וכתבת
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
וכתבת
הוספה למועדפים

וכתבת

ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

סיפורים בז'אנר ה-spoken stories, כולם אישיים ומחייו הפרטיים של אייל. סיפורים מצחיקים, סיפורים מרגשים, ויש גם כמה מטלטלים ובועטים שקשה להישאר אליהם אדישים – בקיצור, כל מה שהחיים מביאים, כולל זוגיות, הורות, מסעות, בריאות, כסף, אהבה, אש ותמרות עשן. רובם מהבלוג שכתב במשך 5 שנים, את חלקם אתם כבר מכירים ממופע הסיפורים שלו וחלקם חדשים-דנדשים.  
 
אבל זה לא הכל. שימו לב!
 
רק אם בא לכם, בסוף כל סיפור יש קישור לכתובת אינטרנט רגילה להקלדה, שיעביר אתכם לדף נסתר אצלו באתר. בדף הזה תמצאו תוספת לסיפור שסיימתם לקרוא–  לעתים המשך ישיר לסיפור ולפעמים ציטוט מעורר מחשבה, תמונה, סרטון מעניין מהרשת או כל דבר אחר שקשור לנושא. בדפים הנסתרים האלה יש גם אפשרות להגיב ואפילו לפגוש אנשים אחרים, שכמוכם קראו את הסיפור ולחצו על הקישור. גם אייל יהיה שם וישמח מאוד לפגוש אתכם בלייב.
 
 
לפרטים נוספים אודות אייל עמית, על ספריו, הופעותיו ומעלליו – לחצו כאן: http://www.eyalamit.co.il

פרק ראשון

אקדח לתוך הראש
 
רבים שואלים אותי איך התחלתי לכתוב ואיך הפכתי ממהנדס אלקטרוניקה לסופר ומספר סיפורים. לשאלה הזאת יש תשובה קצרה ותשובה ארוכה. התשובה הקצרה היא שזה פשוט קרה, וכי פשוט רציתי.
 
התשובה הארוכה באמת קצת יותר ארוכה. הנה הסיפור, בשלושה חלקים. קחו הרבה אוויר.
 
א
 
אוטובוס ציבורי מספר 434 עוצר מטר לידנו. אני ועוד שני חברים ישראלים שהכרתי בברזיל מדלגים כמו שועלים במדרגות, האוטובוס כמעט מלא. אנחנו מענטזים ימינה, מענטזים שמאלה והופ קולטים שני ספסלים פנויים מאחור. מבסוטים שאתם לא מבינים! בגג העולם! בפנטהאוז של הפלנֶטה! בדוּפּלקס של הגלקסיה! מדברים בקול רם, צוחקים, צועקים, שרים, מצטלמים, מספרים בדיחות, דופקים כִּיפים באוויר, מתעלמים לגמרי מהאנשים סביבנו, שמים קצוץ על העולם. עכשיו זה הזמן שלנו. עכשיו זה רגע של שיא. אולי אפילו השיא של הטיול כולו.
images.jpg
 
תארו לכם רחוב, ולא סתם רחוב, רחוב ענק עם כמה נתיבים מכל צד. עכשיו, תעצרו את התנועה לאורך כמה קילומטרים, תפוצצו את העצים עם תאורה ואפקטים, תמלאו את החלל בשחקנים, מיצגים ואקרובטים, תעמידו עשרות דוכנים למכירת אלכוהול משובח, שימו מוסיקה בפול ווליום, ומהשער הראשי של קניון מפואר תתחילו לנקז טור אינסופי של דוגמניות סופר־על שמוציאות לכם את העיניים מהחורים, שוֹלקות לכם את הלשון מהפה ומועכות את האונות של המוח. שחורות, לבנות, מולאטיות, אקזוטיות, חשופות חזה, מנענעות ישבן, מרטיטות אגן, מסלסלות פטמות, בביקיני, בחוטיני, בטאנגה, עם חזה גדול, עם חזה קטן, מטר שמונים, מטר תשעים, עקבים גבוהים, גרביונים, רשתות, ריסים, שפתונים, כובעים, איפור, מושלמות!!! מושלמות שבא לבכות!!! וכולן מחייכות, מבסוטיות אפילו יותר מאיתנו. רוקדות, צוחקות, מפלרטטות אלינו עם העיניים, בעשרות, במאות, בטורים אינסופיים של דוגמניות יפהפיות שלא מפסיקות לצאת משערו של אותו קניון מפואר.
 
שַחררו את כל מה שידעתם. שחררו את כל מה שראיתם, או חשבתם שראיתם. זו לא תצוגת אופנה של בתי אופנה אירופאים לחוצים, אלה לא דוגמניות אנורקטיות עם מבט־קוקאין של ערוץ האופנה. ברחובות של ריו־דה־ז'נרו קורה הדבר האמיתי! פעם בשנה, ליתר דיוק. קצת אחרי הקרנבל. בפוּקס של החיים יצא לנו לשמוע על האירוע הזה ואשכרה גם לקחת בו חלק. מצוידים במצלמות 'קאנון' התחזינו לצלמי עיתונות ונכנסנו לתוך המסלול. אם מקודם העיניים יצאו לנו מהחורים, הלשון מהפה והאונות מהמוח, עכשיו כבר הסתַכַּנו בדום לב של ממש. עכשיו יכולנו גם להריח אותן, להסניף אותן, להתחכך בפרי האסור, לענטז על שערי גן עדן!!! כל מה שהיינו צריכים לעשות זה פשוט לשלוף את המצלמות, להעמיד פנים של 'צלמי עיתונות זרים', להגיד כמה מלים באנגלית לשוטר הברזילאי שבחיים שלו לא שמע מלה באנגלית ופשוט להשתחל פנימה. עמוק־עמוק פנימה. הכי עמוק שאפשר. אל העולם שכולו טוב!
 
