בום שיווא
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
בום שיווא
הוספה למועדפים

בום שיווא

4 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

"יום אחד הוא אמר לי: כשאחזור לארץ וישאלו אותי מה גופל עושה בחיים, אומר לחברים שאתה הרפתקן בעולמות הרוח".
בום שיווא מגולל את סיפור חייו המופלא של גופל גירי, מראשוני הפריקים הישראלים, הסאדהו הישראלי הראשון ואחד מחלוצי אומת הריינבו במזרח התיכון.
גופל נולד ב 1954- בפריז להורים ישראלים שהעניקו לו את השם רון שני. הקריירה הדיפלומטית של אביו ואהבת המסעות של אמו, שניהם ישראלים יוצאי עירק, הרגילו אותו מגיל צעיר לנדודים בין אנשים, ארצות ויבשות.
הוא החל את מסעו האישי במהפכת הסטודנטים בפריז במאי 1968 ומשם למרכזי הפריקים באירופה של שנות השבעים המוקדמות, מערב ברלין, כריסטיאניה, סטונהנג׳. ב 1975, לאחר מסע טרמפים יבשתי דרך יוון, טורקיה, איראן ופקיסטן הוא הצליח להגיע להודו.
בזכות מראהו הכהה והשפה ההינדית שלמד לדבר ולקרוא, הוא התקבל ונטמע בקרב הסאדהואים חברי מסדר שיווא, והוענק לו השם ההודי גופל גירי, שאותו הוא נושא עד היום. במשך שנים רבות נדד גופל ברחבי התת–יבשת בשני מסלולים חופפים, לעתים מצטלבים, הן כתייר פריק מערבי, והן כסאדהו חבר מסדר שיווא. מסעותיו מתפתלים בין שדות קנביס שבהם מיוצר הקרים, הצ׳ארס האיכותי ביותר בהודו, אשרמים נידחים, קומונות של פריקים, אתרי עלייה לרגל מקודשים ופסטיבלי קומבה מלה שמשתתפים בהם מאות אלפי עולי רגל. הרפתקאותיו בדרך מפגישות אותו עם סאדהואים וגורואים, עם פריקים ונשים, עם שוטרים וגנבים.
 
בין מסע אחד בהודו למשנהו, סלל גופל דרך נוספת, חדשה, בישראל. יחד עם פריקים ישראלים אחרים, הוא מייסד את אומת הפריקים המקומית: הם גרים בקומונות, נודדים ברחבי הארץ, מארגנים פסטיבלי מוזיקה על מנת להפיץ את בשורת השלום והאהבה. סיפורו האישי של גופל גירי הוא לא רק עדות נדירה מכלי ראשון על אודות אורחות החיים של הסאדהואים בהודו ומסורותיהם הלא מוכרות אלא גם פיסת היסטוריה המגוללת את אחד הפרקים המרתקים בתרבות הפופולרית במערב ובארץ.
 
"גופל אינו מקשט את סיפוריו במילים יפות ודימויים. הוא מספר כמו היה הקורא ישוב אצלו בדוני, או בטיפי או בחדרון בראש פינה... סיפור חייו של גופל עמוס בתחושות עומק של הנווד המתבונן בחיים דרך עיני הרוח". ד"ר אופירה גמליאל
 
"זהו ספר סוחף, מרתק ומיוחד במינו שנכתב בגוף ראשון, אשר משתף את הקורא במסעו של המחבר, הן במסע הפיזי ברחבי הודו והן במסע הרוחני הפנימי. מומלץ!"
ד"ר איתמר תאודור, חוקר הינדואיזם ומרצה על דתות אסייתיות

פרק ראשון

חלק ראשון 
1968-1978
 
 
1
נולדתי ב—20 בדצמבר 1954 בצרפת, להורי אלי וקלרה. אבי היה דיפלומט ואנחנו נדדנו איתו מארץ לארץ. חזרנו לישראל מצרפת לאחר הולדת אחותי עירית, ב—1956, ושנתיים לאחר מכן נסענו שוב, הפעם לשלוש שנים, לשווייץ, שבה נולד אחי אילון. חזרנו לארץ כשהייתי בן שש ומשהו, וכשמלאו לי עשר נסענו בשליחות לאתיופיה.
