אהבות בצל האפר

1. הבעל הדמיוני

 

יוז'י נולד ללא שורשים וכך הוא חי מרבית ימי חייו, מנסה לתמרן ולהיאחז בכול בדל של בד או אילן אך לשווא, הוא חי בלי שורשים, כיצד חי אדם, עליו נאמר שהוא עץ השדה, מבלי להגיע לרמתו של עץ. יוז'י גדל רק כשיח רכון ראש שלא היכה שורש עמוק, נע ונד סחוף רוחות, תר בעיניו סביבו כיצד לייצב את ניידותו, כיצד לאחז את עיני הבריות בשורשיותו, משכנע את עצמו כי הוא אכן שייך למשפחה יציבה, אולם בתוככי לבו הוא ידע, כי אין שייכות לאדם שגזעו אינו מחובר היטב לשורשיו, כשאלה לא העמיקו להשתרג במעמקי האדמה ונותרו חשופים כעצמות שלד של אדם מורעב, פורצות ובולטות מתחת לעור שדוף ומקומט.

יוז'י ידע מיהי אמו אך לגבי אביו - לא היה לו צל של מושג בדבר טיב זהותו, מהות אישיותו או מקור מוצאו. אמו שמה על הנושא הטעון הזה מחסום לפיה במשך עשרות שנים ולא אבתה לספק לו אף לא בדל של מידע על זהותו האמיתית של האדם שהולידו. פה ושם זרקה לעברו פירורי מידע סותרים, מה שזרע בלבו את גרגרי הספק, שחלחלו בקרבו וכרסמו בתודעתו או בתת־תודעתו מלאת החתחתים, והותירו בו, תלויה ומתנודדת, את הקושיא הקשה, באם אביו הביולוגי היה אכן בעלה היהודי של אימו, כפי שטפטפה לאוזנו בטון שהספק חלחל מתוכו, או שמא היה זה אב אחר שזהותו הוסתרה מפניו בבלוק כבד של בטון, שסתם את פי הגולל, שהוא עצמו גולל לפתחי תודעתו בכול הקשור לאביו מולידו.

יוז'י לא שאל, לא חקר, לא נבר ולא חיטט באילנו המשפחתי, כמו רבים אחרים המתישים עצמם לדעת כול חייהם, לנבור ולחפור לעומק שורשי מוצאם, כדי לגלותם ולחשפם ולהציגם לעיני כול, לפחות לעיני בני המשפחה הצאצאים לבל ישכחו, לבל ייכרת ענף ההמשכיות עליו הם יושבים, בהנחה שאי חשיפת השורשים גורמת לנמק וקמילה במערכות החיים.

במשך שנים ארוכות לא היה ליוז'י אף לא קצה חוט שממנו יוכל להתחיל להגיע לאיזה שהוא נצר, ציץ או בדל של זלזל ממשפחת אביו. המחסום האטום ששמה אמו על פיה בכול הנוגע לזהותו של אביו האמיתי במשך שנים כה רבות, עוררו ביוז'י חרדות עזות ואלה פילסו דרכן בעוז אל תהום הבלתי מודע שלו והציבו מחסום לרצונו הטבעי להעלות מאוב פרטים כולשהם על אביו מולידו. אז מוטב להניח לנושא. פני השטח נראו לו בטוחים יותר. הוא יסתפק בשורשיה של אמו ובחזות פני הדברים שבחר לאמץ לעצמו.

 

 

עוד בימי נעוריו החל יוז'י לשכנע את עצמו בגרסה שאותה אימץ, כמו היתה אמת לאמיתה, גרסה שנבנתה מפירורי הפירורים שאמו היתה מפטירה לעברו במינונים זעירים, כרשפי אש כבויים במדורה שדעכה. יחד עם משאלות לבו הקודח ודמיונו המופרך, הוא היה מנפנף בגרסת מוצאו לכול עבר, נפנוף שבא לידי ביטוי בהתנהגות מוחצנת ואשד אדיר של מילים הפורץ מפיו כזרמי מים אדירים ללא מעצור, אינו נותן לבן־שיחו לפצות את פיו, אפילו לא להגיב על דבריו, לא לסנן איזו שהיא מילת שאלה או דעה, פרץ של מילים, צורך עז עד כפייתי להוכיח לכל בר־בי־רב עד כמה הוא נטוע עמוק באדמתו: עם כול אדם שנקרה בדרכו באקראי, החנווני והירקן, הרוקח והאופטיקאי, הסנדלר והשען, אנשים שמעולם לא הכיר ושהיה ברור שדרכיהם ייפרדו לעולם לאחר שייאלצו לשמוע מפיו את ההיסטוריה הקיומית שלו, הוא בשכנוע עצמי עמוק, שאין דבר המעניין יותר את הבריות מאשר מוצא משפחתו וקורותיו, נעמד מול כול מי שאיתרע מזלו להיתקל בו ומחייבו להאזין לשטף דבריו, ואלה מקשיבים לו מי מתוך נימוס, מי בקורת רוח ומי במורת־רוח עד כדי התפקעות. בהתלהבות חסרת מעצור יוז'י מספר את גרסתו הנוחה לו ביותר, שמעלימה קמטים, מיישרת הידורים, מחליקה מהמורות, מאפשרת לו להלך בין הטיפות. לא תמיד עלה הדבר בידו. לעיתים קרובות מדי היו אלו טיפות גדולות וצפופות שהומטרו על ראשו בעוז, מרטיבות אותו עד לשד עצמותיו. משהו במנגנון אישיותו נמצא משובש.

כשהאמת פרצה לאפלת חייו באור מסנוור, בהיותו בגיל מבוגר למדי, הסדקים שניבעו בנפשו אט אט במהלך שנות חייו, התרחבו וקרסו ומוטטו את כול מערכות חייו, עד לקיצו העצוב, המר.

* * *

 

רייזלה רזניק היה שמה של אמו מבית אביה. בת למשפחה מרובת ילדים שהתגוררה במשך דורות רבים בעיירה זמושץ' בדרום־מזרח פולין, עיירה מיוחדת במינה שנוסדה בשנת 1580 על ידי הנסיך יאן זמויסקי.

בין שתי מלחמות העולם חיו בזמושץ' למעלה מעשרת אלפים יהודים, כמעט כמחצית מאוכלוסיית העיר, שהתפרנסו מתעשייה זעירה, בעיקר של מוצרי הלבשה, נעליים ורהיטים, מסחר ושירותים. היו בעיר איגודים מקצועיים יהודיים רבים ופעלו בה מפלגות ותנועות נוער ציוניות, מוסדות חינוך יהודיים, גני ילדים, בית ספר עברי של רשת תרבות ושל רשת יבנה, בית־ספר עממי יידישאי על שם י.ל.פרץ, הסופר שהיה יליד העיר, וגימנסיה יהודית פולנית. פעלו בזמושץ' גם מועדוני ספורט יהודיים, חוגי דרמה וספרות ויצאו בה לאור כתבי עת ביידיש והתקיימו בה עוד פעילויות תרבות מגוונות.