אז עוד לא היו מצלמות דיגיטליות. צילמנו רק בפילם, פיתוח תמונות עלה לא מעט כסף, ושלושה וחצי פילמים נחשבו כהיסחפות רצינית בשביל אירוע בודד — עם פלאש, בלי פלאש, חשיפה ארוכה, חשיפה אטית, מלמטה, מלמעלה, כמעט מכל זווית אפשרית.
 
"את הפילמים האלה אני שומר בתחתונים!!!" אני צועק באקסטזה ומחפש את העיניים של החברים מבעד לישבני הדוגמניות המקיפות אותנו, משוכנע לגמרי שתפסתי אוצר אמיתי. מינימום פרס פוליצר על הצילום הטוב לשנת 1999!
 
היינו מבסוטים שאתם לא מבינים. כמו שאמרתי — בגג העולם! בפנטהאוז של הפלנטה! בדופלקס של הגלקסיה! השעה שמונה בערב, החיוך מאוזן לאוזן ואנחנו, מסוממים לגמרי מישבנים ופטמות ברזילאיות עולים לאוטובוס המקומי, קו 434, חוף קופקבאנה, בדרכנו חזרה למלון ויטוריה. לא קולטים בכלל איפה היינו, מה ראינו, שוכחים את עצמנו ומהעולם סביבנו.
 
פתאום, משום מקום, שלושה ברזילאים שחורים גדולים ומפחידים נעמדים ומכתרים אותנו. גורילות! הרי־אדם! אחד מהם שולף אקדח, דורך אותו מול הפנים שלנו. לאט. מ־א־ו־ד ל־א־ט, כדי שנראה טוב־טוב את הכדור נכנס לתוך בית הבליעה, שנבין שזה לא צעצוע. זה אמיתי. וזה לא סתם אמיתי, זה פאקינג שוד!
 
"גיב דה מאני, גיב דה מאני!!" אחד מהם צועק באנגלית משובשת ומתחיל להפשיט אותנו במיומנות של אמן. חגורות כסף, מצלמות, כל מה שהיה עלינו. הוא ידע בדיוק איפה לחפש. במותניים, בקרסול, בירך, בכיסים. אגורה שחוקה לא השאיר עלינו. לקח הכל. אפילו את הפילמים. את הפילמים!!! את פרס הפוליצר!!!!!
 
האוטובוס מלא אנשים. השודדים לא רעולי פנים. בברזיל זה הפוך: כולם יכולים לראות אותם, אבל אף אחד לא מסתכל. הנהג ממשיך בנסיעה כרגיל וכולם מכסים לעצמם את העיניים כדי שהשודד לא יראה שמישהו מסתכל עליו. אם מישהו רק יעז להוריד את הידיים ולהסתכל — הוא חוטף כדור בראש, בלי להתבלבל בכלל. האצבע על ההדק מאוד קלה בברזיל. המומים לגמרי ועם ידיים למעלה באוויר שיתפנו פעולה ולא התנגדנו.
 
לא יודע איך זה קרה, לא יודע איך בכלל העזתי לזוז. כנראה ההורמונים מתצוגת האופנה עוד שטפו לי את המוח, וכמו אידיוט הנחתי לפתע את ידי על השודד והצבעתי על הפילמים שבידו. "פּוֹר פַאבוֹר, סֶניור," התחננתי אליו בספרדית משובשת, לא ידעתי מלה בפורטוגזית, " סוֹלוֹ דֶה פֶּלִיקוּלַאס! סוֹלוֹ דֶה פֶּלִיקוּלַאס!" התחננתי, שישאיר לי רק את הפילמים.
 
"אאאאאאההההההה!!!!!" נשמעה פתאום שאגה מטורפת. תוך אלפית שנייה נצמד לי לוע של אקדח לתוך הפנים. לתוך הפנים!! בין הגבות!!! ישר לתוך המוח!!!! עיניים רעות, אדומות ושטניות, עם מבט של עוד־שנייה־רצח, הישירו אלי מבט שלא השאיר אפילו מילימטר של ספק. אתה נושם — אתה מת! פה במקום!! כאן ועכשיו!!! מול כולם!!!
 
זהו. פה הכל נגמר. חושך. הכל נהיה שחור פתאום. הנה המוח שלי מתפזר על תקרת האוטובוס.
 
לא נשמתי.
 
לא זזתי.
 
קפאתי במקום.
 
קפאתי כמו שבחיים שלי לא קפאתי.
 
