חלק ראשון
ספינת־אוויר
שווה בנפשך, אם תוכל, חדר קטן, משושה בצורתו כמו תא של דבורה. הוא לא מואר מחלון או ממנורה, אך בכל זאת הוא מלא נהרה רכה. אין בו פתחים לאוורור, אך בכל זאת האוויר בו צח. אין בו כלי נגינה, אך בכל זאת, ברגע שבו מתחילים הרהורַי, החדר הומה בצלילים מלודיים. כורסה עומדת במרכזו, לצדה שולחן־קריאה — זהו כל הריהוט. ובכורסה יושב גוש בשר עטוף — אישה, גובהה כמטר וחצי ופניה לבנים כפטרייה. החדר הקטן הזה שייך לה.
פעמון חשמלי צלצל.
האישה נגעה במפסק והמוזיקה נָדמה.
"אני צריכה כנראה לראות מי זה," חשבה והתניעה את הכורסה. את הכורסה, כמו את המוזיקה, הפעילה מכונה, והיא גלגלה אותה לצדו האחר של החדר, שם עוד צלצל הפעמון בעקשנות.
"מי שם?" קראה. קולה נשמע עצבני, כיוון שהפריעו לה בלי הרף מאז החלה המוזיקה. היא הכירה כמה אלפי אנשים; מבחינות מסוימות הקֶשר בין בני האדם התקדם במידה עצומה.
אך כאשר הקשיבה למַקלט התקמטו פניה הלבנים בחיוך והיא אמרה:
"בסדר גמור. הבה נדבר. אבודד את עצמי. אני לא מצפה שמשהו חשוב יקרה בחמש הדקות הבאות — כי אני יכולה להקדיש לך חמש דקות שלמות, קוּנוֹ. אחר כך אני צריכה לתת את הרצאתי על 'מוזיקה בתקופה האוסטרלית'."
היא נגעה בכפתור הבידוד כדי שאף אחד מלבדו לא יוכל לדבר איתה. ואז נגעה במנגנון התאורה ובחדר הקטן השתררה חשֵכה.
"הזדרז," קראה ועצבנותה שבה אליה. "הזדרז, קונו; אני יושבת בחושך ומבזבזת את זמני."
ואולם עברו חמש־עשרה שניות שלמות לפני שהלוח העגול שהחזיקה בידה החל לזהור. אור כחול חלש חלף עליו, התכהה לצבע סגול, ולבסוף היא יכלה לראות את דמות בנה, שחי מצדו השני של כדור הארץ, והוא יכול לראות אותה.
"קונו, אתה אטי כל כך."
הוא חייך בכובד ראש.
"אני באמת מאמינה שאתה נהנה להתמהמה."
"התקשרתי אלייך קודם, אמא, אבל בכל פעם היית עסוקה או מבודדת. יש לי משהו מסוים לומר לך."
"מה הדבר, בני היקר? מהר נא. למה לא יכולת לשלוח אותו בדואר הפנאומטי?"
"כי אני מעדיף לומר דבר כזה. אני רוצה…"
"נו?"
"אני רוצה שתבואי לראות אותי."
וַשְתִי התבוננה בפניו בלוח הכחול.
"אבל אני יכולה לראות אותך!" קראה. "מה עוד אתה רוצה?"
"אני רוצה לראות אותך לא דרך המכונה," אמר קונו. "אני רוצה לדבר איתך לא דרך המכונה המעצבנת."
"אח, הס!" אמרה אמו, המומה במקצת. "אל תגיד שום דבר נגד המכונה."
"למה לא?"
"כי אסור."
"את מדברת כאילו אלוהים ברא את המכונה," קרא בן שיחה. "אני מאמין שאת מתפללת אליה כשאת אומללה. בני אדם יצרו אותה, אל תשכחי זאת. אנשים דגולים, אבל אנשים. המכונה היא הרבה, אבל היא לא הכול. אני רואה משהו דומה לך בלוח הזה, אבל אני לא רואה אותך. אני שומע משהו שדומה לך דרך הטלפון הזה, אבל אני לא שומע אותך. לכן אני רוצה שתבואי. בואי והישארי איתי זמן־מה. בואי לבקר אותי כך שנוכל להיפגש פנים אל פנים ולשוחח על התקוות שעולות בדעתי."
היא ענתה שלא תוכל למצוא זמן לביקור.
"ספינת־האוויר עושה את הדרך ביני לבינך בפחות מיומיים."
