בראש של ברונו שולץ
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
בראש של ברונו שולץ
מכר
מאות
עותקים
בראש של ברונו שולץ
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

בראש של ברונו שולץ

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

מקסים מילר, יליד פראג, 1960 למשפחה יהודית, הוא אחד הקולות החשובים בספרות הגרמנית העכשווית, סופר מעורר מחלוקות הידוע כמבקר עוקצני שלא חוסך בלשונו. כותב רומנים, סיפורים קצרים וטורי עיתונות. כמו כן הוא זמר־כותב ודמות טלוויזיונית מפורסמת. מאז 1970 חי בגרמניה. ספריו תורגמו ל־16 שפות. בשנת 2012 זכה בפרס וירט לספרות.

תקציר

בחמש נובלות שנונות ומרירות הסופר מקסים בילר, ״הילד הרע״ של הספרות הגרמנית, משרטט את עולמם של יהודים הלכודים בעל כורחם ברשת ההיסטוריה: בן לקאפו לשעבר מנסה להיפטר מן התמונות שגזל אביו ערב מלחמת העולם השנייה; חוקר אמנות יהודי נוסע לברלין להלוויית בתו; נער גרמני מתמודד עם מות אחיו הבכור במלחמת יום הכיפורים; סופר יהודי־אמריקני עוסק בשואה בפרובוקטיביות כפייתית; והסופר ברונו שולץ כותב מכתב לבן זמנו הנערץ תומס מאן ומספר לו על מעלליו הפרועים של אדם המתחזה לו.
הנובלה הראשונה, שעל שמה נקרא הקובץ כולו, היא בגדר מחווה לסופר ולצייר היהודי בן פולין, שנרצח בירייה מאקדחו של קצין נאצי בגטו דרוהוביץ׳ בשנת 1942 .אולם הנובלה ״בראש של ברונו שולץ״ אינה מחווה בלבד, היא גם קפסולה שטומנת בחובה את הנושא המעסיק את בילר יותר מכול: יחסי התלות בין התרבות היהודית, המנודה, ובין זו הגרמנית, יחסי אהבה-שנאה הדדיים המועדים תמיד לפורענות.
בקולמוס מושחז ובלתי מתפשר שב מקסים בילר לנעוץ את אצבעו בפצעים מדממים. זהו ספרו השני היוצא לאור בעם עובד: קדם לו הרומן "אסרה" (2015).

