פתח דבר
ציילון, 1913
האישה קירבה מעטפה לבנה ודקה אל שפתיה. צלילים מכמירי לב במתיקותם של חליל סינהלי נשמעו במרחק, והיא התלבטה עוד רגע אחד, שקלה את החלטתה, גלגלה אותה בינה לבינה כמו היתה אבן בכף ידה, ולבסוף חתמה את המעטפה והשעינה אותה על אגרטל של ורדים אדומים קמלים.
הדום נושן, שפאותיו מצופות בבד סאטן בדוגמת מוּאָרֶה ומכסהו מרופד בעור, עמד בקצה מיטת האפריון. היא הרימה את המכסה וכשהוציאה את שמלת הכלולות בגון השנהב והניחה אותה על משענת כיסא, עיקמה את אפה בגלל רֵיחם הדוחה של כדורי נפטלין.
היא בחרה ורד, תלשה את הפרח מהגבעול, הפנתה את מבטה אל התינוק ושמחה שהוא עדיין ישן. ליד שולחן האיפור הרימה את הפרח והצמידה אותו אל שערה הבהיר. חוטי משי עדינים כל כך, הוא אמר תמיד. היא נענעה את ראשה והניחה לפרח ליפול. לא היום.
בגדיו של התינוק כבר היו מונחים על המיטה בערימות אקראיות. היא נגעה באצבעותיה במעילון סרוג שזה עתה כובס ונזכרה בשעות הרבות שהשקיעה בסריגה, שעות רבות כל כך עד שעיניה בערו. ליד הבגדים היו מונחים גיליונות של נייר לבן דקיק. בלי להמשיך להתמהמה קיפלה את המעילון, הניחה אותו בין שני גיליונות נייר ושמה אותו בתחתית ההדום שתוכו היה עשוי אבץ.
היא קיפלה כל בגד ובגד, עטפה אותו בנייר והוסיפה אותו אל השכבות האחרות של כובעי צמר, נעלי צמר, בגדי שינה ובגדי גוף. לבן. תכלת. לבן. תכלת. לבן. האחרונים היו חיתולי המוסלין וסינרי המגבת. היא קיפלה אותם באלכסון וכשסיימה סקרה את עמל הבוקר שלה. הבעת פניה לא השתנתה אף כי משמעות הדבר היתה ברורה.
מבט נוסף בריסיו המפרפרים של התינוק סימֵן שהוא עומד להתעורר. עליה להזדרז. היא בחרה שמלה ממשי סיני בגוון עשיר של ירוק-ים, עם אִמרה שמסתיימת מעט מעל הקרסוליים וסרט שנקשר מעל המותניים. השמלה נשלחה מפריז והיתה אהובה עליה במיוחד. היא לבשה אותה בליל המסיבה והיתה בטוחה שבאותו לילה הרתה את הילד. היא שוב חדלה ממלאכתה. אולי לבישת השמלה הזאת תתקבל כניסיון מר לפצוע? היא התקשתה להחליט. הצבע הזה אהוב עליה, אמרה לעצמה. היא בחרה בה בעיקר בגלל הצבע.
התינוק ייבב והחל להתנועע בחוסר מנוחה. היא העיפה מבט בשעון, הרימה את התינוק מהעריסה וכשהתיישבה בכיסא ההנקה ליד החלון הרגישה שהרוח הקלה מצננת את גופה. בחוץ עמדה השמש ברום השמים והחום עוד ילך ויגבר. במקום כלשהו בבית נבח כלב ומן המטבח עלו ניחוחות עזים של בישול.
היא פתחה את כתונת הלילה וחשפה שד בהיר דמוי שיש. התינוק חיכך בו את אפו ונצמד אליו. לסתו היתה חזקה עד כדי כך שהפטמות שלה נסדקו והאדימו. כדי שתוכל לשאת את הכאב היה עליה לנשוך את שפתה. היא סקרה במבטה את החדר בניסיון להסיח את דעתה. זיכרונות לבשו צורת חפצים בכל אחת מארבע פינותיו: השרפרף המגולף שבא מהצפון, אהיל מנורת הקריאה שתפרה בעצמה, המחצלת מהודו-סין.
היא ליטפה את לחיו של התינוק והוא חדל לינוק, הרים את ידו הפנויה, ואצבעותיו העדינות הגיעו אל פניה. הרגע הזה, עוצר נשימה ביופיו, היה רגע הדמעות.
היא הרימה אותו כדי שיפלוט אוויר, השכיבה אותו על המיטה עטוף ברדיד סרוג רך ואחרי שהתלבשה ערסלה אותו בזרוע אחת והעיפה מבט אחרון מסביב. בידה הפנויה סגרה את מכסה ההדום, השליכה את הוורד הזנוח אל סל ניירות מצופה לכה והעבירה את כף ידה על הפרחים שנותרו באגרטל. עלי הכותרת הפגועים נתלשו, ריחפו מעל המעטפה הלבנה וצנחו כמו כתמי דם על רצפת המהגוני הממורקת.
היא פתחה את החלונות הצרפתיים, סקרה במבטה את הגן ושאפה אל קרבה שלוש שאיפות של אוויר מבושם ביסמין. הרוח נחלשה, החליל דמם. היא ציפתה להרגיש פחד אך התמלאה דווקא בתחושת הקלה מבורכת. לא יותר. אבל היא הסתפקה בכך. היא החלה ללכת בצעדים בטוחים, צעד אחר צעד, וכשהשאירה את הבית מאחוריה ראתה בעיני רוחה גוון בהיר מאוד של צבע לילך: צבע הרוגע.