טיילנו הרבה. אמי אהבה מסעות, ובכל חופשת בית ספר ארגנה לנו טיולים משפחתיים. אגם לוּנגָנוֹ היה אחד היעדים הקבועים ־ אגם טרופי מוקף קופים, שורץ תנינים ודגים ענקיים שהייתי דג עם אבי. גרנו במחנה על שפת האגם במשך כמה ימים, לפעמים לבדנו ולפעמים בחברת משפחות נוספות. אהבתי את המסעות האלה, ובכל פעם שאמי רצתה לטפס על הר או לטייל ביער הייתי מצטרף אליה. אבי, אחותי ואחי נשארו על פי רוב במחנה או ברכב. כשיום אחד הודיעה לי אמי שהיא יוצאת למסע ג'יפים למבוגרים בלבד, נעלבתי. אנחנו, הילדים, נשארנו בבית עם
אבא.
ערכנו גם טיולי ספארי משפחתיים בקניה, באוגנדה ובטנגנייקה, מסע שארך חודשיים. זה לא היה טיול מאורגן, כמובן. אני זוכר את עצמי מבריח ג'ירפות בסוואנה כדי שאבי יוכל לצלם אותן במרוצתן. ראינו שם גם אריות, קרנפים, צבאים, זברות, פילים וקופים.
בתחילת אחד המסעות האלה אמי הלכה לקנות משהו באיזו עיירה קטנה וננשכה על ידי כלב. אבי רצה שנחזור הביתה כדי שתקבל טיפול נגד כלבת, אך היא סירבה. המשכנו במסע. ידעתי שלכלבת לוקח שבועיים עד חודש להתפרץ, ומדי יום הסתכלתי על אמי בחשש שמא… אבל החודש חלף ודבר לא קרה.
חזרנו לארץ כשהייתי בכיתה ז'. הייתי תלמיד מצטיין, ולקראת סוף כתה ח' הייתי צריך להכריע בין פנימייה צבאית, פנימייה למחוננים או מלגת הצטיינות לגימנסיה הרצליה. ואז הודיעו לנו ההורים שאנחנו חוזרים לצרפת לארבע שנים נוספות.
2
הגענו לפריז ב—1968. עירית ואילון נשלחו לבתי ספר צרפתיים ואני למדתי בתיכון הישראלי. בכיתה י' התחלתי לגדל שיער, מה שגרם למריבה קטנה עם הורי. בכיתה י״א התחלתי להבין שקורים דברים מעניינים ברחובות פריז. מרד הסטודנטים היה בעיצומו והפריקים משכו את לבי יותר ויותר. מאחר שלא היו די מורים בתיכון הישראלי, לימדו אותנו גם כמה סטודנטים, שהתחילו לפקוח את עיני למתרחש. המורה לאנגלית סיפרה לנו על ילד שגדל בחווה. הוריו רצו שיהיה רופא וכדי לרצות אותם הלך ללמוד רפואה. שנים לאחר מכן נסע לחופשה עם אשתו וילדיו לחוות הוריו העזובה, ושם התברר לו שכל חייו רצה בעצם לחיות ולעבוד בחווה, לא להיות רופא. גם הורי רצו שהילד המוצלח שלהם יהיה רופא, אבל אני התחלתי להבין שאני רוצה להיות היפי.
בהשפעת חבר בשם יורם התחלתי לקרוא ספרות טובה ־ הרמן הסה, אלדוס הקסלי וסארטר, ולהקשיב למוזיקת רוק ־ פינק פלויד, סגול כהה, הדלתות, האבנים המתגלגלות, בוב דילן, קרוסבי סטיל נאש ויאנג, ועוד. כשקיבלנו רשות וכסף מההורים יורם ואני הלכנו למופעי רוק. קניתי גיטרה והתחלתי לנגן כמה אקורדים פשוטים ולשיר שירים של בוב דילן.