רייזלה היתה שונה משאר חברותיה בנות גילה. גבוהה יותר בקומתה, גופה מפותח, שדיה מוצקים ומובלטים שהוסיפו מספר שנים לגילה, פניה יפים ונעימים למראה, חדת עין וישרת שכל. היא למדה בגימנסיה היהודית שבעיר אך בד בבד חויבה לבצע עבודות בית קשות תוך כדי מילוי חובת קיום מצוות קפדנית, שרוולים ארוכים ואמרת שמלה מתחת לברך. בית דתי, כמו כול בתי היהודים שחיו מאות שנים בפולין, עד שעלה עליהם הכרת.

אביה, יחיאל רזניק, היה רב בבית־הכנסת המרכזי שעליו היתה גאוות הקהילה היהודית כולה. בית כנסת מהודר שניבנה בסוף המאה ה־17, שמבחוץ נראה כמו מבצר אך מבפנים היה מפואר. מול מושבי הקהל ניצבה במה מרשימה עשויה סורגי ברזל מעוצבים בקווים אמנותיים של כתר תורה גדול עשוי תשליבי צמחיה משתרגת של עלים וזלזלים ואצטרובלים. קירותיו מכוסים בציורים מן התורה, המתארים בעלי חיים בלבד על רקע צמחיה מרהיבה, מבלי לצייר דמויות אדם, חלילה, בשל איסור מן התורה. מנורת חנוכה אדירת מימדים בעלת תשעה קנים ניצבה לצד הבמה הקידמית, וגומחת ספרי התורה מקושטת במוטיבים של כלי נגינה, סמל ללוויים ששימשו בבית המקדש. ובחוץ, שער כניסה המורכב משני עמודים בסגנון הברוק, מכוסה בכרכוב אבן שכותרותיו נושאות עליהן כעין קשת חצי מעוגלת ועליה מתנוססת הכתובת: מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלוקים וזה שער השמים. במרכז השער מתנוססת כתובת נוספת: זה השער לה' צדיקים יבואו בו.

הרב רזניק, מכובד ונשוא פנים, שרת במסירות את הקהילה, אך התפרנס בדוחק, בשל היות הקהילה היהודית ענייה שלא יכלה להעניק לו פרנסה ברוחב־יד, כרמת הכבוד שרחשה לו.

רייזלה חשה כבר מילדותה את גודל המעמסה של משפחה ענפה המוטלת על כתפיה, שמונה אחים ואחיות, הרבה דודים ודודות, סבים וסבתות, שהתגוררו כולם בסביבה, בית גדול מוקף בחצר רחבת־ידיים עם כמה עיזים פועות ותרנגולות נוברות מטילות ביצים שנאספות מדי יום הישר למחבת שבמטבח. הרבה נחת, הסתפקות במועט.

עד שהכרת החל מזדחל לעברם בצעדים מדודים, מאיימים, מעיקים. חושיה הטובים של רייזלה נדרכו בשמעה על עליית הנאצים לשלטון בגרמניה וחקיקת חוקי הגזע בנירנברג המגדירים יהודים כגזע נחות שיש לשלול את כול זכויותיהם הבסיסיות. היא נחרדה לשמע התפרצויות השנאה והאלימות נגד היהודים בליל הבדולח בגרמניה, על שריפת הספרים ובזיזת חנויות היהודים וניפוץ חנויות הראווה. שברי הזגוגיות המנופצות שכיסו את המדרכות והרחובות בברלין הרחוקה סינוורו וסימאו את עיניה, קוממו את רוחה, שהפכה להיות מתמרדת, נוכח חוסר התגובה ודברי הכניעה של יהודי העיר, ואביה הרב בראשם.

באוזני יהודי פולין הדהדו הדברים כמו רעמים וברקים המבזיקים ממרחקים, והתייחסו לגביהם כמו אין הדבר נוגע להם וכך חייהם המשיכו להתנהל כמקודם על מי מנוחות. פה ושם הם שמעו ואף הכירו כמה משפחות שביקשו לקבל סרטיפיקטים מהשלטון הבריטי בארץ־ישראל כדי לעלות לפלשתינה; אנשים שהרגישו את הקרקע הרועדת מתחת לכפות רגליהם נוכח דברי השטנה שהושמעו ברייכסטאג הקוראים ליהודים להגר אל מחוץ לגבולות אירופה, שהשאירו הכול מאחריהם ועלו אל הארץ הלא נודעת. אבל לא יחיאל רזניק. רב של בית־כנסת שדבק באורח החיים הדתי שלו, המוכר, המוערך, סרב לשמוע על נטישה. רק משפחות חילוניות יותר עוזבות, הסוציאליסטים האלה, היה אומר בעיוות שפתיים. הרב רזניק אף שמע על כמה משפחות שנסעו לארץ־ישראל ושכעבור זמן לא רב חזרו לפולין כלעומת שבאו. אנשים שלא יכלו לשאת את החום הים־תיכוני הלוהט, את הדלות, את המחלות, את העוני, את הקשיים הכלכליים. כן, היו משפחות שחזרו מפלשתינה לפולין, אל החיים הקודמים המוכרים שלהם, שנראו להם כגן עדן יחסית לחמסינים ולתנאי החיי הקשים בארץ־ישראל. הם לא שיערו בנפשם לאיזה גהינום הם עמדו להידחף, ועל איזה מוקד הם עמדו להישרף.

חושיה הטובים של רייזלה ששילחו לעצבי מוחה אותות אזהרה על סופת רוחות עזה ההולכת וקרבה, יחד עם מאיסתה בביצוע עבודות הבית הקשות שנאלצה לבצע מדי יום; מעמדה כבת בכורה שאילץ אותה לערוך קניות בשוק לכול המשפחה, לטפל באחיה הקטנים שהיו תלויים עליה ותלויים בה במשקולות כבדות של אחריות, כול אלה עוררו בה את הרצון העז לעזוב את בית הוריה ולנסוע הרחק משם.

אבל לאן? להיכן? כיצד? לאן ניתן להסתלק, נערה יהודיה בתו של רב. אז אולי המוצא היחידי הוא למצוא לעצמה חתן? בעל שייקחנה הרחק מכאן? היא כבר הגיעה לפרקה מזה זמן רב, עוד מעט ימלאו לה שמונה־עשרה שנה, אכן זהו רעיון נפלא, חתן למצוא היא רוצה.

כול התנהגותה ועוד פליטות פה בנושא, הביעו בפני הוריה את רצונה להתחתן והם קבלוהו ברגשות מעורבים, שהרי בעזיבתה הם יפסידו בבית כוח עבודה מעולה אך מאידך אורחות החיים מחייבות לחתן את הבת בהגיעה לפרקה וזוהי בעיניהם העדיפות הראשונה.

