שִׁיר הַשִּׁירִים אֲשֶׁר לְצִ'ילֶה
מבוא מאת רמי סערי
פַּבְּלוֹ נֵרוּדָה (1904-1973), מחשובי המשוררים שנולדו באמריקה הלטינית במאה העשרים וחתן פרס נובל לספרות בשנת 1971, נחשב ביבשת אמריקה הן לאחד מגדולי המשוררים בלשון הספרדית בכלל ומן המשוררים שקמו לצ'ילה בפרט, והן לאחד ממשוררי האהבה המובהקים ביותר שהאנושות התוודעה אליהם במאה העשרים. נֵרוּדָה שעסק במשך שנים רבות לא רק בכתיבה, אלא גם בפעילות דיפלומטית ופוליטית ענפה, נודע במאבקיו החברתיים והאידיאולוגיים. ואולם, למרות המקום המרכזי שיש לתפיסותיו הרעיוניות ולראיית עולמו בשירתו, שניים מקובצי שירתו החשובים ביותר אשר מוגשים עכשיו לקוראים העברים בכריכה אחת, מתמקדים בראש ובראשונה דווקא באהבה ובדברים המופלאים שחווייתה מצליחה לחולל באדם: בגילוי הגוף, בתפיסת החיים ובהבנת העולם.
נֵרוּדָה פרסם את ספר ביכוריו, "אוסף דמדומי ערב", כבר בשנת 1923, אך הוא התחיל לקנות את תהילתו עם צאתו לאור של ספר שיריו השני, "עשרים שירי אהבה וזֶמר נואש" (1924), קובץ שהתפרסם במהדורות רבות ותורגם לשפות מרובות.[1] בספר זה המשיכה שירתו של הצעיר בן צ'ילה הן בלשונה, הן בצורותיה והן בתכניה מסורת עשירה של שירת אהבים עתיקה שהיתה מקובלת ונפוצה בשפה הספרדית.
בעשרים וחמש השנים שעברו בין צאתו לאור של הקובץ "עשרים שירי אהבה וזֶמר נואש" לבין פרסום "מאה סונטות של אהבה" עברו חייו של המשורר תהפוכות רבות, והתמורות שחווה מצאו מגוון רחב של ביטויים גם בשירתו. נֵרוּדָה שהתחיל בשנת 1927 קריירה דיפלומטית מזהירה, עבד בשגרירויות צ'ילה בארצות רבות ומרוחקות זו מזו – ביניהן בורמה (מיאנמר של ימינו), ציילון (סרי לנקה של ימינו), סינגפור, ארגנטינה וספרד – ותוך כדי כך נחשף למקומות שונים מאוד מצור מחצבתו ולתרבויות זרות שלא הכיר כלל וכלל קודם לכן. במקביל לאופקיו המתרחבים ולמודעותו הפוליטית ההולכת וגוברת, נוכח המשורר לדעת, כפי שמורה בבירור השירה שכתב באותן שנים, כי ההרמוניה, העדנה והנועם שבהם התנסה בעולם הטבע ובמולדת האהבה של עלומיו, ספגו בינתיים מהלומות קשות אשר מבחינות רבות שינו מן הקצה אל הקצה את הסתכלותו של היוצר הצעיר על העולם.
שתי חוויות מכוננות מבחינה זו היו ללא ספק מלחמת האזרחים בספרד (1936-1939), ארץ שנֵרוּדָה שירת בה בתפקיד קונסול צ'ילה במדריד עד אשר איבד את משׂרתו בעקבות סיועו לצד הרפובליקני, והיבחרותו של המשורר לסנאט בסנטיאגו מטעם המפלגה הקומוניסטית. מפלגה זו הוצאה בצ'ילה אל מחוץ לחוק בשנת 1948, והמשורר אשר בשנת 1949 נאלץ לרדת למחתרת, גמר אומר לברוח ממולדתו לארגנטינה,[2] ומארץ זו המשיך בסתיו של אותה שנה בנדודיו לצרפת, לארצות מזרח אירופה, למקסיקו, לברית המועצות ולגוואטמלה. רק בשנת 1952, בעת שהותו של נֵרוּדָה במחיצת אשת חיקו האחרונה, מָטִילְדֶה אוּרוּטְיָה (1912-1985), באיטליה, נודע למשורר כי הוא רשאי לשוב לצ'ילה, והוא מיהר לחזור אז לארצו.