באותן שניות, שהרגישו כמו נצח, לא חשבתי על כלום. כלום!!! לא פילמים, לא מצלמה, לא חברים, לא ענת, לא אמא, לא אבא, כלום!!!! כל עולמי הסתכם בזוג עיניים שטניות ובטבעת ברזל קרה שהוצמדה לי למצח. חוץ מזה — לא שמעתי כלום, לא ראיתי כלום, שייקחו מה שבא להם, שיעשו מה שבא להם, רק שלא ילחץ על ההדק, רק שלא ילחץ על ההדק, רק שלא ילחץ על ההדק.
 
גם אני הייתי בצבא, הנשק לא זר לי וכמו כולם יריתי במטווחים… זה לא משנה, כשמצמידים לך אקדח אמיתי לתוך הראש ומאחוריו זוג עיניים שטניות — הנשימה נעתקת, הלב מפסיק לפעום, חושך בעיניים. הסוף.
 
פתאום אחד השודדים עושה סימן לנהג עם האצבעות ופונה לכיוון הדלת. הנהג, שכל הזמן הזה רק המשיך בנסיעה כאילו כלום לא קורה מאחוריו, עוצר את האוטובוס, פותח להם את הדלת ושלושתם יורדים.
 
תודה לאל, אני עדיין בחיים. אנחנו מסתכלים על השודדים והם מסתכלים עלינו, צוחקים, המצלמות שלנו תלויות להם בטבעיות על הכתף, האקדח עדיין ביד, שלוף באוויר. כשהאוטובוס ממשיך בנסיעה אני עוד רואה אותם על המדרכה — הולכים בנחת, לא רצים, כאילו כלום לא קרה, כאילו עוד רגע יעלו לאוטובוס אחֵר וקבוצה נוספת של תיירים מטומטמים, ששכחו לגמרי איפה הם נמצאים, ייפרדו גם הם מכספם ורכושם. זה יהיה השוד העשירי שלהם היום, אם לא העשרים.
 
אני עדיין קפוא. שלושתנו קפואים. לא מסוגלים לזוז. באוטובוס — שקט דממה. עשרות אנשים יושבים שם לידנו ולא מוציאים הגה. איש לא פונה אלינו, איש לא מעז אפילו ליצור קשר עין. שחלילה לא נבקש עזרה או משהו. כלום, אנחנו לא קיימים. לא ראינו כלום, לא שמענו כלום, תעזבו אותנו בשקט.
 
כנופיות שודדים כאלה פזורות בכל רחבי ברזיל, ובייחוד במקומות המתוירים. קרנבל מושך תיירים. תיירים מושכים שודדים. ושודדים, בלי עין הרע, לא חסרים בברזיל. פאבֶלות על גבי פאבלות שרק מחכות להזדמנות פז שכזו. בלונלי־פלאנט כותבים על זה מפורשות. בברזיל השודדים מסוכנים ומסוגלים לרצוח גם בשביל ריאל אחד. אין ערך לחיי אדם. האקדח שהוצמד לראשי יכול היה בקלות לפלוט כדור, אם לא עשרה, ככה בשביל הסבבה.
 
ב
 
...פסססססס, דלת האוטובוס נפתחת פתאום.
 
"פוליסייה... פוליסייה..." נהג האוטובוס מצביע מחוץ לחלון ומסמן לנו לרדת ליד תחנת המשטרה המקומית. העיניים שלו לא מסגירות דבר, רק תוקעות בנו מבט של 'תעזבו אותי בשקט, אני רק נהג אוטובוס שרוצה להתפרנס, הבעיות שלכם ממש לא מעניינות אותי'. כמוהו גם יתר הנוסעים באוטובוס שנמנעים עדיין מליצור קשר עין, מחכים רק שנרד כדי שיוכלו שוב לנשום.
 
מאובן לגמרי, לבן כמו סיד, גררתי בכוח את רגלַי הכבדות אל מחוץ לאוטובוס. השודדים, האמא של השודדים, שלושים דורות אחורה — קיבלו מאיתנו כאלה קללות שלא היו מביישות אפילו את אוהדי אוהדי בית"ר ירושלים ביום רע במיוחד.
 
"אוי סניורה," אנחנו מברכים לשלום בפורטוגזית את פקידת הקבלה המשטרתית ולפני שהיא עונה, מציגים לה את השאלה הכי נפוצה בקרב המטיילים בברזיל — "פָאלָה אינגלֶז?"
 
"סוֹי פּוֹרטוּגֶז," היא משיבה בשלילה ואנחנו כבר מבינים שהלך עלינו. את עשר הדקות הבאות העברנו במופע פנטומימה שהיה סוחט דמעה אפילו מחנוך רוזן. הגברת מסתכלת עלינו במבט אדיש, לא מבינה כלום. ראבּכּ, חבורת תיירים מבוהלים, חיוורים, לבנים כמו סיד, נכנסים לתחנת משטרה בברזיל, מחזיקים הגה דמיוני של אוטובוס, עושים רעש של אוטובוס, עושים אקדח עם האצבעות, מכוונים אותו לראש, צועקים "גיב־דה־מאני! גיב־דה־מאני!" — מה כל כך מסובך? מה לא ברור פה? איך לכל הרוחות אפשר לא להבין? אבל הגברת בשלהּ: לא מבינה כלום, רק מסמנת לנו לשבת על הספסל ולהמתין.
 