הבת הגדולה הגיעה אפוא לפרקה והצפיפות בבית אינה מותירה לה מרחב מחייה, היא צריכה בעל שיוציאנה וייקחנה מביתה ויכניסנה תחת כנפי חסותו. מוטב שלפחות הבת הגדולה תמצא מקום בטוח לחיות בו ושיהיה לידה אדם שייטול על עצמו את האחריות לביטחונה ולפרנסתה. וכך, ממצוקות העיתים ומחישובים חברתיים וכלכליים, מתבשלת לה עיסקת שידוכין. הורי שידכו אותי לבעל יהודי, תלמיד ישיבה, היתה רייזלה ממלמלת באוזני יוז'י כשהיה שואל אותה על אביו והיא היתה פולטת מפיה דברי הרגעה שישחררו אותה משאלותיו המציקות. הוריה שידכו אותה לבחור ישיבה, ככה היא אמרה לו.

שידוך שבדרך כלל נערך מכורח נסיבות או מרצון דו־סיטרי של הורים, לנפות ולדלל את בנות השבט מן המשפחה מיד עם הגיען לפרקן. ההורים קוראים לשדכנית של העיירה והיא באה, גדולה ומהודרת בצעיפים צבעוניים וכובעים רחבי תיתורה, לעיתים אף שלל נוצות מקשטים את כובעה. אז ראה מה יש לי ברשימה, אומרת השדכנית ומתיישבת בכורסא שבסלון או על הכיסא שבמטבח, במלוא כובדה וכבודה. בהבעת חשיבות עליונה היא שולפת מתיקה את פנקסה המלא בשמות של בתולות ואברכים שאצה להם דרכם למצוא בן־זוג מתאים, ושוקעת בעיון ברשימותיה. הנה, בשביל הילדה שלך יש לי את שוקי הסנדלר. לא, הוא אינו שומר מצוות כהלכתם, אז הנה אני ממליצה על בורקה הקצב, אני רואה שאתה מעקם את האף, אז מה עם פישקה? הוא חיגר? אם כול אלה לא נראים לך ורצונך בבחור ישיבה, לא נותרו לי הרבה מהם בגיל המתאים, אבל אחד שלא מצאתי לו עדיין אשה כי הוא נדחה מספר פעמים בידי המשפחות שבפניהן העליתי את ההצעה, הנה אני מציעה אותו לך. הוא בהחלט יכול להתאים לבתך אם כול כך אצה לכם הדרך לחתן אותה. אתם אומרים לי שאין זו הבהילות שלכם כי אם רצונה העז של בתכם להתחתן? אולי היא צודקת, היא הרי כבר בת שמונה־עשרה שנה, גיל מופלג למדי, היא עוד עלולה להישאר רווקה זקנה, רחמנא לצלן, אז הנה, קחו את האברך הזה, הוא בסך הכול בחור טוב, קצת כפוף, קצת רזה, קצת חיוור בפניו ובכול הליכותיו, אבל הוא יהיה בעל טוב ומסור. נכון שאין פרוטה בכיסו והוא ניזון מתרומות שמחלקים וועדי הקהילה לתלמידי הישיבות, אבל אחרי החתונה הוא ימצא כבר פרנסה, לא תהיה לו ברירה, הוא ירוויח ויאסוף פרוטה לפרוטה כדי לפרנס את אשתו ואת הילדים הרבים שייוולדו לו ולבת שלכם, כן ירבו, ככה זה אצלנו. אז זהו. זה כול מה שיש באמתחתי להציע.

 

 

לא. יוז'י לא ידע אם אכן כך בדיוק התנהלו הדברים בין סבו לבין השדכנית, אם היתה בכלל שדכנית. החור השחור במוחו ידע רק להגיד לו, שאמו התחתנה עם יהודי. כן. היא התחתנה. עם יהודי. הוא התעקש להדגיש את העובדה הזאת, כי במראהו הוא נראה ספק יהודי, בוודאי לא יהודי מפולין. צבע עורו השחום הצביע דווקא על אב קווקזי או אוזבקי או קזחי.

בהיותו חסר פרטים רבים באשר לעובדות ולמניעים שאמו הואילה לספר לו במשורה על השתלשלות האירועים שהתרחשו בכל הנוגע לנסיבות לידתו ולמות אביו מולידו, בדחף בלתי נשלט למלא בתוכן את החור הזה באוזון שבמוחו, ניזון מפירורי מידע, טווה יוז'י במהלך השנים סיפור שהיה נוח לו לחיות איתו, הגם שלא היה בטוח באמת העובדתית שבו. לדידו, אם אין שורש, הוא יברא שורש משלו, ייטע אותו למרגלותיו ויקשור אותו לקרסוליו כמשקולת כבדת משקל שתחזיקנו עומד איתן ויציב על הקרקע.

אמו השתדכה אפוא לבחור ישיבה שנשים רבות אחרות לא רצו בו. מוטלה בן ברלה הנפח, שהגיע לפרקו זה מכבר ועבר את גיל העשרים ואחת. הה, איזה גיל מופלג! חבריו נשואים כבר כולם ותינוקות תלויים להם על זרועותיהם כאסל ואילו הוא עדיין נאחז בתורתו שהיא אומנותו, שקוע בעולם שבו עמד הזמן מלכת.

רייזלה הסכימה להינשא לאותו מוטלה מבלי לדעת מיהו ומה טיבו. כול רצונה היה לעזוב את הבית הגדוש והצפוף והמצווח, להסתלק מן המקום שבו היא חשה את האדמה רועדת מתחת לרגליה, כשחוש נסתר חסר יסוד אמר לה כי בכול מקום אחר אליו תלך שוררת שלוות נצח. כך היא רצתה לדמיין לעצמה. חוש נסתר ובלתי מודע שדחק בה להסתלק מן המקום הזה שהוא ביתה, צעד שבסופו של דבר הציל את חייה. לצורך כך היא נזקקה לבעל שיוכל לפדות אותה מבית הוריה ומעיר הולדתה. כן, זה יהיה התנאי שתעמיד בפני חתנה, שיתחייב לקחתה איתו ולהוציאה מזמושץ' עיר הולדתם, יהא המקום אשר יהא.

