המיועד
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
המיועד
מכר
מאות
עותקים
המיועד
מכר
מאות
עותקים

המיועד

4 כוכבים (6 דירוגים)

עוד על הספר

תקציר

בשעה שפלישת בעלות הברית לאירופה צוברת תאוצה נוצרת בברוקלין, בהינף מחבט בייסבול, חברות בלתי צפויה בין שני נערים יהודים: ראובן מלטר, נער יהודי אורתודוקסי מודרני ודני סונדרס, בנו הגאון של מנהיג קנאי חסידי ומי שמיועד לתפוס את מקומו של אביו בהנהגת הקהילה. יחד צולחים השניים את משברי גיל ההתבגרות ומתמודדים עם שאלות של אמון ואמונה, אבדן ואהבה. כל זאת על רקע האירועים שטלטלו את יהודי ארצות הברית בשנות הארבעים של המאה הקודמת – מלחמת העולם השנייה, גילויי ממדי שואת יהודי אירופה והמאבק להקמתה של מדינה בארץ ישראל.
 
המיועד מביא את סיפורם של שני נערים, של אבותיהם, של החברות שלהם ושל התקופה הסוערת שבה הם חיים. לכאורה זהו סיפור שמבקש לבדוק את גבולותיה של האמונה הדתית – זו של הפתוחים לעולם ולהשכלה וזו של הקנאים לאמונתם, אך הוא ימצא דרך אל ליבו של כל מי שתוהה לגבי מידת השפעתן של המשפחה ושל המסורת על האופן שבו אנחנו מעצבים את חיינו.
 
חיים פוטוק (2002-1929) היה רב ואיש אקדמיה אמריקני. הוא חיבר רומנים, מחזות וסיפורים קצרים, אשר עסקו בעיקרם ביחסי הגומלין שבין היהדות הדתית והעולם החילוני – מתח שהעסיק רבות את פוטוק בחייו שלו. ספרו המיועד יצא לאור לראשונה בנובמבר 1967, ובחמישים השנים שחלפו מאז תפס מקום מרכזי בסיפורת היהודית-אמריקנית של המאה העשרים, בין יצירותיהם של ברנרד מלמוד, סול בלו ופיליפ רות. הספר, שעובד גם לקולנוע, מובא כעת בתרגום חדש לקהל שגדל עליו ולקהל שעדיין לא זכה להכירו.
 
״המיועד הוא פנינה... הוא עוסק בנושאים עמוקים ואוניברסליים ויישאר על מדפי הספרים שלנו לאורך שנים, כדי שנשוב לקרוא בו פעם אחר פעם.״ וול סטריט ג׳ורנל