פרק ראשון

בראש של ברונו שולץ
 
״ברוך משנה הבריות.״
ש״י עגנון, והיה העקוב למישור
 
״לכבוד אדוני המכובד והנערץ, אדון תומס מאן היקר,״ כך כתב במחברתו ביום סתיו חמים להפליא בחודש נובמבר 1938 איש קטן, רזה ורציני. הוא כתב לאט ובזהירות — ומיד שב ומחק את המשפט. אז התרומם מן הכיסא המסתובב, כיסא נמוך מדי וחורקני במקצת שעליו ישב מאז שעות אחר הצהריים המוקדמות ליד אותה מכתבה שנלקחה מחדר העבודה הישן של אביו והייתה גם היא נמוכה מדי, מתח את זרועותיו כמה פעמים למעלה ולצדדים כמו בהתעמלות הבוקר, ונשא את מבטו לשתיים או שלוש דקות אל החלון הגבוה הצר והמזוהם שמבעדו הופיעו שוב ושוב נעליים ורגליים, חודי מטריות ושולי בגדיהם של העוברים ושבים ברחוב פְלוֹריאַנְסקָה. אחר כך חזר והתיישב, והתחיל שוב.
״אדוני הנכבד!״ כתב. ״ברור לי שמדי יום ביומו מגיעים לידיך מכתבים רבים ושאתה בוודאי מבלה זמן רב יותר במענה להם מאשר בכתיבת הרומנים הנהדרים שלך, ששמם יצא למרחוק. אני מתאר לי במה זה כרוך! אני עצמי מחויב, במשך 36 שעות בשבוע, ללמד את הנערים שלי רישום, אלה נערים יקרים אך חסרי כישרון לחלוטין, ובסוף היום, כאשר אני יוצא עייף מהגימנסיה היִגיילונית שאני מלמד בה —״ הוא הפסיק, חזר ונעמד, ובתוך כך נתקלה ברכו השמאלית במכתבה. אבל במקום לעשות מה שהיה עושה כל אדם אחר, כלומר לשפשף את הברך הפגועה או לקפץ בחדר המרתף הקטן ולקלל חרישית, תפס בראשו בשתי ידיו — זה היה ראש גדול מאוד, משולש כמעט ויפה תואר, שבמבט מרחוק הזכיר את העפיפונים שהעיפו תלמידיו במחצבת קוֹשְמַרסקוֹ ברוחות החזקות של ראשית ספטמבר — ומיד הרפה ממנו בתנועה חדה, כאילו כך יוכל לחלץ מתוכו את מחשבותיו. הוא הצליח בזה, כרגיל, וכבר חזר לשבת אל המכתבה וכתב מהר ובלי לחשוב בעמוד חדש וריק: ״ד״ר תומס מאן היקר! אף על פי שאין בינינו היכרות אישית, עליי להביא לידיעתך כי לפני שלושה שבועות הגיע לעירנו גרמני שטוען כי הוא אתה. ומאחר שאני, כמו כולנו בדְרוֹהוֹבּיץ', מכיר אותך אך ורק מתצלומים בעיתונים, איני יכול לומר בביטחון מלא שהוא אינו אתה, אבל הסיפורים שהוא מספר — וכן בגדיו המרופטים וריח הגוף החזק האופף אותו — די בהם לעורר חשד.״
ובכן, טוב ויפה, זו התחלה טובה, חשב בסיפוק האיש הקטן והרציני במרתף שברחוב פלוריאנסקה, ותחב את העיפרון — היה זה עיפרון HB מתוצרת קוֹהינוֹר, שבמקרה הצורך יכול לשמש גם לרישום — לכיס הפנימי של המקטורן הבלגי העבה שלבש בכל ימות השנה. אחר סגר בחבטה את המחברת השחורה שתווית ריקה על כריכתה וליטף את פניו כאילו לא היו פניו שלו. לראשונה באותו יום, ובעצם לראשונה זה חודשים רבים, אולי אפילו שנים, לא הרגיש כאילו עוד רגע קל יֵצאו מן הקירות שסביבו לטאות שחורות גדולות ונחשים ירוקים כנפט, שעיניהם פוזלות ועל פניהם חיוך זדוני, ושלא כדרכו לא שמע כל כמה דקות קולות חבטה ומשק כנפיים ענקיות של אַרְכֵאוֹפְּטֵריקס ולא פחד שבעוד רגע, בעוד רגע ממש, יקרה דבר־מה איום ונורא. כשעמד על כך, מיד נתקף בהלה, כי אולי אין זה אלא פח שטמן לו הגורל.