מוטלה לא האמין לבשורה שבישר לו אביו. האומנם הוא עומד לשאת לאשה את בתו של הרב רזניק המכובד, נערה שאותה הוא לא ראה ולא הכיר כלל? הרי מבוקר עד ערב הוא יושב בבית המדרש ולומד תורה, כמעט ואינו רואה אור יום, מטרם עלות השחר ועד רדת החשיכה, יושב רכון על הדפים המצהיבים של הגמרא, בקושי מרים את ראשו, תלמיד חכם לעילא ולעילא, ועכשו הנה הוא נעמד בפני אתגר, מפחיד למדי, להוכיח את חוכמתו גם מעבר לארבעת קירות החדר המקיפים אותו, להתמודד עם המציאות הפרוזאית שמעולם לא הכיר. הוא לא האמין שמעתה יצטרך גם לעבוד לפרנסתו, לעמוד על רגליו שלו, לסגור את הספרים, למצמץ נוכח קרני השמש המסנוורים ולהסתמא מבוהק פתיתי השלג המקפיאים. בעתה ותקווה אפפוהו. צריך לעבוד ולהתפרנס, מה יש לדבר. הוא הסכים. יהא אשר יהא, הוא יישא אשה, זוהי דרך כול גבר בעלמה ומצווה מן התורה. הוא יעזוב את הישיבה, את המקום המוגן והחמים הזה וייצא לעולם מלא המהמורות והשמועות המעיקות, אבל הוא אינו ירא. הוא יתור לעצמו פרנסה כדי לגדל משפחה.

 

 

בחצר ביתו של הרב יחיאל רזניק נערכה החופה, חתונה צנועה אליה הוזמנו כול בני המשפחה הגדולה, דודים ודודות סבים וסבתות, אחיינים ובני דודים, ובנוסף הוזמנו רבים מנכבדי העיירה, השטריימלים והקפוטות שלטו בכיפה, שלושה כליזמרים הנעימו לקרואים מזמורים ומנגינות חסידיות עליזות וכמה מהם אף פצחו פיהם בשיר. לבה של רייזלה הלם בה בפראות.

מוטלה עמד מתחת לחופה וידו רעדה כאשר קרב את כוס היין לשפתי הכלה שפניה היו מוסווים בהינומה הדקיקה. אושר וחרדה ניכרו בפניהם. בני זוג שעולם מסתורי ובלתי ידוע עומד לפתחם. מיהו זה האדם העומד כאן מולי, שאיתו אצטרך לחלוק את שארית ימי חיי, כמה מוזר, זהו סוג של כניעה, זהו הגורל. את הכוס הדקיקה שגורלה נגזר, מוטלה שבר דווקא ברגל גאה והרגיש כמי שמילא עוד מצווה. הנה, הוא שבר את הכוס, הסיר את המחיצות, פתח את השער המוביל לחיים החדשים לרווחה. כן, הוא יחפש עבודה, הוא לא ישוב עוד לישיבה.

בפגישת ההיכרות המבוישת שנערכה להם קודם לכן, שניהם רעדו כעלים נידפים אך עד מהרה הוסרו כול העיכובים והמחסומים הנפשיים. רייזלה דווקא מוצאת חן בעיניו. בסדר, הוא לא יישאר במקום הזה, הוא ייקחנה מכאן, כפי שהתנתה.

ברלה הנפח לא יכול היה להבין מה אצה לו הדרך לבנו לעזוב את ביתו ועיירת הולדתו ולתור אחר חיים חדשים בעיר אחרת, אולם רצונו העז והחלטיותו של מוטלה, בהאצתה התקיפה של רייזלה שהעמידה את ההתקשרות ביניהם בתוקף רב כתנאי, לא הותירו בלב האב מקום להטיל ספק בדבר האילוץ שעמד בפניו להיפרד מבנו. למרבה המזל, היו לו לברלה קרובי משפחה רחוקים בעיירה בלז'ץ הקרובה, השוכנת מרחק לא רב דרומית לזמושץ'. אז מילא, לא נורא, אפשר יהיה לבוא לבקרם לעיתים קרובות ולראות את הנכדים הרבים שייוולדו להם, מעת לעת. בסדר, הוא ישלחם לקרובי משפחתו שבבלז'ץ, אדלה וחיימקה, בעל ואשה חשוכי ילדים. ברלה הודיע להם על הגעתו של בנו לחיות אצלם, לתקופת ניסיון, כדי לעבוד ולהרוויח לפרנסתו ואף לשלם להם את עלות אחזקתו בביתם.

 

 

את ליל הכלולות עצמו, בילה כול אחד מבני הזוג בבית הוריו. זה היה התנאי, באין להם עדיין דיור משותף. הנישואים בפועל יתחילו רק לכשיתנתקו ממשפחותיהם ויעזבו את העיר.

וכך, השכם בבוקר שלמחרת החתונה, ביום ה־1 בספטמבר 1939, טיפסו רייזלה ומוטלה על העגלה השכורה שעגלון נהג בה, שעמדה עמוסה במיטלטליהם, בחצר ביתו של הרב רזניק, ובטקס פרידה רווי דמעות מכול בני המשפחה שהתגודדו סביבם ונופפו במטפחות, דמעות צער על הפרידה, שהתערבבו בהם בסתר רגשות הקלה על המרווח והרווחה שהותירו בעצם עזיבתם, נפרדו כולם אלה מאלה. בלב חרד ובציפייה דרוכה יצאו רייזלה ומוטלה לדרכם לקראת עתיד מלא תקווה, תקווה מעורבת בפחד סמוי. רגש המקנן בלבו של כול אדם הצועד לעבר יעד מעורפל וחסר מטרה ברורה, המצפה לו באי־שם.

בערבו של יום גדוש טילטולים, באותו יום של ה־1 בספטמבר 1939, רעבים וצמאים, הגיעו רייזלה ומוטלה לבית קרוביו של ברלה הנפח בבלז'ץ. למרות עייפותה, כשעדיין היו במבואות העיר, חשה רייזלה התרוממות רוח, שמחה שהציפה אותה בדמיינה לעצמה את החיים הטובים והנעימים המצפים לה במקום שקט ואפוף שלווה, עם גבר שהוא בעלה. אולם האשלייה שטיפחה נגוזה עד מהרה. מיד עם בואם קבלו את פניהם אדלה וחיימקה בפנים קודרות מכוסות בענני דאגה. אנחנו שמחים לראותכם, הם אמרו, אבל באתם אלינו ביום קשה ובלתי רגיל. בדיוק היום פרצה המלחמה, הגרמנים פלשו עם צבאם לפולין, לא שמעתם?

הזוג העייף לא היה בכוחו או ברצונו להפנים את משמעות הדברים. הם פרקו את מיטלטליהם בחדר הקט שהועמד לרשותם שבמרכזו מיטה רחבת ידיים ועליה מזרון צמר־גפן, נהנו מקבלת הפנים החמה, למרות הדאגה שהעכירה את רוחם, אכלו ארוחה ביתית טעימה, לחם וירקות ומרק גריסים מהביל שנחשב בעיניהם כמאכל מלכים, ובשעת לילה מוקדמת פרשו לחדרם. סוף סוף הגיעו למנוחה. הלילה הזה יהיה ליל כלולותיהם.