"אני לא סובלת ספינות־אוויר."
"למה?"
"אני לא סובלת לראות את האדמה החומה המגעילה, ואת הים, ואת הכוכבים כשמחשיך. אין לי רעיונות כשאני בספינת־אוויר."
"לי אין רעיונות בשום מקום אחר."
"איזה סוג של רעיונות יכול האוויר לתת לך?"
הוא השתתק לרגע.
"את מכירה את ארבעת הכוכבים הגדולים שיוצרים צורת מלבן, ושלושה כוכבים קרובים זה לזה באמצע המלבן, ומהם תלויים שלושה כוכבים נוספים?"
"לא, אני לא מכירה. אני לא סובלת את הכוכבים. אבל הם נתנו לך רעיון? מעניין מאוד; ספֵּר לי."
"עלה בי הרעיון שהם בדמות אדם."
"אני לא מבינה."
"ארבעת הכוכבים הגדולים הם הכתפיים של האדם וברכיו. שלושת הכוכבים באמצע הם כמו החגורות שאנשים נהגו ללבוש פעם; ושלושת הכוכבים התלויים הם כמו חרב."
"חרב?"
"אנשים היו נושאים עמם חרבות, כדי להרוג בעלי חיים ובני אדם אחרים."
"זה לא נשמע לי רעיון טוב במיוחד, אבל הוא בהחלט מקורי. מתי הוא עלה בדעתך בפעם הראשונה?"
"בספינת־האוויר…" הוא השתתק ונדמה היה לה שהוא נראה עצוב. היא לא יכלה להיות בטוחה, כי המכונה לא העבירה דקויות הבעה. היא העבירה רק רעיון כללי של הדמות — רעיון טוב מספיק לכל מטרה מעשית שהיא, חשבה ושתי. מהיופי המופלא,[1] שאותו החשיב פילוסוף פסול מסוים כמהות האמיתית של מגעים בין בני האדם, המכונה התעלמה בצדק, בדיוק כפי שיצרני הפירות המלאכותיים התעלמו מהיופי המופלא של העינב. משהו "טוב מספיק" כבר מזמן התקבל על דעתו של הגזע האנושי.
"האמת היא," הוא המשיך, "שאני רוצה לראות את הכוכבים הללו שוב. הם כוכבים מוזרים. אני רוצה לראות אותם לא מספינת־האוויר, אלא מפני הארץ, כפי שראו אותם אבותינו לפני אלפי שנים. אני רוצה לבקר את פני הארץ."
היא שוב הייתה המומה.
"אמא, את חייבת לבוא, ולוּ כדי להסביר לי מה רע בביקור על פני הארץ."
"אין בזה רע," היא ענתה במאמץ לשלוט בעצמה, "אבל אין בזה תועלת. פני הארץ אינם אלא אבק ובוץ, לא נותרו שם חיים, ותהיה זקוק למַשאף, אחרת הקור של האוויר החיצון יהרוג אותך. מתים תכף ומיד באוויר החיצון."
"אני יודע; כמובן שאנקוט את כל צעדי הזהירות."
"וחוץ מזה…"
"מה?"
היא הרהרה ובחרה את מילותיה בזהירות. לבנהּ היה מזג מוזר והיא רצתה להניא אותו מהמסע.
"הדבר מנוגד לרוח התקופה," קבעה.
"האם את רוצה לומר שהוא מנוגד למכונה?"
"מבחינה מסוימת, אבל…"
דמותו בלוח הכחול נמוגה.
"קונו!"
הוא בודד את עצמו.
לרגע ושתי חשה בודדה.
ואז היא הפעילה את האור, ומראה חדרה, מוצף בנהרה ומשובץ בכפתורים חשמליים, שובב את נפשה. היו שם כפתורים ומפסקים בכל מקום — כפתורים להזמין אוכל, מוזיקה, בגדים. היה גם כפתור לאמבטיה חמה שלחיצה עליו העלתה מן הרצפה קערה עשויה שַיש (מלאכותי), מלאה עד גדותיה בנוזל חמים ונטול ריח. היה גם כפתור לאמבטיה קרה. היה כפתור שייצר סִפרות. והיו כמובן הכפתורים שבאמצעותם היא יכלה לתקשר עם חבריה. החדר, אף שלא הכיל דבר, היה קשור לכל מה שהיה חשוב לה בעולם.