פרק ראשון

1
 
במשך שש־עשרה השנים הראשונות לחיינו, גרנו דני ואני במרחק חמישה רחובות זה מזה ואיש מאיתנו לא ידע על קיומו של האחר.
הרחוב של דני היה מאוכלס בצפיפות בבני קהילתו של אביו, יהודים חסידים לובשי שחורים ממוצא רוסי שההרגלים והכללים שעל פיהם חיו נולדו על אדמת הארץ שנטשו אי אז. הם שתו תה שנמזג מסמוברים ולגמו אותו לאִטם מבעד לקוביות סוכר שהחזיקו בין השיניים, הם סעדו את לבם במאכלי המולדת, דיברו בקול רם, לעתים ברוסית, לעתים קרובות יותר ביידיש־רוסית, והייתה בהם נאמנות עזה לאביו של דני.
מעבר לכביש גרו חסידים מחצר אחרת, יהודים מדרום פולין שהילכו ברחובות ברוקלין כרוחות רפאים, חבשו כובעים שחורים, עטו חליפות שחורות וארוכות, ועל פניהם צמחו זקנים שחורים ופאות. ליהודים האלה היה רב משלהם, מנהיג מיוחס שהתהדר בשושלת רבנית ששורשיה מגיעים עד ימי הבעל שם־טוב, מייסד החסידות במאה השמונה־עשרה, אשר נחשב בעיני כולם לאיש שרוח אלוהים מפעמת בו.
שלוש או ארבע חסידויות התגוררו באזור שבו גדלנו דני ואני — לכל אחת רב משלה, בית כנסת קטן משלה, מנהגים משלה, נאמנות עזה משלה. בבוקר שבת או יום טוב אפשר היה לראות כל חסיד וחסיד צועד לבית הכנסת שבחצר שלו, לבוש בתלבושת הייחודית לחצרו, משתוקק להתפלל בחברת הרב שלו ולשכוח מעמל השבוע ומהמרדף הנואש אחרי הכסף שנדרש לו כדי להאכיל את משפחתו הגדולה לאורך שנות השפל הגדול, שקִצן לא נראה באופק.
מדרכות ויליאמסבורג היו ריבועי בטון סדוקים, רחובות סלולים באספלט שימות הקיץ המחניקים ריככו וימות החורף הקודרים פערו בהם בורות. רוב הבתים היו בנויים לבֵנים חוּמות, והתנשאו בצפיפות לגובה שלוש או ארבע קומות לכל היותר. בבתים אלה התגוררו יהודים, אירים, גרמנים וכמה משפחות פליטים ממלחמת האזרחים בספרד, שנמלטו ממשטרו של פרנקו לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. רוב החנויות נוהלו על ידי גויים, אבל מקצתן היו בבעלות יהודים מהחצרות החסידיות שבאזור. אפשר היה לראות אותם מאחורי הדלפקים, חבושים כיפות שחורות, על פניהם זקנים עבותים ופאות ארוכות, מרוויחים בקושי את לחמם הדל וחולמים על שבתות וימים טובים שבהם יוכלו לסגור את חנויותיהם, להתפנות לתפילות, לאדמו"ר ולקדוש ברוך הוא.
כל יהודי דתי שלח את בניו לישיבה, שם למדו משמונה או תשע בבוקר עד ארבע או חמש אחר הצהריים. בימי שישי נהגו לשחרר את התלמידים בסביבות השעה אחת, כדי שיוכלו להתכונן לשבת. לימודי קודש היו בגדר חובה ליהודים הדתיים, ומכיוון שזו הייתה אמריקה ולא אירופה, לימודי חול באנגלית היו חובה גם הם. לכן נאלץ כל תלמיד לשאת בעול כפול: לימודי קודש בעברית בבוקר ולימודי חול באנגלית בשעות אחר הצהריים. ואולם מסורת רבת שנים והסכמה שבשתיקה צמצמו את הקריטריון למצוינות לתחום לימוד אחד בלבד — הגמרא. הצטיינות בלימוד גמרא הייתה מושא שאיפותיו של כל תלמיד ישיבה, הצטיינות כזו הבטיחה ששמו כעילוי ילך לפניו.
דני למד בישיבה הקטנה שייסד אביו. אני למדתי בישיבה שבה לימד אבי מחוץ לאזור ויליאמסבורג, בקראון הַייטס. תלמידי שאר הישיבות בברוקלין זלזלו בישיבה שלנו, מפני שהוצעו בה יותר לימודי חול מהמינימום הנדרש, ולימודי הקודש שהיו בה התקיימו בעברית ולא ביידיש. רוב התלמידים היו בנים למהגרים יהודים שהעדיפו לראות את עצמם משוחררים ממנטליות הגטו המסתגרת, שאפיינה את שאר הישיבות בברוקלין.
אפשר להניח שדני ואני לא היינו נפגשים לעולם — או שהיינו נפגשים בנסיבות שונות לחלוטין — אלמלא כניסתה של ארצות־הברית למלחמת העולם השנייה, ושאיפתם העזה של חלק מהמורים ללימודי חול בישיבות להוכיח לגויים שכושרם הגופני של תלמידיהם אינו פחות מכושרו של כל תלמיד אמריקני אחר. הם ביקשו להוכיח זאת באמצעות ארגון הישיבות באזורנו לקבוצות שיתחרו ביניהן פעם בשבועיים במגוון ענפי ספורט. אני הצטרפתי לקבוצת הבייסבול של הישיבה שלי.
בתחילת יוני, בשעות אחר הצהריים של אחד מימי ראשון, חמישה־עשר חברי הקבוצה, ואני ביניהם, נפגשנו עם המורה להתעמלות שלנו בחצר בית הספר. היה חם באותו יום והשמש קפחה על רצפת האספלט של החצר. המורה להתעמלות היה גבר נמוך וחסון בראשית שנות השלושים לחייו שלימד בבוקר בתיכון ציבורי סמוך והשלים הכנסה כמורה בישיבה שלנו בשעות אחר הצהריים. הוא לבש חולצת פולו לבנה, מכנסיים לבנים וסוודר לבן, ומהדרך המשונה שבה נחה הכיפה השחורה הקטנה על ראשו העגול והמקריח, היה ברור שאינו חובש אותה בקביעות. לעתים קרובות הוא היה חובט את אגרופו הימני בכף ידו השמאלית תוך כדי דיבור, כדי להדגיש את המסר. הוא צעד על כריות כפות רגליו, כמחקה תנוחה של מתאגרף בזירה, והיה מכור לבייסבול מקצועני. הוא טיפח את קבוצת הבייסבול שלנו במשך שנתיים, ובזכות תמהיל של סבלנות, מזל, מניפולציות ערמומיות בכמה משחקים צמודים ונאומי תוכחה גדושים בחבטות אגרופים, שנועדו להחדיר בנו תודעה פטריוטית על אודות חשיבות הכושר הגופני והאתלטי למאמץ המלחמתי — הוא הצליח להפוך את הקבוצה המקורית, שמנתה חמש־עשרה רכיכות מגושמות, למובילת הליגה. קראו לו מר גלנטר, וכולנו תהינו למה הוא לא משתתף במלחמה אי־שם.
במהלך השנתיים שבהן שיחקתי בקבוצה התמחיתי בעמידה בבסיס השני, וגם פיתחתי הגשה תחתית שפיתתה חובטים לחבוט, אבל התעקלה ברגע האחרון וחמקה ממכת המחבט הסורר לסטרייק.* מר גלנטר תמיד הציב אותי לעמוד בבסיס השני בתחילת המשחק, והיה משתמש בי כמגיש רק במצבים צמודים במיוחד, כי לדבריו, "תפיסת העולם שלי בבייסבול מבוססת על הסולידריות ההגנתית של האינפילד.״**
באותו אחר הצהריים נקבע לנו משחק מול הקבוצה המנצחת של ליגת שכונה אחרת, קבוצה שנודעה במשחק התקפי, פראי וכוחני ובפילדינג*** עלוב. מר גלנטר אמר שהוא בונה על האינפילד שלנו שיפעל כחזית הגנתית יציבה. לאורך זמן החימום, כשרק הנבחרת שלנו עמדה על המגרש, הוא המשיך לחבוט את אגרופו הימני בכף ידו השמאלית וצעק עלינו שנהיה חזית הגנתית יציבה.
"בלי חורים," צעק ממקומו סמוך לבסיס הבית.**** "בלי חורים, שמעתם? גולדברג, ככה נראית לך חזית הגנתית יציבה? תצופף שורות. אפשר להכניס ספינת קרב בינך ובין מַלטר. בדיוק ככה. שוורץ, מה אתה עושה שם? מחפש צנחנים? אנחנו משחקים בייסבול. היריב על הקרקע. איזו זריקה רחבה, גולדברג. זרוק כמו צלף. תנו לו את הכדור שוב. זרוק אותו. יופי. כמו צלף. מעולה. שהאינפילד יהיה יציב. במלחמה הזאת אסור שיהיו חורים בהגנה."
חבטנו בכדור וזרקנו אותו זה אל זה, והיה זה יום חמים ושטוף שמש, מלווה בתחושה עליזה ונעימה של הקיץ המתקרב ובהתרגשות לקראת המשחק. רצינו מאוד לנצח, גם בשבילנו אבל בעיקר בשביל מר גלנטר, כי כולנו למדנו להעריך את כנותו חובטת האגרופים. בעיני הרבנים שלימדו אותנו בישיבות, בייסבול היה השחתת זמן לריק, תוצר של תוכנית לימודי החול בישיבה שטמן בחובו פוטנציאל להתבוללות. אבל בעיני תלמידי רוב הישיבות, חשיבותו של ניצחון בטורניר ליגת הבייסבול נפלה אך במעט מהצטיינות בגמרא, שכן הניצחון הזה היה אות בלתי מעורער לאמריקניות, ובאותן שנים של שלהי המלחמה היה חשוב לנו יותר ויותר שיראו בנו אמריקנים נאמנים.
וכך עמד מר גלנטר ליד בסיס הבית וצעק הוראות ומילות עידוד, ואנחנו חבטנו בכדור ומסרנו אותו זה לזה. ירדתי מהמגרש לרגע כדי לסדר את המשקפיים שלי לקראת המשחק. הרכבתי משקפיים מנומרים, ולפני כל משחק הייתי מכופף את הידיות כדי שהמשקפיים ייצמדו לראשי ולא יחליקו במורד אפי כשאתחיל להזיע. תמיד חיכיתי ממש לפני משחק כדי לכופף את הידיות, כי כשהן היו עקומות, הן היו חותכות בעור שמעל האוזניים והעדפתי לא להרגיש את הכאב אפילו רגע מיותר אחד. קצות האוזניים שלי כאבו במשך ימים אחרי כל משחק, אבל זה היה עדיף בעיניי על פני הצורך לדחוף את המשקפיים שלי כלפי מעלה על גשר האף שוב ושוב, או על האפשרות שייפלו לי פתאום באמצע מהלך חשוב.
דייבי קנטור, אחד הבחורים ששימש מחליף למקרה ששחקן פותח ייאלץ לצאת מהמשחק, עמד ליד גדר התיל שמאחורי בסיס הבית. הוא היה נער נמוך בעל פנים עגולות, שיער כהה, משקפיים ינשופיים ואף יהודי במיוחד. הוא הביט בי כשסידרתי את המשקפיים.
"אתה נראה טוב שם, ראובן," אמר לי.
"תודה," אמרתי.
"כולם נראים ממש טוב."
"יהיה משחק טוב."
הוא הביט בי מבעד למשקפיו. "נראה לך?" שאל.
"בטח, למה לא?"
"ראית אותם משחקים פעם, ראובן?"
"לא."
"הם רוצחים, אלה."
"בסדר," אמרתי.
"לא, אני רציני. הם פראי אדם."
"ראית אותם משחקים?"
"פעמיים. הם ממש רוצחים."
"כולם משחקים בשביל לנצח, דייבי."
"הם לא משחקים בשביל לנצח. הם משחקים כאילו זה הדיבר הראשון בעשרת הדיברות."
צחקתי. "מה, הישיבה הזאת של החסידים?" אמרתי. "בחייך, דייבי."
"באמת."
"מה שתגיד," אמרתי.
"הרב סונדרס אסר עליהם להפסיד כי זה יבייש את הישיבה שלהם או משהו כזה. אין לי מושג. אתה עוד תראה."
"היי, מלטר?" צעק מר גלנטר. "מה קורה איתך, אתה לא משחק?"
"אתה עוד תראה," אמר דייבי קנטור.
"מה שתגיד." חייכתי אליו. "מלחמת קודש."
הוא הביט בי.
"אתה משחק?" שאלתי אותו.
"מר גלנטר אומר שאולי אקח את הבסיס השני אם אתה תצטרך להגיש."
"טוב, שיהיה בהצלחה."
"היי, מלטר!" צעק מר גלנטר. "אנחנו במלחמה, זוכר?"
"כן, המפקד!" אמרתי ורצתי בחזרה אל העמדה שלי בבסיס השני.
זרקנו את הכדור ממקום למקום עוד כמה דקות, ואז עליתי לבסיס הבית לקצת אימוני חבטות. נתתי חבטה ארוכה אל השדה השמאלי, ואז חבטה מהירה לבלם, שאסף את הכדור בתנועה חלקה וזרק אותו לבסיס הראשון. הכנתי את המחבט לחבטה נוספת ואז מישהו אמר, "הנה הם באים," והנחתי את המחבט על כתפי וראיתי את הנבחרת שעמדנו לשחק מולה מופיעה בפינת הרחוב שלנו ונכנסת למגרש. ראיתי את דייבי קנטור בועט בעצבנות בגדר התיל שמאחורי בסיס הבית, ואז תוחב את ידיו לכיסי הג'ינס שלו. עיניו נראו גדולות וקודרות מבעד למשקפיו הינשופיים.
צפיתי בהם כשנכנסו למגרש.
הם היו חמישה־עשר. כולם לבשו חולצות לבנות, מכנסיים כהים, סוודרים לבנים וכיפות שחורות קטנות. בהתאם לאופנה החרדית המחמירה, שערם היה קצוץ, פרט לאזור הסמוך לאוזניהם, שממנו השתלשלו שערות שלא נקצצו מעולם, פאות מסולסלות וארוכות. אצל חלקם החל לצמוח זקן, קווצות שיער מדובללות שניצבו בגושים מבודדים על הסנטר, על עצמות הלחיים ועל השפתיים העליונות. כולם לבשו ציצית מתחת לחולצה וגדיליה הארוכים השתלשלו מארבע כנפותיה, בלטו מהחגורות והתנופפו על המכנסיים תוך כדי הליכה. אלה היו החרדים המחמירים ביותר, ואת מצוות "וראיתם אותו" המופיעה בתורה הם מילאו ככתבה וכלשונה.
לנבחרת שלנו, בניגוד אליהם, לא היו שום מדים מיוחדים וכל אחד מאיתנו לבש מה שהתחשק לו: מכנסי ג'ינס, מכנסיים קצרים, מכנסיים ארוכים, חולצות פולו, סווטשירט, אפילו גופיות. אחדים מאיתנו לבשו ציצית ואחרים לא, אבל איש מאיתנו לא הוציא את גדילי הציצית מחוץ למכנסיים. פריט הלבוש היחיד שהיה משותף לשתי הנבחרות היה הכיפה הקטנה והשחורה, שגם אנחנו חבשנו.
הם הגיעו אל צד הבסיס הראשון של גדר התיל מאחורי בסיס הבית ועמדו שם, גוש דומם בשחור־לבן, אוחזים בידיהם מחבטים וכדורים וכפפות. הבטתי בהם. לא ראיתי בהם שום דבר שהקרין אכזריות. ראיתי את דייבי קנטור בועט בגדר התיל שוב, ואז מסתלק משם כדי לגשת לקו הבסיס השלישי, ידיו ממששות בעצבנות את הג'ינס שלו.
מר גלנטר חייך וניגש אליהם. הוא נע בזריזות על כריות כפות רגליו, כיפתו הייתה תלויה על בלימה במרום ראשו המקריח.
מישהו התנתק מגוש השחקנים השחור־לבן וצעד קדימה. הוא נראה בסוף שנות העשרים לחייו ולבש חליפה שחורה, נעליים שחורות וכובע שחור. היה לו זקן שחור והוא נשא ספר תחת זרועו. היה ברור שהוא רב, והתפעלתי מהעובדה שהישיבה העמידה בראש הנבחרת רב ולא מאמן ספורט.
מר גלנטר ניגש אליו והושיט את ידו.
"אנחנו מוכנים לשחק," אמר הרב ביידיש ולחץ את ידו של מר גלנטר באי־רצון מופגן.
"בסדר גמור," אמר מר גלנטר באנגלית וחייך.
הרב השקיף אל המגרש. "כבר שיחקתם?" שאל.
"מה זאת אומרת?" שאל מר גלנטר.
"כבר התאמנתם?"
"כן, ברור..."
"אנחנו רוצים להתאמן."
"מה זאת אומרת?" אמר מר גלנטר שוב בפנים מופתעות.
"אתם התאמנתם קודם, עכשיו תורנו."
"לא התאמנתם במגרש שלכם?"
"התאמנו."
"יופי, אז..."
"אבל אף פעם לא שיחקנו במגרש שלכם. אנחנו רוצים כמה דקות."
"טוב, תראה," אמר מר גלנטר, "אין הרבה זמן. לפי הכללים, כל קבוצה מתאמנת במגרש שלה."
"אנחנו רוצים חמש דקות," התעקש הרב.
"תראה..." אמר מר גלנטר. הוא הפסיק לחייך. כששיחקנו במגרש שלנו הוא אהב להתחיל מיד במשחק. כך אנחנו לא מתקררים מהחימום, אמר.
"חמש דקות," אמר הרב. "תגיד לבחורים שלך לרדת מהמגרש."
"מה זאת אומרת?" אמר מר גלנטר.
"אנחנו לא יכולים להתאמן כשהבחורים שלך במגרש. תגיד להם לרדת מהמגרש."
"נו, טוב," אמר מר גלנטר והשתתק לדקה ארוכה. גוש השחקנים השחור־לבן מאחורי הרב עמד והמתין. ראיתי את דייבי בועט ברצפת האספלט של המגרש. "טוב, בסדר. חמש דקות, חמש דקות ולא יותר, מעכשיו."
"תגיד לבחורים שלך לרדת מהמגרש," אמר הרב.
מר גלנטר בהה במגרש במבט קודר, ונראה כאילו הוציאו לו את כל הרוח מהמפרשים. "כולם לרדת מהמגרש!" צעק, לא בקול רם מדי. "הם רוצים חמש דקות חימום. קדימה, קדימה. ידיים בתנועה. לא להתקרר. תזרקו קצת כדורים מאחורי בסיס הבית. קדימה, זוזו!"
השחקנים ירדו מהמגרש בבהילות.
הגוש השחור־לבן ליד גדר התיל עמד כמקשה אחת. הרב הצעיר הסתובב ופנה אל שחקני הקבוצה שלו.
הוא דיבר ביידיש. "המגרש שלנו לחמש דקות," אמר. "זכרו למה אנחנו משחקים ובשביל מי."
ואז הוא זז הצדה, והגוש השחור־לבן התפזר לחמישה־עשר שחקנים נפרדים שעלו במהירות על המגרש. אחד מהם, בחור גבוה בעל שיער זהוב וידיים ורגליים ארוכות שכולן עור ועצמות, עמד בבסיס הבית והתחיל לחבוט כדורים אל השחקנים. הוא הִכה כמה גראונדרים ופופ־אפים***** קלים ושחקני השדה קראו קריאות עידוד זה לזה ביידיש. הם התנהלו בצורה מגושמת, שמטו גראונדרים קלים, זרקו בפראות, פספסו כדורים באוויר. הבטתי אל הרב הצעיר. הוא ישב על הספסל שליד גדר התיל וקרא בספר שלו.
מאחורי גדר התיל היה שטח רחב ידיים, ומר גלנטר דאג שנמשיך להתאמן שם בזריקת כדורים.
"תמשיכו לזרוק בלי להפסיק!" חבט באגרופו לעומתנו. "בקרב הזה אף אחד לא יושב! שלא תעזו לזלזל באויב!"
אבל חיוך רחב נפרש על פניו. עכשיו, כשראה את הנבחרת השנייה בשטח, הוא לא נראה מוטרד כלל מתוצאות המשחק. בהפוגה שבין זריקת הכדור והחזרתו אליי, אמרתי לעצמי שמר גלנטר מוצא חן בעיניי ותהיתי למה הוא משתמש כל הזמן בביטויים מלחמתיים ומדוע אינו משרת בצבא.
דייבי קנטור חלף על פניי, הוא רדף אחרי כדור שעבר לו בין הרגליים.
"ממש רוצחים." חייכתי אליו.
"עוד תראה," אמר והתכופף לקחת את הכדור.
"מה שתגיד," אמרתי.
"בעיקר זה שחובט. עוד תראה."
הכדור חזר אליי ותפסתי אותו בתנועה חלקה והשלכתי חזרה.
"מי החובט שלהם?" שאלתי.
"דני סונדרס."
"סליחה על הבורות, אבל מי זה דני סונדרס?"
"הבן של הרב סונדרס," אמר דייבי קנטור ומצמץ.
"מרשים."
"עוד תראה," אמר דייבי קנטור ורץ עם הכדור.
אבא שלי, שלא רחש שום חיבה לחסידויות ולמנהיגיהן, סיפר לי על הרב יצחק סונדרס ועל הקנאות שבה הנהיג את חסידיו ופסק בהלכה.
ראיתי את מר גלנטר מביט בשעון היד שלו ואז משקיף אל הקבוצה שבמגרש. חמש הדקות כנראה תמו, אבל השחקנים לא הראו נכונות לרדת מהמגרש. דני סונדרס עמד עכשיו בבסיס הראשון ושמתי לב שהוא ניצל את זרועותיו ואת רגליו הארוכות כדי להקנות לעצמו יתרון משמעותי, כי כאשר התמתח וקפץ הוא הצליח לתפוס את רוב הכדורים שהושלכו לכיוונו בעוצמה.
מר גלנטר ניגש לרב הצעיר, שעדיין ישב על הספסל וקרא.
"עברו חמש דקות," אמר.
הרב נשא את מבטו מהספר. "מה?" שאל.
"חמש הדקות נגמרו," אמר מר גלנטר.
הרב הביט אל המגרש. "די!" צעק ביידיש. "הגיע הזמן לשחק!" ואז השפיל מבטו אל הספר והמשיך לקרוא.