הם עלו על יצועם בחיל וברעדה, בהיסוס ובריגוש, החלו ללטף ולחקור זה את גופו של זה, מפגש ראשון לשניהם עם גופו של האחר, התנסות ראשונה במגע. כשרעדה אוחזת בהם יותר מאשר רטט, חרדה יותר מאשר משיכה, מיני רגשות שהתערבלו בהם בערבוביה, דחייה ומשיכה ותהייה, שהובילו לחיבוק שהיה בו כדי להטמיע ולהטמין בתוכו את המבוכה, למצות ממנו את תחושת ההגנה, חיבוק נואש, ממושך, עד שהיו לבשר אחד.

* * * 

 

ללא כול התראה מוקדמת, לפתע ב־1 בספטמבר 1939 במתקפת בזק, פלשו הגרמנים לפולין וכבשו אותה בפחות מחודש ימים.

היטלר צחק אז בלבו כאשר שלף את חרבו וקרע בה לגזרים את הסכם מינכן שעליו חתם עם האנגלים פחות משנה קודם לכן, הסכם לפיו הוא יקבל את חבל הסודטים מצ'כיה בתמורה לשלום ולאי־לוחמה באירופה. כן כן, הצרפתים והאנגלים בגדו בצ'כיה האומללה והקריבו למולך הגרמני את חבל הסודטים שהיה שייך לה, קרעו אותו מעליה בניגוד לרצונה, אבל מה לא עושים למען השלום? וצ'מברליין, שר החוץ הבריטי שחזר לארצו ממינכן לאחר חתימת ההסכם עם היטלר, כשהוא מנפנף לנגד עיני בני עמו בפיסת הנייר החתומה המבשרת שלום עלי אדמות, התקבל כגיבור לאומי, כמציל האומה והעולם הנאור כולו, מה הוא חש ועד לאיזה עומק תהומי נפלו פניו, כששמע על פלישת הגרמנים לפולין, פלישה שהציתה את להבת המלחמה. לפחות הוא הודה קבל עם ואומה כי רומה והולך שולל וכי חתימתו על הסכם מינכן לא היתה שווה אף לא את הנייר שעליו התנוססה.

ואם היתה זו החרב שקרעה את הסכם מינכן, היתה זו הצלפת השוט על לחייה של ברית המועצות, שחתמה רק שבוע קודם לכן על התחייבות הדדית עם הגרמנים לשמירת עצמאותה של פולין, הסכם שנחתם בין מולוטוב הרוסי לריבנטרופ הגרמני, שתוקפו נקבע לעשר שנים! והנה לא עבר שבוע, ופולין נפלה תחת טלפיה השועטים של גרמניה הנאצית.

הגרמנים כבשו את פולין במתקפת בזק מדהימה, צעד שגרר אחריו הכרזת מלחמה עליהם מצד אנגליה וצרפת. מנגד, ברית המועצות בלעה את גלולת החנק הזאת, לא השכילה לראות את חוסר האמינות של הצד שעימו חתמה על הסכם, והסתפקה בכך שגרמניה עדיין מחויבת לאי מתקפה כלפיה, בנוסף להטבות הטריטוריאליות שהוסכם עליהם.

 

למחרת התעוררו רייזלה ומוטלה לתוך מציאות של מלחמה, ומוטלה יצא השכם בבוקר לחפש עבודה, למצוא תעסוקה כולשהיא, לעבוד בכול מקום שבו יוכל לקבל את שכרו. הוא הסתובב פה ושם אולם בהיותו חסר מקצוע, הוא נדחה בביטול מבעל מלאכה אחד למשנהו. נואש הוא חש שהקרקע נשמטת מתחת לרגליו. מה הוא יעשה, תהה מוטלה לעצמו, מה עוד שמלחמה מרחפת מעל לראשו, עומדת בפתח כמפלצת פוערת לעומתו פה. מי יודע אם ומתי תגיע גם אליהם, אבל לעזאזל המלחמה וכי מה כבר יכולים הגרמנים הללו לעשות לפולנים, מקסימום הם יחיו תחת משטר של כיבוש. וליהודים? מה הם כבר יכולים לעשות ליהודים, הרי גם היהודים פולנים המה, ניחם מוטלה את עצמו ברוב תמימותו והמשיך לכתת את רגליו, עד שכעבור מספר ימים מצא עבודה במחסן של בית עסק לייצור נעליים, בתפקיד מחסנאי, שליח, סבל. מקום עבודה במרחק של למעלה משעה הליכה מבית מגוריו.

 

ביומו השני במקום העבודה, ב־15 בספטמבר 1939, קבלה את פני מוטלה ההודעה שחלפה מפה לאוזן, שהצבא הגרמני פלש אתמול לזמושץ' וכבש אותה בסערה, וכי כמה ימים קודם לכן, ב־9 וב־12 לספטמבר 1939, הפציצו הגרמנים את זמושץ' ו־500 יהודים נהרגו, ביניהם יהודים שהגיעו לעיירה ממקומות אחרים במערב פולין, פליטים יהודים שברחו לאיזור מקיילצ'ה ומצ'סטוכובה ונפלו מן הפח אל הפחת. עוד סופר לו כי עקב ההפצצות, רבים מיהודי זמושץ' נמלטו ליערות ולכפרים שבסביבה.

בערבו של אותו יום, כשמוטלה בישר את הבשורה המזוויעה לרייזלה ולאדלה וחיימקה, ישבו כולם ואחזו ידיים מתעוותות מדאגה ותהו מה יקרה עכשו ליקיריהם בזמושץ', מה יעשו להם הנאצים הללו אחרי כול מה ששמעו על מעלליהם, מה יקרה. אבל לפחות הנה הם עצמם מוגנים פה בבלז'ץ, התנחמו, לכאן הנאצים לא יגיעו. איזה מזל היה לכם שבאתם אלינו, נאנחו אדלה וחיימקה בתחושת רווחה.

* * * 

 

היה זה לעג מתאכזר של ההיסטוריה שהפגיש באותה תקופה, באותן נסיבות, את שני המנהיגים מטילי האימה של מלחמת העולם השניה: את סטאלין ואת היטלר, כול אחד והאיום הקיומי שלו, קיום בני עמו וקיומה של שאר האנושות שחייתה במטחווי ארצות שלטונם, שהפכו למדרס מתחת למדרך רגלם. שני מנהיגים של שתי המדינות הענקיות הללו, שהולידו את ההסכם האירוני והציני והערמומי ביותר שנחתם אי פעם בהיסטוריה, הסכם שנערך בין שרי החוץ של שתי המעצמות הללו, הרוסי מולוטוב והגרמני ריבנטרופ, שנחתם ב־23 באוגוסט 1939, כשבוע לפני שפרצה המלחמה.