הצעד הבא של ושתי היה לכבות את מפסק הבידוד, וכל מה שהצטבר בשלוש הדקות האחרונות פרץ פנימה. החדר התמלא בהמולת פעמונים ושפופרות־דיבור. איך האוכל החדש? האם היא מוכנה להמליץ עליו? האם היו לה באחרונה רעיונות חדשים? האם אפשר לספר לה את הרעיונות שעלו בדעתנו? האם תוכל לקבוע מועד קרוב לביקור בפעוטונים הציבוריים? — נגיד בתוך חודש מהיום.
על רוב השאלות הללו היא ענתה בעצבנות — עצבנותה גוברת בתקופה זו של קצב מואץ. היא אמרה שהאוכל החדש הוא נורא. שהיא לא יכולה לבקר בפעוטונים הציבוריים בגלל לחץ של התחייבויות. שאין לה רעיונות משלה אבל סיפרו לה רעיון אחד — שארבעה כוכבים ושלושה במרכזם הם בצורת אדם: אבל היא מטילה ספק בכך שיש לזה חשיבות כלשהי. אחר כך ניתקה את כל ההתכתבות כי הגיע הזמן לשאת את הרצאתה על מוזיקה אוסטרלית.
השיטה המסורבלת לכינוסים ציבוריים נזנחה זה מכבר: לא ושתי ולא קהל שומעיה יצאו מחדריהם. היא דיברה כשהיא יושבת בכורסתה, ואילו הם בכורסותיהם שמעו אותה טוב למדי וראו אותה טוב למדי. היא פתחה בתיאור הומוריסטי של מוזיקה בתקופה הקדם־מונגולית, והמשיכה בתיאור ההתפרצות הגדולה של שירים בעקבות הכיבוש הסיני. השיטות של אי־סאן־סוֹ ושל אסכולת בּריסבֵּן היו אמנם רחוקות ובראשיתיות, אבל — כך אמרה — היא חשה שהן עשויות להשתלם למוזיקאי כיום: יש בהן רעננות; יש בהן, יותר מכול, רעיונות.
ההרצאה שלה, שארכה עשר דקות, התקבלה היטב, ואחרי שהסתיימה היא ורבים מהמאזינים הקשיבו להרצאה על הים: אפשר לקבל רעיונות מהים; הדובר הצטייד במַשאף וביקר בו באחרונה. אחר כך היא אכלה, שוחחה עם חברים רבים, עשתה אמבטיה והזמינה את מיטתה.
המיטה לא הייתה לרוחה. היא הייתה גדולה מדי, והיא העדיפה מיטה קטנה. לא היה טעם להתלונן, כי המיטות ברחבי העולם היו כולן באותם ממדים, והשגת גודל אחר הייתה כרוכה בשינויים מפליגים במכונה. ושתי בודדה את עצמה — זה היה הכרחי, כי מתחת לפני האדמה לא היו לא יום ולא לילה — וסקרה בדמיונה את כל מה שהתרחש מאז שהזמינה את המיטה בפעם האחרונה. רעיונות? לא ממש. אירועים — האם הייתה ההזמנה של קונו בגדר אירוע?
לצדה, על שולחן־הקריאה הקטן, היה שריד מעידן הפסולת — ספר אחד. היה זה הספר של המכונה. בתוכו היו הוראות לכל בעיה אפשרית. אם היה לה חם או קר, אם חשה בבטנה, אם חסרה לה מילה, היא הייתה פונה לספר שהיה אומר לה על איזה כפתור ללחוץ. הוועד המרכזי הוא שפרסם את הספר. ובהתאם למנהג שהלך ונעשה נפוץ, הוא היה כרוך בכריכה מפוארת.
היא התיישבה במיטה ולקחה אותו לידיה ביראת כבוד. היא העיפה מבט סביבה בחדר המואר כאילו מישהו עשוי להתבונן בה. ואז, קצת במבוכה וקצת בשמחה מלמלה: "הו מכונה! הו מכונה!" והביאה את הספר לשפתיה. שלוש פעמים היא נישקה אותו, שלוש פעמים הרכינה את ראשה, שלוש פעמים חשה בהתפעמות שבהשלמה. בתום מעשה הפולחן פתחה את הספר בעמוד 1,367 שבו הופיע לוח הזמנים של המראות ספינות־האוויר מהאי בחצי הדרומי של כדור הארץ, שמתחת לאדמתו היא חיה, אל האי שבחצי הכדור הצפוני שמתחתיו חי בנה.
