הקומוניסטית הקטנה שאף פעם לא חייכה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הקומוניסטית הקטנה שאף פעם לא חייכה
מכר
מאות
עותקים
הקומוניסטית הקטנה שאף פעם לא חייכה
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

הקומוניסטית הקטנה שאף פעם לא חייכה

3 כוכבים (2 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

1976. אולימפיאדת מונטריאול. נערה בת 14, קטנה ורזה, על מזרן ההתעמלות, על הקורה, על המקבילים, על דוכן המנצחים. שבע פעמים גרפה נדיה קומנצ'י, המתעמלת הרומנייה, את הציון המושלם 10 והפכה בן לילה לסנסציה, למודל ולמיתוס.
 
הסופרת הצרפתייה לוֹלָה לַפוֹן כתבה רומן המתבסס על סיפור חייה של המתעמלת האגדית. היא מלווה אותה בימי האימונים הקשים, בתחרויות בינלאומיות, במסיבות עיתונאים נוצצות וגם בלילה ההוא, שבו היא עורקת אל מעֵבר למסך הברזל.
 
בכתיבה מלאת חמלה מגוללת לפון את סיפורה של האישה שהייתה לאגדה ומותחת חבל בין ההווה לעבר, בין המערב לבין רומניה של צ'אושסקו, ובתוך כך היא יוצרת את דמותה של הקומוניסטית הקטנה שאף פעם לא חייכה, אך היוותה בעבור ילדות רבות כל כך חלום לא מושג.
 
זהו ספרה הרביעי של לולה לפון, שגדלה בבוקרשט, סופיה ופריז. הקומוניסטית הקטנה שאף פעם לא חייכה היה לרב–מכר וזכה בפרסים ספרותיים רבים בצרפת.

פרק ראשון

בת כמה היא, שואלת השופטת הראשית את המאמן בספקנות. המספר הזה, ארבע־עשרה, מעביר בה צמרמורת. מה שהקטנה ביצעה בזה הרגע הפך על פיו כל מה שידוע לה על מספרים, מילים ודימויים. אין מדובר עוד במשהו מובן. אי אפשר לתת ציון למה שהתרחש זה עתה. היא מעיפה מעליה את כוח הכבידה, וגופה השברירי מפנה מקום באוויר כדי להתלפף בו.
אבל למה איש לא הודיע להם שצריך להסתכל לשם, זועמים אלה שמחמיצים את הרגע שבו, על גבי עשרת הסנטימטרים של רוחב הקורה, נדיה ק' מזנקת לאחור ומבצעת גלגלון בזרועות שלובות על החזה, קופצת על־עיוור, והם מפנים ראשיהם זה לעבר זה, האם מישהו הבין, האם אתם הבנתם?
הלוח האלקטרוני מודיע קומנצ'י נדיה, רומניה, ואחרי זה 73, המספר שעל גבה, ובמקום שבו אמור להיות הציון שלה: לא־כלום.
הם מחכים. המתעמלות הסובייטיות צועדות בפנים חיוורות הלוך ושוב באזור השמור למאמנים ולמתחרות שסיימו את תרגיליהן. הן יודעות. חברותיה לנבחרת של הרומנייה נראות מיואשות, דוֹרינה סופקת כפיה, מַריאנה ממלמלת אותו משפט שוב ושוב, שלישית צונחת על הספסל בעיניים עצומות; נדיה עומדת קצת בצד, עם קוקו עקום, ולא מעיפה מבט בלוח התצוגה. הראשון שהיא רואה הוא בֶּלָה, המאמן שלה, שנעמד בזרועות פרושות לשמים, ראשו צונח לאחור; היא מסתובבת סוף סוף ומגלה את גזר הדין שנרשם לה, 1 נורא מתוך 10, במספרים מאירים מול מצלמות העולם כולו. אחד פסיק אפס אפס. היא מעבירה במוחה את הטעויות האפשריות, אולי הנחיתה מהגלגול המסוכן לאחור לא הייתה מספיק יציבה, מה היא כבר עשתה שזה מגיע לה? בֶּלָה מחבק אותה בזרועותיו, אל תדאגי חמודה, נגיש תלונה. אבל אחד השופטים מושך את תשומת לבה. משום שהשוודי קם ממקומו. משום שעומדות לו דמעות בעיניים והוא נועץ בה את מבטו. וכולם יחזרו ויספרו על הרגע הזה כל כך הרבה פעמים, שהיא כבר לא בטוחה שבאמת חוותה אותו, אולי רק ראתה אותו בטלוויזיה, אולי זאת סצנה שנכתבה לסרט.