אנחנו ממתינים.
 
ממתינים וממתינים. לא יודעים מה לעשות. בסוף ניגשת אלינו גברת אחרת, במדים גם כן, נעמדת מולנו ושואלת "יס, וואט איז יור פרובלם?" כמעט התעלפנו. קפצנו על הרגליים וצ'יק־צ'ק הסברנו מה קרה. צ'יק־צ'ק גם הבנו שנהג האוטובוס הוריד אותנו במקום הלא־נכון. מסתבר שבברזיל יש כמה סוגי משטרות והמשטרה האזרחית, שעוסקת בעיקר בעבירות סמים, לא ממש מתעניינת בתיירים. בשביל זה יש משטרה אחרת: שדדו אותך? גנבו לך? הרביצו לך, אנסו אותך? — משטרת התיירים לשירותך!
 
הגברת במדים — שעל פניה ראינו, לראשונה מאז השוד, חיוך אנושי מלא הזדהות והבנה — קלטה שאין לנו אגורה בכיס ומיד סידרה לנו הסעה.
 
את הדקות הבאות העברנו באחת מניידות המשטרה ההזויות בברזיל. מעל ראשינו צ'קלקה מסתובבת, ברדיו כדורגל בפול ווליום, והשוטר שעל ההגה מסומם יותר מכל הברזילאים שנעצרו באותו יום גם יחד.
 
איכשהו אנחנו מגיעים למקום בשלום. השוטר־נהג, שבקושי יכול להחזיק את העיניים פקוחות, עוצר ומצביע בזלזול על ה'טוריסט פוליס', עוד שנייה גם מביא עליהם מוחטה עסיסית כאילו הוא עצמו ראש ה־FBI.
 
משעשע לגלות שגם בטוריסט פוליס לא מדברים אנגלית, לפחות לא פקידת הקבלה. אחרי המתנה קצרה יחסית ניגשת אלינו שוטרת, אנחנו מספרים לה שוב את הסיפור ותוך שניות מוצאים את עצמנו בניידת אחרת, הזויה לא פחות. ברדיו שוב כדורגל, כנראה משחק חשוב. בברזיל כל יום יש משחק חשוב.
 
"דוּ יוּ סי סַמסינג? רֶקוֹגנַייז דֶה רובֶּרס?" שואל אותנו הנהג בשיא הרצינות, והשוטר לידו מצביע מהחלון על חבורות הרחוב שהתקבצו על הטיילת של קוֹפָּקָבּאנה.
 
"הוא מסתלבט עלינו, או מה?" אני בהלם מהיציאה המוזרה. "נִראה לו שהשודדים ככה יושבים פה ומחכים שנתפוס אותם?"
 
השוטר על ההגה לא מוותר. הוא עוצר את הרכב בחריקת גלגלים, כאילו אנחנו באיזה סרט הוליוודי. הראש שלנו נדבק למשענת הקדמית. השוטרים קופצים החוצה ומדליקים פנסי מגה־לייט עוצמתיים.
 
קופקבאנה של 1999 זו לא הקופקבאנה של היום. היום — הכל נקי, הכל מסודר, פרוז'קטורים שוטפים באור לבן את כל רצועת החוף, לתיירים בטוח־יחסית להסתובב שם גם בשעות החשכה. ב־1999 כל בחורה שנייה ברחוב זונה, כל בחור שלישי סרסור וכל ראסטה־מן מוֹכר סמים. רצועת החוף חשוכה לגמרי — אידיאלית להתכנסות כנופיות. תייר שלגמרי בטעות נרדם או שכח את עצמו על החוף, והערב כבר יורד עליו, יכול רק לרשום על החול את צוואתו האחרונה. אם יספיק בכלל לרשום משהו.
 
השוטרים רצים קדימה, מאירים בפנס, לוקחים אותנו למקומות שאפילו לכנופיות מסוכן להיכנס. אנחנו רצים מאחור, בסרט של החיים, לא מבינים מה הקטע ומה פשר ההתלהבות חסרת הפרופורציות הזאת. אפשר לחשוב מי אנחנו. עוד שנייה גם יזניקו מסוק.
 
"טוב, מה הקטע?" סרט האקשן הברזילאי הזה כבר מתחיל להימאס עלינו לגמרי. "בסוף גם השוטרים האלה עוד ישדדו אותנו. חלאס, בואו נחזור כבר!"
 
למזלנו, השוטרים בדיוק עשו אחורה־פנה, התנצלו מעומק הלב ובפנים קודרות בישרו לנו שהשודדים כנראה כבר נמלטו.
 
"מה, באמת? לא יכול להיות!" אני עונה לשוטרים בעברית, עוד שנייה אוכל להם את הראש. לא מספיק שדדו אותנו, עכשיו גם מעבירים אותנו גיבושון־סיירת על החוף!?
 