היא חשבה: "אין לי זמן."
היא החשיכה את החדר וישנה; היא התעוררה והאירה את החדר; היא אכלה והחליפה רעיונות עם חבריה, האזינה למוזיקה והקשיבה להרצאות; היא החשיכה את החדר וישנה. מעליה, מתחת לה ומסביבה המכונה זמזמה בלי הרף; היא לא הבחינה ברעש כֵּיוון שהיה באוזניה מרגע לידתה. כדור הארץ, שנשא אותה, זמזם בעת סיבובו בדממה, מַפנה אותה פעם לעבר השמש הבלתי נראית ופעם אל הכוכבים הבלתי נראים. היא התעוררה והאירה את החדר.
"קונו!"
"אני לא אדבר איתך," הוא ענה, "עד שתבואי."
"היית על פני הארץ מאז שדיברנו בפעם האחרונה?"
דמותו נמוגה.
היא שוב נועצה בספר. היא נתקפה חרדה ונשענה בכורסתה בלב דופק במהירות. רק לחשוב עליה כחסרת שיניים ושיער. לבסוף היא כיוונה את הכורסה אל הקיר ולחצה על כפתור לא מוכּר. הקיר נפתח לאטו. דרך הפתח היא ראתה מנהרה שהתעקלה קלות כך שקָצֶהָ לא נראה לעין. אם היא תחליט לנסוע לבקר את בנה, כאן תהיה תחילתו של המסע.
היא ידעה כמובן הכול על מערכת התקשורת. לא היה בה שום דבר מסתורי. היא תזמין מכונית וזו תטוס עמה לאורך המנהרה עד שתגיע למעלית שעמדה בקשר עם התחנה של ספינת־האוויר: המערכת הייתה בשימוש כבר שנים רבות מאוד, זמן רב לפני ההקמה האוניברסלית של המכונה. וכמובן שהיא למדה על הציוויליזציה שקדמה לזו שלה — הציוויליזציה שטעתה בתפקידי המערכת והשתמשה בה כדי להוביל בני אדם אל חפצים בִּמקום להוביל חפצים אל בני האדם. אותם ימי עבר מוזרים שבהם בני האדם היו נוסעים כדי להחליף אווירה במקום להחליף את האוויר בחדריהם! ובכל זאת — היא פחדה מהמנהרה: היא לא הייתה בה מאז שנולד ילדהּ האחרון. היא התעקלה — אבל לא בדיוק כפי שהיא זכרה: היא זהרה — אבל לא זהרה במידה שתיאר המרצה. ושתי נתקפה פחדים מפני התנסות ישירה. היא נסוגה בחזרה אל תוך החדר והקיר נסגר מחדש.
"קונו," אמרה, "אני לא יכולה לבוא לבקר אותך. אני לא בריאה."
מיד ירד אליה מהתקרה מִתקן ענק, מדחום נדחף באופן אוטומטי אל בין שפתיה, סטתוסקופ הונח באופן אוטומטי על ליבה. היא שכבה חסרת אונים. תחבושות קרות הונחו על מצחה. קונו שלח מברק אל הרופא שלה.
הרגשות האנושיים עדיין שוטטו אפוא הלוך וחזור במכונה. ושתי שתתה את התרופה שהרופא שיגר אל תוך פיה, והמִתקן חזר ונבלע בתקרה. נשמע קולו של קונו השואל איך היא מרגישה.
"יותר טוב." ואז הוסיפה בעצבנות: "אבל למה אתה לא בא אלי בִּמקום שאבוא אליך?"
"כי אני לא יכול לעזוב את המקום הזה."
למה?"
"כי בכל רגע עשוי להתרחש משהו כביר."
"האם היית כבר על פני הארץ?"
"עדיין לא."
"אם כך, מה העניין?"
"אני לא אספר לך דרך המכונה."
היא חזרה לשגרת חייה.