המורה לפיזיקה הודיע לנו שאם נלמד ברצינות הוא יעביר לנו את החומר לבגרות בחצי הזמן, ובשאר הזמן נשוחח על ענייני אקטואליה ועל העולם החדש שנפתח בעקבות מרד הסטודנטים. יום אחד תפס אותי המורה קורא ספר מתחת לשולחן בשעת השיעור. זה היה ״סידהרתא״ של הרמן הסה. המורה לקח ממני את הספר, הביט בו, החזיר לי אותו ואמר, ״ספר טוב. אני מבין שאתה לא יכול להפסיק לקרוא ואני מצטער שהפרעתי לך באמצע הקריאה, אבל תתאזר בסבלנות ותמשיך לקרוא לאחר השיעור.״ התרגשתי.
התחלתי לצאת לעיר בזמני הפנוי. הייתי נוסע במטרו לרובע הסטודנטים, כי ידעתי שתמיד מתקיימת שם איזו הפגנה. השתתפתי בהפגנות רבות וידעתי באופן כללי שאנחנו מפגינים למען עולם חדש של שלום וכבוד הדדי בין הבריות. קיוויתי שבאחת ההפגנות אפגוש צעירים שיזמינו אותי לעשן איתם חשיש, וכך ייפתח לי פתח לעולם ההיפים שכל כך רציתי להיות חלק ממנו, אבל לקח לי הרבה זמן למצוא אותם.
ההפגנות היו סוערות והרפתקניות. הצטרפתי להמוני הצעירים, ויחד היינו חוסמים כבישים וצועקים סיסמאות. שוטרים הסתערו עלינו עם אלות ואנחנו היינו נמלטים לכל עבר, וחוזר חלילה. יום אחד, בתחילת אחת ההפגנות, כאשר שורת מפגינים עמדה מול שורת שוטרים חמושים במגנים ובאלות, ניגש אלי בחור לבוש במעיל ארוך, שלף בקבוק מתחת למעיל, הושיט לי אותו וצעק ״אחרי!״ בלי לחשוב פעמיים רצתי אחריו עם הבקבוק ביד. הוא עבר את שורת המפגינים, הסתער לעבר השוטרים, השליך עליהם את הבקבוק ולפני שהבנתי מה אני עושה, השלכתי גם אני את הבקבוק שבידי. נשמתי לרווחה כשהתברר שבקבוקי התבערה שלו התגלו ככישלון חרוץ. השוטרים הסתערו ואני נמלטתי כל עוד רוחי בי בין קהל המפגינים.
בינתיים נולדה סמדר אחותי הקטנה. המשכנו לצאת למסעות משפחתיים, ובכל חופשה היינו מטיילים בפינה אחרת באירופה, ישנים באוהל ומבשלים את הארוחות שלנו, ובזכות אמי לא החמצנו שום הר לטיפוס, שום כנסייה, מבצר או מוזיאון שמרחיבים את הדעת. מחלון המכונית ראיתי את אלה שעצרו טרמפים בדרכים וחלמתי לצאת מהמכונית ולהצטרף אליהם.
יום אחד, לקראת סוף כיתה י״ב, הודיעו על הפגנת אופניים ענקית בדרישה להפחתת תנועת המכוניות בעיר. ביום שישי עליתי על אופני אחרי הלימודים והתייצבתי בהפגנה. זו היתה הפגנה מפוארת ־ עשרות אלפי רוכבי אופניים חסמו את השדרות גראנד–ארמה ושאנז–אליזה. מארגני ההפגנה שינו את המסלול ברגע האחרון כדי לבלבל את השוטרים, והצלחנו לחצות את כל העיר מקצה לקצה וליצור פקקי תנועה ענקיים מבלי להיתקל במשטרה.