משחר זיכרונו של ברונו — זה היה שמו של האיש בעל פני העפיפון — הוא התעורר בכל בוקר בתחושת חרדה. יחדיו הלכו הוא והחרדה לאכול ארוחת בוקר בבית התה של ליסוֹבְסקי, אחר כך ליוותה אותו החרדה אל הגימנסיה והביטה מעבר לכתפו בזמן שהנערים השפופים הניחו לפניו את רישומי החיות הכושלים שלהם ואת יציקות הגבס של ראשיהם הקטנים והחמודים, המכוסות בטביעות אצבע שחורות. החרדה הייתה אתו כששוחח עם מורים אחרים בהפסקה — לרוב דיברו על מעשי השחצנות והעבריינות הנקלים של הנערים או על הצגה חדשה בתאטרון קמינסקי בוורשה, וכמעט לא הזכירו את כל הרעש שהגרמנים עושים בזמן האחרון — והיא לא הניחה לו גם כשהלנה יָקוּבּוֹביץ', המורה הצעירה להתעמלות ולפילוסופיה, שאלה אותו איך מתקדם הרומן החדש שלו, שלדבריה כל מי שמבין משהו בספרות בפולין כבר מחכה לו בקוצר רוח ובהתרגשות הולכים וגוברים. ורק כשהלנה יקובוביץ' — אישה קטנה ואתלטית, שפניה שעירים כפני שימפנזה נבונה — הניחה את ידה על זרועו ולחצה, נעלמה החרדה. אך ברגע שהרפתה הלנה מאחיזתה, שבה החרדה והופיעה, וכך נאלץ לקחת אותה עמו אל הדירה האפלולית הגדולה שברחוב סְטרי, ולשמחתו היא לא עקבה אחריו עד לחדרי הבנות שם. אך ברגע שיצא החוצה, שבה והתיישבה בבטנו — כן, זה היה המקום החביב עליה בלי שום ספק, מין גוש גדול, חמים ואפור שמסתובב ומרעיש ללא הרף — והוא נשא אותה בחזרה הביתה. וגם אחרי ארוחת ערב קצרה ורפרוף מהיר בעיתונים טִיגוֹדנִיק אִילוּסטרוּבאני ונוֹיֶה פְרָיֶה פְּרֵסֶה, כאשר התיישב לבסוף אל המכתבה הישנה של אביו, לא משה ממנו החרדה; לא בזמן שכתב, לא בזמן שצייר, לא בזמן שחשב, כמו תמיד בשעת העבודה, על גופו המצטמק והגוסס של אבא או על ניד ראשם המבולבל של החיילים הרוסים ששרפו בטעות את ביתם שבכיכר השוק בשנה השנייה למלחמה. וכשהתעייפה החרדה ורצתה לחמוק החוצה, הוא מיהר לדמיין לעצמו שהוא, ולא גיסו החולה אנושות יאנקל, הוא שנאלץ לחתוך לעצמו את הגרון בתער בבוקר קיץ קריר אחד — וכבר התחיל הגוש האפור לקדוח חור עמוק יותר בבטנו. רק כשישן הניחה לו החרדה, והוא נעזב לנפשו באמת. אז היה חולם על ציריך, פריז וניו יורק, ששם יש מאות ואלפי גברים ונשים פורקי עול ועדיני נפש כמוהו, שמסתובבים בבתי קפה, בגנים ובספריות, מחייכים ומנופפים לשלום ומעודדים זה את זה בהנהון רפה ואילם.
״פרופסור שולץ,״ שמע פתאום ברונו קול של נער קורא מבחוץ, קול עמוק אך עדיין לא יציב וקרקרני. ״לא היית בבית הספר היום! אתה תקבל נזיפה!״ הנער צחק, ואתו צחקו עוד שני נערים. הוא דפק על החלון הגבוה במקל, אלא שהמקל לא היה מקל דווקא, אלא מקור של ציפור, והדפיקות, שבתחילה נשמעו כשריטות קלושות, הלכו והתחזקו. ברונו החליק מהכיסא אל הרצפה שמאחורי המכתבה ושוב תפס את ראשו במרפקים כפופים כמעט לגמרי וכיסה בידיו הקטנות את האוזניים הגדולות, וכשהציץ למעלה אל החלון, מעבר לקצה המכתבה, ראה כמה מקורים קטנים מנקרים ומכים בזכוכית המלוכלכת. מיד שב והחליק מטה, כיסה על אוזניו במשנה כוח ונסחף ברחש גלי הים שהתנפצו מעלה־מטה והתפשטו ממרכז ראשו אל העולם כולו.