הקהל קם על רגליו ושמונה־עשר אלף פיות פורצים בשאגה, רגליים רוקעות בקצב על הרצפה, ובתוך כל השאון, השוודי פותח וסוגר את פיו, מבטא מילים שאי אפשר לשמוע, אלפי הבזקי מצלמה יוצרים גשם של נצנוצים מרצדים, היא מבחינה בשוודי, מה הוא עושה, הוא פורש את שתי ידיו וכל העולם מצלם את ידיו של השופט המורמות לעברה. הקטנה מושיטה את שתי ידיה לעברו, היא מבקשת אישור, זה... עשר? והוא מהנהן לאט ומחזיק את עשר אצבעותיו פרושות לפניו, מאות מצלמות מסתירות ממנו את הילדה, הבנות מהנבחרת הרומנית רוקדות סביבה, כן, אהובה, כן, האחד פסיק אפס אפס הזה הוא עשר.
הלוח חג לאִטו משמאל לימין, מחבר השופטים לעבר הקהל דרך המתעמלות, ומכריז על האחד הזה שפירושו עשר. פסיק שאינו במקום. או יותר נכון, פסיק שמסרב בעקשנות לזוז ממקומו. איש צועד הלוך ושוב בין העיתונות לבין השופטים, חולצתו, חולצת הטריקו הרשמית של משחקי מונטריאול 1976, כהה מתחת לבתי השחי, הוא מוחה את מצחו. ראשת חבר השופטים מסמנת לו לגשת, יותר מדי רעש, משהו שיבש את המכונה, אני אומרת לך, שריקות הבוז מאלצות אותם לרכון זה לעבר זה, את צוחקת עלי? כל כדור הארץ מצלם, זה היום הראשון של התחרות! איפה הוא, האיש מ״לוֹנג'ין״? המהנדס שתכנן את שלטי הציונים מנסה לדלג מעל לעיתונאים שכורעים על ברכיהם מסביב לקטנה כדי להגיע אל שולחן השופטים, שמסמנים לו: זה לא עובד, המערכת שלך! והוא, לנציג הוועד האולימפי הבינלאומי שסותם אוזן אחת כדי לשמוע, זה עובד בתחרויות האחרות, זה עובד, המחשב לא טועה, אתם קלקלתם אותו, הוא מצביע על השופטים אבל הכול השתנה, הם לא שמים אליו לב, השופטים הפכו לצופים, הם בוכים ומריעים לילדה שיושבת ליד המאמן שלה, גבה הצר מופנה אל המכונה שרוטנת כמו זקנה נרגנת: אחת פסיק אפס אפס.
הם נפגשים בהפסקה. אוקיי. האם הייתה לרומנייה (או למישהו מהנבחרת) גישה למחשבים? אולי היא בלעה איזה מוצרים ששיבשו את המערכת? נפלת על הראש, בחורצ'יק, כל זה כדי לחפות על עצמך, בחיי, קשה להאמין! הם מתנערים מאחריות. הוועד האולימפי הבטיח לנו במפגשי ההכנה שעשר לא קיים בהתעמלות, מוחים המהנדסים של ״לונג'ין״, שהעיתונות מכנה אותם בלעג נבחרת ״אחת פסיק אפס אפס״. ב־13:40 ניתן פסק הדין: מאגר המידע קרס בעקבות רישום של ציונים גבוהים מהרגיל. הילדה הביסה את המחשב.
עד מחר עליהם להתאים את המערכת לילדה. הם לוחצים על כפתורים, מפעילים תוכנות. יש להוסיף ספרה. להזיז את הפסיק. מה הסבירות שהיא תחזור על ההישג, אתם חושבים ש״זה״ יקרה שוב מחר? אני לא יודע, עונה השופט האנגלי. אני לא יודע, עונה השופט הצ'כוסלובקי. הם מנסים לדמיין תרגילים שיהיו ראויים לציון עשר על הקורה. הם לא מצליחים. איש מעולם לא קיבל עשר במשחקים האולימפיים בהתעמלות. שואלים אותם שוב. אתם בטוחים שלא נסחפתם בהתלהבות הצופים. לא, הם אומרים. הם בחנו את הילדה בשבע עיניים, ניסו לתפוס אותה בטעות, לא היה כלום. אפס טעויות. ויותר מכך: חלק מהשופטים היו רוצים להרחיק לכת אף יותר, לתת לה אחת־עשרה מתוך עשר! שתים־עשרה, הגדילה ואמרה השופטת הקנדית. או שימציאו מספרים חדשים! שייפטרו בכלל מהמספרים.