כשהתפזרנו לדרכנו, נתקלתי בנער יהודי בשם מישל שלמד בבית הספר שלי. הבחנו האחד בשני בהפסקות וכבר החלפנו כמה מילים. מישל אמר לי, ״אהלן רוני, טוב שאני פוגש אותך. אני נמצא פה עם כמה חברים ואנחנו עומדים לצאת עכשיו לסוף שבוע מחוץ לעיר, ליומיים של חפלה, עישונים, מוזיקה ־ רוצה להצטרף אלינו?״
הסתכלתי עליו וחשבתי: לרגע הזה חיכיתי כבר יותר משנה. השבתי לו, ״בטח, כן, תודה שהזמנתם אותי.״
צלצלתי להורי והודעתי להם שאחזור ביום ראשון בערב. הם לא היו מאושרים מכך, אבל אי–אפשר להגיד לבחור בן שבע–עשרה ״אנחנו לא מרשים לך.״ קשרתי את האופניים שלי לעמוד ויצאתי איתם להרפתקה, שהתבררה כהרפתקת חיי עד כה.
אלה היו יומיים של מוזיקה, מפגשים, שיחות אידאולוגיות, עישונים, בישולים, ריקודים, בנים–בנות ־ וואו. היה ממש נחמד. הכרתי את כל החבורה של מישל ־ צעירים בגילי מבית הספר אורט בפריז, יהודים ממוצא צפון–אפריקאי שמגיל 14 כבר השתתפו בהפגנות של 68', פריקים עם שערות ארוכות ומכנסי ג'ינס עם חורים. המנהיג הבלתי–מוכתר של החבורה היה וודי, בחור שברח מפולין הקומוניסטית, ששערו הבלונדיני התארך עד הישבן, והיה מצויד בגיטרה ובאנרגיה תוססת.
לאחר המפגש הראשון לקחו ממני בני החבורה את מספר הטלפון שלי ואמרו לי: ״נודיע לך מתי נפגשים שוב.״ מאז, בכל סוף שבוע היינו נפגשים ומבלים בפארקים או נוסעים לפסטיבלים ולמופעי רוק. הרגשתי שקיבלתי כרטיס כניסה להיפילנד.
היחסים עם הורי הידרדרו מעט. הם ידעו שאני מעשן כי לא הסתרתי זאת מפניהם. הדעות הפוליטיות שהבעתי ־ הפלסטינים הם עם ויש להם זכות למדינה משלהם ־ הכעיסו את אבי, אבל הצטיינתי בלימודים וזה הרגיע אותם. כל החברים החדשים שלי החליטו לא לגשת למבחני הבגרות, אבל אני החלטתי לעמוד בחובה הזאת. כשהם היו מעשנים, מצחקקים ומשתטים כדרכם של מסטולים בני שמונה–עשרה, אני הייתי מעשן ופותח ספרי כימיה, אנגלית או מתמטיקה ולומד לבגרות. אפשר לומר שהעישונים לא השפיעו עלי ועדיין לא הבנתי לאשורו מה זה להיות מסטול.
בין בחינת בגרות אחת לאחרת ביליתי עם החבורה החדשה שלי. להם היה זמן פנוי בשפע, הם לא ניגשו לבחינות ורק חיכו לסוף שנת הלימודים כדי להשלים 12 שנות לימוד. לבחינה בעל–פה באנגלית הגעתי היישר מבילוי בפסטיבל כלשהו. הבחינה היתה שיחה באנגלית עם מנהל בית הספר. נכנסתי לחדר, התיישבתי, והמנהל אמר לי: ״דע לך שראיתי אותך בהפגנת האופניים שתקיימה בעיר לפני כמה חודשים. אני הייתי תקוע אז במכונית שלי ואנשים קפצו לי על הגג. אני רוצה שננהל כעת שיחה באנגלית על מה שאתה לומד בעולם החדש הזה שאתה מתעניין בו.״ השיחה שקיימנו היתה טובה. המנהל חקר אותי בעדינות ובכבוד, ואני עשיתי כמיטב יכולתי לעמוד בכבוד בשתי המשימות ־ אנגלית ואידאולוגיה. מבחינת האנגלית היה בסדר, קיבלתי ציון 8.