מקסים מילר, יליד פראג, 1960 למשפחה יהודית, הוא אחד הקולות החשובים בספרות הגרמנית העכשווית, סופר מעורר מחלוקות הידוע כמבקר עוקצני שלא חוסך בלשונו. כותב רומנים, סיפורים קצרים וטורי עיתונות. כמו כן הוא זמר־כותב ודמות טלוויזיונית מפורסמת. מאז 1970 חי בגרמניה. ספריו תורגמו ל־16 שפות. בשנת 2012 זכה בפרס וירט לספרות.

סקירות וביקורות

שואה שלנו קובץ הסיפורים של מקסים בילר מציע סאטירה חדה ומוצלחת על הקיום היהודי חידה: מה משותף לחמשת סיפורי הקובץ הבא? בראשון מופיעה דמותו של ברונו שולץ, הסופר היהודי שנרצח בשואה, ונרמזת משיכתו למיניות מזוכיסטית. בשני מופיע יהודי שגזל כספי ניצולי שואה זקנים. בסיפור השלישי פרופסור יהודי לאמנות מוזמן ללוויית בתו שלא הכיר כי אמה (הלא יהודייה) סברה שהוא אנוכי מכדי לגדל ילדים ונראה שצדקה בכך. ברביעי נער יהודי-גרמני מייחל לצפות בסרט ארוטי בטלוויזיה, כשהדוד הישראלי שלו פורץ לפתע לסלון החשוך כדי לספר לו על חשיבותה של ישראל. ובסיפור החמישי סופר יהודי-אמריקאי, שכותב על השואה, מתמקד בסיפורו של ניצול שהסתתר בארון הבגדים של אחותו ובזמן שהנאצים אסרו את משפחתו התחרמן מפרטי הלבוש הנשיים שמצא שם.