השחקנים השליכו את הכדור ממקום למקום למשך דקה-שתיים נוספות, ואז ירדו אט־אט מהמגרש. דני סונדרס חלף על פניי, כפפת הבסיס הראשון עדיין על ידו. הוא היה הרבה יותר גבוה ממני, ובניגוד לתווי פניי שהיו רגילים למדי ובפרופורציות הולמות, ולשערי הכהה, נראו פניו כאילו סותתו באבן. הסנטר, הלסת ועצמות הלחיים שלו היו מורכבים מקווים ישרים ובולטים, אפו היה ישר ומחודד, שפתיו העבות התרוממו בזווית תלולה מנקודת האמצע שמתחת לאפו, ואז נטו בשיפוע ויצרו פה רחב מדי. צבע עיניו היה כחול עמוק, וקווצות השיער הבודדות על סנטרו, עצמות לחייו ושפתו העליונה, שערו הקצוץ ופאותיו המסתלסלות מאוזניו, היו בצבע חול. הוא נע ברישול, איבריו התנופפו לכל עבר כאילו כל־כולו ידיים ורגליים, הוא דיבר ביידיש עם אחד מחברי קבוצתו והתעלם ממני לחלוטין כשחלף על פניי. אמרתי לעצמי שלא מוצאת חן בעיניי תחושת העליונות החסידית שלו ושיהיה זה עונג צרוף להביס אותו ואת הקבוצה שלו במשחק היום.
השופט, מורה להתעמלות בישיבה ששכנה במרחק שני רחובות משם, קרא לשתי הקבוצות כדי לקבוע מי תחבוט ראשונה. ראיתי אותו משליך מחבט לאוויר. המחבט נתפס וכמעט נשמט מידיו של חבר בקבוצה השנייה.
במהלך הבחירה המהירה שהוכרעה לפי הקבוצה שידי נציגה הגיעו ראשונות לראש המחבט, דייבי קנטור ניגש אליי ועמד לצדי.
"מה דעתך?" שאל.
"חבורת סנובים," אמרתי לו.
"מה דעתך על המשחק שלהם?"
"הם גרועים, ממש גרועים."
"הם רוצחים."
"נו, בחייך, דייבי."
"עוד תראה," אמר דייבי קנטור והביט בי במבט קודר.
"הרגע ראיתי!"
"לא ראית כלום."
"נכון," אמרתי. "שכחתי שאליהו הנביא בא להגיש בשבילם כשהמשחק ממש צמוד."
"אני לא צוחק," אמר, ונראה שנעלב.
"ממש רוצחים אלה," אמרתי לו וצחקתי.
הקבוצות החלו להתפזר. הפסדנו בהגרלה, והם החליטו לחבוט ראשונים. עלינו למגרש. תפסתי את העמדה שלי בבסיס השני. ראיתי את הרב הצעיר יושב על הספסל שליד גדר התיל וקורא. זרקנו כדור במשך דקה. מר גלנטר עמד ליד הבסיס השלישי וצעק אלינו מילות עידוד. היה חם, הזעתי קצת והרגשתי מצוין. ואז השופט, שתפס עמדה מאחורי המגיש, צעק שנעביר לו את הכדור ומישהו זרק אותו אליו. הוא מסר אותו למגיש וצעק, "קדימה! מתחילים לשחק!" תפסנו את העמדות שלנו.
מר גלנטר צעק, "גולדברג, פנימה!" וסידני גולדברג, הבלם שלנו, צעד שני צעדים קדימה והתקרב עוד קצת לבסיס השלישי. "בסדר, בסדר," אמר מר גלנטר. "שמור על האינפילד סגור!"
נער נמוך ורזה ניגש לבסיס הבית ועמד שם ברגליים צמודות. הוא אחז במחבט בצורה מגושמת מעל לראשו. הוא הרכיב משקפיים במסגרת מתכת ששיוו לפניו מראה של זקן קצר־רואי. הוא חבט בפראות אל המגיש הראשון והמשיך להסתובב לאחור מכוח החבטה. פאותיו התרוממו מצדי ראשו והקיפו אותו במעגל כמעט אופקי. ואז הוא התייצב וחזר לעמדה שליד בסיס הבית, נמוך, רזה, רגליים צמודות, אוחז במחבט מעל לראשו בתנוחה מגושמת.
השופט הכריז סטרייק בקול רם וברור וראיתי את סידני גולדברג מביט אליי ומחייך חיוך רחב.
"אם ככה הוא לומד גמרא, הוא גמור," אמר סידני גולדברג.
חייכתי אליו בחזרה.
"שמרו על האינפילד סגור!" צעק מר גלנטר מהבסיס השלישי. "מלטר, קצת יותר שמאלה! מצוין!"
ההגשה הבאה הייתה גבוהה מדי והנער פספס אותה, שמט את המחבט ונפל קדימה על ידיו. סידני גולדברג ואני הבטנו שוב זה בזה. סידני למד איתי בכיתה. לשנינו היה מבנה גוף דומה, רזה וגמיש, וזרועות ורגליים צנומות למדי. הוא לא היה תלמיד טוב במיוחד, אבל הוא היה בלם מעולה. גרנו באותו רחוב והיינו חברים טובים, אבל לא קרובים. הוא לבש גופייה וג'ינס ולא לבש ציצית. אני לבשתי חולצה בצבע תכלת ומכנסי עבודה בצבע כחול כהה ולבשתי ציצית מתחת לחולצה.
הנער הנמוך והרזה חזר לבסיס הבית, עמד ברגליים צמודות ואחז במחבט בצורה המגושמת שלו. הוא נתן להגשה הבאה לעבור על ידו, והשופט קרא סטרייק. ראיתי את הרב הצעיר מרים את עיניו מהספר לרגע ואז חוזר לקרוא.
"עוד שניים כאלה!" עודדתי את המגיש בצעקות. "עוד שניים, שוורצי!" וחשבתי לעצמי, כן, ממש רוצחים.
ראיתי את דני סונדרס ניגש לנער שזה עתה נפסל ומדבר איתו. הנער הביט מטה ונדמה היה שהוא מצטמק מרוב עלבון. הוא השפיל את ראשו וניגש אל מאחורי גדר התיל. נער רזה ונמוך נוסף תפס את מקומו בבסיס הבית. חיפשתי את דייבי קנטור אבל לא ראיתי אותו.
הנער שחבט הניף את המחבט בפראות נוכח שתי ההגשות הראשונות, ופספס את שתיהן. הוא חבט שוב בהגשה השלישית ושמעתי את קול מהלומת המחבט שלו במפגש עם הכדור, וראיתי את הכדור נע בקו מהיר וישר לעבר סידני גולדברג. הוא תפס אותו, נאבק בו לרגע, ולבסוף לכד אותו בכפפה. הוא מסר לי את הכדור וזרקנו אותו ממקום למקום. ראיתי אותו מסיר את הכפפה ומטלטל את ידו השמאלית.
"זה כאב," אמר וחייך אליי.
"תפיסה טובה," אמרתי.
"כואב מוות," אמר והחזיר את הכפפה לידו.
החובט שעמד עכשיו בבסיס הבית היה רחב כתפיים ובעל מבנה גוף של דוב. הוא הניף את המחבט אל ההגשה הראשונה, פספס, ואז הניף שוב אל ההגשה השנייה ושילח את הכדור בקו ישר מעל לראשו של שחקן הבסיס השלישי אל השדה השמאלי. הגעתי בקושי לבסיס השני, התייצבתי בו וצעקתי שיזרקו לי את הכדור. ראיתי את המגן השמאלי מרים אותו בדילוג השני ומעביר אותו אליי. הוא הגיע קצת גבוה מדי והרמתי אליו את הכפפה. יותר משראיתי את החובט שועט לעבר הבסיס השני, הרגשתי אותו, וכשנגעתי בכדור בכפפה שלי הוא התנגש בי כמו משאית. הכדור זינק אל מעל לראשי ונפלתי קדימה בחוזקה על רצפת האספלט של המגרש, והוא חלף על פניי בדרכו לבסיס השלישי, גדילי ציציותיו התנופפו מאחוריו, והוא הצמיד את הכיפה לראשו בידו הימנית כדי שלא תיפול. אייב גולדשטיין, שחקן הבסיס הראשון שלנו, החזיר את הכדור והשליך אותו לבסיס הבית, והחובט עמד בבסיס השלישי ועל פניו חיוך רחב.
קבוצת הישיבה פרצה בתרועות רמות וצעקה מילות ברכה קולניות ביידיש אל החובט.
סידני גולדברג עזר לי לקום על הרגליים.
"חתיכת ממזר!" אמר. "לא הפרעת לו בדרך!"
"וואו!" אמרתי ונשמתי כמה נשימות עמוקות. גירדתי את כף ידי הימנית.
"חתיכת ממזר!" אמר סידני גולדברג.
ראיתי את מר גלנטר פורץ בסערה אל המגרש כדי לדבר עם השופט. "איזה מין משחק זה?" שאל בכעס. "איך אתה מתכוון לאשר דבר כזה?"
"זה הגיע לבסיס השלישי," אמר השופט. "הבחור שלך עמד בדרך."
פיו של מר גלנטר נפער לרווחה. "מה זאת אומרת?"
"זה הגיע לשלישי," חזר השופט ואמר.
מר גלנטר נראה כאילו הוא מוכן להתווכח, התחרט ואז הביט בי. "אתה בסדר, מלטר?"
"בסדר גמור," אמרתי ונשמתי עוד נשימה ארוכה.
מר גלנטר ירד מהמגרש בזעם.
"משחקים!" צעק השופט.
קבוצת הישיבה השתתקה. ראיתי שהרב הצעיר הרים את מבטו מהספר וחייך קלות.
שחקן גבוה ורזה הגיע לבסיס הבית, הציב את רגליו בתנוחה הנכונה, הניף את המחבט שלו כמה פעמים ואז התכופף לעמדת המתנה. ראיתי שזה דני סונדרס. פתחתי וסגרתי את יד ימין, שכאבה עדיין מהנפילה.
"אחורה! אחורה!" צעק מר גלנטר ממקומו ליד הבסיס השלישי, ואני זזתי שני צעדים אחורה.
התכופפתי וחיכיתי.
ההגשה הראשונה הייתה פראית, וקבוצת הישיבה פרצה בצחוק קולני. הרב הצעיר ישב על הספסל וצפה בדני סונדרס בתשומת לב.
"קח את זה בקלות, שוורצי!" עודדתי את המגיש בצעקה. "רק עוד אחת!"
ההגשה הבאה הגיעה לגובה של יותר מ־30 סנטימטרים מעל לראשו של דני סונדרס, וקבוצת הישיבה התגלגלה מרוב צחוק. סידני גולדברג ואני החלפנו מבטים. ראיתי את מר גלנטר עומד מתוח ליד הבסיס השלישי ומביט במגיש. הרב המשיך להביט בדני סונדרס.
בהגשה הבאה יצא הכדור מהמחבט של שוורצי בקו ארוך ואטי, ולפני שעבר את מחצית הדרך לבסיס הבית ידעתי שדני סונדרס ינסה להשיג אותו. ידעתי זאת מהאופן שבו רגלו השמאלית נשלחה קדימה והמחבט הונף לאחור וגופו הדק והארוך התכונן להסתובב על צירו במהירות. נדרכתי, חיכיתי לקול החבטה בכדור, וכשהיא הגיעה היא נשמעה כמו ירייה. לשבריר שנייה פרוע נעלם הכדור מעיניי. ואז ראיתי את שוורצי צולל ארצה, והנה הופיע הכדור באוויר במקום שבו עמד ראשו, וניסיתי להשיג אותו אבל הוא נע מהר מדי, ועוד לפני שהרמתי את הכפפה, הכדור הגיע למרכז המגרש. תפסתי אותו תוך כדי קפיצה וזרקתי לסידני גולדברג, אבל דני סונדרס כבר עמד איתן בבסיס שלי וקבוצת הישיבה צווחה מרוב אושר.
מר גלנטר ביקש הפסקה וניגש לדבר עם שוורצי. סידני גולדברג הנהן אליי ושנינו ניגשנו אליהם.
"הכדור הזה היה יכול להרוג אותי!" אמר שוורצי. היה לו מבנה גוף בינוני, פנים ארוכות ופצעי בגרות קשים. הוא מחה את הזיעה מפניו. "בחיי, ראית את הכדור הזה?"
"ראיתי," אמר מר גלנטר בכעס.
"אי אפשר היה לעצור את הכדור הזה, הוא היה מהיר מדי, מר גלנטר," אמרתי להגנתו של שוורצי.
"שמעתי על דני סונדרס," אמר סידני גולדברג. "הוא תמיד חובט למגיש."
"חבל שלא אמרת לי," קונן שוורצי. "הייתי מתכונן."
"רק שמעתי על זה," אמר סידני גולדברג. "אתה תמיד מאמין לכל מה שאתה שומע?"
"בחיי, הכדור הזה היה יכול להרוג אותי!" חזר שוורצי ואמר.
"אתה רוצה להמשיך להגיש?" שאל גלנטר. זוהר דקיק של זיעה כיסה את מצחו ופניו קדרו.
"בטח, מר גלנטר," אמר שוורצי. "אני מוכן."
"בטוח?"
"בטח שאני בטוח."
"אין גיבורים במלחמה הזאת עכשיו," אמר מר גלנטר. "אני רוצה חיילים חיים, לא גיבורים מתים."
"אני לא גיבור," מלמל שוורצי בגמלוניות. "אני אתגבר, מר גלנטר. בחיי, זה רק הסבב הראשון."
"טוב, חייל," אמר מר גלנטר, לא בהתלהבות רבה. "פשוט תדאג שהצד שלנו במלחמה ימשיך להילחם."
"אני משתדל, מר גלנטר," אמר שוורצי.
מר גלנטר הנהן, פניו עדיין קודרות, וירד מהמגרש. ראיתי אותו נוטל ממחטה מכיסו ומנגב את מצחו.
"ג'יזס!" אמר שוורצי עכשיו, כשמר גלנטר לא היה בסביבה. "הבן־זונה כיוון לי ישר לראש!"
"נו, באמת, שוורצי," אמרתי. "אפשר לחשוב שאנחנו מדברים כאן על בייב רות."******
"שמעת מה סידני אמר."
"אם תפסיק להביא להם את הכדור על מגש כסף, הם לא יחבטו ככה."
"מי מביא להם אותו על מגש כסף?" התרעם שוורצי. "זו הייתה הגשה מעולה."
"בסדר," אמרתי.
השופט ניגש אלינו. "אתם מתכננים לפטפט פה כל אחר הצהריים?" שאל. הוא היה איש כפוף בסוף שנות הארבעים לחייו ונראה חסר סבלנות.
"לא, אדוני," עניתי בנימוס רב, וסידני ואני רצנו בחזרה למקומות.
דני סונדרס עמד בבסיס שלי. חולצתו הלבנה הייתה דבוקה לזרועותיו ולגבו מרוב זיעה.
"חבטה יפה," ניסיתי.
הוא הביט בי בפליאה ולא אמר מילה.
"אתה תמיד חובט ככה ישר למגיש?" שאלתי.
הוא חייך חיוך קלוש. "אתה ראובן מלטר," אמר באנגלית רהוטה. קולו היה נמוך ומאונפף.
"נכון מאוד," אמרתי, ושאלתי את עצמי היכן שמע את שמי.
"אבא שלך הוא דוִד מלטר, זה שכותב מאמרים על הגמרא?"
"נכון."
"אמרתי לקבוצה שלי שאנחנו נחסל אתכם, אפיקורסים, היום אחר הצהריים." הוא אמר ביובש, ללא שמץ הבעה בקולו.
הבטתי בו וקיוויתי שהקור המצמית והמפתיע שאחז בי לא ניכר בפניי. "בטח," אמרתי. "נשק את הציצית שלך למזל."
התרחקתי ממנו ותפסתי את העמדה ליד הבסיס. הבטתי לעבר גדר התיל וראיתי את דייבי קנטור עומד שם, צופה אל המגרש, ידיו בכיסים. השתופפתי מהר כי שוורצי עמד להגיש.
החובט הכה בפראות בשתי ההגשות הראשונות והחמיץ בשתיהן. ההגשה הבאה הייתה נמוכה והוא הניח לה לעבור על ידו, ואז חבט גראונדר לעבר שחקן הבסיס הראשון. השחקן שמט אותה, הכה בה בפראות, התעשת בזמן והספיק לראות את דני סונדרס חוצה את בסיס הבית. השחקן עמד שם לרגע, בוש ונכלם, ואז מסר את הכדור לשוורצי. ראיתי את מר גלנטר עומד ליד הבסיס השלישי ומנגב את מצחו. נבחרת הישיבה שוב יצאה מגדרה, וכולם ניסו להגיע לדני סונדרס וללחוץ את ידו. ראיתי את הרב מחייך חיוך רחב, ואז משפיל מבטו אל הספר שלו וממשיך לקרוא.
סידני גולדברג ניגש אליי. "מה סונדרס אמר לך?" שאל.
"הוא אמר שהם יחסלו אותנו האפיקורסים היום אחר הצהריים."
הוא נעץ בי מבט. " ממש נחמדים, בחורי הישיבה האלה," אמר וחזר לאטו אל העמדה שלו.
החובט הבא היכה פליי־בול******* ארוך אל המגרש הימני. הוא נתפס תוך כדי מעוף.
"כל הכבוד לנו," אמר סידני גולדברג בכעס כשירדנו מהמגרש. "עוד סבב כזה, והם יציעו לנו להשלים להם מניין למנחה."
"הם לא יציעו לנו," אמרתי. "אנחנו לא מספיק צדיקים בשבילם."
"איפה הם למדו לחבוט ככה?"
"מי יודע?" אמרתי.
עמדנו ליד גדר התיל במעגל צמוד סביב מר גלנטר.
"רק שני סבבים," אמר מר גלנטר והכה את אגרופו הימני בידו השמאלית. "והם הפגיזו אותנו בכל התחמושת שהייתה להם. עכשיו נפגיז אותם בתחמושת הכבדה שלנו. עכשיו אנחנו נפציץ אותם!" ראיתי שהוקל לו אבל הוא המשיך להזיע. נדמה היה שהכיפה שלו דבוקה לראשו בזיעה. "קדימה!" אמר. "יוצאים להתקפה!"
המעגל התפרק וסידני גולדברג ניגש לבסיס הבית, ובידו מחבט. ראיתי שהרב עדיין יושב על הספסל וקורא. התחלתי לצעוד מאחוריו כדי לראות באיזה ספר מדובר, ובדיוק אז דייבי קנטור ניגש אליי עם ידיים בכיסים ומבט עצוב בעיניים.
"נו?" שאל.
"נו מה?" שאלתי.
"אמרתי לך שהם יודעים לחבוט."
"אז אמרת. אז מה?" לא הייתי במצב רוח לרגשות הקורבניים שלו, ואפילו לא ניסיתי להסתיר את זה.
הוא הרגיש שעצבן אותי. "לא השווצתי או משהו," אמר ונראה שנעלב. "רק רציתי לדעת מה דעתך."
"הם בהחלט יודעים לחבוט," אמרתי.
"הם רוצחים," אמר.
ראיתי את סידני גולדברג מפספס סטרייק ולא אמרתי דבר.
"מה שלום היד שלך?" שאל דייבי קנטור.
"סתם שפשוף."
"הוא נכנס בך בכל הכוח."
"איך קוראים לו?"
"דֹב שלומוביץ," אמר דייבי קנטור. "והשם מתאים לו בול."
"חסמתי אותו?"
דייבי קנטור משך בכתפיו. "כן ולא. השופט היה יכול להחליט ככה או ככה."
"הרגשתי כאילו נכנסה בי משאית," אמרתי וצפיתי בסידני גולדברג חוזר מהגשה צמודה.
"חבל שלא ראית את אבא שלו. הוא אחד השמשים של הרב סונדרס. חתיכת שומר ראש."
"לרב סונדרס יש שומרי ראש?"
"בטח שיש לו," אמר דייבי קנטור. "הם מגנים עליו בגלל שיש לו כל כך הרבה מעריצים. מה, נחתת מהירח?"
"אין לי שום קשר איתם."
"לא הפסדת כלום, ראובן."
"איך אתה יודע כל כך הרבה על הרב סונדרס?"
"אבא שלי תורם לו."
"כל הכבוד לאבא שלך," אמרתי.
"הוא לא מתפלל שם בכלל. סתם תורם לו."
"אתה לא בקבוצה הנכונה."
"מה פתאום, ראובן. אל תהיה כזה." הוא נעלב מאוד. "אבא שלי לא חסיד או משהו. הוא פשוט תורם להם כסף כמה פעמים בשנה."
"זו סתם בדיחה, דייבי." חייכתי אליו. "אל תיקח ללב."
חיוך עליז נפרש לפתע על פניו, ובדיוק אז סידני גולדברג חבט גראונדר נמוך ומהיר ורץ לבסיס הראשון. הכדור עבר ממש בין הרגליים של הבלם ולתוך אמצע המגרש.
"תעצור בבסיס הראשון!" צרח אליו מר גלנטר, וסידני עצר ועמד בבסיס.
הכדור נזרק במהירות לבסיס השני. שחקן הבסיס השני הביט לעבר הראשון, ואז זרק את הכדור למגיש. הרב הרים את מבטו מהספר לרגע ואז שב לקרוא.
"מלטר, תגיד לו מה לעשות בבסיס הראשון!" צעק מר גלנטר ואני רצתי לאורך קו הבסיס.
"הם יודעים לחבוט, אבל לא לשחק הגנה," אמר סידני גולדברג וחייך אליי כשעצרתי ליד הבסיס.
"דייבי קנטור אומר שהם רוצחים," אמרתי.
"דייבי נביא הזעם," אמר סידני גולדברג בחיוך.
דני סונדרס עמד רחוק מהבסיס ודאג שנרגיש שהוא מתעלם משנינו.
החובט הבא הכה גבוה לשחקן בבסיס השני, וזה תפס את הכדור, שמט אותו, הרים אותו, ואז עשה ניסיון פרוע להשיג את סידני גולדברג כשהוא חלף על פניו בריצה לבסיס השני.
"כל הרצים בטוחים!" קרא השופט והצוות שלנו פרץ בצווחות גיל. מר גלנטר חייך. הרב המשיך לקרוא וראיתי שהוא מניע את פלג גופו העליון באטיות קדימה ואחורה.
"פקח את העיניים, סידני!" צעקתי ממקומי לאורך הבסיס הראשון. ראיתי את דני סונדרס מביט בי ואז מסב את מבטו. ממש רוצחים אלה, חשבתי. יותר נכון 'שלֶעפֶּערים'.
"אם זה על הקרקע, רוץ כמו אני לא יודע מה," אמרתי לחובט שבדיוק נכנס לבסיס הראשון, והוא הנהן אליי. הוא היה שחקן הבסיס השלישי שלנו, והיה בערך בגודל שלי.
"אם הם ממשיכים לשחק כך נישאר פה עד מחר," הוא אמר, וחייכתי אליו.
ראיתי את מר גלנטר מדבר עם החובט הבא, שהנהן בראשו בהתלהבות. הוא צעד אל בסיס הבית, חבט גראונדר חזק אל המגיש, שהסתבך איתו לרגע ואז השליך אותו לבסיס הראשון. ראיתי את דני סונדרס מתמתח לקראתו ועוצר אותו.