הסכם שנראה תמים לכאורה. לא, הם לא דרשו יותר מדי זו מזו. רק התחייבות לאי־מתקפה של האחת כנגד רעותה. ורק התחייבות שאם אחת מהן תצא למלחמה נגד מדינה שלישית, המדינה השניה לא תגיש למדינה המותקפת שום סיוע. כלומר, תהרגי, תחריבי, תהרסי, תכבשי, אנחנו לא נתערב. עוד הסכימו שתי המעצמות הללו, שאף אחת מהן לא תצטרף לשום ברית מדינית או צבאית כנגד המדינה השניה. אבל זה לא היה הכול. במסמך חסוי ומוסווה, הוסכם ביניהן גם, שאם תפרוץ מלחמה נגד פולין... הה הציניות הזאת. אם? מה הנכלוליות הזאת, כשהיה ידוע לצדדים שבעוד שבוע תפרוץ מלחמה ופולין תותקף. אז זהו, אם פולין תיכבש, היא תחולק בין הצדדים באופן צודק, המזרח יוכפף לשלטון הרוסים והמערב לגרמנים. הרוסי ישלוט בליטא ואסטוניה ולטביה ופינלנד בצפון, וזאת בתמורה לעצימת עין ואי־מעורבות, בהשתלטותה של גרמניה על מדינות במערב אירופה, ככל שידה החמדנית והמרושעת תוכל להשיג.

לא קשה לדמיין, רק לדמיין, את הבעת פניהם של שני שרי החוץ הציניקנים הללו, שלערכי המוסר האישי והמדיני לא היתה דריסת רגל בעת ניהול המשא ומתן על ההסכם שכה התאוו לחתום עליו, על מנת לחלק את העוגה העשנה ביניהם. משא ומתן שהיו בו הרבה קריצות עיניים. מולוטוב, שכול כוונתו היתה להרחיק מעליו את הגרמנים, שלא ינסו להתקרב לארצו, קורץ לעמיתו ריבנטרופ, נו טוב, אנחנו נעלים עין מהכיבושים שלכם במערב ואנחנו נספח לארצנו את הארצות הבלטיות ועוד שטחים במזרח.

בארמון המפואר במוסקבה בו התקיימו השיחות, לחצו ידיים מולוטוב, הדב הרוסי אדיר המימדים שנהג ככבשה תמימה וטפשה, וריבנטרופ השועל הגרמני הערום והנכלולי, ושניהם חתמו על ההסכם, שכול אחד מהם היה מעוניין בו מנימוקיו שלו.

 

 

שבוע אחד בלבד מיום החתימה, ב־1 בספטמבר, פולין הותקפה, וב־14 בחודש כבשו הגרמנים את זמושץ'. שבועיים בלבד הם שלטו בה ומיד לאחר מכן פינו אותה על פי ההסכם עם הסובייטים ואלה תפשו בה את מקומם. אך רק לשבוע אחד בלבד. שבוע של שלטון סובייטי בזמושץ', שבסופו נסוגו הסובייטים מהעיר, בשל תיקון קו גבול בין שטחי פולין שנכבשו על ידי הגרמנים, לשטחים שנכבשו על ידי ברית־המועצות.

נסיגתם של הסובייטים אחרי השהות הקצרה בה שלטו בזמושץ', די היה בה כדי להביא להצטרפותם של כמה אלפי יהודים, שעברו יחד עם הכוחות הסובייטיים הנסוגים לתחום ברית המועצות, צעד שבדיעבד התברר, הציל את חייהם.

לאחר עזיבת הסובייטים את העיר, זמושץ' נותרה ללא שלטון במשך שבוע תמים, שבוע של הפקר והפקרות, שבו תקפו הפולנים תושבי העיר את היהודים, בהאשמה של שיתוף פעולה עם הסובייטים. האשמה שהיוותה אמתלה בלבד, להצדקת התקיפה.

כעבור אותו שבוע ללא הנהגה שלטת, בראשית אוקטובר, חזרו הגרמנים לזמושץ' וההתעללויות ביהודים החלו לצבור תאוצה: איסור תעסוקה, החרמת רכוש, סגירת מוסדות לימוד, נשיאת טלאי צהוב כאות קלון, איסור יציאה מן העיר; והגיעו לשיאם בגירושם של היהודים מן העיר העתיקה היפה והעשירה, לרובע קומרוב, שהיה שכונת עוני מוזנחת ומרוחקת מן המרכז, שהפכה להיות מעין גטו פתוח ללא גדרות, שבו רוכזו כול היהודים, שלמרות היותו פתוח, אסור היה להם לצאת ממנו. בהמשך באו עבודות הכפייה, הרציחות והמשלוחים למחנות ההשמדה. רק בשלב הזה עמדה רייזלה פנים אל פנים אל מול פני הזוועה.

לרייזלה לא היה הכוח הנפשי לחקור ולדרוש. במידה מסוימת היא עצמה את עיניה, כי עד מהרה התברר לה שהיא הרה, מה שהביא אותה להסתגר בדלת אמותיה, כמעט ולא יצאה מביתם של אדלה וחיימקה ורק עזרה להם בעבודות הבית והמשק הקטן שסיפק להם חלק נכבד מצרכי מזונם, ירקות וחלב ומדי פעם בשר מעגל שנולד לפרתם.

כל חודשי הריונה חלפו על רייזלה בשקט יחסי. מוטלה שמח על בשורת הריונה והבטיח לה שלכשיגיע יום הלידה הוא יהיה לידה ויובילנה לבית החולים הקטן שבעיירה, שם היא תלד את ילדם, בן או בת היינו הך.

* * *

 

לאחר שרוב ארצות מערב אירופה נרמסו ונדרסו תחת שלטון האימים שהנהיג, פרט לאנגליה שלא נכנעה לו, התפנה היטלר לכבוש את ברית המועצות. כפוף לדחף הבלתי ניתן לכיבוש שיקד בעצמותיו ובמוחו המעוות, לכבוש עוד ועוד ארצות, צורך מגלומני ליצור מרחב מחייה לאימפריה הגרמנית שהשתוקק להקימה; המרחב לא יהיה שלם בלי כול ברית המועצות, לא פחות ולא יותר, והוא, השליט הנאצי, במחי מגף קלגסי הפר את הסכם ריבנטרופ־מולוטוב שנתיים בלבד אחרי שנחתם, כאשר המחויבות היתה לעשר שנים תמימות, וברגל גאיונה פלש ורקע ובטש ורמס, בדרכו לכיבוש האימפריה המזרח אירופית.

סטאלין, במלוא דוביותו הנאיבית, לא האמין עד לרגע האחרון, שאכן היטלר השועל הוליך אותו שולל. עד כדי כך טחו עיניו להאמין לנחש הגרמני, למרות שנוכח כבר לראות בהסכם מינכן שהסכמים עליהם חתם הלה בעבר, שווים במהותם לשלג דאשתקד.