לקראת סוף שנת הלימודים הודיעו לי חברי שבסיום שנת הלימודים בכוונתם לקחת חופש מההורים ולרדת לדרום צרפת. ממתינים לנו שם עבודה ובית גדול, אמרו, והזמינו אותי להצטרף.
הייתי בן 17 וחצי ותאריך הגיוס שלי נקבע לפברואר, שישה חודשים לאחר מכן. החלום הלא–ייאמן שלי עמד להתגשם. יכולתי לצאת למסע–שלפני–צבא עם כל החבר'ה, לעבוד ואולי להרוויח די כסף כדי לטייל בטרמפים לנורווגיה ובחזרה.
הורי תכננו טיול משפחתי לספרד לפני חזרתנו הסופית לארץ, ומובן שלא מצא חן בעיניהם שבנם, עוד לא בן שמונה–עשרה, ייעלם להם לכמה חודשים כדי לטייל ולעשן סמים.
אבי אמר: ״עד שגדלת ואתה יכול לעזור לי בכל הקמפינג הזה, אתה עוזב.״
״מצטער, אבל עכשיו אני הולך להגשים את החלום שלי, אני לא יכול לוותר עליו.״
אבי: ״אתה רק בן 17 וחצי, ואנחנו לא ניתן לך את הדרכון שלך.״
״אז אני אברח ותצטרכו להזעיק את המשטרה לחפש אותי, וזה יהיה מביך לכולם.״
קיבלתי מהם את הדרכון, וביולי 72', לאחר הבחינה האחרונה שלי, יצאנו כל החבורה בטרמפים לכיוון קַאסְטֵלנוֹדַארי שליד קַארְקַאסוֹן.

עוד על הספר

בום שיווא גופל גירי
חלק ראשון 
1968-1978
 
 
1
נולדתי ב—20 בדצמבר 1954 בצרפת, להורי אלי וקלרה. אבי היה דיפלומט ואנחנו נדדנו איתו מארץ לארץ. חזרנו לישראל מצרפת לאחר הולדת אחותי עירית, ב—1956, ושנתיים לאחר מכן נסענו שוב, הפעם לשלוש שנים, לשווייץ, שבה נולד אחי אילון. חזרנו לארץ כשהייתי בן שש ומשהו, וכשמלאו לי עשר נסענו בשליחות לאתיופיה.
טיילנו הרבה. אמי אהבה מסעות, ובכל חופשת בית ספר ארגנה לנו טיולים משפחתיים. אגם לוּנגָנוֹ היה אחד היעדים הקבועים ־ אגם טרופי מוקף קופים, שורץ תנינים ודגים ענקיים שהייתי דג עם אבי. גרנו במחנה על שפת האגם במשך כמה ימים, לפעמים לבדנו ולפעמים בחברת משפחות נוספות. אהבתי את המסעות האלה, ובכל פעם שאמי רצתה לטפס על הר או לטייל ביער הייתי מצטרף אליה. אבי, אחותי ואחי נשארו על פי רוב במחנה או ברכב. כשיום אחד הודיעה לי אמי שהיא יוצאת למסע ג'יפים למבוגרים בלבד, נעלבתי. אנחנו, הילדים, נשארנו בבית עם
אבא.
ערכנו גם טיולי ספארי משפחתיים בקניה, באוגנדה ובטנגנייקה, מסע שארך חודשיים. זה לא היה טיול מאורגן, כמובן. אני זוכר את עצמי מבריח ג'ירפות בסוואנה כדי שאבי יוכל לצלם אותן במרוצתן. ראינו שם גם אריות, קרנפים, צבאים, זברות, פילים וקופים.
בתחילת אחד המסעות האלה אמי הלכה לקנות משהו באיזו עיירה קטנה וננשכה על ידי כלב. אבי רצה שנחזור הביתה כדי שתקבל טיפול נגד כלבת, אך היא סירבה. המשכנו במסע. ידעתי שלכלבת לוקח שבועיים עד חודש להתפרץ, ומדי יום הסתכלתי על אמי בחשש שמא… אבל החודש חלף ודבר לא קרה.