"בחוץ!" קרא השופט. "בטוח בשני ובשלישי!"
כשרצתי לבסיס הבית כדי לחבוט, כמעט צחקתי בקול רם על טיפשותו של המגיש. הוא זרק אותו לראשון ולא לשלישי, ועכשיו העמדנו את סידני גולדברג בשלישי ושחקן נוסף בבסיס השני. חבטתי גראונדר לבלם ובמקום לזרוק אותו לבסיס השני הוא זרק אותו לראשון בפראות, ושוב דני סונדרס התמתח ובלם את הכדור. אבל הקדמתי את הזריקה ושמעתי את השופט מכריז, "כולם בטוחים! ריצה אחת!" וכולם בקבוצה שלנו טפחו על שכמו של סידני גולדברג. מר גלנטר חייך חיוך רחב.
"שוב שלום," אמרתי לדני סונדרס שמעד לצדי והגן על הבסיס שלו. "נישקת את הציצית שלך לאחרונה?"
הוא הביט בי, ואז הסב אט־אט את מבטו ממני בפנים ריקות.
שוורצי עמד בבסיס הבית ונופף במחבטו.
"תפקח את העיניים!" צעקתי לרץ בבסיס השלישי. הוא נראה להוט מדי לרוץ לעבר בסיס הבית. "רק אחד בחוץ!"
הוא נופף אליי.
שוורצי ספג שני כדורים וסטרייק, ואז ראיתי אותו מתחיל להסתובב אל ההגשה הרביעית. הרץ בבסיס השלישי התחיל לשעוט לעבר בסיס הבית. כשכבר היה קרוב לאמצע הדרך לקו הבסיס, שלח המחבט את הכדור בקו ישר מאוד אל העומד בבסיס השלישי — הנער הנמוך והרזה עם המשקפיים והפנים של איש זקן — שעמד קרוב לבסיס וכעת תפס את הכדור יותר בעזרת הבטן ופחות בעזרת הכפפה, הצליח איכשהו להיאחז בו, ועמד שם, מבולבל ונדהם.
חזרתי לבסיס הראשון וראיתי את השחקן שלנו שעמד בשלישי ושכבר היה באמצע הדרך לבסיס הבית, פונה פנייה חדה ומתחיל לחזור בריצה בהולה.
"תישאר בבסיס!" צרח דני סונדרס ביידיש לעברו האחר של המגרש, והעומד בבסיס השלישי דרך בבסיס יותר מתוך צייתנות מאשר מתוך מודעות.
קבוצת הישיבה צרחה בשמחה וירדה בריצה מהמגרש. דני סונדרס הביט בי, התכונן לומר משהו, עצר והסתלק במהירות.
ראיתי את מר גלנטר חוזר לאורך קו הבסיס השלישי בפנים קודרות. הרב נשא את מבטו מהספר וחייך.
תפסתי עמדה ליד הבסיס השני וסידני גולדברג ניגש אליי.
"למה הוא היה צריך להסתלק ככה?" שאל.
נעצתי מבט נוקב בשחקן הבסיס השלישי שלנו, שעמד ליד מר גלנטר ונראה מדוכדך.
"הוא מיהר לנצח במלחמה," אמרתי במרירות.
"איזה דפוק," אמר סידני גולדברג.
"גולדברג, תחזור למקום שלך!" קרא מר גלנטר. נימה עצבנית התלוותה לקולו. "שהאינפילד יהיה סגור!"
סידני גולדברג חזר במהירות לעמדה. עמדתי בלי לזוז וחיכיתי.
היה חם והזעתי מתחת לבגדים. הרגשתי את ידיות משקפיי פוצעות את העור שמעל לאוזניי. הסרתי את המשקפיים לרגע, העברתי אצבע על תלמי העור הדואבים והרכבתי אותם בחזרה במהירות, כי שוורצי נכנס לחלק האחרון. התכופפתי וחיכיתי, זכרתי את הבטחתו של דני סונדרס לקבוצה שלו שהם יחסלו אותנו, האפיקורסים. פירוש המילה במקור היה יהודי משכיל שהתכחש לעיקרי האמונה היסודיים, כמו קיומו של האל, ביאת המשיח ותחיית המתים. מבחינת אנשים כמו הרב סונדרס, אפיקורס היה גם כל יהודי משכיל שקרא, למשל, את דרווין, לא גידל פאות ולא הוציא את הציציות מחוץ למכנסיים. מבחינת דני סונדרס הייתי אפיקורס, אף שהאמנתי בה' ובתורה, כי לא היו לי פאות מסולסלות ולמדתי בישיבה שהיו בה יותר מדי לימודי חול ומקצועות קודש נלמדו בעברית ולא ביידיש — שני חטאים בלתי נסלחים; הראשון מכיוון שגזל זמן מלימוד תורה, והשני — מכיוון שעברית היא לשון הקודש, ושימוש בה בדיון הכיתתי הרגיל היה חילול שם שמים. מעולם לא היה לי קשר של ממש עם יהודי כזה. אבא שלי אמר שהאמונות שלהם לא מפריעות לו. מה שהרגיז אותו הוא תחושת הצדקנות הקנאית, הביטחון הבלתי מעורער שהם ורק הם קיבלו את דבר האלוהים ושכל יהודי אחר טועה לחלוטין, חוטא, צבוע, אפיקורס, ולכן נידון להישרף בגיהינום. פתאום תהיתי שוב איך למדו לחבוט ככה בכדור אם לימוד התורה יקר כל כך בעיניהם ולמה שלחו איתם רב שיבזבז את זמנו בישיבה על ספסל בזמן משחק בייסבול.
עמדתי במגרש וצפיתי בנער בבסיס הבית מניף את המחבט אל כדור גבוה ומחטיא, ולפתע הרגשתי כעס עצום, ומאותו רגע, מבחינתי, זה כבר לא היה משחק, זו הייתה מלחמה. כל הכיף וההתרגשות התאדו. איכשהו קבוצת הישיבה תרגמה את משחק הבייסבול של אותו אחר הצהריים לעימות בין מה שהם הגדירו הצדיקות שלהם והחטאים שלנו. הרגשתי שהכעס בתוכי הולך וגואה, וחשתי שהוא מתמקד בדני סונדרס, ולפתע לא היה לי קשה כלל לשנוא אותו.
שוורצי נתן לחמישה מהקבוצה שלהם לעלות לבסיס הבית באותו חצי סיבוב, ונתן לאחד מהחמישה להשלים הקפה. מתישהו במהלך אותו חצי סבב אחד מחברי קבוצת הישיבה צעק אלינו ביידיש, "שתישרפו בגיהינום, אפיקורסים!" ועד שנגמר חצי הסבב כבר עמדנו סביב מר גלנטר ליד גדר התיל, וכולנו ידענו שלא מדובר בעוד משחק בייסבול.
מר גלנטר הזיע מאוד ופניו קדרו. הוא רק אמר, "מעכשיו אנחנו נלחמים בזהירות. בלי טעויות." הוא אמר את הדברים בשקט רב, וגם אנחנו שתקנו, והחובט עלה לבסיס הבית.
המשכנו לשחק משחק אטי וזהיר, חבטנו באטיות בכל פעם שנדרשנו לעשות זאת, הקרבנו כדי להעביר רצים קדימה, צייתנו להנחיות של מר גלנטר. שמתי לב שלא משנה איפה עמדו הרצים בבסיסים, קבוצת הישיבה תמיד זרקה לדני סונדרס, והבנתי שהם עושים זאת כי הוא האינפילדר היחיד שאפשר לסמוך עליו שיבלום את הזריקות הפרועות שלהם. בשלב מסוים תוך כדי המהלך, הלכתי מאחורי הרב והצצתי מעל לכתפו כדי לראות איזה ספר הוא קורא. ראיתי שהמילים בספר ביידיש. חזרתי לגדר התיל. דייבי קנטור ניגש ונעמד לצדי, אבל שתק.
השלמנו רק הקפה אחת באותו סבב, ונכנסנו למגרש במחצית הראשונה של הסבב השלישי בתחושה שנגזר דיננו.
דב שלומוביץ עלה לבסיס הבית. הוא עמד שם כמו דוב, המחבט נראה כמו גפרור בידיו הבשרניות. שוורצי הגיש, והוא חבט מכה יפה מעל ראשו של השחקן בבסיס השלישי לסינגל.******** קבוצת הישיבה צרחה, ושוב קרא אלינו אחד מהם ביידיש, "תישרפו, אפיקורסים!" וסידני גולדברג ואני הבטנו זה בזה בלי לומר מילה.
מר גלנטר עמד ליד הבסיס השלישי וניגב את מצחו. הרב ישב בשקט וקרא בספר.
הסרתי את המשקפיים ושפשפתי את קצות האוזניים. הרגשתי תחושה רגעית של חריגה מהמציאות, כאילו המגרש, רצפת האספלט השחורה שלו וקווי הבסיס הלבנים היו כל עולמי עכשיו, כאילו כל שנות חיי הובילו אותי למשחק הבייסבול הזה, וכל עתידי תלוי בתוצאה שנשיג. עמדתי שם לרגע, אחזתי את משקפיי בידי והרגשתי פחד. ואז נשמתי עמוק, והתחושה חלפה. זה רק משחק בייסבול, אמרתי לעצמי. מה זה כבר משחק בייסבול?
מר גלנטר צעק עלינו לסגת. עמדתי כמה מטרים משמאל לבסיס השני וזזתי שני צעדים לאחור. ראיתי את דני סונדרס ניגש לבסיס הבית ומנופף במחבט. קבוצת הישיבה צעקה אליו ביידיש שיחסל אותנו, האפיקורסים.
שוורצי הסתובב לבדוק את המגרש. הוא נראה לחוץ והתמהמה. סידני גולדברג עמד זקוף והמתין. הבטנו זה בזה ואז הסבנו את מבטנו. מר גלנטר עמד בלי לזוז ליד הבסיס השלישי והביט בשוורצי.
ההגשה הראשונה הייתה נמוכה ודני סונדרס התעלם ממנה. השנייה התחילה בגובה הכתף, ולפני שעברה שני שלישים מהדרך לבסיס הבית, כבר עמדתי בבסיס השני. הכפפה שלי עלתה למעלה כשהמחבט התנגש בכדור וראיתי את הכדור נע בקו ישר אל הראש של שוורצי, עף מעל לראשו, ונע במהירות שלא אפשרה לו להתייצב מחדש לאחר ההגשה לפני שהכדור חלף על פניו. ראיתי את דב שלומוביץ ניגש אליי ודני סונדרס רץ לראשון, ושמעתי את קבוצת הישיבה צועקת ואת סידני גולדברג צורח, וקפצתי, דחפתי את עצמי מעלה מהאדמה בכל הכוח שהיה ברגליי ומתחתי את היד בכפפה, עד שחשבתי שתחרוג מהכתף. הכדור הכה בכיס הכפפה בעוצמה ששיתקה את ידי ועברה דרכי כמו הלם חשמל, והרגשתי את העוצמה מפילה אותי אחורנית ומוציאה אותי משיווי משקל עד שנפלתי על ירך שמאל ועל המרפק. ראיתי את דב שלומוביץ מסתחרר וחוזר לבסיס הראשון, התרוממתי לתנוחת ישיבה וזרקתי את הכדור כלאחר יד אל סידני גולדברג, שתפס אותו וצלף בו לבסיס הראשון. שמעתי את צעקת השופט "בחוץ!" וסידני גולדברג רץ לעזור לי לקום על הרגליים, מבט נלהב ולא מאמין על פניו. מר גלנטר צעק "פסק זמן!" ורץ אל המגרש. שוורצי עמד בעמדת המגיש בפה פעור. דני סונדרס עמד בקו הבסיס מטרים ספורים מהראשון, שם עצר לאחר שתפסתי את הכדור, ונעץ בי מבט, פניו מאובנות כסלע. גם הרב נעץ בי מבט, ובקבוצת הישיבה השתררה דממת מוות.
"איזו תפיסה מעולה, ראובן!" אמר סידני גולדברג וטפח על שכמי. "פשוט מדהימה!"
ראיתי את שאר חברי הקבוצה שלי מתעוררים לחיים פתאום, זורקים את הכדור ממקום למקום ומדברים על המשחק בהתלהבות.
מר גלנטר ניגש. "אתה בסדר, מלטר?" שאל. "תראה לי את המרפק."
הראיתי לו את המרפק. שפשפתי אותו, אבל העור לא נסדק.
"זה היה מהלך טוב," אמר מר גלנטר בחיוך קורן. ראיתי שפניו עדיין מכוסות זיעה, אבל עכשיו היה על פניו חיוך רחב.
"תודה, מר גלנטר."
"מה שלום היד?"
"קצת כואבת."
"תן לי לראות."
הסרתי את הכפפה ומר גלנטר מישש את פרק היד ואת האצבעות והניע אותם.
"כואב?" שאל.
"לא," שיקרתי.
"אתה רוצה להמשיך לשחק?"
"בטח, מר גלנטר."
"בסדר," אמר בחיוך וטפח על שכמי. "מגיע לך אות הצטיינות על זה, מלטר."
חייכתי אליו.
"בסדר," אמר מר גלנטר. "בואו נשמור על האינפילד סגור!"
הוא התרחק בחיוך.
"אני לא מסוגל להירגע מהתפיסה הזאת," אמר סידני גולדברג.
"זרקת ממש טוב לראשון," אמרתי לו.
"כן," אמר. "בזמן שאתה ישבת בלי לעשות כלום."
חייכנו זה לזה והלכנו לעמדות שלנו.
שני שחקנים נוספים מקבוצת הישיבה חבטו בסבב הזה. הראשון חבט סינגל, השני חבט גבוה לשורט, וסידני גולדברג תפס את הכדור בלי שיצטרך לזוז ולו צעד. רשמנו שתי ריצות בסבב הזה ועוד ריצה בסבב שאחריו, ועד סוף המחצית של הסבב החמישי הובלנו חמש-שלוש. ארבעה משחקני הקבוצה שלהם עמדו לחבטה במהלך המחצית הראשונה של הסבב הרביעי, והם השיגו רק סינגל בגלל טעות בזריקה לראשון. כשעלינו למגרש במחצית הראשונה של הסבב החמישי, מר גלנטר צעד אנה ואנה לאורך הבסיס השלישי על כריות כפות רגליו, הזיע, חייך, העווה פניו, ניגב את ראשו בעצבנות; הרב לא קרא עוד; בקבוצת הישיבה שררה דממת מוות. דייבי קנטור שיחק בבסיס השני ואני הייתי בעמדת המגיש. שוורצי היה מותש, ומכיוון שזה היה הסבב האחרון — מערכת השיעורים בישיבה אפשרה לנו זמן למשחקים בני חמישה סבבים בלבד — וזו הייתה ההזדמנות האחרונה של קבוצת הישיבה לחבוט, מר גלנטר לא הסתכן ואמר לי להגיש. דייבי קנטור היה מגן גרוע, אבל מר גלנטר סמך על זה שההגשה שלי תסיים את המשחק בניצחון. ידי השמאלית עדיין כאבה מהתפיסה, ופרק כף היד כאב בכל פעם שתפסתי כדור, אבל יד ימין הייתה בסדר גמור, וההגשות עברו מהר והתבצעו בדיוק כמו שרציתי. דב שלומוביץ עמד בבסיס הבית, הניף שלוש פעמים מה שנראה בעיניו הגשות מושלמות, אבל חבט רק באוויר. הוא עמד שם ונראה מבולבל בתום ההנפה השלישית, ואז התרחק לאטו. זרקנו את הכדור ברחבי האינפילד ודני סונדרס ניגש לבסיס הבית.
חברי קבוצת הישיבה נצמדו לגדר התיל וצפו בדני סונדרס. הם היו שקטים מאוד. הרב ישב על הספסל, ספרו היה סגור. מר גלנטר צעק על כולם לסגת. דני סונדרס נופף במחבט שלו כמה פעמים ואז התייצב והביט אליי.
קבל מתנה מאפיקורס, חשבתי לעצמי, ושחררתי את הכדור. הוא עף מהר וישר, וראיתי את רגלו השמאלית של דני סונדרס זזה ואת המחבט שלו עולה ואת הגוף שלו מתחיל להסתובב. הוא הניף בדיוק כשהכדור נכנס לעיקול, והמחבט שיסף את האוויר הריק, גרם לו להסתחרר והוציא אותו משיווי משקל. הכיפה השחורה שלו עפה מראשו, והוא התייצב והתכופף במהירות כדי להרים אותה. הוא עמד שם לרגע, בלי לזוז, ונעץ בי מבט. ואז הוא חזר לעמדתו בבסיס הבית. הכדור חזר אליי מהתופס, ופרק כף היד שלי כאב כשתפסתי אותו.
קבוצת הישיבה שמרה על דממה מוחלטת והרב התחיל לנשוך את שפתיו.
איבדתי שליטה בהגשה הבאה והיא הייתה רחבה מדי. בהגשה השלישית לקחתי תנופה ארוכה ורחבה ששילחה בְּלוּפֶּר******** אטי ומעוקל, מהסוג שחובט תמיד רוצה לחבוט ותמיד מפספס. הוא התעלם מהכדור לחלוטין והשופט הכריז שזה בּוֹל.********
הרגשתי שפרק כף היד השמאלי שלי מתחיל לפעום כשתפסתי את הכדור מהתופס. היה לי חם והזעתי וידיות המשקפיים חתכו לעומק בבשרי מעל האוזניים, בשל תנועות הראש שהתלוו להגשה שלי.
דני סונדרס עמד בלי לזוז בבסיס הבית וחיכה.
בסדר, חשבתי, חדור שנאה עזה כלפיו. קבל עוד מתנה.
הכדור עף לבסיס הבית מהר וישר, ונפל ממש מתחת לחבטה שלו. הוא התעשת בקושי רב והצליח לא להסתחרר, אבל שוב איבד שיווי משקל וצלע שניים-שלושה צעדים לפני שהצליח להזדקף.
התופס זרק את הכדור חזרה, והכאב בפרק כף היד שלי גרם לי להתכווץ. הוצאתי את הכדור מהכפפה, אחזתי בו בידי הימנית והסתובבתי לרגע כדי להשקיף אל המגרש ולתת לכאב להירגע. כשהסתובבתי ראיתי שדני סונדרס לא זז. הוא אחז במחבט שלו בידו השמאלית, עמד בלא ניע ונעץ בי מבט. עיניו היו כהות ושפתיו נפשקו לחיוך אווילי ומוטרף. שמעתי את השופט קורא "לשחק!" אבל דני סונדרס עמד שם, נעץ בי מבט וחייך. הסתובבתי והבטתי במגרש פעם נוספת, וכשהסתובבתי לעברו בחזרה הוא עדיין עמד שם, נועץ בי מבט ומחייך. ראיתי את שיניו בין שפתיו הפשוקות. נשמתי עמוק והרגשתי שכולי רטוב מזיעה. ניגבתי את ידי הימנית על מכנסיי וראיתי את דני סונדרס ניגש באטיות אל בסיס הבית ומייצב את רגליו לתנוחה. הוא כבר לא חייך. הוא עמד והביט בי מבעד לכתפו השמאלית וחיכה.
רציתי לסיים הכול מהר בגלל הכאב בפרק כף היד וזרקתי כדור מהיר נוסף. צפיתי בו עף היישר לבסיס הבית. ראיתי את דני סונדרס נכנס לשפיפה פתאומית, ובשבריר השנייה לפני שחבט בכדור, הבנתי שהוא צפה את העיקול ובכוונה הניף נמוך. קצת יצאתי משיווי משקל בגלל ההגשה אבל הצלחתי להרים את הכפפה מול פניי כשחבט בכדור. ראיתי אותו מגיע לעברי ולא יכולתי לעשות כלום. הכדור פגע באצבעות הכפפה, סטה ממסלולו, התנגש בשוליים העליונים של העדשה השמאלית של משקפיי, הכה במצחי והפיל אותי ארצה. גיששתי אחרי הכדור בפראות, אבל כשהצלחתי סוף־סוף להניח עליו את ידי, דני סונדרס כבר עמד בבטחה בבסיס הראשון.
שמעתי את מר גלנטר קורא להפסקה וכולם במגרש רצו אליי. המשקפיים שלי נחו מנופצים על רצפת האספלט, והרגשתי כאב עז בעין שמאל כשמצמצתי. פרק כף היד שלי פעם בכאב והרגשתי בליטה צומחת על מצחי. שלחתי מבט אל הבסיס הראשון, אבל בלי המשקפיים דני סונדרס היה רק דמות מטושטשת. בדמיוני עדיין ראיתי אותו מחייך.
ראיתי את מר גלנטר מצמיד את פניו לפניי. הן היו מלאות זיעה ודאגה. תהיתי על מה כל המהומה. בסך הכול איבדתי זוג משקפיים והיו לנו לפחות שני מגישים מעולים נוספים בקבוצה.
"הכול בסדר, בחור?" אמר מר גלנטר. הוא הביט בפניי ובמצחי. "תביאו ממחטה עם מים קרים!" צעק. לא הבנתי למה הוא צועק. קולו הכאיב בראשי וצלצל באוזניי. ראיתי את דייבי קנטור פותח בריצה מבוהלת. שמעתי את סידני גולדברג אומר משהו, אבל לא הצלחתי להבין את המילים. מר גלנטר כרך את זרועו סביב כתפיי והוביל אותי אל מחוץ למגרש. הוא הושיב אותי על הספסל ליד הרב. ללא המשקפיים, כל דבר במרחק של יותר משלושה מטרים ממני נראה מטושטש. מצמצתי ותהיתי מה מקור הכאב בעיני השמאלית. שמעתי קולות וצעקות, ואז מר גלנטר הניח ממחטה רטובה על ראשי.
"יש לך סחרחורת, בחור?" אמר.
נענעתי בראשי.
"אתה בטוח?"
"הכול בסדר," אמרתי, ושאלתי את עצמי למה הקול שלי נשמע צרוד ולמה כואב לי הראש כשאני מדבר.
"שב תנוח עכשיו," אמר מר גלנטר. "אם אתה מרגיש סחרחורת, אתה אומר לי תכף ומיד."
"כן, אדוני," אמרתי.
הוא הסתלק. ישבתי על הספסל ליד הרב. הוא הביט בי פעם אחת ואז הסב את מבטו. שמעתי צעקות ביידיש. הכאב בעיני השמאלית היה עז כל כך, שהרגשתי אותו בעמוד השדרה. ישבתי על הספסל זמן רב, די זמן כדי להבין שהפסדנו במשחק שמונה-שבע, די זמן כדי לשמוע את קבוצת הישיבה צועקת בשמחה, די זמן כדי להתחיל לבכות בגלל הכאב בעיני השמאלית, די זמן כדי שמר גלנטר ייגש אליי בסוף המשחק, יעיף מבט אחד בפנים שלי וירוץ להזמין מונית.