מזיעים ומתנשפים חזרנו לניידת. ברדיו בדיוק תקעו גול — ולא סתם גול, גול הניצחון!!! השוטרים באקסטזה, מגבירים את הווֹליום, מסניפים לעור התוף את שדרן הכדורגל שכבר איבד את קולו ואת שפיותו מרוב צרחות. מכורים! בברזיל כולם מכורים לכדורגל!
 
עליזים מתמיד נפרדנו לשלום מצמד השוטרים הקרועים, שבלי להתכוון עשו לנו ממש שמח בטרמפ חזרה למלון. ועדיין, לא הצלחנו להבין מה היה פשר ההתלהבות שלהם וטיפול ה־VIP שקיבלנו. האם נפלנו על זוג שוטרים משועממים במיוחד? או שאולי חרוצים במיוחד? או שאולי ניסו רק לעשות עלינו רושם — הוראה שקיבלו מלמעלה להתייחס יפה לתיירים, להראות להם שלמשטרה כן אכפת, שחס וחלילה לא תצא לברזיל תדמית גרועה שמבריחה תיירים? מי יודע.
 
נטולי רכוש, בריאים, שלמים ומחויכים, כאילו הרגע תקענו את גול הניצחון בעצמנו, יצאנו שלושתנו מהמונית. מיד זינקו עלינו מטיילים ישראלים שבדיוק עמדו בחוץ והתאגדו מסביב לניידת. מלון ויטוריה זה מלון של ישראלים, וכשאני אומר ישראלים אני מתכוון ל־רק ישראלים! בימים ההם, אירופאי שהעז רק לחצות את סף הדלת כדי לרחרח מה קורה בפנים קיבל כזה משב רוח קר מהצברים הקוצניים והמחוספסים שישבו שם, שאפילו אשכיו הסקדינביים קפאו ונתלשו מהמקום. בודדים האירופאים שהצליחו להגיע לעמדת הקבלה. נדירים הם אלה שאשכרה עשו גם צ'ק־אין. דרום־אמריקה מלאה מלונות כאלה. כמעט בכל עיר שמטיילים ישראלים עוברים בה.
 
"מה קרה?" שואלים אותנו החבר'ה בחוץ, "סמים? סמים??"
 
"שדדו אותנו עם אקדח!" אנחנו מספרים בקצרה — ובניגוד להיגיון, לא מסוגלים למחוק את החיוך הדבילי מהפנים, כאילו משהו טוב קרה, כאילו משהו מעולה קרה, כאילו חווינו חוויה ששום מטייל לא חווה לפנינו, כאילו כבשנו את פסגת האוורסט, נחתנו על הירח, תקענו גול במַרָקָנָה.
 
תבינו: זה התחיל ברגעים של אופוריה מתצוגת האופנה בקרנבל, שהפכו לרגעי אימה מהשודדים באוטובוס, שהפכו שוב לרגעי אופוריה כשהכל נגמר ופתאום יש את מי לשתף ולמי לספר את הסיפור. התנהגות אופיינית לילדים — וילדים אכן היינו!
 
עוד באותו ערב התקשרתי לענת. "שדדו אותי עם אקדח בתוך הראש," אני מספר לה באותו חיוך דבילי, שוכח לגמרי עם מי אני מדבר ואיפה. היא בישראל — אני בברזיל, חי, בועט, נושם את הטיול, לא מחובר בשִיט לַמציאות. בטח לא למציאות בישראל.
 
"מה??? תחזור, תחזור עכשיו!!!" ענת מתפרצת בבכי מטורף, "אני מתחננת אליך, בבקשה תחזור הביתה — עכשיו!!!"
 
אף פעם לא הייתי אדיש לבכי של ענת. כשענת בוכה, הלב שלי מחסיר פעימה. העולם שלי נעצר.
 
לא הפעם.
 
היא בוכה — אני צוחק. היא משתוללת — ואני פשוט לא מבין למה לכל הרוחות אני צריך לחזור לארץ. זה כולה כסף, כולה מצלמה, מה קרה?! אני בריא, אני שלם, הדרכון והוויזה נשארו במלון, אקנה לי מצלמה חדשה ונגמר הסיפור.
 
באותו לילה נרדמתי תוך שנייה. רק עצמתי עיניים ומיד שקעתי בשינה עמוקה וטובה.
 
את הרגע שבו פקחתי עיניים למחרת בבוקר לא אשכח לעולם. באותה שנייה, באותה אלפית שנייה, הבנתי מה קרה. האסימון, שסירב ליפול כל הערב הקודם — נפל עכשיו כמו משקולת של חמישים טון, נתקע לי בגרון, חנק אותי מבפנים ומעך אותי פנימה לתוך הכרית.
 
באותו יום קמתי רק פעמיים מהמיטה. זאת היתה משימה לא פשוטה, אבל הייתי מוכרח להתרוקן. לא שטפתי ידיים, לא הסתכלתי במראה, רק הורדתי את המים וצללתי שוב לתוך המיטה. לא רוצה לקום, לא רוצה להתעורר, בקושי מסוגל לנשום.
 
הלם!!!
 
אני בהלם!!!
 