״אם קומנצ'י הייתה מתחרה מול מושג מופשט במקום מול יריבים בני אנוש, גם אז היה אפשר לתת לה עשר?״ נשאלה קאתי ריגבּי, המתעמלת לשעבר שהפכה לפרשנית באולימפיאדה עבור רשת אֵי־בּי־סי. ״אם נדיה תעשה מה שהיא עושה, לגמרי לבדה, בחדר ריק, אני חושבת שעדיין יגיע לה עשר,״ עונה ריגבּי לאחר הרהור באפשרות להמציא הפשטות יותר מופשטות מהשלֵמוּת.
הם מנסים להשתלט על האירועים. למחרת בבוקר דורש הוועד האולימפי שנדיה תסכים לעבור שלוש בדיקות סמים נוספות. הם מתווכחים. האם אנחנו עדים לעלייתו של דור חדש של מתעמלות־תינוקות, או שזאת רק תופעה חולפת? זאת רעידת אדמה גיאופוליטית. המאמנים הסובייטים פותחים בהטפות: לא נרשה לרומניה להשפיל אותנו, חברים, לוּדמילה תציל אותנו! אבל אחר הצהריים לוּדמילה מסיימת את תרגיל הקרקע בפוזה טרגית של פסל, הופעה שזוכה לתשואות מדודות, והולכת להתייפח בזרועות מאמנה תחת עיניה האדישות של הרומנייה.
הם מגייסים לעזרתם את יסודות הטבע: האם היא שוחה באוקיינוס של אוויר ודממה? הם מגנים את הספורט כאלים מדי, המוני כמעט בהשוואה למה שהיה פעם, הם מוחקים, הם מתחילים מחדש: היא לא מפסלת את החלל, היא החלל, היא לא משדרת רגשות, היא הרגשות. היא מופיעה — מלאך — תראו את ההילה הזאת סביבה, ענן של הבזקי מצלמה היסטריים, היא מתעלה מעל החוקים, הכללים והוודאויות, מכוֹנה פואטית נשגבה ששוברת הכול.
הם מתפייטים על האיכויות שלה: כן, נכון, כבר היו ניצנים של נדיה באוֹלגָה של אולימפיאדת מינכן ב־1972, אבל פה, עם נדיה, הכול פורח בבת אחת! החן, הדיוק, מנעד התנועות, הסיכון והכוח, ובלי שרואים את המאמץ! אומרים שהיא יכולה לחזור על התרגיל שלה חמש־עשרה פעמים ברצף. ומבנה העצמות שלה... עצמות כמו חוטי משי. נעלות מבחינה מורפולוגית. גמישות יותר.
הם מחפשים, הם מצרפים את המילים כך, ואז לא, בסדר אחר, הם מנסים לשרטט את דיוקנה. הפיה הקומוניסטית הקטנה. הפיה הקומוניסטית הקטנה שאף פעם לא חייכה. הם מוחקים את המילה ״מקסימה״ כי כבר השתמשו בה יותר מדי פעמים בימים האחרונים, ובכל זאת, זאת המילה המתאימה: מקסימה עד כאב, חמודה מנשוא. ואנו, שנאלצים להביט בה ממרומי גילנו המבוגר, כן, מתחשק לנו להחליק לתוך ילדותה החרוצה, לעמוד קרוב ככל האפשר אליה, המוגנת בבגד גוף ללא דופי וללא כתם אחד של זיעה. ״לוליטה אולימפית שמשקלה בקושי ארבעים קילו, תלמידת בית ספר בת ארבע־עשרה עם גזרה של ילד שמסגלת ומגמישה את עצמה לכל הדרישות,״ אנחנו כותבים. היינו רוצים להתחכך בניצוצות הצעצוע הקסומים והשובבים שלה. להיחלץ מגופינו העמוסים בהורמונים אִטיים. הילדה מגרה את התשוקה, אנחנו רוצים אותה, הו התשוקה הזאת לגעת בה, להתקרב אליה, חשק לולייני שהולך ונעשה דוחק ובהול וזה כבר נגמר, תרגיל הקורה נמשך תשעים שניות. היא מידבקת. אנשים מוכרים במאה דולר כרטיסים לגמר שעלו שישה־עשר, כי כולם רוצים לראות את רצף תרגילי האקרובטיקה שבמהלכם נדמה שהקלילות לא תאפשר לה לשוב ולנחות על רגליה. וכשהיא רצה לעבר הקפיצות המסוכנות מרפקיה מגבירים עוד יותר את מהירותה, המוצקוּת המוחלטת של גופה מתהדקת בתוך תלבושתה הלבנה, היא הופכת למנגנון שלוּח שחומק בגאונות ממינו ונמלט אל ילדוּת מופלאה, חלקת גו ועילאית.