חזרנו לארץ כשהייתי בכיתה ז'. הייתי תלמיד מצטיין, ולקראת סוף כתה ח' הייתי צריך להכריע בין פנימייה צבאית, פנימייה למחוננים או מלגת הצטיינות לגימנסיה הרצליה. ואז הודיעו לנו ההורים שאנחנו חוזרים לצרפת לארבע שנים נוספות.
2
הגענו לפריז ב—1968. עירית ואילון נשלחו לבתי ספר צרפתיים ואני למדתי בתיכון הישראלי. בכיתה י' התחלתי לגדל שיער, מה שגרם למריבה קטנה עם הורי. בכיתה י״א התחלתי להבין שקורים דברים מעניינים ברחובות פריז. מרד הסטודנטים היה בעיצומו והפריקים משכו את לבי יותר ויותר. מאחר שלא היו די מורים בתיכון הישראלי, לימדו אותנו גם כמה סטודנטים, שהתחילו לפקוח את עיני למתרחש. המורה לאנגלית סיפרה לנו על ילד שגדל בחווה. הוריו רצו שיהיה רופא וכדי לרצות אותם הלך ללמוד רפואה. שנים לאחר מכן נסע לחופשה עם אשתו וילדיו לחוות הוריו העזובה, ושם התברר לו שכל חייו רצה בעצם לחיות ולעבוד בחווה, לא להיות רופא. גם הורי רצו שהילד המוצלח שלהם יהיה רופא, אבל אני התחלתי להבין שאני רוצה להיות היפי.
בהשפעת חבר בשם יורם התחלתי לקרוא ספרות טובה ־ הרמן הסה, אלדוס הקסלי וסארטר, ולהקשיב למוזיקת רוק ־ פינק פלויד, סגול כהה, הדלתות, האבנים המתגלגלות, בוב דילן, קרוסבי סטיל נאש ויאנג, ועוד. כשקיבלנו רשות וכסף מההורים יורם ואני הלכנו למופעי רוק. קניתי גיטרה והתחלתי לנגן כמה אקורדים פשוטים ולשיר שירים של בוב דילן.
המורה לפיזיקה הודיע לנו שאם נלמד ברצינות הוא יעביר לנו את החומר לבגרות בחצי הזמן, ובשאר הזמן נשוחח על ענייני אקטואליה ועל העולם החדש שנפתח בעקבות מרד הסטודנטים. יום אחד תפס אותי המורה קורא ספר מתחת לשולחן בשעת השיעור. זה היה ״סידהרתא״ של הרמן הסה. המורה לקח ממני את הספר, הביט בו, החזיר לי אותו ואמר, ״ספר טוב. אני מבין שאתה לא יכול להפסיק לקרוא ואני מצטער שהפרעתי לך באמצע הקריאה, אבל תתאזר בסבלנות ותמשיך לקרוא לאחר השיעור.״ התרגשתי.
התחלתי לצאת לעיר בזמני הפנוי. הייתי נוסע במטרו לרובע הסטודנטים, כי ידעתי שתמיד מתקיימת שם איזו הפגנה. השתתפתי בהפגנות רבות וידעתי באופן כללי שאנחנו מפגינים למען עולם חדש של שלום וכבוד הדדי בין הבריות. קיוויתי שבאחת ההפגנות אפגוש צעירים שיזמינו אותי לעשן איתם חשיש, וכך ייפתח לי פתח לעולם ההיפים שכל כך רציתי להיות חלק ממנו, אבל לקח לי הרבה זמן למצוא אותם.