סקירות וביקורות

שני חברים יצאו לדרך 'המיועד', ספרו המוצלח של חיים פוטוק, מוזכר אמנם לצד סופרים יהודים בני דורו כמו פיליפ רות וברנרד מלמוד, אבל שונה מהם מהותית 'המיועד' ראה אור לראשונה ב-‭1967‬ והפך לרב-מכר גדול. הוא נחשב לקלאסיקה יהודית-אמריקאית ומוזכר בנשימה אחת עם ספרים של פיליפ רות, ברנרד מלמוד וסול בלו - והוא אכן רומן טוב מאוד, שמתפרסם עכשיו בתרגום חדש ומוצלח. חיים פוטוק מתאר כאן חברות בין שני נערים יהודים-אמריקאים (שהופכים במרוצת הספר לגברים צעירים) החיים בברוקלין בשלהי מלחמת העולם השנייה ובשנים שאחריה. המספר, ראובן מלטר, הוא בן למשפחה אורתודוקסית מודרנית, ואילו חברו, דני סונדרס, הוא בנו של אדמו"ר העומד בראש חסידות פנטית למדי (ביחסה להשכלה הכללית, לציונות ולדקדוקי המצוות).

את נסיבות ההיכרות בין שני הנערים מתארת פתיחת הרומן, שמעניקה להן לא רק פלסטיות מרשימה וקומיות מעודנת, אלא גם מדגימה באופן מרומז את הנסיבות הכלליות שבתוכן מתרחש הסיפור. משחק בייסבול נערך בין הישיבה המודרנית שלה שייך ראובן לישיבה החסידית האדוקה של דני. בגלל המלחמה שברקע שאפו המורים בישיבה "להוכיח לגויים שכושרם הגופני של תלמידיהם אינו פחות מכושרו של כל תלמיד אמריקאי אחר". כך, באמצעות הבייסבול, משחק אמריקאי כל כך, שמשחקים בחורי ישיבה ברוקלינאים חיוורים, מוסר פוטוק לקורא את תנאי הזמן והמקום בדרך עקיפין אלגנטית, שאיננה נטולת הומור. דני, הנער החסידי האדוק המבקש להלום באפיקורסים מהישיבה האורתודוקסית המודרנית, משלח במהלך המשחק חבטה אדירה לעבר ראובן, עד שזה נזקק לאשפוז. כדור הבייסבול המנפץ את משקפיו של ראובן כורך את השניים - השונים כל כך - זה בזה.

בהמשך הרומן, עם התהדקות החברות, אנחנו למדים כי דני הוא עילוי שמיועד להחליף את אביו על כס האדמו"רות ("המיועד"), אבל הוא נמשך ללימודי חול ויודע שמתקרב רגע העימות עם אביו, כשיבשר לו על רצונו ללמוד פסיכולוגיה באוניברסיטה ולהפוך לפסיכולוג. דני לא רוצה "לצאת בשאלה", אלא לנהל אורח חיים של יהודי אורתודוקסי מודרני, בדומה לראובן, אבל החסידות שאליה הוא שייך כה מסוגרת ואביו הוא איש עקרונות כה נוקשה (ועם זאת דמות מרשימה ומעוררת כבוד; גם זה הישג של הסופר), שההכרזה על רצונו היא הטלת פצצה.

פוטוק חושף אותנו בספר לזירה פחות מוכרת בספרות היהודית-אמריקאית, ולמעשה לשתי זירות: העולם האורתודוקסי המודרני (שבמציאות הישראלית מקביל לציונות הדתית בגרסתה היונית מבחינה מדינית; אביו של ראובן, הפעיל הציוני, סולד מפעולות הטרור של האצ"ל) והעולם החסידי. עלילתו ממוקמת בתקופה דרמטית ליהדות אמריקה, תקופה שמצד אחד הגבירה את תהליך האמריקניזציה (כפי שמבטא הבכי של תלמידי הישיבה עם קבלת הידיעה על מותו של רוזוולט), ומאידך הדגישה את הגורל היהודי הנבדל, עם הגעת העדויות על גורל יהודי אירופה, שעליהן מגיבים חלק מיהודי ארה"ב בתמיכה נמרצת בציונות וחלק בהתכנסות ובנחישות לשקם את עולם התורה היהודי שנחרב.

קצב מסירת העלילה כאן מרשים. אין רגע משעמם בסיפור הזה, אבל הוא מסופר ביישוב הדעת ולא בתזזיתיות. וגם ברגישות פסיכולוגית, באיזון נכון בין סיפורי הדמויות השונות ופרישת העולמות השונים.

זה גם ספר "נקי", כמו שמכונות בחוגים הדתיים יצירות אמנות שאין בהן התייחסות ישירה למיניות. כאן אין מיניות כלל. ויש לזכור שהגיבורים הם נערים וגברים צעירים, ואפשר להניח שהנושא חלף בראשיהם. היעדרו של המין אינו מגרעה במקרה הזה. זה לא הנושא של פוטוק. הנושא הוא ידידות בין-גברית של שני נערים דתיים מרקע דתי שונה; הנושא הוא הצגת הידידות והצגת הרקעים השונים. כשחושבים על זה: ידידות בין-גברית היא נושא מועדף על כותבים דתיים אורתודוקסים בדיוק בגלל שהיא מאפשרת דרמה ועלילה "נקיים". וכאן אף מוחרף ה"ניקיון" בכך שלא רק חברות בין-גברית נמצאת במרכז הספר, אלא גם שני אבות, אביו של ראובן והאדמו"ר, ניצבים במרכזו, ואילו האמהות נעדרות ממנו (אמו של ראובן נפטרה זה מכבר ואמו של דני היא דמות שולית שבשולית ברומן).

