התנגדה לעש הקטן שצבעו כעין החציר. לא היה טעם לנסות לעשות משהו. כל שנותר היה להתבונן במאמצים יוצאי הדופן שהשקיעו הרגליים הזעירות כנגד הגורל הממשמש ובא, שיכול היה, אילו רצה בכך, להטביע עיר שלמה, לא סתם עיר, אלא המוני בני אדם; ידעתי, לשום דבר אין סיכוי לנוכח פני המוות. ואף על פי כן, לאחר הפוגה של אפיסת כוחות שָבו הרגליים ורפרפו. היא היתה נפלאה, המחאה האחרונה הזאת, וכה נואשת עד כי לבסוף עלה בידו להזדקף. כל האהדה היתה נתונה, כמובן, לחיים. ומשלא נותר עוד מי שידאג או ידע, היה מאמץ הענקים שעשה העש הקטן וחסר החשיבות כנגד כוח רב עוצמה שכזה, לשמור על מה שאיש מלבדו לא הוקיר ולא רצה לשמר, נוגע ללב בצורה מוזרה. ושוב נראו משום מה חיים, טיפה טהורה. שבתי והרמתי את העיפרון, אף כי ידעתי שזה חסר תוחלת. אבל בעודי עושה זאת התגלו לעין סממני המוות שאי אפשר לטעות בהם.
המאבק תם ונשלם. היצור הקטן וחסר החשיבות יָדע עתה מוות.
ובעודי מתבוננת בעש המת, מילא אותי הניצחון השולי והזעיר של כוח כה גדול על פני יריב כה עלוב ונקלה פליאה. כשם שהחיים היו זרים ומוזרים אך לפני רגעים מעטים, עתה היה המוות זר ומוזר. לאחר שמילא את תפקידו היה עתה העש שרוע שלֵו ובלא טרוניה. הו כן, נדמה שהוא מבקש לומר: המוות חזק ממני.