שנות החמישים היו שנים עשירות ומעשירות ביותר לא רק בעשייתו הציבורית של פַּבְּלוֹ נֵרוּדָה, אלא גם בפעילותו הספרותית. אחרי תשעה ספרי שירה שפרסם באותו עשור, ראה אור קובץ שיריו העשירי מאותן שנים, "מאה סונטות של אהבה" (1959), ספר אשר בו ניתן ביטוי נאות, מקיף ומהימן לקולו של המשורר בשירת אהבתו הבשלה. חמש-עשרה שנים לפני פרסום הספר, בשנת 1934, התוודע נֵרוּדָה לציירת הארגנטינאית דֶלְיָה דֶל קָרִיל אִירָאֵטָה (1884-1989). בעת היכרותם היתה הציירת אישה בת חמישים, והמשורר-הדיפלומט גבר בן שלושים, אולם פער הגילים בין השניים לא העיב על הקשר ביניהם, ומערכת היחסים שקיימו נמשכה כעשרים שנים נוספות. הקשר נמשך גם אחרי הולדת בתו של המשורר (1934) מנישואיו הראשונים עם מָרִיָּה אַנְטוֹנִיָּה הָכֵנָאָר ווֹכֶלְזַנְג (1900-1965), הולנדית ילידת האי יאווה, שהתחתנה עם המשורר בשנת 1930. חיי הנישואים של בני הזוג ידעו זעזועים רבים ועלו כמה וכמה פעמים על שרטון, עד אשר בשנת 1936 עזב נֵרוּדָה סופית את אשתו ובתו כדי לחיות עם דֶלְיָה דֶל קָרִיל. נֵרוּדָה התחתן עם דֶל קָרִיל במקסיקו בשנת 1943 לאחר שבית משפט בארץ הולדתו לא הסכים להכיר בגירושיו מאשתו הראשונה.
ואולם במקביל ליחסיו עם אשתו השנייה התחיל נֵרוּדָה בשנת 1946 לנהל מערכת יחסים רומנטיים וארוטיים עם הזמרת והסופרת בת צ'ילה מָטִילְדֶה אוּרוּטְיָה, וקשרים אלה בין נֵרוּדָה לאוּרוּטְיָה הלכו והתהדקו, עד שבשנת 1955 נפרד המשורר סופית מדֶלְיָה דֶל קָרִיל. לעומת זאת, הקשר בינו לבין מָטִילְדֶה אוּרוּטְיָה נמשך עד מותו, ואוּרוּטְיָה היתה הנמענת של שירי האהבה שכתב בעשרים שנות חייו האחרונות, ובכללם כל שירי הקובץ "מאה סונטות של אהבה".
בשיריהם של שני הספרים שכתב פַּבְּלוֹ נֵרוּדָה וכלולים בתרגומי העברי הנוכחי, ספרים שנכתבו כאמור בפער זמן של כרבע מאה זה מזה, הצליח נֵרוּדָה להעניק לכיסופי האהבה ולמימושה, כלומר להתוודעות אל גוף האישה, אל נפשה ואל משמעותה בחייו של הגבר האוהב, כמה מן המבעים היפים והמרגשים ביותר שהכמיהה, התשוקה, הקרבה, האכזבה, השמחה והצער זכו להם אי-פעם. בכתיבתו הכנה והמרעישה גם יחד, בדרכו החושנית והמרגשת ובלשונו הפשוטה והאמינה הצליח המשורר להפוך את האהבה חסרת הפנים של הספר שכתב בצעירותו, לאהבה בוגרת ונבונה שככלות כחצי יובל ממוענת באורח חד-משמעי לאהובה ממשית, אף על פי שהמבעים בשירת האהבה הזאת פתוחים לאינספור פרשנויות מתבקשות.
בשירי שני הספרים הנזכרים לעיל מופיעה האהבה בתור ערך ראשון במעלה ביחסיו של האדם עם האישה בפרט ועם העולם בכלל. תפיסת היקום כולו במחשבותיו של המשורר האוהב ובשיריו קשורה אל הרגשות המפעמים בלבו, ותחושותיו מתהדהדות באינספור הזיקות העמוקות בין גופה של האישה האהובה לבין עולם הטבע העשיר של צ'ילה, ובעיקר של חלקה הדרומי אשר כולל את המחוזות שבהם בילה פַּבְּלוֹ נֵרוּדָה כמעט את כל שנות ילדותו ונעוריו.