למעשה, המיניות מוזכרת כאן בדרך עקיפה ומרומזת מאוד. דני נמשך מאוד לפרויד. הוא קורא בו בזעזוע, מבלי שהמחבר יסביר לנו ממה בדיוק הוא מזדעזע. באוניברסיטה משכנע מרצה חריף את דני לזנוח את פרויד ולעסוק בפסיכולוגיה ניסויית. טענותיו נשענות על הטיעונים הידועים על כך שהפסיכואנליזה אינה מדעית. אבל בעיניי, בלא-מודע של הטקסט (אם לשאול מונח פרוידיאני), "הגמילה" של דני מפרויד היא גמילה מהתפיסה שהמיניות ניצבת בתשתית האישיות. התפיסה הזו של פרויד הרתיעה ומרתיעה חוגים דתיים ושמרניים שלעיתים מתקיפים את פרויד בנימוקים אחרים, בעוד התנגדותם נובעת מטעמים אידיאולוגיים ופסיכולוגיים.

הספר המוצלח הזה הוא אפוא ספר "נקי", כלומר נטול פרוידיאניות. בכך הוא שונה דרמטית מספריהם של חלק ניכר מהכותבים היהודים-אמריקאים הבולטים, בני דורו של המחבר.

עוד 3 רומנים יהודיים מאמריקה של שנות ה־60:
מה מעיק על פורטנוי > פיליפ רות
הרצוג > סול בלו
חיים חדשים > ברנרד מלמוד

בתמונה: מתוך הסרט 'המיועד',‭ 1981 ‬
אריק גלסנר 7 לילות 10/11/2017 לקריאת הסקירה המלאה >
"המיועד": בסיפור הזה אין רגע משעמם אריק גלסנר ynet 11/11/2017 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

סקירות וביקורות

שני חברים יצאו לדרך 'המיועד', ספרו המוצלח של חיים פוטוק, מוזכר אמנם לצד סופרים יהודים בני דורו כמו פיליפ רות וברנרד מלמוד, אבל שונה מהם מהותית 'המיועד' ראה אור לראשונה ב-‭1967‬ והפך לרב-מכר גדול. הוא נחשב לקלאסיקה יהודית-אמריקאית ומוזכר בנשימה אחת עם ספרים של פיליפ רות, ברנרד מלמוד וסול בלו - והוא אכן רומן טוב מאוד, שמתפרסם עכשיו בתרגום חדש ומוצלח. חיים פוטוק מתאר כאן חברות בין שני נערים יהודים-אמריקאים (שהופכים במרוצת הספר לגברים צעירים) החיים בברוקלין בשלהי מלחמת העולם השנייה ובשנים שאחריה. המספר, ראובן מלטר, הוא בן למשפחה אורתודוקסית מודרנית, ואילו חברו, דני סונדרס, הוא בנו של אדמו"ר העומד בראש חסידות פנטית למדי (ביחסה להשכלה הכללית, לציונות ולדקדוקי המצוות).

את נסיבות ההיכרות בין שני הנערים מתארת פתיחת הרומן, שמעניקה להן לא רק פלסטיות מרשימה וקומיות מעודנת, אלא גם מדגימה באופן מרומז את הנסיבות הכלליות שבתוכן מתרחש הסיפור. משחק בייסבול נערך בין הישיבה המודרנית שלה שייך ראובן לישיבה החסידית האדוקה של דני. בגלל המלחמה שברקע שאפו המורים בישיבה "להוכיח לגויים שכושרם הגופני של תלמידיהם אינו פחות מכושרו של כל תלמיד אמריקאי אחר". כך, באמצעות הבייסבול, משחק אמריקאי כל כך, שמשחקים בחורי ישיבה ברוקלינאים חיוורים, מוסר פוטוק לקורא את תנאי הזמן והמקום בדרך עקיפין אלגנטית, שאיננה נטולת הומור. דני, הנער החסידי האדוק המבקש להלום באפיקורסים מהישיבה האורתודוקסית המודרנית, משלח במהלך המשחק חבטה אדירה לעבר ראובן, עד שזה נזקק לאשפוז. כדור הבייסבול המנפץ את משקפיו של ראובן כורך את השניים - השונים כל כך - זה בזה.

בהמשך הרומן, עם התהדקות החברות, אנחנו למדים כי דני הוא עילוי שמיועד להחליף את אביו על כס האדמו"רות ("המיועד"), אבל הוא נמשך ללימודי חול ויודע שמתקרב רגע העימות עם אביו, כשיבשר לו על רצונו ללמוד פסיכולוגיה באוניברסיטה ולהפוך לפסיכולוג. דני לא רוצה "לצאת בשאלה", אלא לנהל אורח חיים של יהודי אורתודוקסי מודרני, בדומה לראובן, אבל החסידות שאליה הוא שייך כה מסוגרת ואביו הוא איש עקרונות כה נוקשה (ועם זאת דמות מרשימה ומעוררת כבוד; גם זה הישג של הסופר), שההכרזה על רצונו היא הטלת פצצה.

פוטוק חושף אותנו בספר לזירה פחות מוכרת בספרות היהודית-אמריקאית, ולמעשה לשתי זירות: העולם האורתודוקסי המודרני (שבמציאות הישראלית מקביל לציונות הדתית בגרסתה היונית מבחינה מדינית; אביו של ראובן, הפעיל הציוני, סולד מפעולות הטרור של האצ"ל) והעולם החסידי. עלילתו ממוקמת בתקופה דרמטית ליהדות אמריקה, תקופה שמצד אחד הגבירה את תהליך האמריקניזציה (כפי שמבטא הבכי של תלמידי הישיבה עם קבלת הידיעה על מותו של רוזוולט), ומאידך הדגישה את הגורל היהודי הנבדל, עם הגעת העדויות על גורל יהודי אירופה, שעליהן מגיבים חלק מיהודי ארה"ב בתמיכה נמרצת בציונות וחלק בהתכנסות ובנחישות לשקם את עולם התורה היהודי שנחרב.

קצב מסירת העלילה כאן מרשים. אין רגע משעמם בסיפור הזה, אבל הוא מסופר ביישוב הדעת ולא בתזזיתיות. וגם ברגישות פסיכולוגית, באיזון נכון בין סיפורי הדמויות השונות ופרישת העולמות השונים.

זה גם ספר "נקי", כמו שמכונות בחוגים הדתיים יצירות אמנות שאין בהן התייחסות ישירה למיניות. כאן אין מיניות כלל. ויש לזכור שהגיבורים הם נערים וגברים צעירים, ואפשר להניח שהנושא חלף בראשיהם. היעדרו של המין אינו מגרעה במקרה הזה. זה לא הנושא של פוטוק. הנושא הוא ידידות בין-גברית של שני נערים דתיים מרקע דתי שונה; הנושא הוא הצגת הידידות והצגת הרקעים השונים. כשחושבים על זה: ידידות בין-גברית היא נושא מועדף על כותבים דתיים אורתודוקסים בדיוק בגלל שהיא מאפשרת דרמה ועלילה "נקיים". וכאן אף מוחרף ה"ניקיון" בכך שלא רק חברות בין-גברית נמצאת במרכז הספר, אלא גם שני אבות, אביו של ראובן והאדמו"ר, ניצבים במרכזו, ואילו האמהות נעדרות ממנו (אמו של ראובן נפטרה זה מכבר ואמו של דני היא דמות שולית שבשולית ברומן).

למעשה, המיניות מוזכרת כאן בדרך עקיפה ומרומזת מאוד. דני נמשך מאוד לפרויד. הוא קורא בו בזעזוע, מבלי שהמחבר יסביר לנו ממה בדיוק הוא מזדעזע. באוניברסיטה משכנע מרצה חריף את דני לזנוח את פרויד ולעסוק בפסיכולוגיה ניסויית. טענותיו נשענות על הטיעונים הידועים על כך שהפסיכואנליזה אינה מדעית. אבל בעיניי, בלא-מודע של הטקסט (אם לשאול מונח פרוידיאני), "הגמילה" של דני מפרויד היא גמילה מהתפיסה שהמיניות ניצבת בתשתית האישיות. התפיסה הזו של פרויד הרתיעה ומרתיעה חוגים דתיים ושמרניים שלעיתים מתקיפים את פרויד בנימוקים אחרים, בעוד התנגדותם נובעת מטעמים אידיאולוגיים ופסיכולוגיים.

הספר המוצלח הזה הוא אפוא ספר "נקי", כלומר נטול פרוידיאניות. בכך הוא שונה דרמטית מספריהם של חלק ניכר מהכותבים היהודים-אמריקאים הבולטים, בני דורו של המחבר.

עוד 3 רומנים יהודיים מאמריקה של שנות ה־60:
מה מעיק על פורטנוי > פיליפ רות
הרצוג > סול בלו
חיים חדשים > ברנרד מלמוד

בתמונה: מתוך הסרט 'המיועד',‭ 1981 ‬
אריק גלסנר 7 לילות 10/11/2017 לקריאת הסקירה המלאה >
"המיועד": בסיפור הזה אין רגע משעמם אריק גלסנר ynet 11/11/2017 לקריאת הסקירה המלאה >
המיועד חיים פוטוק
1
 