אנחנו לא רואים עוד את הדברים באותו אופן. נדיה מסמנת כיוון חדש. המתעמלות האחרות הן שגיאות, עיוותים של האידיאל. היא מבליטה את השנים שמפרידות בינה לבין אלה שאנחנו מתחילים לקרוא להן ״האחרות״, ושברגע שהילדה חוזרת לבמה הן מושכות בעצבנות באריג שמכסה על ישבניהן. לסדר את הבשר, להחביא את כל מה שפתאום נראה עודף, לא מתאים, מגוחך אפילו. בגדי הגוף האלה, עכשיו נראה לנו שמחשופיהם עמוקים מדי, שהם קצת צרים, אולי, מלהכיל את חזן הדחוס של הנשים הצעירות, שזז באופן כמעט בלתי מורגש כאשר הן מסתערות לעבר סוס הקפיצות. כל זה, השדיים, הירכיים, מסביר מומחה בעת השידור, זה מאט את הסיבובים, מכביד על הקפיצות, זה פחות נקי, בתור קו. לודמילה ״נורא אישה״. בתצלום בעיתון ליד הנימפית הרומנייה היא נראית חסרת פרופורציות, ואשר לאולגה, בכל הכנות, זה כמעט מביך. המצלמה מתעכבת עליה, היא חיוורת מזעם אחרי הכתרתה של יריבתה הרומנייה. לא, היא לא עייפה, היא בָּלה: היא בת עשרים, כמעט עשרים ואחת — ושומעים את צחוקם של העיתונאים האחרים באולפן — אישה זקנה, השתמשו בה קצת יותר מדי, מה.
אחרים מקמטים את מצחם, בואו נשמור על רוח ספורטיבית. גברת, כן, זה לא רע, גברת אמתית, לודמילה הזאת. ואולגה, אחרי הכול, היא פֵיה לשעבר, יום אחד נדיה תעבור את מה שהיא עוברת. באותו רגע התמונה קופאת על פניה הזעירות של הרומנייה, על האגודל שהיא נושכת בעצבנות, והעיתונאי ממלמל: ״...יש לה אגודל כל כך קטן.״

סקירות וביקורות

ספר על נדיה קומנצ'י: דיוקן שובר לב של הילדה שכולם רצו פיסה ממנה הדס ריבק הארץ 27/09/2017 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

סקירות וביקורות

ספר על נדיה קומנצ'י: דיוקן שובר לב של הילדה שכולם רצו פיסה ממנה הדס ריבק הארץ 27/09/2017 לקריאת הסקירה המלאה >
הקומוניסטית הקטנה שאף פעם לא חייכה לולה לפון
בת כמה היא, שואלת השופטת הראשית את המאמן בספקנות. המספר הזה, ארבע־עשרה, מעביר בה צמרמורת. מה שהקטנה ביצעה בזה הרגע הפך על פיו כל מה שידוע לה על מספרים, מילים ודימויים. אין מדובר עוד במשהו מובן. אי אפשר לתת ציון למה שהתרחש זה עתה. היא מעיפה מעליה את כוח הכבידה, וגופה השברירי מפנה מקום באוויר כדי להתלפף בו.
אבל למה איש לא הודיע להם שצריך להסתכל לשם, זועמים אלה שמחמיצים את הרגע שבו, על גבי עשרת הסנטימטרים של רוחב הקורה, נדיה ק' מזנקת לאחור ומבצעת גלגלון בזרועות שלובות על החזה, קופצת על־עיוור, והם מפנים ראשיהם זה לעבר זה, האם מישהו הבין, האם אתם הבנתם?
הלוח האלקטרוני מודיע קומנצ'י נדיה, רומניה, ואחרי זה 73, המספר שעל גבה, ובמקום שבו אמור להיות הציון שלה: לא־כלום.
