מות העש

מות העש

עש המעופף בשעות היום מכונה שלא כדין עש; הוא אינו מעורר את אותה תחושה נעימה של לילות סתיו אפלים ספוגים בפריחת הקיסוס, שהעש הנפוץ ביותר הנם את שנתו בצל הווילון אינו חדל לעורר בנו. אלה יצורי כלאיים, לא בהירים ועליזים כמו הפרפרים ולא כהים וקודרים כמו בני מינם. ואף על פי כן, היצור הזה, על כנפיו הצרות כעין החציר, שציציותיו באותו הגוון, נראָה שבע רצון. בוקר נאה היה, באמצע ספטמבר, מזג האוויר נעים, מלבב, אך האוויר חד ונוקב יותר מזה השורר בחודשי הקיץ.
המחרשה כבר חרצה תלמים בשדה שמול החלון, ובמקום שבו עבר להב המחרשה התרדדה האדמה ונצצה מרטיבות. והעוצמה ששפעה מן השדות ומהאחו שמאחוריהם הקשתה על המבט להתמקד בספר. גם העורבים היו נתונים באחת החגיגות השנתיות שלהם; מגביהים עוף סביב צמרות העצים עד שנדמה כאילו רשת אדירה של אלפי קשרים שחורים הושלכה באוויר; ולאחר רגעים ספורים צללו לאטם מעל לעצים, עד שנדמה שבקצהו של כל ענף יש קשר. לפתע שבה הרשת והושלכה באוויר במעגל רחב יותר, ברוב שאון והמולה, כאילו הושלכה היום באוויר ושקעה לאטה על צמרות העצים חוויה מרגשת בלי גבול.
אותה אנרגיה שהניעה את העורבים, את החורשים, את הסוסים ואפילו, כך נדמה, את האפרים הכחושים העירומים, שילחה את העש לרחף מצד לצד של הריבוע שלו בשמשת החלון. לא היה אפשר שלא להתבונן בו. אדרבה, רגש מוזר של רחמים כלפיו שטף אותנו. האפשרויות להנאה נראו כה אדירות ורבות פנים באותו הבוקר, עד כי האפשרות לחיות רק חיי עש, או רק יום של עש, נראתה כגורל מר מנשוא, והתלהבותו למצות את מלוא ההנאה ממעט ההזדמנויות שניתנו לו נראתה מעוררת רחמים. הוא התעופף במרץ לפינת תאו, המתין שם רגע ועף לפינה אחרת. מה נותר לו עוד לעשות חוץ מלעוף לפינה שלישית וממנה לרביעית? זה כל מה שנותר לו, למרות רוחב היד של הגבעות, מרחבי השמים, עשן הבתים באופק, וקולה הרומנטי של ספינת קיטור שעלה מעת לעת מן הים. מה שיכול לעשות הוא עשה. בהתבוננות בו נדמה כאילו סיב דק מאוד אך טהור של האנרגיה האדירה הממלאת את העולם נדחס לתוך גופו השברירי והדקיק. ככל שהוסיף לחצות את השמשה מצד לצד, ראיתי בדמיוני חוט של אור מלא חיים. רסיס קטן של חיים ותו לא.
ואף על פי כן, משום שהיה כה זעיר, והיה צורה כה פשוטה של האנרגיה שזרמה פנימה מבעד לחלון הפתוח ועשתה דרכה באין– ספור פרוזדורים צרים וסבוכים במוחי ובמוחם של בני אדם אחרים, היה בו גם משהו נפלא ומעורר רחמים. כאילו נטל מישהו טיפה זעירה של חיים טהורים, הלביש אותה בעדינות ככל האפשר בפלומה ובנוצות, ושילח אותה לחולל אנה ואנה כדי להראות לנו את טבעם האמיתי של החיים. ולמראהו, מוצג ופרוש כך, לא היה אפשר להתגבר על המוזרות שבו. אנו נוטים לשכוח את החיים למראה היצור המתגבנן והמתנהל לו, מקושט ומגושם עד כדי כך שהוא נאלץ לנוע במלוא הזהירות והדרת הכבוד. ושוב המחשבה על החיים שהיו עשויים להיות לו אילו נולד בכל צורה אחרת גורמת לנו להתבונן במעשיו הפשוטים במידת הרחמים.