כגודל התמימות כך גודל האכזבה, התדהמה, העלבון. ברית המועצות לא הבינה כיצד זה האמינה לגרמנים שיקיימו את ההסכם לאורך ימים. שנתיים בלבד חלפו, וכבר פלישה אימתנית מתרגשת ובאה. הלזה הסכם ייקרא?

ב־22 ביוני 1941 החל הצבא הגרמני לפלוש לאדמות ברית־המועצות. סטלין והיטלר ניצבו הפעם פנים אל פנים לא כבעלי ברית שחתמו על הסכם, כי אם כשני ניצים רושפי גיצים. גרמניה הפרה את ההסכם החתום בפלישה הגדולה לברית המועצות ותפשה את סטאלין במכנסיים מופשלים נוכח המתקפה האדירה של מבצע ברברוסה. איזו אירוניה.

 

בשעת בוקר של אותו יום הרה גורל, הוביל מוטלה בבהילות את רייזלה לבית החולים ליולדות שהיה ממוקם במבנה ישן וחזר לעבודתו. אסור לו להפסיד יום עבודה, עלולים עוד לפטר אותו. הוא יחזור אליה כעבור כמה שעות, כך הבטיח לה.

כשיצא יוז'י לאוויר העולם, סיפרה רייזלה לבנה את סיפור לידתו שעליו היתה גאוותו, התמזגה פעיית בכיו עם רעמי הפצצות שהחלו מטוסי הלופטוופה הגרמניים ממטירים לפתע על בלז'ץ באינטנסיביות מחרידה. כשהגיח מרחם אימו, הרעידות שעדיין התנחשלו מגופה של האם לאחר מאמץ צירי הלידה האחרונים, טלטלוה ביתר שאת, בהרגישה את רעידת הרצפה מתחת למיטתה ואת ניפוץ הזגוגיות של החלונות שהדף ההפצצות ריסקם.

נוכח בריחה מבוהלת של רבים מצוות המטפלים, שנטשו את משמרתם בבהלה לשמע ההפצצות הנופלות בסביבתם, להנהלת בית־החולים לא נותרה ברירה אלא להחליט על פינוי בית־החולים מיושביו, לפני שקירותיו יתמוטטו על ראשם.

פעיות התינוקות המבוהלים וקריאות המצוקה של אימותיהם מילאו את חלל חדרי הלידה, ואנשי סגל ממלאי פקודה, יעילים וקשוחים, החלו לעזור לאימהות לארוז את חפציהן ואת תינוקותיהן ולהאיץ בהם לברוח כאודים מוצלים בטרם תיפול עליהם פצצה בפגיעה ישירה.

רייזלה השתהתה והתמהמה וניסתה לחמוק מן הזמן המאיץ, התפללה להפוגה בהפצצות, שאכן באה לשעה קלה וציפתה לבעלה שיבוא מן העבודה לקחתה הביתה. הוא הרי שומע את ההפצצות, אולי בגינן הוא מתעכב, פחד אלוהים לצאת לרחובות אולם מסוכן עוד יותר להישאר בין הקירות המטים ליפול, וכך רייזלה עמדה קפואה על מקומה, מבטה מופנה לעבר דלת הכניסה בציפייה דרוכה. הוא חייב לבוא לקחתה, לא יתכן שדווקא היום תתחיל מלחמה כאן בפתח ביתם, הרי תשעת ירחי הלידה היו שקטים, פחות או יותר, והנה דווקא היום, בעשרים ושתיים לחודש יוני 1941, יום לידתו של בנה, תוקפים מטוסים גרמניים את מזרח פולין בדרכם לברית המועצות. הם יצאו מדעתם, הרי יש הסכם עימם, והנה לפתע פצצות עפות ונופלות מכול עבר על נשים ותינוקות, לא, היא לא תעזוב עד אשר בעלה יגיע וייקחנה מכאן.

חלפו שעות, התינוק בזרועותיה בכה במצוקה אך רייזלה לא הסירה מבטה מפתח הדלת שממולה. ואז הוא הופיע. לפתע היא ראתה את דמותו של מוטלה בפתח הדלת מולה, פניו מבוהלים ובגדיו תלויים ברפיון על גופו הכחוש, הדחלילי, לא מגולח, מרושל, מאובק, וכול הופעתו מביעה תערובת של שמחה ודאגה.

לא היה להם זמן לדבר, לא על חוויות הלידה ולא על התנהלות הקרבות שפרצו לפתע בהפתעה מרה. רק חיוכים של שמחה ועוויתות של בכי וחרדה ניכרו בפניהם. בתנועות תזזיות נאספו ונארזו החפצים המעטים. פצצה נוספת נפלה על אגף צדדי של בית החולים ורעש התמוטטות קירותיו הגיע לאוזניהם כרעמים זועפים מהדהדים ממרומי שמיים קודרים. התינוק הפועה נעטף בשמיכה, התיק עם החפצים נקשר והודק ומוטלה נטלו בידו בעוד רייזלה מאמצת את התינוק לחזה וכך הם גררו עצמם החוצה, כשמוטלה צועד כמה מטרים לפניהם כמו לפנות את הדרך בפניהם, נדחפים ונהדפים ממאות אנשים אצים ורצים מכול הכיוונים. בפנים נעוות סבל וחרדה ובצעדים מקרטעים מכובד המשא, שאך הגדילו את המרחק בינה לבין בעלה, אחזה רייזלה בתינוק בחוזקה, מתאמצת בכול כוחה לגבור על החולשה שאחזה בה עקב תהליך הלידה שעברה, עברה בקלות, תודה לאל. רעמי הפצצות נשמעו רק מרחוק, ודומה היה שהאוויר נרגע והם האטו את הליכתם.

לפתע הדהדה באוזניהם נהמה של להק מטוסים הולכת וקרבה, שהקפיצה את הבורחים בבעתה, ההליכה הפכה בבת־אחת למרוצה, שאון מנועי המטוסים המאיים, קרב כגלגול הדהודו של הרעם בקול מבשר אימה, ואז, כהבזק ברק מנבא סופה - מטח פצצות נחת על כול סביבותיהם, על הכבישים, על הבתים, על השדות והגנים והעצים, ועל כול המוני האנשים הבורחים מפני הזדקרותם הפאלית של הפצצות המושלכות על ראשם ממרומים וזורעות הרס וחורבן והרג נורא.

שלושתם, הבעל, האשה והתינוק, הועפו לכל עבר. רייזלה הועפה מן ההדף לצד האחד, בנה התינוק נשמט מזרועותיה ונהדף לצד האחר. הדהוד האימים של האווירונים החריש את אוזניהם וצעקות האימה מפי הפצועים והנפגעים ניסרו את חלל האוויר.