התשובה היא לא "שנאה עצמית יהודית". התשובה היא רתיעה ישרה ונכונה מראיית היהודים כמלאכי עליון רק בגלל היותם קורבנות. "אין דבר מגוחך יותר מקיטש יהודי", כתב בילר בצדק גמור בספרו הקודם שתורגם לעברית, 'אסרה', והקובץ הנוכחי מיישם את האמירה הזו ביתר חריפות. בילר - פובליציסט וסופר גרמני ופרובוקטור ידוע, יליד ‭ - 1960‬ הוא סאטיריקן יהודי מוצלח. למרות עברם הקורבני, היהודים אצלו אינם חדלים להיות בני אדם, על שלל חולשותיהם וטוב שמזכירים לנו את זה מדי פעם.

אבל 'בראש של ברונו שולץ' הוא קובץ סיפורים טוב לא רק בשל הגישה העקרונית של בילר ליהודים כמותו. הסיפורים בקובץ יוצרים רושם של אורגניזמים, של משהו חי, ולכן הם יכולים להפתיע בתפניותיהם, ומצד שני בנויים בקוהרנטיות ובתבונה. בסיפור הראשון, למשל, כותב ברונו שולץ ב-‭1938‬ מכתב לתומס מאן, ומספר לו שבעירו, דרוהוביץ', הופיע מתחזה של מאן, שמפיו ניתן לשמוע רמזים נוראים על עתידם של יהודי העיר (שולץ נרצח בדרוהוביץ' בידי קצין נאצי ב-‭.(1942‬ הסיפור מבנה בחוכמה את היחסים הלא סימטריים בין היהודי הפרובינציאלי שולץ למלך הספרות הגרמנית מאן; בין חייו הבלתי סדירים של הזעיר-בורגני שולץ לבורגנות מיושבת הדעת של מאן; בין המשיכה של שולץ לפנטזיה לבין הריאליסט הגדול זוכה הנובל. הכפיל של מאן, שהופיע כביכול בדרוהוביץ', עבר איזה "ייהוד" בבואו לעיר, שמסביר את הופעתו המרופטת ואת נטייתו לטירוף ("עיניך הרואות, אדון תומס מאן הנכבד, חשב ברונו, אותו כפיל שלך אינו האדם היחיד בדרוהוביץ' שנסתתרה בינתו").

סיפורים אחרים בקובץ מצטיינים בסופים. הסיפור על הדוד מישראל, למשל, מסתיים בפאנץ' חזק ביותר (שלא אחשוף, כמובן), שמעבר לתרומתו לסיפור עצמו מאיר באור גדול פנטזיה יהודית שהתבטאה, למשל, במטס חיל האוויר הישראלי מעל אושוויץ: הפנטזיה על כך שאילו ישראל הייתה קיימת כבר בתחילת שנות ה-‭,40‬ היא הייתה יכולה כביכול לוורמאכט האדיר.

ההומור של בילר לרוב סאטירי - כלומר, בעל תכלית ביקורתית - ולעיתים הוא חומצי ושחור. הסיפור על הסופר היהודי המצליח, למשל, מסופר מנקודת המבט של המתרגם שלו, שאמו הגרמנייה רדופת האשמה קראה לו אפרים, למרות היותו ארי למהדרין. אפרים זה נוטר טינה לסופר היהודי על שגזל ממנו את אהובתו, מבקרת ספרות. האשמה הגרמנית כלפי היהודים הייתה לו לרועץ באהבתו, חושב אפרים. אותה אשמה מניעה גם את הסיפור על בנו של היהודי שגזל כספי ניצולים, עבריין בעצמו אך בעל נטייה אמנותית, שחולם לביים סרט בסגנון 'הסנדק' על משפחת פשע יהודית בגרמניה (בהתבסס על משפחתו שלו). אלא שמפיקים גרמנים לא מסוגלים לחשוב על סרט כזה, שבו היהודים מוצגים כפושעים. לכן מחליט הקולנוען בפוטנציה "להעביר את התסריט לשכתוב לאי-אלו תסריטאים גרמנים. הוא קיווה שאצלם היהודים לא יצטיירו רע כל כך כמו אצלו. אבל מה לו ולתסריטים שבהם עבריינים יהודים מדברים על שיילוק ועל 'היהודי זיס', או שאחרי כל ירייה שירו הם מקיאים את נשמתם דקות ארוכות מרוב נקיפות מצפון?"