ההפגנות היו סוערות והרפתקניות. הצטרפתי להמוני הצעירים, ויחד היינו חוסמים כבישים וצועקים סיסמאות. שוטרים הסתערו עלינו עם אלות ואנחנו היינו נמלטים לכל עבר, וחוזר חלילה. יום אחד, בתחילת אחת ההפגנות, כאשר שורת מפגינים עמדה מול שורת שוטרים חמושים במגנים ובאלות, ניגש אלי בחור לבוש במעיל ארוך, שלף בקבוק מתחת למעיל, הושיט לי אותו וצעק ״אחרי!״ בלי לחשוב פעמיים רצתי אחריו עם הבקבוק ביד. הוא עבר את שורת המפגינים, הסתער לעבר השוטרים, השליך עליהם את הבקבוק ולפני שהבנתי מה אני עושה, השלכתי גם אני את הבקבוק שבידי. נשמתי לרווחה כשהתברר שבקבוקי התבערה שלו התגלו ככישלון חרוץ. השוטרים הסתערו ואני נמלטתי כל עוד רוחי בי בין קהל המפגינים.
בינתיים נולדה סמדר אחותי הקטנה. המשכנו לצאת למסעות משפחתיים, ובכל חופשה היינו מטיילים בפינה אחרת באירופה, ישנים באוהל ומבשלים את הארוחות שלנו, ובזכות אמי לא החמצנו שום הר לטיפוס, שום כנסייה, מבצר או מוזיאון שמרחיבים את הדעת. מחלון המכונית ראיתי את אלה שעצרו טרמפים בדרכים וחלמתי לצאת מהמכונית ולהצטרף אליהם.
יום אחד, לקראת סוף כיתה י״ב, הודיעו על הפגנת אופניים ענקית בדרישה להפחתת תנועת המכוניות בעיר. ביום שישי עליתי על אופני אחרי הלימודים והתייצבתי בהפגנה. זו היתה הפגנה מפוארת ־ עשרות אלפי רוכבי אופניים חסמו את השדרות גראנד–ארמה ושאנז–אליזה. מארגני ההפגנה שינו את המסלול ברגע האחרון כדי לבלבל את השוטרים, והצלחנו לחצות את כל העיר מקצה לקצה וליצור פקקי תנועה ענקיים מבלי להיתקל במשטרה.
כשהתפזרנו לדרכנו, נתקלתי בנער יהודי בשם מישל שלמד בבית הספר שלי. הבחנו האחד בשני בהפסקות וכבר החלפנו כמה מילים. מישל אמר לי, ״אהלן רוני, טוב שאני פוגש אותך. אני נמצא פה עם כמה חברים ואנחנו עומדים לצאת עכשיו לסוף שבוע מחוץ לעיר, ליומיים של חפלה, עישונים, מוזיקה ־ רוצה להצטרף אלינו?״
הסתכלתי עליו וחשבתי: לרגע הזה חיכיתי כבר יותר משנה. השבתי לו, ״בטח, כן, תודה שהזמנתם אותי.״
צלצלתי להורי והודעתי להם שאחזור ביום ראשון בערב. הם לא היו מאושרים מכך, אבל אי–אפשר להגיד לבחור בן שבע–עשרה ״אנחנו לא מרשים לך.״ קשרתי את האופניים שלי לעמוד ויצאתי איתם להרפתקה, שהתבררה כהרפתקת חיי עד כה.
אלה היו יומיים של מוזיקה, מפגשים, שיחות אידאולוגיות, עישונים, בישולים, ריקודים, בנים–בנות ־ וואו. היה ממש נחמד. הכרתי את כל החבורה של מישל ־ צעירים בגילי מבית הספר אורט בפריז, יהודים ממוצא צפון–אפריקאי שמגיל 14 כבר השתתפו בהפגנות של 68', פריקים עם שערות ארוכות ומכנסי ג'ינס עם חורים. המנהיג הבלתי–מוכתר של החבורה היה וודי, בחור שברח מפולין הקומוניסטית, ששערו הבלונדיני התארך עד הישבן, והיה מצויד בגיטרה ובאנרגיה תוססת.
