בפתח – אהבת יצחק
האהבה אפיינה את יצחק בן-צבי, שהיה 'אוהב העם ואהוב העם', כדברי לוי אשכול, דוד בן-גוריון ואחרים. גם בתחומים העיקריים של מחקריו ופועלו, 'נדחי ישראל' והיישוב היהודי בארץ, הוא עסק מתוך אהבה. לדברי זלמן שזר: 'גם אלה שנוהגים להסתיר את צפונותיהם […] לפניו גילו את סודות עדותיהם […] הקשר הנפשי העמוק שבינו לבין הנושא שחקר בו, האהבה אולי קדמה לידיעתו בזמן, העשירה את ידיעתו'.[4]
הספר להלן הוא מונוגרפיה על בן-צבי ועל יחסיו עם יהודי המזרח, שהם היבט מרכזי בפועלו הציבורו ובכתביו המרובים, ועל יחסיו עם הערבים. באין ביוגרפיה כוללת ראויה עליו, וראוי שתהיה כי ספרי אינו מייתר אותה, מתבקש לתאר כרקע את העיקר בכלל פועלו וכתביו. הוא ידוע בתור הנשיא השני, כמי שקבע את דפוס הנשיאות בישראל ואת אופייה העממי, רבים סבורים שהיה הטוב ביותר בנשיאי ישראל, וכן במידותיו התרוּמיות, בהן הסתפקות במועט וענווה. כך אמנם מצטיירת דמות ערכית וחיובית שלו, אך אפורה כלשהי, ומתבקש להשלימה. הוא היה צריך להיאבק כדי לקיים את אורח-חייו כרצונו, כגון מאבקו הממושך נגד הגדלת משכורתו בתור נשיא. הוא קיווה שיהווה דוגמה לרבים, אך איש לא הלך בעקבותיו. הוא שילם מחיר על 'נחמדותו', והיו שראו בו דמות תמוהה. אכן הטוב לא תמיד מפלס את דרכו בנעימים, יש שהוא כרוך במאבק, ובן-צבי נאבק. בספר צוּינו קווים יסודיים בדמותו, שלא רוֹוֵחַ לציינם: היותו איש מאבק, פועלו ודעותיו כמדינאי הראוי להערכה, כגון תחזיותיו בענייני חוץ, על טיבו האנטי-ציוני של השלטון המנדטורי כבר בראשיתו ועל הצפוי ליהודים בארצות אחרות; ותרומתו לראשית הפעילות הפוליטית-הציונית בארצות האסלאם. אני מקווה שדמותו בספרי רב-ממדית ושונה מזו הרווחת.
הוא היה דמות ייחודית: עלה לרגל לארץ בגיל צעיר, התגורר בירושלים כל שנותיו בארץ, והִרבה לטייל בה ברגל. היה לו ידע רנסאנסי בהיקפו – בתנ'ך, בדברי חז'ל, בקבלה, בארכיאולוגיה, בתולדות ארץ-ישראל ועם ישראל – שאותו הוא רכש בלימוד עצמי ולא במוסד אקדמי. עדויותיו וכתביו, בעברית, בערבית ובשפות אחרות. הוא כתב על רוב התחומים האלה, והתדיין בכמה תחומים עם מומחים אקדמיים כשווה בין שווים. הוא היה אידיאולוג, חבר בכמה מוסדות פוליטיים: מפלגות, הוועד הלאומי, הסתדרות העובדים, הכנסת, עיריית ירושלים ומוסד הנשיאות. הוא עסק בדיפלומטיה מגיל צעיר, בענייני פנים וענייני חוץ; ניסח עקרונות שתנועת הפועלים בארץ הסתמכה עליהם; ייצג את מפלגתו 'פועלי ציון' בכינוסים בין-לאומיים, וניהל בשמה משא ומתן עם מפלגות של עמים אחרים; לא-אחת הוא העמיק לראות וצפה מה שלא צפו מדינאים נחשבים; עמד על דעתו ונקט עמדות לא מקובלות; גם חלק מכתביו היה חלוצי ופורץ דרך.
ייחודו ניכר ביותר בכתביו על יהודי המזרח ועל פועלו בקרבם, שהחל בו כשנה אחר עלייתו. בעולם אז, הם היוו פחות מעשרה אחוזים מהיהודים, וכמעט לא נכללו בפעילות ובשיח הציוניים. הוא המשיך בכך יותר מיובל שנים, עד מותו. זהו פרק זמן פורמטיבי בתולדות היהודים בעולם וביישוב בארץ, בסופו, מעמדם של יהודי המזרח בתחום הנדון היה שונה, גם בשל פועלו וכתביו. רוב מחקריו הם עליהם ועל הכתות היהודיות. במחקריו הוא הדגיש פרקים מפוארים בעברם, ציין תכונות ויכולות חיוביות שלהם בהווה, הֵפיח בהם תקווה לעתידם, ויש שמתח עליהם ביקורת. גם כתביו על ארץ-ישראל הם מהתקופה שעדות אלו היוו את רוב האוכלוסייה כאן. סיוריו בהרבה קהילות מזרחיות וספרדיות במשך כיובל שנים ודיווחיו עליהן ועל התמורות שחלו בהן כוללות מידע, בלעדי בחלקו. בכך הוא תרם תרומה ניכרת לעיצוב תשתית אידיאולוגית להעלאת כל קהילותיהם בעתיד ולשילובם השוויוני בישראל, הרבה שנים קודם עלייתם בפועל. לא קדם לו איש אשר הכיר את קהילותיהם מבפנים, כתב עליהם כה הרבה והאיר אותם באור כה חיובי בכתביו ובפועלו, ותובנותיו בנדון תקפות ברובן עד היום.