כעבור זמן מה עייף ממחולותיו, התיישב על מדף החלון בשמש, ומאחר שהמחזה המוזר בא אל סיומו, נשכח מלבי. אחר כך נשאתי את עיני ופגשתי בו. הוא ניסה לחדש את מחולו, אך נדמה שהוא נוקשה מדי או מסורבל מדי ואינו מסוגל אלא לרחף בתחתית השמשה; אחר כך ניסה לעוף לרוחב השמשה, אך כשל. משום שהייתי עסוקה בעניינים אחרים, עקבתי שעה קלה בלא מחשבה אחר מאמצי הסרק הללו, ובלי משים ציפיתי שהוא יחדש את מעופו, כדרך שאדם מצפה שמכונה שחדלה לפעול לרגע תחזור לפעולה בלא לבחון את הסיבה לקלקול. בתום הניסיון שכנראה היה השביעי, הוא החליק ממדף העץ ונפל, מנופף בכנפיו, על גבו על אדן החלון. חוסר התוחלת שלו נגע ללבי. עלה בדעתי שהוא נתון בקשיים; שהוא אינו יכול עוד להתרומם; שרגליו נאבקות לשווא.
אבל כאשר הושטתי עיפרון כדי לעזור לו להתייצב עלה בדעתי שהכישלון והסרבול הם המוות הקרב ובא. החזרתי את העיפרון למקומו.
הרגליים התעוותו בעוז עוד פעם אחת. הסתכלתי סביב כמחפשת אחר האויב שבו הוא נלחם. הבטתי החוצה. מה אירע שם? השעה היתה מן הסתם שעת צהריים, והעבודה בשדות פסקה.
דממה ושקט תפסו את מקום הפעילות הנמרצת. הציפורים עפו למצוא מזון בפלגי המים. הסוסים עמדו בלא ניע. אך העוצמה נותרה כשהיתה, ערוכה בחוץ אדישה וסתמית, אינה ממוקדת בדבר.
משום מה היא התנגדה לעש הקטן שצבעו כעין החציר. לא היה טעם לנסות לעשות משהו. כל שנותר היה להתבונן במאמצים יוצאי הדופן שהשקיעו הרגליים הזעירות כנגד הגורל הממשמש ובא, שיכול היה, אילו רצה בכך, להטביע עיר שלמה, לא סתם עיר, אלא המוני בני אדם; ידעתי, לשום דבר אין סיכוי לנוכח פני המוות. ואף על פי כן, לאחר הפוגה של אפיסת כוחות שָבו הרגליים ורפרפו. היא היתה נפלאה, המחאה האחרונה הזאת, וכה נואשת עד כי לבסוף עלה בידו להזדקף. כל האהדה היתה נתונה, כמובן, לחיים. ומשלא נותר עוד מי שידאג או ידע, היה מאמץ הענקים שעשה העש הקטן וחסר החשיבות כנגד כוח רב עוצמה שכזה, לשמור על מה שאיש מלבדו לא הוקיר ולא רצה לשמר, נוגע ללב בצורה מוזרה. ושוב נראו משום מה חיים, טיפה טהורה. שבתי והרמתי את העיפרון, אף כי ידעתי שזה חסר תוחלת. אבל בעודי עושה זאת התגלו לעין סממני המוות שאי אפשר לטעות בהם.
המאבק תם ונשלם. היצור הקטן וחסר החשיבות יָדע עתה מוות.
ובעודי מתבוננת בעש המת, מילא אותי הניצחון השולי והזעיר של כוח כה גדול על פני יריב כה עלוב ונקלה פליאה. כשם שהחיים היו זרים ומוזרים אך לפני רגעים מעטים, עתה היה המוות זר ומוזר. לאחר שמילא את תפקידו היה עתה העש שרוע שלֵו ובלא טרוניה. הו כן, נדמה שהוא מבקש לומר: המוות חזק ממני.