הם מחכים. המתעמלות הסובייטיות צועדות בפנים חיוורות הלוך ושוב באזור השמור למאמנים ולמתחרות שסיימו את תרגיליהן. הן יודעות. חברותיה לנבחרת של הרומנייה נראות מיואשות, דוֹרינה סופקת כפיה, מַריאנה ממלמלת אותו משפט שוב ושוב, שלישית צונחת על הספסל בעיניים עצומות; נדיה עומדת קצת בצד, עם קוקו עקום, ולא מעיפה מבט בלוח התצוגה. הראשון שהיא רואה הוא בֶּלָה, המאמן שלה, שנעמד בזרועות פרושות לשמים, ראשו צונח לאחור; היא מסתובבת סוף סוף ומגלה את גזר הדין שנרשם לה, 1 נורא מתוך 10, במספרים מאירים מול מצלמות העולם כולו. אחד פסיק אפס אפס. היא מעבירה במוחה את הטעויות האפשריות, אולי הנחיתה מהגלגול המסוכן לאחור לא הייתה מספיק יציבה, מה היא כבר עשתה שזה מגיע לה? בֶּלָה מחבק אותה בזרועותיו, אל תדאגי חמודה, נגיש תלונה. אבל אחד השופטים מושך את תשומת לבה. משום שהשוודי קם ממקומו. משום שעומדות לו דמעות בעיניים והוא נועץ בה את מבטו. וכולם יחזרו ויספרו על הרגע הזה כל כך הרבה פעמים, שהיא כבר לא בטוחה שבאמת חוותה אותו, אולי רק ראתה אותו בטלוויזיה, אולי זאת סצנה שנכתבה לסרט.
הקהל קם על רגליו ושמונה־עשר אלף פיות פורצים בשאגה, רגליים רוקעות בקצב על הרצפה, ובתוך כל השאון, השוודי פותח וסוגר את פיו, מבטא מילים שאי אפשר לשמוע, אלפי הבזקי מצלמה יוצרים גשם של נצנוצים מרצדים, היא מבחינה בשוודי, מה הוא עושה, הוא פורש את שתי ידיו וכל העולם מצלם את ידיו של השופט המורמות לעברה. הקטנה מושיטה את שתי ידיה לעברו, היא מבקשת אישור, זה... עשר? והוא מהנהן לאט ומחזיק את עשר אצבעותיו פרושות לפניו, מאות מצלמות מסתירות ממנו את הילדה, הבנות מהנבחרת הרומנית רוקדות סביבה, כן, אהובה, כן, האחד פסיק אפס אפס הזה הוא עשר.
הלוח חג לאִטו משמאל לימין, מחבר השופטים לעבר הקהל דרך המתעמלות, ומכריז על האחד הזה שפירושו עשר. פסיק שאינו במקום. או יותר נכון, פסיק שמסרב בעקשנות לזוז ממקומו. איש צועד הלוך ושוב בין העיתונות לבין השופטים, חולצתו, חולצת הטריקו הרשמית של משחקי מונטריאול 1976, כהה מתחת לבתי השחי, הוא מוחה את מצחו. ראשת חבר השופטים מסמנת לו לגשת, יותר מדי רעש, משהו שיבש את המכונה, אני אומרת לך, שריקות הבוז מאלצות אותם לרכון זה לעבר זה, את צוחקת עלי? כל כדור הארץ מצלם, זה היום הראשון של התחרות! איפה הוא, האיש מ״לוֹנג'ין״? המהנדס שתכנן את שלטי הציונים מנסה לדלג מעל לעיתונאים שכורעים על ברכיהם מסביב לקטנה כדי להגיע אל שולחן השופטים, שמסמנים לו: זה לא עובד, המערכת שלך! והוא, לנציג הוועד האולימפי הבינלאומי שסותם אוזן אחת כדי לשמוע, זה עובד בתחרויות האחרות, זה עובד, המחשב לא טועה, אתם קלקלתם אותו, הוא מצביע על השופטים אבל הכול השתנה, הם לא שמים אליו לב, השופטים הפכו לצופים, הם בוכים ומריעים לילדה שיושבת ליד המאמן שלה, גבה הצר מופנה אל המכונה שרוטנת כמו זקנה נרגנת: אחת פסיק אפס אפס.