בילר הוא סאטיריקן במסורת של פיליפ רות המוקדם (שבאחד מספריו מפנטז שאנה פרנק ניצלה והוא נישא לה, וכך זוכה למחילה ממשפחתו על התקפותיו על החברה היהודית). הוא לא מתחרה עדיין ביכולותיו של רות - לפחות על פי שני ספריו שקראתי - אבל הוא סופר מוצלח שפועל במציאות ובשפה טעונות יותר מאלה שבהן פעל רות.

עוד 3 סאטירות על יהודים:
גולד שווה זהב > ג'וזף הלר
מה זה פינקלר > הווארד ג'ייקובסון
מה מעיק על פורטנוי > פיליפ רות

בתמונה: מתוך 'קולקציית יודאיקה' של זויה צ'רקסקי,‭ 2004 ‬
אריק גלסנר 7 לילות 28/07/2017 לקריאת הסקירה המלאה >
"ישראלים שגרים בברלין זה קצת סוטה בעיניי, כמו פורנו נאצי" איתי משיח ידיעות אחרונות 22/08/2017 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

סקירות וביקורות

שואה שלנו קובץ הסיפורים של מקסים בילר מציע סאטירה חדה ומוצלחת על הקיום היהודי חידה: מה משותף לחמשת סיפורי הקובץ הבא? בראשון מופיעה דמותו של ברונו שולץ, הסופר היהודי שנרצח בשואה, ונרמזת משיכתו למיניות מזוכיסטית. בשני מופיע יהודי שגזל כספי ניצולי שואה זקנים. בסיפור השלישי פרופסור יהודי לאמנות מוזמן ללוויית בתו שלא הכיר כי אמה (הלא יהודייה) סברה שהוא אנוכי מכדי לגדל ילדים ונראה שצדקה בכך. ברביעי נער יהודי-גרמני מייחל לצפות בסרט ארוטי בטלוויזיה, כשהדוד הישראלי שלו פורץ לפתע לסלון החשוך כדי לספר לו על חשיבותה של ישראל. ובסיפור החמישי סופר יהודי-אמריקאי, שכותב על השואה, מתמקד בסיפורו של ניצול שהסתתר בארון הבגדים של אחותו ובזמן שהנאצים אסרו את משפחתו התחרמן מפרטי הלבוש הנשיים שמצא שם.

התשובה היא לא "שנאה עצמית יהודית". התשובה היא רתיעה ישרה ונכונה מראיית היהודים כמלאכי עליון רק בגלל היותם קורבנות. "אין דבר מגוחך יותר מקיטש יהודי", כתב בילר בצדק גמור בספרו הקודם שתורגם לעברית, 'אסרה', והקובץ הנוכחי מיישם את האמירה הזו ביתר חריפות. בילר - פובליציסט וסופר גרמני ופרובוקטור ידוע, יליד ‭ - 1960‬ הוא סאטיריקן יהודי מוצלח. למרות עברם הקורבני, היהודים אצלו אינם חדלים להיות בני אדם, על שלל חולשותיהם וטוב שמזכירים לנו את זה מדי פעם.

אבל 'בראש של ברונו שולץ' הוא קובץ סיפורים טוב לא רק בשל הגישה העקרונית של בילר ליהודים כמותו. הסיפורים בקובץ יוצרים רושם של אורגניזמים, של משהו חי, ולכן הם יכולים להפתיע בתפניותיהם, ומצד שני בנויים בקוהרנטיות ובתבונה. בסיפור הראשון, למשל, כותב ברונו שולץ ב-‭1938‬ מכתב לתומס מאן, ומספר לו שבעירו, דרוהוביץ', הופיע מתחזה של מאן, שמפיו ניתן לשמוע רמזים נוראים על עתידם של יהודי העיר (שולץ נרצח בדרוהוביץ' בידי קצין נאצי ב-‭.(1942‬ הסיפור מבנה בחוכמה את היחסים הלא סימטריים בין היהודי הפרובינציאלי שולץ למלך הספרות הגרמנית מאן; בין חייו הבלתי סדירים של הזעיר-בורגני שולץ לבורגנות מיושבת הדעת של מאן; בין המשיכה של שולץ לפנטזיה לבין הריאליסט הגדול זוכה הנובל. הכפיל של מאן, שהופיע כביכול בדרוהוביץ', עבר איזה "ייהוד" בבואו לעיר, שמסביר את הופעתו המרופטת ואת נטייתו לטירוף ("עיניך הרואות, אדון תומס מאן הנכבד, חשב ברונו, אותו כפיל שלך אינו האדם היחיד בדרוהוביץ' שנסתתרה בינתו").