לאחר המפגש הראשון לקחו ממני בני החבורה את מספר הטלפון שלי ואמרו לי: ״נודיע לך מתי נפגשים שוב.״ מאז, בכל סוף שבוע היינו נפגשים ומבלים בפארקים או נוסעים לפסטיבלים ולמופעי רוק. הרגשתי שקיבלתי כרטיס כניסה להיפילנד.
היחסים עם הורי הידרדרו מעט. הם ידעו שאני מעשן כי לא הסתרתי זאת מפניהם. הדעות הפוליטיות שהבעתי ־ הפלסטינים הם עם ויש להם זכות למדינה משלהם ־ הכעיסו את אבי, אבל הצטיינתי בלימודים וזה הרגיע אותם. כל החברים החדשים שלי החליטו לא לגשת למבחני הבגרות, אבל אני החלטתי לעמוד בחובה הזאת. כשהם היו מעשנים, מצחקקים ומשתטים כדרכם של מסטולים בני שמונה–עשרה, אני הייתי מעשן ופותח ספרי כימיה, אנגלית או מתמטיקה ולומד לבגרות. אפשר לומר שהעישונים לא השפיעו עלי ועדיין לא הבנתי לאשורו מה זה להיות מסטול.
בין בחינת בגרות אחת לאחרת ביליתי עם החבורה החדשה שלי. להם היה זמן פנוי בשפע, הם לא ניגשו לבחינות ורק חיכו לסוף שנת הלימודים כדי להשלים 12 שנות לימוד. לבחינה בעל–פה באנגלית הגעתי היישר מבילוי בפסטיבל כלשהו. הבחינה היתה שיחה באנגלית עם מנהל בית הספר. נכנסתי לחדר, התיישבתי, והמנהל אמר לי: ״דע לך שראיתי אותך בהפגנת האופניים שתקיימה בעיר לפני כמה חודשים. אני הייתי תקוע אז במכונית שלי ואנשים קפצו לי על הגג. אני רוצה שננהל כעת שיחה באנגלית על מה שאתה לומד בעולם החדש הזה שאתה מתעניין בו.״ השיחה שקיימנו היתה טובה. המנהל חקר אותי בעדינות ובכבוד, ואני עשיתי כמיטב יכולתי לעמוד בכבוד בשתי המשימות ־ אנגלית ואידאולוגיה. מבחינת האנגלית היה בסדר, קיבלתי ציון 8.
לקראת סוף שנת הלימודים הודיעו לי חברי שבסיום שנת הלימודים בכוונתם לקחת חופש מההורים ולרדת לדרום צרפת. ממתינים לנו שם עבודה ובית גדול, אמרו, והזמינו אותי להצטרף.
הייתי בן 17 וחצי ותאריך הגיוס שלי נקבע לפברואר, שישה חודשים לאחר מכן. החלום הלא–ייאמן שלי עמד להתגשם. יכולתי לצאת למסע–שלפני–צבא עם כל החבר'ה, לעבוד ואולי להרוויח די כסף כדי לטייל בטרמפים לנורווגיה ובחזרה.
הורי תכננו טיול משפחתי לספרד לפני חזרתנו הסופית לארץ, ומובן שלא מצא חן בעיניהם שבנם, עוד לא בן שמונה–עשרה, ייעלם להם לכמה חודשים כדי לטייל ולעשן סמים.
אבי אמר: ״עד שגדלת ואתה יכול לעזור לי בכל הקמפינג הזה, אתה עוזב.״
״מצטער, אבל עכשיו אני הולך להגשים את החלום שלי, אני לא יכול לוותר עליו.״
אבי: ״אתה רק בן 17 וחצי, ואנחנו לא ניתן לך את הדרכון שלך.״
״אז אני אברח ותצטרכו להזעיק את המשטרה לחפש אותי, וזה יהיה מביך לכולם.״
קיבלתי מהם את הדרכון, וביולי 72', לאחר הבחינה האחרונה שלי, יצאנו כל החבורה בטרמפים לכיוון קַאסְטֵלנוֹדַארי שליד קַארְקַאסוֹן.