אבל היא נזכרה בקונו התינוק, בלידתו, בהעברתו לפעוטונים הציבוריים, בביקור האחד שביקרה אותו שם, בביקוריו אצלה — ביקורים שפסקו כאשר המכונה נתנה לו חדר בצד השני של כדור הארץ. "הורים, חובותיהם" — נכתב בספר המכונה — "מסתיימות ברגע הלידה. פ.422327483." נכון, אבל בקונו היה משהו מיוחד — לאמיתו של דבר היה משהו מיוחד בכל ילדיה — ובסופו של דבר עליה לאזור אומץ ולצאת למסע אם הוא רוצה בכך. ו"משהו כביר עשוי להתרחש." מה פירוש הדבר? שטויות של איש צעיר, מן הסתם, אבל היא חייבת לנסוע. היא לחצה שוב על הכפתור הלא־מוכּר, הקיר נפתח שוב והיא ראתה את המנהרה המתעקלת אל הבלתי נראה. היא קמה, אוחזת בספר בחוזקה, וברגליים כושלות עלתה על הרציף והזמינה את המכונית. חדרה נסגר מאחוריה: המסע לחצי הצפוני של כדור הארץ החל.
הוא היה כמובן קל ופשוט. המכונית התקרבה ובתוכה היא מצאה כורסה זהה לזו שלה. כשהיא נתנה סימן, המכונית עצרה והיא עלתה ברגליים כושלות למעלית. במעלית היה נוסע אחד נוסף, היצור האנושי הראשון שראתה פנים אל פנים זה חודשים. רק מעטים נסעו בימים אלה, שכן הודות להתקדמות המדע, העולם נראה בדיוק אותו דבר בכל מקום. הקשר המהיר, שהציוויליזציה הקודמת תלתה בו תקוות גדולות, הסתיים בכישלון. מה הטעם בנסיעה לפקינג אם היא נראית בדיוק כמו שרוּסבֵּרי?[2] ולמה לחזור לשרוסברי אם היא נראית בדיוק כמו פֶּקינג? בני האדם הזיזו את גופם רק לעתים נדירות; כל אי־השקט היה מרוכז בנשמה.
השירות של ספינת־האוויר היה שריד מעידן קודם. הוא הוסיף להתקיים כי היה קל יותר להמשיך לקיים אותו מאשר להפסיקו או לצמצמו, אבל עתה ההיצע שלו עלה במידה ניכרת על הביקוש. ספינה אחר ספינה מתרוממת מהטרמינל ברַיי[3] או בכרייסטצ'רץ'[4] (אני משתמש בשמות העתיקים), מפליגה אל השמים הצפופים, ונוחתת ברציפים שבדרום — ריקה מאדם. המערכת מותאמת בצורה כה מושלמת, כה בלתי תלויה במטאורולוגיה, עד כי השמים, בין שהם בהירים או מעוננים, דומים לקליידוסקופ שבו חוזרים אותם מקבצי צורות בסדר קבוע. הספינה שעליה נסעה ושתי המריאה לעתים עם השקיעה ולעתים עם עלות השחר. אבל תמיד, בעת שחלפה מעל רנְס[5] היא עברה ליד הספינה ששירתה את הקו בין הֶלסינגפוֹרס וברזיל, ובכל פעם שלישית שעברה מעל האלפים, הצי של פָּלֶרמוֹ חצה את נתיבה מאחור. יום ולילה, רוח וסערה, גאוּת ורעידת אדמה — כל אלה לא עמדו עוד בדרכו של האדם. הוא רתם את הלווייתן לשירותו. כל הספרות הישנה, שהיללה את הטבע והביעה פחד מפני הטבע, נשמעה לא מובנת כמו קשקושיו של ילד קטן.
עם זאת, כשוושתי ראתה את הצד הרחב של הספינה, שהיה מוכתם מהחשיפה לאוויר החיצון, חזרה אליה האימה מפני התנסות ישירה. היא לא הייתה דומה כלל לספינת־האוויר מהראינוע. קודם כול, היה לה ריח — לאו דווקא ריח חריף או לא נעים, אבל בפירוש היה בה ריח, ואפילו בעיניים עצומות יכלה לדעת שיש על ידה משהו חדש. נוסף על כך היה עליה ללכת אל הספינה מהמעלית ולחשוף את עצמה למבטי הנוסעים האחרים. האיש שלפניה הפיל את הספר — לא עניין גדול, אבל הוא גרם אי־שקט לכולם. אם הספר נופל בחדרים, הרצפה מרימה אותו באופן מכני, אבל כבשׁ הספינה לא היה ערוך לכך, והכרך הקדוש נשאר מונח ללא תנועה. הם עצרו — זה היה דבר לא צפוי — והאיש, בִּמקום להרים את רכושו, בדק את השרירים בזרועו כדי להבין מדוע הם בגדו בו. ואז מישהו אמר בדיבור ישיר: "אנחנו נאחר" — וכולם עלו לספינה, וושתי דרכה אגב כך על הדפים.