הם נפגשים בהפסקה. אוקיי. האם הייתה לרומנייה (או למישהו מהנבחרת) גישה למחשבים? אולי היא בלעה איזה מוצרים ששיבשו את המערכת? נפלת על הראש, בחורצ'יק, כל זה כדי לחפות על עצמך, בחיי, קשה להאמין! הם מתנערים מאחריות. הוועד האולימפי הבטיח לנו במפגשי ההכנה שעשר לא קיים בהתעמלות, מוחים המהנדסים של ״לונג'ין״, שהעיתונות מכנה אותם בלעג נבחרת ״אחת פסיק אפס אפס״. ב־13:40 ניתן פסק הדין: מאגר המידע קרס בעקבות רישום של ציונים גבוהים מהרגיל. הילדה הביסה את המחשב.
עד מחר עליהם להתאים את המערכת לילדה. הם לוחצים על כפתורים, מפעילים תוכנות. יש להוסיף ספרה. להזיז את הפסיק. מה הסבירות שהיא תחזור על ההישג, אתם חושבים ש״זה״ יקרה שוב מחר? אני לא יודע, עונה השופט האנגלי. אני לא יודע, עונה השופט הצ'כוסלובקי. הם מנסים לדמיין תרגילים שיהיו ראויים לציון עשר על הקורה. הם לא מצליחים. איש מעולם לא קיבל עשר במשחקים האולימפיים בהתעמלות. שואלים אותם שוב. אתם בטוחים שלא נסחפתם בהתלהבות הצופים. לא, הם אומרים. הם בחנו את הילדה בשבע עיניים, ניסו לתפוס אותה בטעות, לא היה כלום. אפס טעויות. ויותר מכך: חלק מהשופטים היו רוצים להרחיק לכת אף יותר, לתת לה אחת־עשרה מתוך עשר! שתים־עשרה, הגדילה ואמרה השופטת הקנדית. או שימציאו מספרים חדשים! שייפטרו בכלל מהמספרים.
״אם קומנצ'י הייתה מתחרה מול מושג מופשט במקום מול יריבים בני אנוש, גם אז היה אפשר לתת לה עשר?״ נשאלה קאתי ריגבּי, המתעמלת לשעבר שהפכה לפרשנית באולימפיאדה עבור רשת אֵי־בּי־סי. ״אם נדיה תעשה מה שהיא עושה, לגמרי לבדה, בחדר ריק, אני חושבת שעדיין יגיע לה עשר,״ עונה ריגבּי לאחר הרהור באפשרות להמציא הפשטות יותר מופשטות מהשלֵמוּת.
הם מנסים להשתלט על האירועים. למחרת בבוקר דורש הוועד האולימפי שנדיה תסכים לעבור שלוש בדיקות סמים נוספות. הם מתווכחים. האם אנחנו עדים לעלייתו של דור חדש של מתעמלות־תינוקות, או שזאת רק תופעה חולפת? זאת רעידת אדמה גיאופוליטית. המאמנים הסובייטים פותחים בהטפות: לא נרשה לרומניה להשפיל אותנו, חברים, לוּדמילה תציל אותנו! אבל אחר הצהריים לוּדמילה מסיימת את תרגיל הקרקע בפוזה טרגית של פסל, הופעה שזוכה לתשואות מדודות, והולכת להתייפח בזרועות מאמנה תחת עיניה האדישות של הרומנייה.
הם מגייסים לעזרתם את יסודות הטבע: האם היא שוחה באוקיינוס של אוויר ודממה? הם מגנים את הספורט כאלים מדי, המוני כמעט בהשוואה למה שהיה פעם, הם מוחקים, הם מתחילים מחדש: היא לא מפסלת את החלל, היא החלל, היא לא משדרת רגשות, היא הרגשות. היא מופיעה — מלאך — תראו את ההילה הזאת סביבה, ענן של הבזקי מצלמה היסטריים, היא מתעלה מעל החוקים, הכללים והוודאויות, מכוֹנה פואטית נשגבה ששוברת הכול.
הם מתפייטים על האיכויות שלה: כן, נכון, כבר היו ניצנים של נדיה באוֹלגָה של אולימפיאדת מינכן ב־1972, אבל פה, עם נדיה, הכול פורח בבת אחת! החן, הדיוק, מנעד התנועות, הסיכון והכוח, ובלי שרואים את המאמץ! אומרים שהיא יכולה לחזור על התרגיל שלה חמש־עשרה פעמים ברצף. ומבנה העצמות שלה... עצמות כמו חוטי משי. נעלות מבחינה מורפולוגית. גמישות יותר.