במשך שש־עשרה השנים הראשונות לחיינו, גרנו דני ואני במרחק חמישה רחובות זה מזה ואיש מאיתנו לא ידע על קיומו של האחר.
הרחוב של דני היה מאוכלס בצפיפות בבני קהילתו של אביו, יהודים חסידים לובשי שחורים ממוצא רוסי שההרגלים והכללים שעל פיהם חיו נולדו על אדמת הארץ שנטשו אי אז. הם שתו תה שנמזג מסמוברים ולגמו אותו לאִטם מבעד לקוביות סוכר שהחזיקו בין השיניים, הם סעדו את לבם במאכלי המולדת, דיברו בקול רם, לעתים ברוסית, לעתים קרובות יותר ביידיש־רוסית, והייתה בהם נאמנות עזה לאביו של דני.
מעבר לכביש גרו חסידים מחצר אחרת, יהודים מדרום פולין שהילכו ברחובות ברוקלין כרוחות רפאים, חבשו כובעים שחורים, עטו חליפות שחורות וארוכות, ועל פניהם צמחו זקנים שחורים ופאות. ליהודים האלה היה רב משלהם, מנהיג מיוחס שהתהדר בשושלת רבנית ששורשיה מגיעים עד ימי הבעל שם־טוב, מייסד החסידות במאה השמונה־עשרה, אשר נחשב בעיני כולם לאיש שרוח אלוהים מפעמת בו.
שלוש או ארבע חסידויות התגוררו באזור שבו גדלנו דני ואני — לכל אחת רב משלה, בית כנסת קטן משלה, מנהגים משלה, נאמנות עזה משלה. בבוקר שבת או יום טוב אפשר היה לראות כל חסיד וחסיד צועד לבית הכנסת שבחצר שלו, לבוש בתלבושת הייחודית לחצרו, משתוקק להתפלל בחברת הרב שלו ולשכוח מעמל השבוע ומהמרדף הנואש אחרי הכסף שנדרש לו כדי להאכיל את משפחתו הגדולה לאורך שנות השפל הגדול, שקִצן לא נראה באופק.
מדרכות ויליאמסבורג היו ריבועי בטון סדוקים, רחובות סלולים באספלט שימות הקיץ המחניקים ריככו וימות החורף הקודרים פערו בהם בורות. רוב הבתים היו בנויים לבֵנים חוּמות, והתנשאו בצפיפות לגובה שלוש או ארבע קומות לכל היותר. בבתים אלה התגוררו יהודים, אירים, גרמנים וכמה משפחות פליטים ממלחמת האזרחים בספרד, שנמלטו ממשטרו של פרנקו לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. רוב החנויות נוהלו על ידי גויים, אבל מקצתן היו בבעלות יהודים מהחצרות החסידיות שבאזור. אפשר היה לראות אותם מאחורי הדלפקים, חבושים כיפות שחורות, על פניהם זקנים עבותים ופאות ארוכות, מרוויחים בקושי את לחמם הדל וחולמים על שבתות וימים טובים שבהם יוכלו לסגור את חנויותיהם, להתפנות לתפילות, לאדמו"ר ולקדוש ברוך הוא.
כל יהודי דתי שלח את בניו לישיבה, שם למדו משמונה או תשע בבוקר עד ארבע או חמש אחר הצהריים. בימי שישי נהגו לשחרר את התלמידים בסביבות השעה אחת, כדי שיוכלו להתכונן לשבת. לימודי קודש היו בגדר חובה ליהודים הדתיים, ומכיוון שזו הייתה אמריקה ולא אירופה, לימודי חול באנגלית היו חובה גם הם. לכן נאלץ כל תלמיד לשאת בעול כפול: לימודי קודש בעברית בבוקר ולימודי חול באנגלית בשעות אחר הצהריים. ואולם מסורת רבת שנים והסכמה שבשתיקה צמצמו את הקריטריון למצוינות לתחום לימוד אחד בלבד — הגמרא. הצטיינות בלימוד גמרא הייתה מושא שאיפותיו של כל תלמיד ישיבה, הצטיינות כזו הבטיחה ששמו כעילוי ילך לפניו.
דני למד בישיבה הקטנה שייסד אביו. אני למדתי בישיבה שבה לימד אבי מחוץ לאזור ויליאמסבורג, בקראון הַייטס. תלמידי שאר הישיבות בברוקלין זלזלו בישיבה שלנו, מפני שהוצעו בה יותר לימודי חול מהמינימום הנדרש, ולימודי הקודש שהיו בה התקיימו בעברית ולא ביידיש. רוב התלמידים היו בנים למהגרים יהודים שהעדיפו לראות את עצמם משוחררים ממנטליות הגטו המסתגרת, שאפיינה את שאר הישיבות בברוקלין.
אפשר להניח שדני ואני לא היינו נפגשים לעולם — או שהיינו נפגשים בנסיבות שונות לחלוטין — אלמלא כניסתה של ארצות־הברית למלחמת העולם השנייה, ושאיפתם העזה של חלק מהמורים ללימודי חול בישיבות להוכיח לגויים שכושרם הגופני של תלמידיהם אינו פחות מכושרו של כל תלמיד אמריקני אחר. הם ביקשו להוכיח זאת באמצעות ארגון הישיבות באזורנו לקבוצות שיתחרו ביניהן פעם בשבועיים במגוון ענפי ספורט. אני הצטרפתי לקבוצת הבייסבול של הישיבה שלי.
בתחילת יוני, בשעות אחר הצהריים של אחד מימי ראשון, חמישה־עשר חברי הקבוצה, ואני ביניהם, נפגשנו עם המורה להתעמלות שלנו בחצר בית הספר. היה חם באותו יום והשמש קפחה על רצפת האספלט של החצר. המורה להתעמלות היה גבר נמוך וחסון בראשית שנות השלושים לחייו שלימד בבוקר בתיכון ציבורי סמוך והשלים הכנסה כמורה בישיבה שלנו בשעות אחר הצהריים. הוא לבש חולצת פולו לבנה, מכנסיים לבנים וסוודר לבן, ומהדרך המשונה שבה נחה הכיפה השחורה הקטנה על ראשו העגול והמקריח, היה ברור שאינו חובש אותה בקביעות. לעתים קרובות הוא היה חובט את אגרופו הימני בכף ידו השמאלית תוך כדי דיבור, כדי להדגיש את המסר. הוא צעד על כריות כפות רגליו, כמחקה תנוחה של מתאגרף בזירה, והיה מכור לבייסבול מקצועני. הוא טיפח את קבוצת הבייסבול שלנו במשך שנתיים, ובזכות תמהיל של סבלנות, מזל, מניפולציות ערמומיות בכמה משחקים צמודים ונאומי תוכחה גדושים בחבטות אגרופים, שנועדו להחדיר בנו תודעה פטריוטית על אודות חשיבות הכושר הגופני והאתלטי למאמץ המלחמתי — הוא הצליח להפוך את הקבוצה המקורית, שמנתה חמש־עשרה רכיכות מגושמות, למובילת הליגה. קראו לו מר גלנטר, וכולנו תהינו למה הוא לא משתתף במלחמה אי־שם.
במהלך השנתיים שבהן שיחקתי בקבוצה התמחיתי בעמידה בבסיס השני, וגם פיתחתי הגשה תחתית שפיתתה חובטים לחבוט, אבל התעקלה ברגע האחרון וחמקה ממכת המחבט הסורר לסטרייק.* מר גלנטר תמיד הציב אותי לעמוד בבסיס השני בתחילת המשחק, והיה משתמש בי כמגיש רק במצבים צמודים במיוחד, כי לדבריו, "תפיסת העולם שלי בבייסבול מבוססת על הסולידריות ההגנתית של האינפילד.״**
באותו אחר הצהריים נקבע לנו משחק מול הקבוצה המנצחת של ליגת שכונה אחרת, קבוצה שנודעה במשחק התקפי, פראי וכוחני ובפילדינג*** עלוב. מר גלנטר אמר שהוא בונה על האינפילד שלנו שיפעל כחזית הגנתית יציבה. לאורך זמן החימום, כשרק הנבחרת שלנו עמדה על המגרש, הוא המשיך לחבוט את אגרופו הימני בכף ידו השמאלית וצעק עלינו שנהיה חזית הגנתית יציבה.
"בלי חורים," צעק ממקומו סמוך לבסיס הבית.**** "בלי חורים, שמעתם? גולדברג, ככה נראית לך חזית הגנתית יציבה? תצופף שורות. אפשר להכניס ספינת קרב בינך ובין מַלטר. בדיוק ככה. שוורץ, מה אתה עושה שם? מחפש צנחנים? אנחנו משחקים בייסבול. היריב על הקרקע. איזו זריקה רחבה, גולדברג. זרוק כמו צלף. תנו לו את הכדור שוב. זרוק אותו. יופי. כמו צלף. מעולה. שהאינפילד יהיה יציב. במלחמה הזאת אסור שיהיו חורים בהגנה."
חבטנו בכדור וזרקנו אותו זה אל זה, והיה זה יום חמים ושטוף שמש, מלווה בתחושה עליזה ונעימה של הקיץ המתקרב ובהתרגשות לקראת המשחק. רצינו מאוד לנצח, גם בשבילנו אבל בעיקר בשביל מר גלנטר, כי כולנו למדנו להעריך את כנותו חובטת האגרופים. בעיני הרבנים שלימדו אותנו בישיבות, בייסבול היה השחתת זמן לריק, תוצר של תוכנית לימודי החול בישיבה שטמן בחובו פוטנציאל להתבוללות. אבל בעיני תלמידי רוב הישיבות, חשיבותו של ניצחון בטורניר ליגת הבייסבול נפלה אך במעט מהצטיינות בגמרא, שכן הניצחון הזה היה אות בלתי מעורער לאמריקניות, ובאותן שנים של שלהי המלחמה היה חשוב לנו יותר ויותר שיראו בנו אמריקנים נאמנים.
וכך עמד מר גלנטר ליד בסיס הבית וצעק הוראות ומילות עידוד, ואנחנו חבטנו בכדור ומסרנו אותו זה לזה. ירדתי מהמגרש לרגע כדי לסדר את המשקפיים שלי לקראת המשחק. הרכבתי משקפיים מנומרים, ולפני כל משחק הייתי מכופף את הידיות כדי שהמשקפיים ייצמדו לראשי ולא יחליקו במורד אפי כשאתחיל להזיע. תמיד חיכיתי ממש לפני משחק כדי לכופף את הידיות, כי כשהן היו עקומות, הן היו חותכות בעור שמעל האוזניים והעדפתי לא להרגיש את הכאב אפילו רגע מיותר אחד. קצות האוזניים שלי כאבו במשך ימים אחרי כל משחק, אבל זה היה עדיף בעיניי על פני הצורך לדחוף את המשקפיים שלי כלפי מעלה על גשר האף שוב ושוב, או על האפשרות שייפלו לי פתאום באמצע מהלך חשוב.
דייבי קנטור, אחד הבחורים ששימש מחליף למקרה ששחקן פותח ייאלץ לצאת מהמשחק, עמד ליד גדר התיל שמאחורי בסיס הבית. הוא היה נער נמוך בעל פנים עגולות, שיער כהה, משקפיים ינשופיים ואף יהודי במיוחד. הוא הביט בי כשסידרתי את המשקפיים.
"אתה נראה טוב שם, ראובן," אמר לי.
"תודה," אמרתי.
"כולם נראים ממש טוב."
"יהיה משחק טוב."
הוא הביט בי מבעד למשקפיו. "נראה לך?" שאל.
"בטח, למה לא?"
"ראית אותם משחקים פעם, ראובן?"
"לא."
"הם רוצחים, אלה."
"בסדר," אמרתי.
"לא, אני רציני. הם פראי אדם."
"ראית אותם משחקים?"
"פעמיים. הם ממש רוצחים."
"כולם משחקים בשביל לנצח, דייבי."
"הם לא משחקים בשביל לנצח. הם משחקים כאילו זה הדיבר הראשון בעשרת הדיברות."
צחקתי. "מה, הישיבה הזאת של החסידים?" אמרתי. "בחייך, דייבי."
"באמת."
"מה שתגיד," אמרתי.
"הרב סונדרס אסר עליהם להפסיד כי זה יבייש את הישיבה שלהם או משהו כזה. אין לי מושג. אתה עוד תראה."
"היי, מלטר?" צעק מר גלנטר. "מה קורה איתך, אתה לא משחק?"
"אתה עוד תראה," אמר דייבי קנטור.
"מה שתגיד." חייכתי אליו. "מלחמת קודש."
הוא הביט בי.
"אתה משחק?" שאלתי אותו.
"מר גלנטר אומר שאולי אקח את הבסיס השני אם אתה תצטרך להגיש."
"טוב, שיהיה בהצלחה."
"היי, מלטר!" צעק מר גלנטר. "אנחנו במלחמה, זוכר?"
"כן, המפקד!" אמרתי ורצתי בחזרה אל העמדה שלי בבסיס השני.
זרקנו את הכדור ממקום למקום עוד כמה דקות, ואז עליתי לבסיס הבית לקצת אימוני חבטות. נתתי חבטה ארוכה אל השדה השמאלי, ואז חבטה מהירה לבלם, שאסף את הכדור בתנועה חלקה וזרק אותו לבסיס הראשון. הכנתי את המחבט לחבטה נוספת ואז מישהו אמר, "הנה הם באים," והנחתי את המחבט על כתפי וראיתי את הנבחרת שעמדנו לשחק מולה מופיעה בפינת הרחוב שלנו ונכנסת למגרש. ראיתי את דייבי קנטור בועט בעצבנות בגדר התיל שמאחורי בסיס הבית, ואז תוחב את ידיו לכיסי הג'ינס שלו. עיניו נראו גדולות וקודרות מבעד למשקפיו הינשופיים.
צפיתי בהם כשנכנסו למגרש.
הם היו חמישה־עשר. כולם לבשו חולצות לבנות, מכנסיים כהים, סוודרים לבנים וכיפות שחורות קטנות. בהתאם לאופנה החרדית המחמירה, שערם היה קצוץ, פרט לאזור הסמוך לאוזניהם, שממנו השתלשלו שערות שלא נקצצו מעולם, פאות מסולסלות וארוכות. אצל חלקם החל לצמוח זקן, קווצות שיער מדובללות שניצבו בגושים מבודדים על הסנטר, על עצמות הלחיים ועל השפתיים העליונות. כולם לבשו ציצית מתחת לחולצה וגדיליה הארוכים השתלשלו מארבע כנפותיה, בלטו מהחגורות והתנופפו על המכנסיים תוך כדי הליכה. אלה היו החרדים המחמירים ביותר, ואת מצוות "וראיתם אותו" המופיעה בתורה הם מילאו ככתבה וכלשונה.
לנבחרת שלנו, בניגוד אליהם, לא היו שום מדים מיוחדים וכל אחד מאיתנו לבש מה שהתחשק לו: מכנסי ג'ינס, מכנסיים קצרים, מכנסיים ארוכים, חולצות פולו, סווטשירט, אפילו גופיות. אחדים מאיתנו לבשו ציצית ואחרים לא, אבל איש מאיתנו לא הוציא את גדילי הציצית מחוץ למכנסיים. פריט הלבוש היחיד שהיה משותף לשתי הנבחרות היה הכיפה הקטנה והשחורה, שגם אנחנו חבשנו.
הם הגיעו אל צד הבסיס הראשון של גדר התיל מאחורי בסיס הבית ועמדו שם, גוש דומם בשחור־לבן, אוחזים בידיהם מחבטים וכדורים וכפפות. הבטתי בהם. לא ראיתי בהם שום דבר שהקרין אכזריות. ראיתי את דייבי קנטור בועט בגדר התיל שוב, ואז מסתלק משם כדי לגשת לקו הבסיס השלישי, ידיו ממששות בעצבנות את הג'ינס שלו.
מר גלנטר חייך וניגש אליהם. הוא נע בזריזות על כריות כפות רגליו, כיפתו הייתה תלויה על בלימה במרום ראשו המקריח.
מישהו התנתק מגוש השחקנים השחור־לבן וצעד קדימה. הוא נראה בסוף שנות העשרים לחייו ולבש חליפה שחורה, נעליים שחורות וכובע שחור. היה לו זקן שחור והוא נשא ספר תחת זרועו. היה ברור שהוא רב, והתפעלתי מהעובדה שהישיבה העמידה בראש הנבחרת רב ולא מאמן ספורט.
מר גלנטר ניגש אליו והושיט את ידו.
"אנחנו מוכנים לשחק," אמר הרב ביידיש ולחץ את ידו של מר גלנטר באי־רצון מופגן.
"בסדר גמור," אמר מר גלנטר באנגלית וחייך.
הרב השקיף אל המגרש. "כבר שיחקתם?" שאל.
"מה זאת אומרת?" שאל מר גלנטר.
"כבר התאמנתם?"
"כן, ברור..."
"אנחנו רוצים להתאמן."
"מה זאת אומרת?" אמר מר גלנטר שוב בפנים מופתעות.
"אתם התאמנתם קודם, עכשיו תורנו."
"לא התאמנתם במגרש שלכם?"
"התאמנו."
"יופי, אז..."
"אבל אף פעם לא שיחקנו במגרש שלכם. אנחנו רוצים כמה דקות."
"טוב, תראה," אמר מר גלנטר, "אין הרבה זמן. לפי הכללים, כל קבוצה מתאמנת במגרש שלה."
"אנחנו רוצים חמש דקות," התעקש הרב.
"תראה..." אמר מר גלנטר. הוא הפסיק לחייך. כששיחקנו במגרש שלנו הוא אהב להתחיל מיד במשחק. כך אנחנו לא מתקררים מהחימום, אמר.
"חמש דקות," אמר הרב. "תגיד לבחורים שלך לרדת מהמגרש."
"מה זאת אומרת?" אמר מר גלנטר.
"אנחנו לא יכולים להתאמן כשהבחורים שלך במגרש. תגיד להם לרדת מהמגרש."
"נו, טוב," אמר מר גלנטר והשתתק לדקה ארוכה. גוש השחקנים השחור־לבן מאחורי הרב עמד והמתין. ראיתי את דייבי בועט ברצפת האספלט של המגרש. "טוב, בסדר. חמש דקות, חמש דקות ולא יותר, מעכשיו."
"תגיד לבחורים שלך לרדת מהמגרש," אמר הרב.
מר גלנטר בהה במגרש במבט קודר, ונראה כאילו הוציאו לו את כל הרוח מהמפרשים. "כולם לרדת מהמגרש!" צעק, לא בקול רם מדי. "הם רוצים חמש דקות חימום. קדימה, קדימה. ידיים בתנועה. לא להתקרר. תזרקו קצת כדורים מאחורי בסיס הבית. קדימה, זוזו!"
השחקנים ירדו מהמגרש בבהילות.
הגוש השחור־לבן ליד גדר התיל עמד כמקשה אחת. הרב הצעיר הסתובב ופנה אל שחקני הקבוצה שלו.
הוא דיבר ביידיש. "המגרש שלנו לחמש דקות," אמר. "זכרו למה אנחנו משחקים ובשביל מי."
ואז הוא זז הצדה, והגוש השחור־לבן התפזר לחמישה־עשר שחקנים נפרדים שעלו במהירות על המגרש. אחד מהם, בחור גבוה בעל שיער זהוב וידיים ורגליים ארוכות שכולן עור ועצמות, עמד בבסיס הבית והתחיל לחבוט כדורים אל השחקנים. הוא הִכה כמה גראונדרים ופופ־אפים***** קלים ושחקני השדה קראו קריאות עידוד זה לזה ביידיש. הם התנהלו בצורה מגושמת, שמטו גראונדרים קלים, זרקו בפראות, פספסו כדורים באוויר. הבטתי אל הרב הצעיר. הוא ישב על הספסל שליד גדר התיל וקרא בספר שלו.
מאחורי גדר התיל היה שטח רחב ידיים, ומר גלנטר דאג שנמשיך להתאמן שם בזריקת כדורים.
"תמשיכו לזרוק בלי להפסיק!" חבט באגרופו לעומתנו. "בקרב הזה אף אחד לא יושב! שלא תעזו לזלזל באויב!"
אבל חיוך רחב נפרש על פניו. עכשיו, כשראה את הנבחרת השנייה בשטח, הוא לא נראה מוטרד כלל מתוצאות המשחק. בהפוגה שבין זריקת הכדור והחזרתו אליי, אמרתי לעצמי שמר גלנטר מוצא חן בעיניי ותהיתי למה הוא משתמש כל הזמן בביטויים מלחמתיים ומדוע אינו משרת בצבא.
דייבי קנטור חלף על פניי, הוא רדף אחרי כדור שעבר לו בין הרגליים.
"ממש רוצחים." חייכתי אליו.
"עוד תראה," אמר והתכופף לקחת את הכדור.
"מה שתגיד," אמרתי.
"בעיקר זה שחובט. עוד תראה."
הכדור חזר אליי ותפסתי אותו בתנועה חלקה והשלכתי חזרה.
"מי החובט שלהם?" שאלתי.
"דני סונדרס."
"סליחה על הבורות, אבל מי זה דני סונדרס?"
"הבן של הרב סונדרס," אמר דייבי קנטור ומצמץ.
"מרשים."
"עוד תראה," אמר דייבי קנטור ורץ עם הכדור.
אבא שלי, שלא רחש שום חיבה לחסידויות ולמנהיגיהן, סיפר לי על הרב יצחק סונדרס ועל הקנאות שבה הנהיג את חסידיו ופסק בהלכה.
ראיתי את מר גלנטר מביט בשעון היד שלו ואז משקיף אל הקבוצה שבמגרש. חמש הדקות כנראה תמו, אבל השחקנים לא הראו נכונות לרדת מהמגרש. דני סונדרס עמד עכשיו בבסיס הראשון ושמתי לב שהוא ניצל את זרועותיו ואת רגליו הארוכות כדי להקנות לעצמו יתרון משמעותי, כי כאשר התמתח וקפץ הוא הצליח לתפוס את רוב הכדורים שהושלכו לכיוונו בעוצמה.
מר גלנטר ניגש לרב הצעיר, שעדיין ישב על הספסל וקרא.
"עברו חמש דקות," אמר.
הרב נשא את מבטו מהספר. "מה?" שאל.
"חמש הדקות נגמרו," אמר מר גלנטר.
הרב הביט אל המגרש. "די!" צעק ביידיש. "הגיע הזמן לשחק!" ואז השפיל מבטו אל הספר והמשיך לקרוא.
השחקנים השליכו את הכדור ממקום למקום למשך דקה-שתיים נוספות, ואז ירדו אט־אט מהמגרש. דני סונדרס חלף על פניי, כפפת הבסיס הראשון עדיין על ידו. הוא היה הרבה יותר גבוה ממני, ובניגוד לתווי פניי שהיו רגילים למדי ובפרופורציות הולמות, ולשערי הכהה, נראו פניו כאילו סותתו באבן. הסנטר, הלסת ועצמות הלחיים שלו היו מורכבים מקווים ישרים ובולטים, אפו היה ישר ומחודד, שפתיו העבות התרוממו בזווית תלולה מנקודת האמצע שמתחת לאפו, ואז נטו בשיפוע ויצרו פה רחב מדי. צבע עיניו היה כחול עמוק, וקווצות השיער הבודדות על סנטרו, עצמות לחייו ושפתו העליונה, שערו הקצוץ ופאותיו המסתלסלות מאוזניו, היו בצבע חול. הוא נע ברישול, איבריו התנופפו לכל עבר כאילו כל־כולו ידיים ורגליים, הוא דיבר ביידיש עם אחד מחברי קבוצתו והתעלם ממני לחלוטין כשחלף על פניי. אמרתי לעצמי שלא מוצאת חן בעיניי תחושת העליונות החסידית שלו ושיהיה זה עונג צרוף להביס אותו ואת הקבוצה שלו במשחק היום.
השופט, מורה להתעמלות בישיבה ששכנה במרחק שני רחובות משם, קרא לשתי הקבוצות כדי לקבוע מי תחבוט ראשונה. ראיתי אותו משליך מחבט לאוויר. המחבט נתפס וכמעט נשמט מידיו של חבר בקבוצה השנייה.
במהלך הבחירה המהירה שהוכרעה לפי הקבוצה שידי נציגה הגיעו ראשונות לראש המחבט, דייבי קנטור ניגש אליי ועמד לצדי.
"מה דעתך?" שאל.
"חבורת סנובים," אמרתי לו.
"מה דעתך על המשחק שלהם?"
"הם גרועים, ממש גרועים."
"הם רוצחים."
"נו, בחייך, דייבי."
"עוד תראה," אמר דייבי קנטור והביט בי במבט קודר.
"הרגע ראיתי!"
"לא ראית כלום."
"נכון," אמרתי. "שכחתי שאליהו הנביא בא להגיש בשבילם כשהמשחק ממש צמוד."
"אני לא צוחק," אמר, ונראה שנעלב.
"ממש רוצחים אלה," אמרתי לו וצחקתי.
הקבוצות החלו להתפזר. הפסדנו בהגרלה, והם החליטו לחבוט ראשונים. עלינו למגרש. תפסתי את העמדה שלי בבסיס השני. ראיתי את הרב הצעיר יושב על הספסל שליד גדר התיל וקורא. זרקנו כדור במשך דקה. מר גלנטר עמד ליד הבסיס השלישי וצעק אלינו מילות עידוד. היה חם, הזעתי קצת והרגשתי מצוין. ואז השופט, שתפס עמדה מאחורי המגיש, צעק שנעביר לו את הכדור ומישהו זרק אותו אליו. הוא מסר אותו למגיש וצעק, "קדימה! מתחילים לשחק!" תפסנו את העמדות שלנו.
מר גלנטר צעק, "גולדברג, פנימה!" וסידני גולדברג, הבלם שלנו, צעד שני צעדים קדימה והתקרב עוד קצת לבסיס השלישי. "בסדר, בסדר," אמר מר גלנטר. "שמור על האינפילד סגור!"
נער נמוך ורזה ניגש לבסיס הבית ועמד שם ברגליים צמודות. הוא אחז במחבט בצורה מגושמת מעל לראשו. הוא הרכיב משקפיים במסגרת מתכת ששיוו לפניו מראה של זקן קצר־רואי. הוא חבט בפראות אל המגיש הראשון והמשיך להסתובב לאחור מכוח החבטה. פאותיו התרוממו מצדי ראשו והקיפו אותו במעגל כמעט אופקי. ואז הוא התייצב וחזר לעמדה שליד בסיס הבית, נמוך, רזה, רגליים צמודות, אוחז במחבט מעל לראשו בתנוחה מגושמת.
השופט הכריז סטרייק בקול רם וברור וראיתי את סידני גולדברג מביט אליי ומחייך חיוך רחב.
"אם ככה הוא לומד גמרא, הוא גמור," אמר סידני גולדברג.
חייכתי אליו בחזרה.
"שמרו על האינפילד סגור!" צעק מר גלנטר מהבסיס השלישי. "מלטר, קצת יותר שמאלה! מצוין!"
ההגשה הבאה הייתה גבוהה מדי והנער פספס אותה, שמט את המחבט ונפל קדימה על ידיו. סידני גולדברג ואני הבטנו שוב זה בזה. סידני למד איתי בכיתה. לשנינו היה מבנה גוף דומה, רזה וגמיש, וזרועות ורגליים צנומות למדי. הוא לא היה תלמיד טוב במיוחד, אבל הוא היה בלם מעולה. גרנו באותו רחוב והיינו חברים טובים, אבל לא קרובים. הוא לבש גופייה וג'ינס ולא לבש ציצית. אני לבשתי חולצה בצבע תכלת ומכנסי עבודה בצבע כחול כהה ולבשתי ציצית מתחת לחולצה.
הנער הנמוך והרזה חזר לבסיס הבית, עמד ברגליים צמודות ואחז במחבט בצורה המגושמת שלו. הוא נתן להגשה הבאה לעבור על ידו, והשופט קרא סטרייק. ראיתי את הרב הצעיר מרים את עיניו מהספר לרגע ואז חוזר לקרוא.
"עוד שניים כאלה!" עודדתי את המגיש בצעקות. "עוד שניים, שוורצי!" וחשבתי לעצמי, כן, ממש רוצחים.
ראיתי את דני סונדרס ניגש לנער שזה עתה נפסל ומדבר איתו. הנער הביט מטה ונדמה היה שהוא מצטמק מרוב עלבון. הוא השפיל את ראשו וניגש אל מאחורי גדר התיל. נער רזה ונמוך נוסף תפס את מקומו בבסיס הבית. חיפשתי את דייבי קנטור אבל לא ראיתי אותו.
הנער שחבט הניף את המחבט בפראות נוכח שתי ההגשות הראשונות, ופספס את שתיהן. הוא חבט שוב בהגשה השלישית ושמעתי את קול מהלומת המחבט שלו במפגש עם הכדור, וראיתי את הכדור נע בקו מהיר וישר לעבר סידני גולדברג. הוא תפס אותו, נאבק בו לרגע, ולבסוף לכד אותו בכפפה. הוא מסר לי את הכדור וזרקנו אותו ממקום למקום. ראיתי אותו מסיר את הכפפה ומטלטל את ידו השמאלית.
"זה כאב," אמר וחייך אליי.
"תפיסה טובה," אמרתי.
"כואב מוות," אמר והחזיר את הכפפה לידו.
החובט שעמד עכשיו בבסיס הבית היה רחב כתפיים ובעל מבנה גוף של דוב. הוא הניף את המחבט אל ההגשה הראשונה, פספס, ואז הניף שוב אל ההגשה השנייה ושילח את הכדור בקו ישר מעל לראשו של שחקן הבסיס השלישי אל השדה השמאלי. הגעתי בקושי לבסיס השני, התייצבתי בו וצעקתי שיזרקו לי את הכדור. ראיתי את המגן השמאלי מרים אותו בדילוג השני ומעביר אותו אליי. הוא הגיע קצת גבוה מדי והרמתי אליו את הכפפה. יותר משראיתי את החובט שועט לעבר הבסיס השני, הרגשתי אותו, וכשנגעתי בכדור בכפפה שלי הוא התנגש בי כמו משאית. הכדור זינק אל מעל לראשי ונפלתי קדימה בחוזקה על רצפת האספלט של המגרש, והוא חלף על פניי בדרכו לבסיס השלישי, גדילי ציציותיו התנופפו מאחוריו, והוא הצמיד את הכיפה לראשו בידו הימנית כדי שלא תיפול. אייב גולדשטיין, שחקן הבסיס הראשון שלנו, החזיר את הכדור והשליך אותו לבסיס הבית, והחובט עמד בבסיס השלישי ועל פניו חיוך רחב.
קבוצת הישיבה פרצה בתרועות רמות וצעקה מילות ברכה קולניות ביידיש אל החובט.
סידני גולדברג עזר לי לקום על הרגליים.
"חתיכת ממזר!" אמר. "לא הפרעת לו בדרך!"
"וואו!" אמרתי ונשמתי כמה נשימות עמוקות. גירדתי את כף ידי הימנית.
"חתיכת ממזר!" אמר סידני גולדברג.
ראיתי את מר גלנטר פורץ בסערה אל המגרש כדי לדבר עם השופט. "איזה מין משחק זה?" שאל בכעס. "איך אתה מתכוון לאשר דבר כזה?"
"זה הגיע לבסיס השלישי," אמר השופט. "הבחור שלך עמד בדרך."
פיו של מר גלנטר נפער לרווחה. "מה זאת אומרת?"
"זה הגיע לשלישי," חזר השופט ואמר.
מר גלנטר נראה כאילו הוא מוכן להתווכח, התחרט ואז הביט בי. "אתה בסדר, מלטר?"
"בסדר גמור," אמרתי ונשמתי עוד נשימה ארוכה.
מר גלנטר ירד מהמגרש בזעם.
"משחקים!" צעק השופט.
קבוצת הישיבה השתתקה. ראיתי שהרב הצעיר הרים את מבטו מהספר וחייך קלות.
שחקן גבוה ורזה הגיע לבסיס הבית, הציב את רגליו בתנוחה הנכונה, הניף את המחבט שלו כמה פעמים ואז התכופף לעמדת המתנה. ראיתי שזה דני סונדרס. פתחתי וסגרתי את יד ימין, שכאבה עדיין מהנפילה.
"אחורה! אחורה!" צעק מר גלנטר ממקומו ליד הבסיס השלישי, ואני זזתי שני צעדים אחורה.
התכופפתי וחיכיתי.
ההגשה הראשונה הייתה פראית, וקבוצת הישיבה פרצה בצחוק קולני. הרב הצעיר ישב על הספסל וצפה בדני סונדרס בתשומת לב.
"קח את זה בקלות, שוורצי!" עודדתי את המגיש בצעקה. "רק עוד אחת!"
ההגשה הבאה הגיעה לגובה של יותר מ־30 סנטימטרים מעל לראשו של דני סונדרס, וקבוצת הישיבה התגלגלה מרוב צחוק. סידני גולדברג ואני החלפנו מבטים. ראיתי את מר גלנטר עומד מתוח ליד הבסיס השלישי ומביט במגיש. הרב המשיך להביט בדני סונדרס.
בהגשה הבאה יצא הכדור מהמחבט של שוורצי בקו ארוך ואטי, ולפני שעבר את מחצית הדרך לבסיס הבית ידעתי שדני סונדרס ינסה להשיג אותו. ידעתי זאת מהאופן שבו רגלו השמאלית נשלחה קדימה והמחבט הונף לאחור וגופו הדק והארוך התכונן להסתובב על צירו במהירות. נדרכתי, חיכיתי לקול החבטה בכדור, וכשהיא הגיעה היא נשמעה כמו ירייה. לשבריר שנייה פרוע נעלם הכדור מעיניי. ואז ראיתי את שוורצי צולל ארצה, והנה הופיע הכדור באוויר במקום שבו עמד ראשו, וניסיתי להשיג אותו אבל הוא נע מהר מדי, ועוד לפני שהרמתי את הכפפה, הכדור הגיע למרכז המגרש. תפסתי אותו תוך כדי קפיצה וזרקתי לסידני גולדברג, אבל דני סונדרס כבר עמד איתן בבסיס שלי וקבוצת הישיבה צווחה מרוב אושר.