סיפורים אחרים בקובץ מצטיינים בסופים. הסיפור על הדוד מישראל, למשל, מסתיים בפאנץ' חזק ביותר (שלא אחשוף, כמובן), שמעבר לתרומתו לסיפור עצמו מאיר באור גדול פנטזיה יהודית שהתבטאה, למשל, במטס חיל האוויר הישראלי מעל אושוויץ: הפנטזיה על כך שאילו ישראל הייתה קיימת כבר בתחילת שנות ה-‭,40‬ היא הייתה יכולה כביכול לוורמאכט האדיר.

ההומור של בילר לרוב סאטירי - כלומר, בעל תכלית ביקורתית - ולעיתים הוא חומצי ושחור. הסיפור על הסופר היהודי המצליח, למשל, מסופר מנקודת המבט של המתרגם שלו, שאמו הגרמנייה רדופת האשמה קראה לו אפרים, למרות היותו ארי למהדרין. אפרים זה נוטר טינה לסופר היהודי על שגזל ממנו את אהובתו, מבקרת ספרות. האשמה הגרמנית כלפי היהודים הייתה לו לרועץ באהבתו, חושב אפרים. אותה אשמה מניעה גם את הסיפור על בנו של היהודי שגזל כספי ניצולים, עבריין בעצמו אך בעל נטייה אמנותית, שחולם לביים סרט בסגנון 'הסנדק' על משפחת פשע יהודית בגרמניה (בהתבסס על משפחתו שלו). אלא שמפיקים גרמנים לא מסוגלים לחשוב על סרט כזה, שבו היהודים מוצגים כפושעים. לכן מחליט הקולנוען בפוטנציה "להעביר את התסריט לשכתוב לאי-אלו תסריטאים גרמנים. הוא קיווה שאצלם היהודים לא יצטיירו רע כל כך כמו אצלו. אבל מה לו ולתסריטים שבהם עבריינים יהודים מדברים על שיילוק ועל 'היהודי זיס', או שאחרי כל ירייה שירו הם מקיאים את נשמתם דקות ארוכות מרוב נקיפות מצפון?"

בילר הוא סאטיריקן במסורת של פיליפ רות המוקדם (שבאחד מספריו מפנטז שאנה פרנק ניצלה והוא נישא לה, וכך זוכה למחילה ממשפחתו על התקפותיו על החברה היהודית). הוא לא מתחרה עדיין ביכולותיו של רות - לפחות על פי שני ספריו שקראתי - אבל הוא סופר מוצלח שפועל במציאות ובשפה טעונות יותר מאלה שבהן פעל רות.

עוד 3 סאטירות על יהודים:
גולד שווה זהב > ג'וזף הלר
מה זה פינקלר > הווארד ג'ייקובסון
מה מעיק על פורטנוי > פיליפ רות

בתמונה: מתוך 'קולקציית יודאיקה' של זויה צ'רקסקי,‭ 2004 ‬
אריק גלסנר 7 לילות 28/07/2017 לקריאת הסקירה המלאה >
"ישראלים שגרים בברלין זה קצת סוטה בעיניי, כמו פורנו נאצי" איתי משיח ידיעות אחרונות 22/08/2017 לקריאת הסקירה המלאה >
בראש של ברונו שולץ מקסים בילר
בראש של ברונו שולץ
 