הם מחפשים, הם מצרפים את המילים כך, ואז לא, בסדר אחר, הם מנסים לשרטט את דיוקנה. הפיה הקומוניסטית הקטנה. הפיה הקומוניסטית הקטנה שאף פעם לא חייכה. הם מוחקים את המילה ״מקסימה״ כי כבר השתמשו בה יותר מדי פעמים בימים האחרונים, ובכל זאת, זאת המילה המתאימה: מקסימה עד כאב, חמודה מנשוא. ואנו, שנאלצים להביט בה ממרומי גילנו המבוגר, כן, מתחשק לנו להחליק לתוך ילדותה החרוצה, לעמוד קרוב ככל האפשר אליה, המוגנת בבגד גוף ללא דופי וללא כתם אחד של זיעה. ״לוליטה אולימפית שמשקלה בקושי ארבעים קילו, תלמידת בית ספר בת ארבע־עשרה עם גזרה של ילד שמסגלת ומגמישה את עצמה לכל הדרישות,״ אנחנו כותבים. היינו רוצים להתחכך בניצוצות הצעצוע הקסומים והשובבים שלה. להיחלץ מגופינו העמוסים בהורמונים אִטיים. הילדה מגרה את התשוקה, אנחנו רוצים אותה, הו התשוקה הזאת לגעת בה, להתקרב אליה, חשק לולייני שהולך ונעשה דוחק ובהול וזה כבר נגמר, תרגיל הקורה נמשך תשעים שניות. היא מידבקת. אנשים מוכרים במאה דולר כרטיסים לגמר שעלו שישה־עשר, כי כולם רוצים לראות את רצף תרגילי האקרובטיקה שבמהלכם נדמה שהקלילות לא תאפשר לה לשוב ולנחות על רגליה. וכשהיא רצה לעבר הקפיצות המסוכנות מרפקיה מגבירים עוד יותר את מהירותה, המוצקוּת המוחלטת של גופה מתהדקת בתוך תלבושתה הלבנה, היא הופכת למנגנון שלוּח שחומק בגאונות ממינו ונמלט אל ילדוּת מופלאה, חלקת גו ועילאית.
אנחנו לא רואים עוד את הדברים באותו אופן. נדיה מסמנת כיוון חדש. המתעמלות האחרות הן שגיאות, עיוותים של האידיאל. היא מבליטה את השנים שמפרידות בינה לבין אלה שאנחנו מתחילים לקרוא להן ״האחרות״, ושברגע שהילדה חוזרת לבמה הן מושכות בעצבנות באריג שמכסה על ישבניהן. לסדר את הבשר, להחביא את כל מה שפתאום נראה עודף, לא מתאים, מגוחך אפילו. בגדי הגוף האלה, עכשיו נראה לנו שמחשופיהם עמוקים מדי, שהם קצת צרים, אולי, מלהכיל את חזן הדחוס של הנשים הצעירות, שזז באופן כמעט בלתי מורגש כאשר הן מסתערות לעבר סוס הקפיצות. כל זה, השדיים, הירכיים, מסביר מומחה בעת השידור, זה מאט את הסיבובים, מכביד על הקפיצות, זה פחות נקי, בתור קו. לודמילה ״נורא אישה״. בתצלום בעיתון ליד הנימפית הרומנייה היא נראית חסרת פרופורציות, ואשר לאולגה, בכל הכנות, זה כמעט מביך. המצלמה מתעכבת עליה, היא חיוורת מזעם אחרי הכתרתה של יריבתה הרומנייה. לא, היא לא עייפה, היא בָּלה: היא בת עשרים, כמעט עשרים ואחת — ושומעים את צחוקם של העיתונאים האחרים באולפן — אישה זקנה, השתמשו בה קצת יותר מדי, מה.
אחרים מקמטים את מצחם, בואו נשמור על רוח ספורטיבית. גברת, כן, זה לא רע, גברת אמתית, לודמילה הזאת. ואולגה, אחרי הכול, היא פֵיה לשעבר, יום אחד נדיה תעבור את מה שהיא עוברת. באותו רגע התמונה קופאת על פניה הזעירות של הרומנייה, על האגודל שהיא נושכת בעצבנות, והעיתונאי ממלמל: ״...יש לה אגודל כל כך קטן.״