שיריהם של שני הספרים אינם כוללים רק הקבלות כאלה ואחרות בין גוף האהובה לבין נופי המולדת: הם עשירים גם בעולם דימויים מפותח ורבגוני, ואפשר למצוא בהם בקלות שפע גדול של אמצעים אמנותיים, הן פיגורטיביים והן רטוריים, כגון האנשה, חריזה חלקית והיעדרה, חזרות, אליטרציה וכיוצא באלה. נֵרוּדָה השכיל ליצור כבר בנעוריו שירת אמת שהקשרים המורכבים הקיימים בה בין מבנה, צורה, לשון ותוכן מובאים לכדי זיקוק מיטבי. בשירתו של המשורר המבוגר אין ויתור על אותם יסודות שליוו את שירתו במשך רוב שנות כתיבתו. אדרבה ואדרבה, ההקפדה על אמצעים שנראו למשורר משמעותיים ומהותיים נשתמרה גם בשירי הקובץ "מאה סונטות של אהבה", והוויתורים על נאמנות עיוורת לתבניות ולדגמים ישנים של הסונטה נומקו היטב באמצעות הפנייה לאהובה אשר פותחת את המכלול. ספר זה של נֵרוּדָה מחולק לארבע חטיבות, ולא בכדי אפשר לראות קשרים והקבלות בין ארבעת חלקי היממה לבין השלבים בהתבגרותם של האדם ושל אהבתו מעריסתם ועד בור הקבר.
שתי היצירות המופיעות עכשיו בעברית לראשונה יחדיו ראו אור בספרדית בקובץ אחד שהמהדורה הראשונה שלו התפרסמה בהוצאת פְּלָסָה אִי חָנֵס בשנת 1994. התרגום העברי הנוכחי מבוסס על המהדורה השנייה של אותו ספר, וזו ראתה אור בספרד בשנת 2001. עם זאת, עמדו לרשותי גם מהדורות קודמות בספרדית של שני הספרים בנפרד, מהדורות שראו אור בצ'ילה, בספרד, בארגנטינה ובמקסיקו, וכן, לצורך השוואה, גם תרגומים קודמים של אחדים מהשירים המופיעים במכלול, תרגומים לאנגלית, ליוונית, לעברית ולפינית.
לצערי לא זכיתי לקרוא משירת נֵרוּדָה בשנות לימודיי בארץ. התוודעתי לשירה מטלטלת זו בפעם הראשונה בשנות השמונים של המאה שעברה, כאשר למדתי בלשנות באוניברסיטת הלסינקי, ורבים מחבריי ומחברותיי היו בנים ובנות של פליטים פוליטיים מצ'ילה שעזבו את מכורתם בעקבות משטר האימים שהשליטו בה, בתמיכת כוחות זרים, צבא המדינה ומנהיגיו. באותן שנים השפיע פַּבְּלוֹ נֵרוּדָה יותר מכל משורר אחר על קריאתי ועל כתיבתי, וספר שיריי השני, "גברים בצומת" (ספריית פועלים, 1991), כולל, בין השאר, סדרה ושיר (עמ' 33-36) שנכתבו בהשפעת קשרים עם אנשים מצ'ילה ובהשראת התוודעותי לשירת נֵרוּדָה. תרגומי הראשון משירה זאת ראה אור בעיתון "הארץ" (13.4.1994) במוסף "ספרות ותרבות" שבעריכת בני ציפר, ולתרגום זה נוספו בשלב מאוחר יותר עוד כמה וכמה תרגומים באותו מוסף ובאחדים מגליונות כתב העת "הליקון". כולי תקווה שתרגומיי הכלולים בספר הרואה אור עתה יצליחו לעורר בארץ עניין ביצירת נֵרוּדָה. משמחת אותי האפשרות להקדיש אותם לבן זוגי, מִיכָאלִיס מוּכְתָּרִיס, שיחד אתו נזדמן לי לבלות בצ'ילה חלק מהחורף המרתק של שנת 2016, ולשתי חברות מצ'ילה שאני מכיר להן טובה, משוררות יהודיות שפגשנו באותה נסיעה בלתי-נשכחת, מַרְג'וֹרִי אָגוֹסִין מוַלְפָּרָאִיסוֹ ווֵרוֹנִיקָה צוֹנְדֶק מוַלְדִיבְיָה.
בואנוס איירס, יוני 2016 – הלסינקי, ינואר 2017