מר גלנטר ביקש הפסקה וניגש לדבר עם שוורצי. סידני גולדברג הנהן אליי ושנינו ניגשנו אליהם.
"הכדור הזה היה יכול להרוג אותי!" אמר שוורצי. היה לו מבנה גוף בינוני, פנים ארוכות ופצעי בגרות קשים. הוא מחה את הזיעה מפניו. "בחיי, ראית את הכדור הזה?"
"ראיתי," אמר מר גלנטר בכעס.
"אי אפשר היה לעצור את הכדור הזה, הוא היה מהיר מדי, מר גלנטר," אמרתי להגנתו של שוורצי.
"שמעתי על דני סונדרס," אמר סידני גולדברג. "הוא תמיד חובט למגיש."
"חבל שלא אמרת לי," קונן שוורצי. "הייתי מתכונן."
"רק שמעתי על זה," אמר סידני גולדברג. "אתה תמיד מאמין לכל מה שאתה שומע?"
"בחיי, הכדור הזה היה יכול להרוג אותי!" חזר שוורצי ואמר.
"אתה רוצה להמשיך להגיש?" שאל גלנטר. זוהר דקיק של זיעה כיסה את מצחו ופניו קדרו.
"בטח, מר גלנטר," אמר שוורצי. "אני מוכן."
"בטוח?"
"בטח שאני בטוח."
"אין גיבורים במלחמה הזאת עכשיו," אמר מר גלנטר. "אני רוצה חיילים חיים, לא גיבורים מתים."
"אני לא גיבור," מלמל שוורצי בגמלוניות. "אני אתגבר, מר גלנטר. בחיי, זה רק הסבב הראשון."
"טוב, חייל," אמר מר גלנטר, לא בהתלהבות רבה. "פשוט תדאג שהצד שלנו במלחמה ימשיך להילחם."
"אני משתדל, מר גלנטר," אמר שוורצי.
מר גלנטר הנהן, פניו עדיין קודרות, וירד מהמגרש. ראיתי אותו נוטל ממחטה מכיסו ומנגב את מצחו.
"ג'יזס!" אמר שוורצי עכשיו, כשמר גלנטר לא היה בסביבה. "הבן־זונה כיוון לי ישר לראש!"
"נו, באמת, שוורצי," אמרתי. "אפשר לחשוב שאנחנו מדברים כאן על בייב רות."******
"שמעת מה סידני אמר."
"אם תפסיק להביא להם את הכדור על מגש כסף, הם לא יחבטו ככה."
"מי מביא להם אותו על מגש כסף?" התרעם שוורצי. "זו הייתה הגשה מעולה."
"בסדר," אמרתי.
השופט ניגש אלינו. "אתם מתכננים לפטפט פה כל אחר הצהריים?" שאל. הוא היה איש כפוף בסוף שנות הארבעים לחייו ונראה חסר סבלנות.
"לא, אדוני," עניתי בנימוס רב, וסידני ואני רצנו בחזרה למקומות.
דני סונדרס עמד בבסיס שלי. חולצתו הלבנה הייתה דבוקה לזרועותיו ולגבו מרוב זיעה.
"חבטה יפה," ניסיתי.
הוא הביט בי בפליאה ולא אמר מילה.
"אתה תמיד חובט ככה ישר למגיש?" שאלתי.
הוא חייך חיוך קלוש. "אתה ראובן מלטר," אמר באנגלית רהוטה. קולו היה נמוך ומאונפף.
"נכון מאוד," אמרתי, ושאלתי את עצמי היכן שמע את שמי.
"אבא שלך הוא דוִד מלטר, זה שכותב מאמרים על הגמרא?"
"נכון."
"אמרתי לקבוצה שלי שאנחנו נחסל אתכם, אפיקורסים, היום אחר הצהריים." הוא אמר ביובש, ללא שמץ הבעה בקולו.
הבטתי בו וקיוויתי שהקור המצמית והמפתיע שאחז בי לא ניכר בפניי. "בטח," אמרתי. "נשק את הציצית שלך למזל."
התרחקתי ממנו ותפסתי את העמדה ליד הבסיס. הבטתי לעבר גדר התיל וראיתי את דייבי קנטור עומד שם, צופה אל המגרש, ידיו בכיסים. השתופפתי מהר כי שוורצי עמד להגיש.
החובט הכה בפראות בשתי ההגשות הראשונות והחמיץ בשתיהן. ההגשה הבאה הייתה נמוכה והוא הניח לה לעבור על ידו, ואז חבט גראונדר לעבר שחקן הבסיס הראשון. השחקן שמט אותה, הכה בה בפראות, התעשת בזמן והספיק לראות את דני סונדרס חוצה את בסיס הבית. השחקן עמד שם לרגע, בוש ונכלם, ואז מסר את הכדור לשוורצי. ראיתי את מר גלנטר עומד ליד הבסיס השלישי ומנגב את מצחו. נבחרת הישיבה שוב יצאה מגדרה, וכולם ניסו להגיע לדני סונדרס וללחוץ את ידו. ראיתי את הרב מחייך חיוך רחב, ואז משפיל מבטו אל הספר שלו וממשיך לקרוא.
סידני גולדברג ניגש אליי. "מה סונדרס אמר לך?" שאל.
"הוא אמר שהם יחסלו אותנו האפיקורסים היום אחר הצהריים."
הוא נעץ בי מבט. " ממש נחמדים, בחורי הישיבה האלה," אמר וחזר לאטו אל העמדה שלו.
החובט הבא היכה פליי־בול******* ארוך אל המגרש הימני. הוא נתפס תוך כדי מעוף.
"כל הכבוד לנו," אמר סידני גולדברג בכעס כשירדנו מהמגרש. "עוד סבב כזה, והם יציעו לנו להשלים להם מניין למנחה."
"הם לא יציעו לנו," אמרתי. "אנחנו לא מספיק צדיקים בשבילם."
"איפה הם למדו לחבוט ככה?"
"מי יודע?" אמרתי.
עמדנו ליד גדר התיל במעגל צמוד סביב מר גלנטר.
"רק שני סבבים," אמר מר גלנטר והכה את אגרופו הימני בידו השמאלית. "והם הפגיזו אותנו בכל התחמושת שהייתה להם. עכשיו נפגיז אותם בתחמושת הכבדה שלנו. עכשיו אנחנו נפציץ אותם!" ראיתי שהוקל לו אבל הוא המשיך להזיע. נדמה היה שהכיפה שלו דבוקה לראשו בזיעה. "קדימה!" אמר. "יוצאים להתקפה!"
המעגל התפרק וסידני גולדברג ניגש לבסיס הבית, ובידו מחבט. ראיתי שהרב עדיין יושב על הספסל וקורא. התחלתי לצעוד מאחוריו כדי לראות באיזה ספר מדובר, ובדיוק אז דייבי קנטור ניגש אליי עם ידיים בכיסים ומבט עצוב בעיניים.
"נו?" שאל.
"נו מה?" שאלתי.
"אמרתי לך שהם יודעים לחבוט."
"אז אמרת. אז מה?" לא הייתי במצב רוח לרגשות הקורבניים שלו, ואפילו לא ניסיתי להסתיר את זה.
הוא הרגיש שעצבן אותי. "לא השווצתי או משהו," אמר ונראה שנעלב. "רק רציתי לדעת מה דעתך."
"הם בהחלט יודעים לחבוט," אמרתי.
"הם רוצחים," אמר.
ראיתי את סידני גולדברג מפספס סטרייק ולא אמרתי דבר.
"מה שלום היד שלך?" שאל דייבי קנטור.
"סתם שפשוף."
"הוא נכנס בך בכל הכוח."
"איך קוראים לו?"
"דֹב שלומוביץ," אמר דייבי קנטור. "והשם מתאים לו בול."
"חסמתי אותו?"
דייבי קנטור משך בכתפיו. "כן ולא. השופט היה יכול להחליט ככה או ככה."
"הרגשתי כאילו נכנסה בי משאית," אמרתי וצפיתי בסידני גולדברג חוזר מהגשה צמודה.
"חבל שלא ראית את אבא שלו. הוא אחד השמשים של הרב סונדרס. חתיכת שומר ראש."
"לרב סונדרס יש שומרי ראש?"
"בטח שיש לו," אמר דייבי קנטור. "הם מגנים עליו בגלל שיש לו כל כך הרבה מעריצים. מה, נחתת מהירח?"
"אין לי שום קשר איתם."
"לא הפסדת כלום, ראובן."
"איך אתה יודע כל כך הרבה על הרב סונדרס?"
"אבא שלי תורם לו."
"כל הכבוד לאבא שלך," אמרתי.
"הוא לא מתפלל שם בכלל. סתם תורם לו."
"אתה לא בקבוצה הנכונה."
"מה פתאום, ראובן. אל תהיה כזה." הוא נעלב מאוד. "אבא שלי לא חסיד או משהו. הוא פשוט תורם להם כסף כמה פעמים בשנה."
"זו סתם בדיחה, דייבי." חייכתי אליו. "אל תיקח ללב."
חיוך עליז נפרש לפתע על פניו, ובדיוק אז סידני גולדברג חבט גראונדר נמוך ומהיר ורץ לבסיס הראשון. הכדור עבר ממש בין הרגליים של הבלם ולתוך אמצע המגרש.
"תעצור בבסיס הראשון!" צרח אליו מר גלנטר, וסידני עצר ועמד בבסיס.
הכדור נזרק במהירות לבסיס השני. שחקן הבסיס השני הביט לעבר הראשון, ואז זרק את הכדור למגיש. הרב הרים את מבטו מהספר לרגע ואז שב לקרוא.
"מלטר, תגיד לו מה לעשות בבסיס הראשון!" צעק מר גלנטר ואני רצתי לאורך קו הבסיס.
"הם יודעים לחבוט, אבל לא לשחק הגנה," אמר סידני גולדברג וחייך אליי כשעצרתי ליד הבסיס.
"דייבי קנטור אומר שהם רוצחים," אמרתי.
"דייבי נביא הזעם," אמר סידני גולדברג בחיוך.
דני סונדרס עמד רחוק מהבסיס ודאג שנרגיש שהוא מתעלם משנינו.
החובט הבא הכה גבוה לשחקן בבסיס השני, וזה תפס את הכדור, שמט אותו, הרים אותו, ואז עשה ניסיון פרוע להשיג את סידני גולדברג כשהוא חלף על פניו בריצה לבסיס השני.
"כל הרצים בטוחים!" קרא השופט והצוות שלנו פרץ בצווחות גיל. מר גלנטר חייך. הרב המשיך לקרוא וראיתי שהוא מניע את פלג גופו העליון באטיות קדימה ואחורה.
"פקח את העיניים, סידני!" צעקתי ממקומי לאורך הבסיס הראשון. ראיתי את דני סונדרס מביט בי ואז מסב את מבטו. ממש רוצחים אלה, חשבתי. יותר נכון 'שלֶעפֶּערים'.
"אם זה על הקרקע, רוץ כמו אני לא יודע מה," אמרתי לחובט שבדיוק נכנס לבסיס הראשון, והוא הנהן אליי. הוא היה שחקן הבסיס השלישי שלנו, והיה בערך בגודל שלי.
"אם הם ממשיכים לשחק כך נישאר פה עד מחר," הוא אמר, וחייכתי אליו.
ראיתי את מר גלנטר מדבר עם החובט הבא, שהנהן בראשו בהתלהבות. הוא צעד אל בסיס הבית, חבט גראונדר חזק אל המגיש, שהסתבך איתו לרגע ואז השליך אותו לבסיס הראשון. ראיתי את דני סונדרס מתמתח לקראתו ועוצר אותו.
"בחוץ!" קרא השופט. "בטוח בשני ובשלישי!"
כשרצתי לבסיס הבית כדי לחבוט, כמעט צחקתי בקול רם על טיפשותו של המגיש. הוא זרק אותו לראשון ולא לשלישי, ועכשיו העמדנו את סידני גולדברג בשלישי ושחקן נוסף בבסיס השני. חבטתי גראונדר לבלם ובמקום לזרוק אותו לבסיס השני הוא זרק אותו לראשון בפראות, ושוב דני סונדרס התמתח ובלם את הכדור. אבל הקדמתי את הזריקה ושמעתי את השופט מכריז, "כולם בטוחים! ריצה אחת!" וכולם בקבוצה שלנו טפחו על שכמו של סידני גולדברג. מר גלנטר חייך חיוך רחב.
"שוב שלום," אמרתי לדני סונדרס שמעד לצדי והגן על הבסיס שלו. "נישקת את הציצית שלך לאחרונה?"
הוא הביט בי, ואז הסב אט־אט את מבטו ממני בפנים ריקות.
שוורצי עמד בבסיס הבית ונופף במחבטו.
"תפקח את העיניים!" צעקתי לרץ בבסיס השלישי. הוא נראה להוט מדי לרוץ לעבר בסיס הבית. "רק אחד בחוץ!"
הוא נופף אליי.
שוורצי ספג שני כדורים וסטרייק, ואז ראיתי אותו מתחיל להסתובב אל ההגשה הרביעית. הרץ בבסיס השלישי התחיל לשעוט לעבר בסיס הבית. כשכבר היה קרוב לאמצע הדרך לקו הבסיס, שלח המחבט את הכדור בקו ישר מאוד אל העומד בבסיס השלישי — הנער הנמוך והרזה עם המשקפיים והפנים של איש זקן — שעמד קרוב לבסיס וכעת תפס את הכדור יותר בעזרת הבטן ופחות בעזרת הכפפה, הצליח איכשהו להיאחז בו, ועמד שם, מבולבל ונדהם.
חזרתי לבסיס הראשון וראיתי את השחקן שלנו שעמד בשלישי ושכבר היה באמצע הדרך לבסיס הבית, פונה פנייה חדה ומתחיל לחזור בריצה בהולה.
"תישאר בבסיס!" צרח דני סונדרס ביידיש לעברו האחר של המגרש, והעומד בבסיס השלישי דרך בבסיס יותר מתוך צייתנות מאשר מתוך מודעות.
קבוצת הישיבה צרחה בשמחה וירדה בריצה מהמגרש. דני סונדרס הביט בי, התכונן לומר משהו, עצר והסתלק במהירות.
ראיתי את מר גלנטר חוזר לאורך קו הבסיס השלישי בפנים קודרות. הרב נשא את מבטו מהספר וחייך.
תפסתי עמדה ליד הבסיס השני וסידני גולדברג ניגש אליי.
"למה הוא היה צריך להסתלק ככה?" שאל.
נעצתי מבט נוקב בשחקן הבסיס השלישי שלנו, שעמד ליד מר גלנטר ונראה מדוכדך.
"הוא מיהר לנצח במלחמה," אמרתי במרירות.
"איזה דפוק," אמר סידני גולדברג.
"גולדברג, תחזור למקום שלך!" קרא מר גלנטר. נימה עצבנית התלוותה לקולו. "שהאינפילד יהיה סגור!"
סידני גולדברג חזר במהירות לעמדה. עמדתי בלי לזוז וחיכיתי.
היה חם והזעתי מתחת לבגדים. הרגשתי את ידיות משקפיי פוצעות את העור שמעל לאוזניי. הסרתי את המשקפיים לרגע, העברתי אצבע על תלמי העור הדואבים והרכבתי אותם בחזרה במהירות, כי שוורצי נכנס לחלק האחרון. התכופפתי וחיכיתי, זכרתי את הבטחתו של דני סונדרס לקבוצה שלו שהם יחסלו אותנו, האפיקורסים. פירוש המילה במקור היה יהודי משכיל שהתכחש לעיקרי האמונה היסודיים, כמו קיומו של האל, ביאת המשיח ותחיית המתים. מבחינת אנשים כמו הרב סונדרס, אפיקורס היה גם כל יהודי משכיל שקרא, למשל, את דרווין, לא גידל פאות ולא הוציא את הציציות מחוץ למכנסיים. מבחינת דני סונדרס הייתי אפיקורס, אף שהאמנתי בה' ובתורה, כי לא היו לי פאות מסולסלות ולמדתי בישיבה שהיו בה יותר מדי לימודי חול ומקצועות קודש נלמדו בעברית ולא ביידיש — שני חטאים בלתי נסלחים; הראשון מכיוון שגזל זמן מלימוד תורה, והשני — מכיוון שעברית היא לשון הקודש, ושימוש בה בדיון הכיתתי הרגיל היה חילול שם שמים. מעולם לא היה לי קשר של ממש עם יהודי כזה. אבא שלי אמר שהאמונות שלהם לא מפריעות לו. מה שהרגיז אותו הוא תחושת הצדקנות הקנאית, הביטחון הבלתי מעורער שהם ורק הם קיבלו את דבר האלוהים ושכל יהודי אחר טועה לחלוטין, חוטא, צבוע, אפיקורס, ולכן נידון להישרף בגיהינום. פתאום תהיתי שוב איך למדו לחבוט ככה בכדור אם לימוד התורה יקר כל כך בעיניהם ולמה שלחו איתם רב שיבזבז את זמנו בישיבה על ספסל בזמן משחק בייסבול.
עמדתי במגרש וצפיתי בנער בבסיס הבית מניף את המחבט אל כדור גבוה ומחטיא, ולפתע הרגשתי כעס עצום, ומאותו רגע, מבחינתי, זה כבר לא היה משחק, זו הייתה מלחמה. כל הכיף וההתרגשות התאדו. איכשהו קבוצת הישיבה תרגמה את משחק הבייסבול של אותו אחר הצהריים לעימות בין מה שהם הגדירו הצדיקות שלהם והחטאים שלנו. הרגשתי שהכעס בתוכי הולך וגואה, וחשתי שהוא מתמקד בדני סונדרס, ולפתע לא היה לי קשה כלל לשנוא אותו.
שוורצי נתן לחמישה מהקבוצה שלהם לעלות לבסיס הבית באותו חצי סיבוב, ונתן לאחד מהחמישה להשלים הקפה. מתישהו במהלך אותו חצי סבב אחד מחברי קבוצת הישיבה צעק אלינו ביידיש, "שתישרפו בגיהינום, אפיקורסים!" ועד שנגמר חצי הסבב כבר עמדנו סביב מר גלנטר ליד גדר התיל, וכולנו ידענו שלא מדובר בעוד משחק בייסבול.
מר גלנטר הזיע מאוד ופניו קדרו. הוא רק אמר, "מעכשיו אנחנו נלחמים בזהירות. בלי טעויות." הוא אמר את הדברים בשקט רב, וגם אנחנו שתקנו, והחובט עלה לבסיס הבית.
המשכנו לשחק משחק אטי וזהיר, חבטנו באטיות בכל פעם שנדרשנו לעשות זאת, הקרבנו כדי להעביר רצים קדימה, צייתנו להנחיות של מר גלנטר. שמתי לב שלא משנה איפה עמדו הרצים בבסיסים, קבוצת הישיבה תמיד זרקה לדני סונדרס, והבנתי שהם עושים זאת כי הוא האינפילדר היחיד שאפשר לסמוך עליו שיבלום את הזריקות הפרועות שלהם. בשלב מסוים תוך כדי המהלך, הלכתי מאחורי הרב והצצתי מעל לכתפו כדי לראות איזה ספר הוא קורא. ראיתי שהמילים בספר ביידיש. חזרתי לגדר התיל. דייבי קנטור ניגש ונעמד לצדי, אבל שתק.
השלמנו רק הקפה אחת באותו סבב, ונכנסנו למגרש במחצית הראשונה של הסבב השלישי בתחושה שנגזר דיננו.
דב שלומוביץ עלה לבסיס הבית. הוא עמד שם כמו דוב, המחבט נראה כמו גפרור בידיו הבשרניות. שוורצי הגיש, והוא חבט מכה יפה מעל ראשו של השחקן בבסיס השלישי לסינגל.******** קבוצת הישיבה צרחה, ושוב קרא אלינו אחד מהם ביידיש, "תישרפו, אפיקורסים!" וסידני גולדברג ואני הבטנו זה בזה בלי לומר מילה.
מר גלנטר עמד ליד הבסיס השלישי וניגב את מצחו. הרב ישב בשקט וקרא בספר.
הסרתי את המשקפיים ושפשפתי את קצות האוזניים. הרגשתי תחושה רגעית של חריגה מהמציאות, כאילו המגרש, רצפת האספלט השחורה שלו וקווי הבסיס הלבנים היו כל עולמי עכשיו, כאילו כל שנות חיי הובילו אותי למשחק הבייסבול הזה, וכל עתידי תלוי בתוצאה שנשיג. עמדתי שם לרגע, אחזתי את משקפיי בידי והרגשתי פחד. ואז נשמתי עמוק, והתחושה חלפה. זה רק משחק בייסבול, אמרתי לעצמי. מה זה כבר משחק בייסבול?
מר גלנטר צעק עלינו לסגת. עמדתי כמה מטרים משמאל לבסיס השני וזזתי שני צעדים לאחור. ראיתי את דני סונדרס ניגש לבסיס הבית ומנופף במחבט. קבוצת הישיבה צעקה אליו ביידיש שיחסל אותנו, האפיקורסים.
שוורצי הסתובב לבדוק את המגרש. הוא נראה לחוץ והתמהמה. סידני גולדברג עמד זקוף והמתין. הבטנו זה בזה ואז הסבנו את מבטנו. מר גלנטר עמד בלי לזוז ליד הבסיס השלישי והביט בשוורצי.
ההגשה הראשונה הייתה נמוכה ודני סונדרס התעלם ממנה. השנייה התחילה בגובה הכתף, ולפני שעברה שני שלישים מהדרך לבסיס הבית, כבר עמדתי בבסיס השני. הכפפה שלי עלתה למעלה כשהמחבט התנגש בכדור וראיתי את הכדור נע בקו ישר אל הראש של שוורצי, עף מעל לראשו, ונע במהירות שלא אפשרה לו להתייצב מחדש לאחר ההגשה לפני שהכדור חלף על פניו. ראיתי את דב שלומוביץ ניגש אליי ודני סונדרס רץ לראשון, ושמעתי את קבוצת הישיבה צועקת ואת סידני גולדברג צורח, וקפצתי, דחפתי את עצמי מעלה מהאדמה בכל הכוח שהיה ברגליי ומתחתי את היד בכפפה, עד שחשבתי שתחרוג מהכתף. הכדור הכה בכיס הכפפה בעוצמה ששיתקה את ידי ועברה דרכי כמו הלם חשמל, והרגשתי את העוצמה מפילה אותי אחורנית ומוציאה אותי משיווי משקל עד שנפלתי על ירך שמאל ועל המרפק. ראיתי את דב שלומוביץ מסתחרר וחוזר לבסיס הראשון, התרוממתי לתנוחת ישיבה וזרקתי את הכדור כלאחר יד אל סידני גולדברג, שתפס אותו וצלף בו לבסיס הראשון. שמעתי את צעקת השופט "בחוץ!" וסידני גולדברג רץ לעזור לי לקום על הרגליים, מבט נלהב ולא מאמין על פניו. מר גלנטר צעק "פסק זמן!" ורץ אל המגרש. שוורצי עמד בעמדת המגיש בפה פעור. דני סונדרס עמד בקו הבסיס מטרים ספורים מהראשון, שם עצר לאחר שתפסתי את הכדור, ונעץ בי מבט, פניו מאובנות כסלע. גם הרב נעץ בי מבט, ובקבוצת הישיבה השתררה דממת מוות.
"איזו תפיסה מעולה, ראובן!" אמר סידני גולדברג וטפח על שכמי. "פשוט מדהימה!"
ראיתי את שאר חברי הקבוצה שלי מתעוררים לחיים פתאום, זורקים את הכדור ממקום למקום ומדברים על המשחק בהתלהבות.
מר גלנטר ניגש. "אתה בסדר, מלטר?" שאל. "תראה לי את המרפק."
הראיתי לו את המרפק. שפשפתי אותו, אבל העור לא נסדק.
"זה היה מהלך טוב," אמר מר גלנטר בחיוך קורן. ראיתי שפניו עדיין מכוסות זיעה, אבל עכשיו היה על פניו חיוך רחב.
"תודה, מר גלנטר."
"מה שלום היד?"
"קצת כואבת."
"תן לי לראות."
הסרתי את הכפפה ומר גלנטר מישש את פרק היד ואת האצבעות והניע אותם.
"כואב?" שאל.
"לא," שיקרתי.
"אתה רוצה להמשיך לשחק?"
"בטח, מר גלנטר."
"בסדר," אמר בחיוך וטפח על שכמי. "מגיע לך אות הצטיינות על זה, מלטר."
חייכתי אליו.
"בסדר," אמר מר גלנטר. "בואו נשמור על האינפילד סגור!"
הוא התרחק בחיוך.
"אני לא מסוגל להירגע מהתפיסה הזאת," אמר סידני גולדברג.
"זרקת ממש טוב לראשון," אמרתי לו.
"כן," אמר. "בזמן שאתה ישבת בלי לעשות כלום."
חייכנו זה לזה והלכנו לעמדות שלנו.
שני שחקנים נוספים מקבוצת הישיבה חבטו בסבב הזה. הראשון חבט סינגל, השני חבט גבוה לשורט, וסידני גולדברג תפס את הכדור בלי שיצטרך לזוז ולו צעד. רשמנו שתי ריצות בסבב הזה ועוד ריצה בסבב שאחריו, ועד סוף המחצית של הסבב החמישי הובלנו חמש-שלוש. ארבעה משחקני הקבוצה שלהם עמדו לחבטה במהלך המחצית הראשונה של הסבב הרביעי, והם השיגו רק סינגל בגלל טעות בזריקה לראשון. כשעלינו למגרש במחצית הראשונה של הסבב החמישי, מר גלנטר צעד אנה ואנה לאורך הבסיס השלישי על כריות כפות רגליו, הזיע, חייך, העווה פניו, ניגב את ראשו בעצבנות; הרב לא קרא עוד; בקבוצת הישיבה שררה דממת מוות. דייבי קנטור שיחק בבסיס השני ואני הייתי בעמדת המגיש. שוורצי היה מותש, ומכיוון שזה היה הסבב האחרון — מערכת השיעורים בישיבה אפשרה לנו זמן למשחקים בני חמישה סבבים בלבד — וזו הייתה ההזדמנות האחרונה של קבוצת הישיבה לחבוט, מר גלנטר לא הסתכן ואמר לי להגיש. דייבי קנטור היה מגן גרוע, אבל מר גלנטר סמך על זה שההגשה שלי תסיים את המשחק בניצחון. ידי השמאלית עדיין כאבה מהתפיסה, ופרק כף היד כאב בכל פעם שתפסתי כדור, אבל יד ימין הייתה בסדר גמור, וההגשות עברו מהר והתבצעו בדיוק כמו שרציתי. דב שלומוביץ עמד בבסיס הבית, הניף שלוש פעמים מה שנראה בעיניו הגשות מושלמות, אבל חבט רק באוויר. הוא עמד שם ונראה מבולבל בתום ההנפה השלישית, ואז התרחק לאטו. זרקנו את הכדור ברחבי האינפילד ודני סונדרס ניגש לבסיס הבית.
חברי קבוצת הישיבה נצמדו לגדר התיל וצפו בדני סונדרס. הם היו שקטים מאוד. הרב ישב על הספסל, ספרו היה סגור. מר גלנטר צעק על כולם לסגת. דני סונדרס נופף במחבט שלו כמה פעמים ואז התייצב והביט אליי.
קבל מתנה מאפיקורס, חשבתי לעצמי, ושחררתי את הכדור. הוא עף מהר וישר, וראיתי את רגלו השמאלית של דני סונדרס זזה ואת המחבט שלו עולה ואת הגוף שלו מתחיל להסתובב. הוא הניף בדיוק כשהכדור נכנס לעיקול, והמחבט שיסף את האוויר הריק, גרם לו להסתחרר והוציא אותו משיווי משקל. הכיפה השחורה שלו עפה מראשו, והוא התייצב והתכופף במהירות כדי להרים אותה. הוא עמד שם לרגע, בלי לזוז, ונעץ בי מבט. ואז הוא חזר לעמדתו בבסיס הבית. הכדור חזר אליי מהתופס, ופרק כף היד שלי כאב כשתפסתי אותו.
קבוצת הישיבה שמרה על דממה מוחלטת והרב התחיל לנשוך את שפתיו.
איבדתי שליטה בהגשה הבאה והיא הייתה רחבה מדי. בהגשה השלישית לקחתי תנופה ארוכה ורחבה ששילחה בְּלוּפֶּר******** אטי ומעוקל, מהסוג שחובט תמיד רוצה לחבוט ותמיד מפספס. הוא התעלם מהכדור לחלוטין והשופט הכריז שזה בּוֹל.********
הרגשתי שפרק כף היד השמאלי שלי מתחיל לפעום כשתפסתי את הכדור מהתופס. היה לי חם והזעתי וידיות המשקפיים חתכו לעומק בבשרי מעל האוזניים, בשל תנועות הראש שהתלוו להגשה שלי.
דני סונדרס עמד בלי לזוז בבסיס הבית וחיכה.
בסדר, חשבתי, חדור שנאה עזה כלפיו. קבל עוד מתנה.
הכדור עף לבסיס הבית מהר וישר, ונפל ממש מתחת לחבטה שלו. הוא התעשת בקושי רב והצליח לא להסתחרר, אבל שוב איבד שיווי משקל וצלע שניים-שלושה צעדים לפני שהצליח להזדקף.
התופס זרק את הכדור חזרה, והכאב בפרק כף היד שלי גרם לי להתכווץ. הוצאתי את הכדור מהכפפה, אחזתי בו בידי הימנית והסתובבתי לרגע כדי להשקיף אל המגרש ולתת לכאב להירגע. כשהסתובבתי ראיתי שדני סונדרס לא זז. הוא אחז במחבט שלו בידו השמאלית, עמד בלא ניע ונעץ בי מבט. עיניו היו כהות ושפתיו נפשקו לחיוך אווילי ומוטרף. שמעתי את השופט קורא "לשחק!" אבל דני סונדרס עמד שם, נעץ בי מבט וחייך. הסתובבתי והבטתי במגרש פעם נוספת, וכשהסתובבתי לעברו בחזרה הוא עדיין עמד שם, נועץ בי מבט ומחייך. ראיתי את שיניו בין שפתיו הפשוקות. נשמתי עמוק והרגשתי שכולי רטוב מזיעה. ניגבתי את ידי הימנית על מכנסיי וראיתי את דני סונדרס ניגש באטיות אל בסיס הבית ומייצב את רגליו לתנוחה. הוא כבר לא חייך. הוא עמד והביט בי מבעד לכתפו השמאלית וחיכה.
רציתי לסיים הכול מהר בגלל הכאב בפרק כף היד וזרקתי כדור מהיר נוסף. צפיתי בו עף היישר לבסיס הבית. ראיתי את דני סונדרס נכנס לשפיפה פתאומית, ובשבריר השנייה לפני שחבט בכדור, הבנתי שהוא צפה את העיקול ובכוונה הניף נמוך. קצת יצאתי משיווי משקל בגלל ההגשה אבל הצלחתי להרים את הכפפה מול פניי כשחבט בכדור. ראיתי אותו מגיע לעברי ולא יכולתי לעשות כלום. הכדור פגע באצבעות הכפפה, סטה ממסלולו, התנגש בשוליים העליונים של העדשה השמאלית של משקפיי, הכה במצחי והפיל אותי ארצה. גיששתי אחרי הכדור בפראות, אבל כשהצלחתי סוף־סוף להניח עליו את ידי, דני סונדרס כבר עמד בבטחה בבסיס הראשון.
שמעתי את מר גלנטר קורא להפסקה וכולם במגרש רצו אליי. המשקפיים שלי נחו מנופצים על רצפת האספלט, והרגשתי כאב עז בעין שמאל כשמצמצתי. פרק כף היד שלי פעם בכאב והרגשתי בליטה צומחת על מצחי. שלחתי מבט אל הבסיס הראשון, אבל בלי המשקפיים דני סונדרס היה רק דמות מטושטשת. בדמיוני עדיין ראיתי אותו מחייך.
ראיתי את מר גלנטר מצמיד את פניו לפניי. הן היו מלאות זיעה ודאגה. תהיתי על מה כל המהומה. בסך הכול איבדתי זוג משקפיים והיו לנו לפחות שני מגישים מעולים נוספים בקבוצה.
"הכול בסדר, בחור?" אמר מר גלנטר. הוא הביט בפניי ובמצחי. "תביאו ממחטה עם מים קרים!" צעק. לא הבנתי למה הוא צועק. קולו הכאיב בראשי וצלצל באוזניי. ראיתי את דייבי קנטור פותח בריצה מבוהלת. שמעתי את סידני גולדברג אומר משהו, אבל לא הצלחתי להבין את המילים. מר גלנטר כרך את זרועו סביב כתפיי והוביל אותי אל מחוץ למגרש. הוא הושיב אותי על הספסל ליד הרב. ללא המשקפיים, כל דבר במרחק של יותר משלושה מטרים ממני נראה מטושטש. מצמצתי ותהיתי מה מקור הכאב בעיני השמאלית. שמעתי קולות וצעקות, ואז מר גלנטר הניח ממחטה רטובה על ראשי.
"יש לך סחרחורת, בחור?" אמר.
נענעתי בראשי.
"אתה בטוח?"
"הכול בסדר," אמרתי, ושאלתי את עצמי למה הקול שלי נשמע צרוד ולמה כואב לי הראש כשאני מדבר.
"שב תנוח עכשיו," אמר מר גלנטר. "אם אתה מרגיש סחרחורת, אתה אומר לי תכף ומיד."
"כן, אדוני," אמרתי.
הוא הסתלק. ישבתי על הספסל ליד הרב. הוא הביט בי פעם אחת ואז הסב את מבטו. שמעתי צעקות ביידיש. הכאב בעיני השמאלית היה עז כל כך, שהרגשתי אותו בעמוד השדרה. ישבתי על הספסל זמן רב, די זמן כדי להבין שהפסדנו במשחק שמונה-שבע, די זמן כדי לשמוע את קבוצת הישיבה צועקת בשמחה, די זמן כדי להתחיל לבכות בגלל הכאב בעיני השמאלית, די זמן כדי שמר גלנטר ייגש אליי בסוף המשחק, יעיף מבט אחד בפנים שלי וירוץ להזמין מונית.