פוסט־טראומה הארד־קור. מבוהל, משותק, מצומרר בכל הגוף, משחזר שוב ושוב את רגעי האימה באוטובוס, רואה לנגד עיניי רק את זוג עיניו השטניות של השודד, מרגיש את טבעת הברזל הקרה נצמדת לי למצח, שומע את ענת בוכה, מתחננת שאחזור, לא יכול שלא לדמיין מה היה קורה אילו השודד כן היה לוחץ על ההדק, שוב ושוב ושוב, בלופ אינסופי, בהלם, לא מצליח לעצור.
 
לא פשוט לטייל לבד. במיוחד במצבים האלה כשאתה צריך מישהו לידך שיתפוס אותך בשתי ידיים, יביא לך סטירה לתוך הפנים, ינער אותך בכוח ויחזיר אותך למציאות.
 
לא יודע איך זה קרה ואני גם לא יודע אם יש לזה איזשהו הסבר פיזיולוגי, אבל בשמונה בערב, בדיוק 24 שעות אחרי השוד, הכל פתאום נעצר. לופ המחשבות האינסופי ששקעתי בו נקטע באחת, כאילו מישהו הוריד את הרגל מדוושת הגז ושלף גם את המפתחות מהסוויץ'. המוח שלי, שטחן מחשבות על ניוטרל כמעט יום שלם ללא הפסקה, פתאום נרגע. אבל מה, כל הגוף עדיין כאב, והראש פשוט התפוצץ.
 
התהלכתי בחדר מצד לצד, בלי לדעת מה עושים עכשיו, כשפתאום נתקלתי ביומן שלי. יומן המסע, שרק לעתים נדירות הייתי טורח לרשום בו משהו, אם בכלל. ופתאום, בשנייה שאחזתי בעט — הבנתי שמשהו השתנה. אני בטוח שאם היו עושים לי בדיקת סי־טי במוח יום לפני השוד ויום אחרי השוד, היו משוכנעים שמדובר בשני אנשים שונים. באותו יום זז אצלי משהו בקופסה שם למעלה. זה לא שהשתגעתי, חלילה וחס, פשוט משהו השתנה.
 
אז כתבתי.
 
כתבתי וכתבתי, בטראנס, לא מסוגל לעצור, שופך הכל על הנייר, מקיא הכל החוצה, פולט כל מה שנטחן לי בראש ביממה האחרונה, בלי סינון, בלי עריכה, בלי לחפש את המלים. זיק של מחשבה רק צץ בראשי — וכבר הופיע על הנייר. משהו השתחרר, משהו נפתח, משהו אצלי בגוף ובראש השתנה! אם המורה שלי לספרות והבעה היתה יודעת על זה, היא כבר היתה שולחת את כל הכיתה לטיול שנתי בפאבֶלות של ברזיל. כי את מבחן הבגרות שלי בהבעה עברית עברתי בקושי רב. למעשה, זה היה הציון הכי נמוך שלי בתעודה.
 
פתאום נשמעו דפיקות בדלת. זה היה אלי — בחור ישראלי חביב שיצא לי להכיר כמה ימים קודם לכן. הוא קפץ רק להגיד שלום ולספר שהוא ממשיך בקרוב לבוליביה, אבל ככה יצא שאלי היה הראשון ששמע את 'צְבַע בכחול וזרוק לים' — הסיפור הראשון שכתבתי בחיי, סיפור קצר על השוד, שאִפשר לי לעבּד ולהוציא החוצה את הטראומה.
 
אחרי אלי שמעו את הסיפור כמעט כל אורחי המלון. במשך שלושה ימים, שבהם לא העזתי להוציא אפילו את האף מהחלון, הספקתי לפגוש ולהכיר כמעט את כולם. והאמת, פחדתי לצאת החוצה. פתאום כל ברזילאי נראה לי רוצח. אפילו שלחתי אנשים לקנות לי אוכל. העדפתי פשוט להישאר במלון, כשערימת ניירות של סיפורים קצרים חדשים מתווספת לי לתיק כל יום. כתבתי וכתבתי, וכשלא כתבתי — סיפרתי.
 
"מה הבעיה, אני אבוא איתך!" שמח אלי לעזור כששמע שעלי לחזור לתחנת המשטרה. אם לא הוא, סביר להניח שהייתי מוותר על התענוג. אולי אפילו חוזר לארץ. "יאללה אייל, צא מהסרט שלך. צבע בכחול וזרוק לים — אתה אמרת את זה בעצמך. קדימה, ממשיכים הלאה. לחזור עכשיו לארץ זאת אפילו לא אופציה! אם תחזור עכשיו, לא תטייל אחר כך כל החיים שלך. בוא ניסע שנייה למשטרה, ניקח את המסמכים של הביטוח, מה אכפת לך, זה ים של כסף! אתה יודע כמה זמן אפשר לטייל עם 500 דולר?"
 
לא יודע איך הסכמתי, לא יודע איך השתכנעתי, פתאום מצאתי את עצמי עולה על אותו אוטובוס ציבורי מספר 434 — אוטובוס שלא האמנתי שאי פעם אראה שוב, ובטח לא שאשב בתוכו.
 