משהתרחקו המטוסים מעליהם, נראו פני השטח כשדה קרב שספג מפלה קשה. אנקות הפצועים וצעקות החרדה עלו מכל עבר. רייזלה, שנפלה אפיים ארצה, כמו היתה זו רוח שטן שהדפה אותה בעוצמה אדירה, החלה להתאושש ולמשש אט אט את כול איבריה, לחפש מה נפגע אצלה. לרווחתה, בדיקה זהירה של כול איבר ואיבר בנפרד שערכה בגופה העידה למרבה פליאתה, שהיא כלל לא נפגעה. פרט לשריטות שטחיות היא לא חשה בשום כאב. צל של חיוך החל מתפשט על פניה אך זה מיד נמוג כשהבחינה לפתע בריקנות שבידיה, את הישמטותו של תינוקה מבין זרועותיה. רייזלה קפצה ממקומה כנשוכת נחש והחלה לרוץ בינות לגופות, מדלגת על הפצועים הזועקים מכאבים, בעיניים מלאות חרדה. היכן תינוקי, היא החלה זועקת, יוז'י, יוז'י יקירי, היכן תינוקי, מי ראה את תינוקי, זעקה תוך כדי התרוצצות מטריפת דעת. דקות ארוכות שנדמו לה כנצח, חלפו, עד שנתקלה בין הפצועים והגופות בשק השמיכה המוכר לה, בתינוק ששכב דומם ללא נוע. בידיים רועדות היא רכנה לעברו ונטלה אותו בזרועותיה והחלה ממששת את גופו. לא, הוא לא נפגע, הוא נושם, איבריו שלמים, הוא בריא ושלם יבורך השם, הוא אפילו לא בוכה. ההלם שהכהו גרם לו ככול הנראה, לאלם. אלם, שבעתיד יהפוך לאשד של מילים הנפרץ מתוך סכר.

רייזלה אימצה את בנה לחיקה. צחוק ובכי, טלטלה פיזית ונפשית הרעידו את כול גופה, הרנינו את לבה שהתמלא בשמחה ובתודה לאל, למזל, לנס שקרה לה ולבנה.

משנרגעה מהנס, נפלה עליה תחושת האסון. בעוד התינוק חבוק בזרועותיה, התבהלה רייזלה לשאול על בעלה, לחפש אחריו, לברר היכן הוא נפל. האם הוא נהרג? מוטלה בעלי, האם עודנו חי? היא ניסתה לפלס דרכה בים האנשים העומדים והשוכבים, דקות ארוכות סובבה בין הגופות והנה היא נתקלת בו. אין ספק שזהו מוטלה, שוכב ללא נוע כשזרזיף של דם נוזל לאיטו מבין שפתיו. כך הוא שכב מת למרגלותי כשאתה אחוז בזרועותי, היתה רייזלה מספרת ליוז'י בשפתיים קפוצות, בהעמדת פנים אבלה. כך אביך נלקח ממני. אני לא האמנתי, לא ידעתי מה עלי לעשות, זה היה נורא.

רייזלה לא היתה אמורה לדעת מאומה, שכן עד מהרה מצאה עצמה נדחפת ונהדפת בזרם האנשים המבוהלים הרצים קדימה, בורחים מהפצצה נוספת באין יודע היכן זו תשיגם. גם אם רצתה, היא לא היתה מסוגלת לחזור על עקבותיה. הנהירה נגד זרם האנשים המבוהלים היתה משימה בלתי אפשרית וממילא היא ידעה שלא יהא לאל ידה לעזור לבעלה. אין זמן. שאונו של להק מטוסים קרב מטיל אימה הדהד באוזניה והיא פרצה קדימה יחד עם עוד מאות האנשים שמיהרו לברוח מן התופת. יהא אשר יהא, עליה להציל את עצמה, את תינוקה. אין זמן, אם בעלה חי הוא ימצא אותה ואם נהרג, כפי שראו עיניה, בין כה וכה אין לאל ידה להושיע. רק למהר, לרוץ, כול עוד נשמתה באפה, כול עוד רוחה בה.

בשארית כוחותיה, כך היתה רייזלה מספרת ליוז'י את סיפור תלאותיה בהמשכים, היא דילגה מעל גופות הפצועים וגוויות ההרוגים, רצה בין רחובות וסמטאות עד שהגיעה בשארית כוחותיה לביתה. אדלה וחיימקה אספו אותה לביתם עם תינוקה, נסערים ונרגשים חיבקו את בנו של מוטלה, מוטלה עליו השלום שאין ספק שנהרג, רייזלה הרי ראתה אותו שוכב ללא נוע, לא, מסוכן מדי לצאת לחפשו, ההפצצות אינן מרפות, האפשרות היחידה שנותרה על מנת לשרוד, היתה להסתתר.

כמה זמן הסתתרה רייזלה בביתם של אדלה וחיימקה ומה עלה בכלל בגורלם, וכיצד הדברים מתיישבים עם עובדת היותם יהודים תחת שלטון הנאצים; כיצד הם יכלו לשרוד באותה עיירה בלז'ץ, שאחרי המלחמה נודעה לשמצה? בחזיונותיו הכאובים ראה יוז'י את תקופת המלחמה של אמו כפצע פתוח שלא רצה לחטט בו יתר על המידה, כדי לא להכאיב לה. הגרסאות הסותרות ובלבול המאורעות כפי שסופרו לו מפי אמו בקצרה ובמשורה, לא כול כך הפריעו לו. יוז'י העדיף להיעזר בדמיונו כדי להכניס סדר באירועים שקרו לו בתקופת ינקותו, והוא ארג ותפר לעצמו את הגרסה שהיתה רצויה ומתאימה לו. עד שפרצה לתודעתו האמת, שהגיעה אליו בהיותו בגיל מבוגר למדי, טילטלה את נפשו ופרמה בתער חד את האריג הדק שארג וטווה, שכיסה במשך שנים רבות את מערומי האמת שנחשפה.

גרסת תולדות ראשית חייו של יוז'י כפי שאימץ אותה וכפי שאהב לספרה לכול בר־שיח מזדמן היתה, שאביו נהרג ביום שבו הוא נולד ושהוא ואמו ניצלו מההפצצה והסתתרו במרתף של בית במשך כול שנות המלחמה.

זאת היתה האמת המתוקה, שעם כול הסיוט שהיה נעוץ בבסיסה תוך התעלמות מהמופרכות שבה, יש בה מימד של הרפתקה שאפשר להתגאות בה. יוז'י אהב את סיפור לידתו ומות אביו במלחמה, ויותר הוא לא חקר לדעת.

זאת היתה הגרסה שרייזלה טפטפה לאוזניו של בנה במהלך שנות גדילתו, לנוחיותו וכדי לסבר את אוזנו, על מנת לא לגלות לו את האמת האחרת, את הסיפור שמאחרי הסיפור על קורותיה, שהיה שונה כתהום פעורה, שעדיף היה בעיניה להסתירו בנבכי מוחה ובחביונות לבה, אטום וסגור על מנעול ובריח בפני בנה ומאוחר יותר בפני כול בני משפחתה. עד שהמנעול נשבר.