אבי העריך אותו ונהג לומר 'בן-צבי צדיק', אף שדעתו על מפלגות וראשיהן לא היתה חיובית ביותר, ממנו ספגתי את ראשית יחסי החיובי אל בן-צבי. כאשר רכשתי את ספרו 'נדחי ישראל' (תשי'ג), ביקש אבי מיד לקוראו. בעיניו, כמו רבים מיהודי המזרח שהתייחסו אל בן-צבי בהערכה ובחיבה, הוא היה היחיד ממנהיגי היישוב והמדינה שהמתיק להם את קשיי התערותם בארץ אבותיהם וחיזק בהם את תודעת ערכם, שגם קרבנם נרצה. הערכתי אליו גברה כאשר כנער בירושלים נודע לי שהוא התגורר בצריף, אף שהיה נשיא הוועד הלאומי.
באוניברסיטה למדתי מה שנראה לי מתקשר לחקר עדות המזרח, התאכזבתי לא-מעט מתכנית הלימודים: לא היה אף קורס שדן בהם מבחינה כלשהי. מאמר הביקורת הראשון שלי על ספר היה על 'נדחי ישראל', ועם פטירתו בשנת 1963 כתבתי על פועלו המדעי.[5] במשך השנים קראתי את כל ספריו ומאמריו בעברית שהיו בהישג יד על יהודי המזרח. קודם מחקרי עליו קראתי את כל ספריו, חלק ניכר ממאמריו על נושאים שונים, הרבה מהכתובים עליו, את כל המחקרים הקשורים בפועלו ותעודות ארכיוניות שיכולתי להשיגן. בזיכרונותיו בולט ההיבט הציבורי ופחות ההיבט האישי, והם מסתיימים בראשית תקופת המנדט, כמו שעולה ממאמריו שכונסו ב'זכרונות ורשומות' (תשכ'ו) ומהזיכרונות של רחל ינאית[6] ושל חבריו למפלגה, יעקב זרובבל ונחום ניר (ראו ביבליוגרפיה). נראה שהם החשיבו במיוחד את התקופה העות'מאנית. המקורות לתולדותיו אחר-כך אינם מרובים: תעודות מארכיונים, חלקים מכתביו, וחלקים מהביוגרפיות של בן-גוריון, יצחק טבנקין ושלמה קפלנסקי.[7] השוני במצאי המקורות בכל תקופה משתקף בספרי.
בן-צבי היה איש העלייה השנייה, אך היה שונה מהאישים המרכזיים בה: ברל כצנלסון, דוד בן-גוריון, יצחק טבנקין, א'ד גורדון וי'ח ברנר. הוא היה היחיד ביניהם שעסק במכלול: הוא היה אידיאולוג; עסק במחקר בתחומים אחדים; פובליציסט במגוון כתבי-עת והעורך של כמה מהם שפורסמו ברוסית, בעברית וביידיש; פרסם וההדיר מחקרים על ארץ ישראל ויישובה היהודי, על הערבים בה, על יהודי המזרח ועל הספרדים,[8] על הכתות היהודיות – השומרונים, הקראים וה'דונמה';[9] על כתרי-תורה, ענייני דת ונושאים אחרים. הוא פעל במוסדות ציבור מרובים, כמפורט לעיל, ובארגוני הביטחון – 'בר גיורא', 'השומר' ו'ההגנה'.
על בן-צבי נכתבו לא-מעט דברי שבח, ביניהם כתובים רטוריים שעלולים להרחיק קוראים מעניין בו, אולם לא נכתבה עליו אף ביוגרפיה ראויה.[10] בעוד שנכתבו ביוגרפיות על פוליטיקאים בולטים בדורו: כצנלסון, בן-גוריון, אשכול, גולדה מאיר ומאיר יערי אבל גם על פוליטיקאים בדרג השני, ביניהם ישראל בר-יהודה ואריה בן-אליעזר.
כאיש ציבור הוא התאפיין כהומניסט באישיותו ובכתביו, כדמות מלכדת וכאיש-ביניים המתווך בין עמדות שונות. לדברי רחל ינאית: 'מאבותיו ירש בן-צבי את טוב הלב ושאר הרוח'.[11] יש לציין עוד את חריצותו, פוריות יצירתו הניכרת במספר הכותרים שפרסם, את רוחב ידיעותיו, את עיסוקו במחקר ובפעילות חברתית כאשר שני התחומים מזינים זה את זה, ואת נכונותו להסתייע באחרים.[12]
הספר להלן כולל שלושה פרקי זמן, שני הראשונים פותחים בקורותיו בהכללה באותו פרק-זמן, והחלק השלישי – מצאתו לאמריקה עד סוף הספר.
חלק א – ובו פועלו וכתביו בתחום בתקופת העלייה השנייה בפירוט. זו היתה תקופה פורמטיבית אשר ערכים, דפוסי התנהלות ואישים בה היוו מופת במשך דורות. בתקופה זו הוא היה מהאישים המרכזיים ביישוב היהודי החדש וראש וראשון במפלגת 'פועלי ציון', בתור אידיאולוג, מנהיג פוליטי, עורך ביטאוניה ובמייסדי ארגוני הביטחון 'בר גיורא' ו'השומר', שהיו קשורים בה. בתקופה זו הוא החל להתעניין בעדות המזרח, אך כתב רק על השומרונים.
חלק ב – ובו עיקר פועלו וכתביו מראשית תקופת המנדט עד היבחרו לנשיא בשנת תשי'ב. פועלו בתור נשיא המדינה, שהיה כתובת למצוקות של כל אדם בישראל וביותר ליהודי המזרח שחשו דחויים. הוא סייע להם חרף אפס סמכויות מעוגנות בחוק ותקציב מצומצם, והוקיר את מורשת תרבותם.