בברזיל העלייה לאוטובוס היא מאחור, שם גם נמצא הקופאי. אני שולף שטר מהכיס, ממתין לעודף — וכמעט משתין במכנסיים כשעינַי נפגשות באלה של הקופאי. הוא לא זיהה אותי, אבל אני זיהיתי אותו. זה אותו הקופאי מהשוד!
 
אלי קולט את הסרט שלי ומושך אותי בחולצה לעבור קדימה. האוטובוס מפוצץ אנשים. אלי מוצא מקום מלפנים, אני מתיישב בספסל מאחוריו.
 
"אתה רואה? הכל סבבה!" אלי מסתובב אלַי לאחור ומחייך. "תסתכל על הנסיעה הזו כעל חוויה מתקנת."
 
"תודה אחי. אני מעריך את זה מאוד," חייכתי אליו חזרה, כולי עדיין בסרטים.
 
"פָאלָה פּוֹרטוּגֶז?" פונה אלי פתאום שכני לספסל. הוא כנראה שמע אותנו מדברים עברית...
 
"סוֹי אינגלֶז!" אני עונה לו בציניות קלה, נזכר בכל עשרות הפעמים שענו לי "סוי פורטוגז" בתחנת המשטרה. פתאום אני קולט אצלו מגן־דוד קטן על הצוואר. "אַר יוּ ג'וּאיש?" אני שואל ומצביע על השרשרת.
 
"כן!" הוא עונה לי בעברית ודופק תפילת 'שמע ישראל' במבטא פורטוגזי כבד. ההפתעה הנעימה הזאת קצת החזירה לי את הביטחון והאמון בבני־אדם, בעיקר בברזילאים. היתה לנו שיחה נחמדה מאוד. באנגלית, כי בעברית היה לו קצת קשה. תמיד כיף לפגוש יהודים בתפוצות. הם תמיד מסתכלים עלינו הישראלים כאילו הרגע חזרנו ממעמד הר סיני, חצינו את ים סוף וקיבלנו את לוחות הברית.
 
"לא תאמין מה קרה לי פה באוטובוס..." אני מספר לברנש החביב על השוד. עניין אותי לדעת איך יגיב. הוא בטח מכיר מקרים דומים.
 
"לי זה בחיים לא היה קורה!" הוא עונה לי בביטחון וצוחק בקול רם. עוד לפני ששאלתי למה ואיך, שלף מהפאוץ' שלו אקדח ותקע לי אותו מול הפנים.
 
מול הפנים!
 
אקדח!!
 
עוד אקדח!!! מ־ו־ל ה־פ־נ־י־ם!!!!!
 
עוד באותו יום ברחנו מברזיל. סיימתי את העניינים שלי במשטרה, קנינו כרטיסים, העמסנו תיקים ועלינו על האוטובוס לבוליביה.
 
אני עם ברזיל גמרתי — סופית!
 
זאת אומרת... לא בדיוק סופית. כי אחרי חמש שנים חזרתי.
 
הפעם עם ענת.
 
ג
 
אחרי המתנה ארוכה, בדיקות דרכונים וחיפוש בתיקים, עברנו סופסוף את הגבול לבוליביה. לברזיל נשבעתי שאני לא חוזר יותר בחיים שלי. את הארץ הזאת צבעתי בכחול וזרקתי עמוק־עמוק לים. ככה לפחות חשבתי.
 
בוליביה שונה. בוליביה מאוד שונה. המעבר מברזיל לבוליביה חד וקונטרַסטי עד כאב. זה לא שבברזיל אין עוני, מסכֵּנוּת, אומללוּת וטינופת. בטח שיש! רק שבתור תייר אתה לא ממש בא במגע עם המקומות האלה. אתה רק עובר ליד. תעז רק לדרוך בתוך פאבֶלה ברזילאית — אתה לא יוצא משם חי. בבוליביה זה בדיוק הפוך: בבוליביה רוב הזמן אתה מטייל בפאבלה. בבוליביה הגטאות הם דווקא של העשירים — ויש עשירים בבוליביה, עשירים מאוד! רק תעז להכניס את כפות רגליך המזוהמות לשכונתם האקסקלוסיבית, המוקפת חומות, גדרות חשמל ומצלמות וידאו, ומיד תזכה לפגוש קנה של רובה־ציד מקרוב מאוד.
 
נשמע מוזר, אני יודע, אבל באותם ימים זה בדיוק מה שהייתי צריך! משהו שימחק לי את ברזיל מהזיכרון, שיביא לי כאפה למוח, שיסובב אותי 180 מעלות ויחליף לי את הסרט בראש. ובאמת, מברזילאיות פצצות, חשופות־חזה ומענטזות־ישבנים, מצאתי את עצמי פתאום במקום הכי א־מיני על פני כדור הארץ. העוני, הסבל, המסכֵּנוּת והטינופת צועקים מכל פינה. נסיעה באוטובוס מקומי זו חוויה שגם החוש השישי, השביעי ואפילו השמיני לוקחים בו חלק. אם ריח שלוליות השתן על הרצפה לא חונק אותך למוות, ישיבה ליד צ'וֹלָה מבוגרת גומרת אותך סופית. בגיהנום עוד לא המציאו עינוי כזה. הצחנה שנודפת מגופם של לועסי עלי קוקה היא פשוט בלתי־נתפסת. גם טבילה ארוכה באמבטיית בושם לא תוכל לטשטש ריח גוף כמו שלה.
 