״ברוך משנה הבריות.״
ש״י עגנון, והיה העקוב למישור
 
״לכבוד אדוני המכובד והנערץ, אדון תומס מאן היקר,״ כך כתב במחברתו ביום סתיו חמים להפליא בחודש נובמבר 1938 איש קטן, רזה ורציני. הוא כתב לאט ובזהירות — ומיד שב ומחק את המשפט. אז התרומם מן הכיסא המסתובב, כיסא נמוך מדי וחורקני במקצת שעליו ישב מאז שעות אחר הצהריים המוקדמות ליד אותה מכתבה שנלקחה מחדר העבודה הישן של אביו והייתה גם היא נמוכה מדי, מתח את זרועותיו כמה פעמים למעלה ולצדדים כמו בהתעמלות הבוקר, ונשא את מבטו לשתיים או שלוש דקות אל החלון הגבוה הצר והמזוהם שמבעדו הופיעו שוב ושוב נעליים ורגליים, חודי מטריות ושולי בגדיהם של העוברים ושבים ברחוב פְלוֹריאַנְסקָה. אחר כך חזר והתיישב, והתחיל שוב.
״אדוני הנכבד!״ כתב. ״ברור לי שמדי יום ביומו מגיעים לידיך מכתבים רבים ושאתה בוודאי מבלה זמן רב יותר במענה להם מאשר בכתיבת הרומנים הנהדרים שלך, ששמם יצא למרחוק. אני מתאר לי במה זה כרוך! אני עצמי מחויב, במשך 36 שעות בשבוע, ללמד את הנערים שלי רישום, אלה נערים יקרים אך חסרי כישרון לחלוטין, ובסוף היום, כאשר אני יוצא עייף מהגימנסיה היִגיילונית שאני מלמד בה —״ הוא הפסיק, חזר ונעמד, ובתוך כך נתקלה ברכו השמאלית במכתבה. אבל במקום לעשות מה שהיה עושה כל אדם אחר, כלומר לשפשף את הברך הפגועה או לקפץ בחדר המרתף הקטן ולקלל חרישית, תפס בראשו בשתי ידיו — זה היה ראש גדול מאוד, משולש כמעט ויפה תואר, שבמבט מרחוק הזכיר את העפיפונים שהעיפו תלמידיו במחצבת קוֹשְמַרסקוֹ ברוחות החזקות של ראשית ספטמבר — ומיד הרפה ממנו בתנועה חדה, כאילו כך יוכל לחלץ מתוכו את מחשבותיו. הוא הצליח בזה, כרגיל, וכבר חזר לשבת אל המכתבה וכתב מהר ובלי לחשוב בעמוד חדש וריק: ״ד״ר תומס מאן היקר! אף על פי שאין בינינו היכרות אישית, עליי להביא לידיעתך כי לפני שלושה שבועות הגיע לעירנו גרמני שטוען כי הוא אתה. ומאחר שאני, כמו כולנו בדְרוֹהוֹבּיץ', מכיר אותך אך ורק מתצלומים בעיתונים, איני יכול לומר בביטחון מלא שהוא אינו אתה, אבל הסיפורים שהוא מספר — וכן בגדיו המרופטים וריח הגוף החזק האופף אותו — די בהם לעורר חשד.״
ובכן, טוב ויפה, זו התחלה טובה, חשב בסיפוק האיש הקטן והרציני במרתף שברחוב פלוריאנסקה, ותחב את העיפרון — היה זה עיפרון HB מתוצרת קוֹהינוֹר, שבמקרה הצורך יכול לשמש גם לרישום — לכיס הפנימי של המקטורן הבלגי העבה שלבש בכל ימות השנה. אחר סגר בחבטה את המחברת השחורה שתווית ריקה על כריכתה וליטף את פניו כאילו לא היו פניו שלו. לראשונה באותו יום, ובעצם לראשונה זה חודשים רבים, אולי אפילו שנים, לא הרגיש כאילו עוד רגע קל יֵצאו מן הקירות שסביבו לטאות שחורות גדולות ונחשים ירוקים כנפט, שעיניהם פוזלות ועל פניהם חיוך זדוני, ושלא כדרכו לא שמע כל כמה דקות קולות חבטה ומשק כנפיים ענקיות של אַרְכֵאוֹפְּטֵריקס ולא פחד שבעוד רגע, בעוד רגע ממש, יקרה דבר־מה איום ונורא. כשעמד על כך, מיד נתקף בהלה, כי אולי אין זה אלא פח שטמן לו הגורל.
משחר זיכרונו של ברונו — זה היה שמו של האיש בעל פני העפיפון — הוא התעורר בכל בוקר בתחושת חרדה. יחדיו הלכו הוא והחרדה לאכול ארוחת בוקר בבית התה של ליסוֹבְסקי, אחר כך ליוותה אותו החרדה אל הגימנסיה והביטה מעבר לכתפו בזמן שהנערים השפופים הניחו לפניו את רישומי החיות הכושלים שלהם ואת יציקות הגבס של ראשיהם הקטנים והחמודים, המכוסות בטביעות אצבע שחורות. החרדה הייתה אתו כששוחח עם מורים אחרים בהפסקה — לרוב דיברו על מעשי השחצנות והעבריינות הנקלים של הנערים או על הצגה חדשה בתאטרון קמינסקי בוורשה, וכמעט לא הזכירו את כל הרעש שהגרמנים עושים בזמן האחרון — והיא לא הניחה לו גם כשהלנה יָקוּבּוֹביץ', המורה הצעירה להתעמלות ולפילוסופיה, שאלה אותו איך מתקדם הרומן החדש שלו, שלדבריה כל מי שמבין משהו בספרות בפולין כבר מחכה לו בקוצר רוח ובהתרגשות הולכים וגוברים. ורק כשהלנה יקובוביץ' — אישה קטנה ואתלטית, שפניה שעירים כפני שימפנזה נבונה — הניחה את ידה על זרועו ולחצה, נעלמה החרדה. אך ברגע שהרפתה הלנה מאחיזתה, שבה החרדה והופיעה, וכך נאלץ לקחת אותה עמו אל הדירה האפלולית הגדולה שברחוב סְטרי, ולשמחתו היא לא עקבה אחריו עד לחדרי הבנות שם. אך ברגע שיצא החוצה, שבה והתיישבה בבטנו — כן, זה היה המקום החביב עליה בלי שום ספק, מין גוש גדול, חמים ואפור שמסתובב ומרעיש ללא הרף — והוא נשא אותה בחזרה הביתה. וגם אחרי ארוחת ערב קצרה ורפרוף מהיר בעיתונים טִיגוֹדנִיק אִילוּסטרוּבאני ונוֹיֶה פְרָיֶה פְּרֵסֶה, כאשר התיישב לבסוף אל המכתבה הישנה של אביו, לא משה ממנו החרדה; לא בזמן שכתב, לא בזמן שצייר, לא בזמן שחשב, כמו תמיד בשעת העבודה, על גופו המצטמק והגוסס של אבא או על ניד ראשם המבולבל של החיילים הרוסים ששרפו בטעות את ביתם שבכיכר השוק בשנה השנייה למלחמה. וכשהתעייפה החרדה ורצתה לחמוק החוצה, הוא מיהר לדמיין לעצמו שהוא, ולא גיסו החולה אנושות יאנקל, הוא שנאלץ לחתוך לעצמו את הגרון בתער בבוקר קיץ קריר אחד — וכבר התחיל הגוש האפור לקדוח חור עמוק יותר בבטנו. רק כשישן הניחה לו החרדה, והוא נעזב לנפשו באמת. אז היה חולם על ציריך, פריז וניו יורק, ששם יש מאות ואלפי גברים ונשים פורקי עול ועדיני נפש כמוהו, שמסתובבים בבתי קפה, בגנים ובספריות, מחייכים ומנופפים לשלום ומעודדים זה את זה בהנהון רפה ואילם.
״פרופסור שולץ,״ שמע פתאום ברונו קול של נער קורא מבחוץ, קול עמוק אך עדיין לא יציב וקרקרני. ״לא היית בבית הספר היום! אתה תקבל נזיפה!״ הנער צחק, ואתו צחקו עוד שני נערים. הוא דפק על החלון הגבוה במקל, אלא שהמקל לא היה מקל דווקא, אלא מקור של ציפור, והדפיקות, שבתחילה נשמעו כשריטות קלושות, הלכו והתחזקו. ברונו החליק מהכיסא אל הרצפה שמאחורי המכתבה ושוב תפס את ראשו במרפקים כפופים כמעט לגמרי וכיסה בידיו הקטנות את האוזניים הגדולות, וכשהציץ למעלה אל החלון, מעבר לקצה המכתבה, ראה כמה מקורים קטנים מנקרים ומכים בזכוכית המלוכלכת. מיד שב והחליק מטה, כיסה על אוזניו במשנה כוח ונסחף ברחש גלי הים שהתנפצו מעלה־מטה והתפשטו ממרכז ראשו אל העולם כולו.