במובן הזה, בוליביה בהחלט סיפקה את הסחורה. חוויית השוד מברזיל הודחקה היטב, כאמור, נצבעה בכחול ונזרקה עמוק לים. הייתי עסוק, הייתי מ־א־ו־ד עסוק בבוליביה, בעיקר בלרוץ לשירותים — שלושים, ארבעים, חמישים פעם ביום. בצער רב הודיעה לי האחות בבית החולים בלה־פאס, שבדקה את דגימת הצואה, שבמקביל לאמֶבּות שמכרסמות לי את המעיים חטפתי גם טיפוּס. במקביל! גם אמבות — וגם טיפוס! חגיגה!! חום גבוה, בטן נפוחה, הריון חודש שביעי, גרעפסים בריח של ביצה קשה, שלשולים אימתניים וגזים קטלניים בניחוח בית שחי של צ'ולה שעירה במיוחד. בתוך חודש הִשלתי, או יותר נכון, שלשלתי מגופי כמעט 15 קילו.
 
לא יודע מה המצב שם היום, אבל בבוליביה של 1999 כמעט כולם נדבקו באמבות. הכללים ברורים וידועים — שותים רק מבקבוקים, אוכלים רק במקומות נקיים ומסודרים — ועדיין איכשהו, מתישהו, חוטפים את האמֶבּה. מספיק שהטבח או שוטף הכלים שכחו לשטוף ידיים, נגעו בצלחת, נגעו במזלג... בום, התקבלתם למועדון!
 
באותו אחר־צהריים, כשנסעתי לבדיקות בבית החולים, המתינו איתי בתור למעלה מ־50 מטיילים ישראלים. לכולם בטן נפוחה. לכולם גרעפסים של ביצה קשה. מסיבה אמיתית. טראנס־אמֶבּה פרוגרסיב — ז'אנר חדש בסצנת המוסיקה העולמית: את צלילי הדי־ג'יי הבוקעים מהרמקול מחליפים צלילים הבוקעים מחריצי הישבן.
 
אז כתבתי. כתבתי המון בבוליביה. ובלי שהבנתי מה קורה, נולד בתוכי 'הסופר'. צ'אקרת הכתיבה שנפתחה לי בברזיל נשארה פתוחה גם שם. באוטובוסים, בבית החולים, בבתי השימוש, במיטה, במסדרונות המלון, כתבתי ושלשלתי, שלשלתי וכתבתי. ובערבים הייתי דופק על דלתות גסטהאוסים שאני בכלל לא ישן בהם ורק מחפש ישיבות של ישראלים. לא של חרדים — ישיבות של מוצ'ילרים, שמצטופפים להם בחדרים כמו סרדינים ונהנים מה'ביחד' הצברי הזה.
 
"שלום, קוראים לי אייל ובאתי לספר לכם סיפורים". בהתחלה היו מסתכלים עלי כמו על משוגע, אבל אחרי הסיפור הראשון לא נתנו לי ללכת. בלי שהבנתי מה קורה, נולד בתוכי גם מספר הסיפורים. דמיינו רק איזה ניחוחות היו בחדר צפוף כזה, כשלפחות מחצית מיושביו כבר לוקים באמבות. אם לא היו צוחקים מהסיפורים שלי, וצחקו, הגזים הרעילים כבר היו עושים את העבודה.
 
ערב אחד, בזמן שהמתנתי לטלפון הציבורי ב'לובו' — מלון שמנקז אליו את רוב המטיילים הישראליים בלה־פאס — ניגשה אלי מטיילת חמודה בשם עדי וסיפרה לי שהיא גרפיקאית מ'קשר בראל' ושהיא תשמח מאוד לעשות לי את העטיפה לספר כשנחזור לארץ. כששאלתי אותה על איזה ספר היא מדברת, כי באמת לא היה לי שמץ של מושג מה היא רוצה, היא צחקה והצביעה על שקית הסיפורים שלי.
images.jpg
 
חמש שנים זה הרבה זמן. והזמן... הזמן עושה את שלו. אחרי שני טיולים ארוכים במזרח נפתחו עוד כמה צ'קרות, בעיקר אלה הקשורות למוּדעוּת. את טראומת השוד מברזיל, שהעדפתי אז לצבוע בכחול, לזרוק לים ולהדחיק עמוק־עמוק פנימה באוקיינוס הנפש שלי, הבנתי שעלי לשחרר, ומהר!
 
ספק אם הייתי מצליח לעשות זאת לבד.
 
כל הדרך במונית משדה התעופה לקופקבאנה צבטתי את עצמי ולא האמנתי שזה אמיתי, שאני אשכרה עושה את זה, שאני שם — שאני שם עם ענת!!! יושבת לידי, מחייכת אלי, מחזיקה לי חזק את היד, מביטה עמוק אל תוך עינַי ומתרגשת בשבילי עד דמעות. כל הדרך לא דיברנו. לא היינו צריכים. ידענו בדיוק מה עלי לעשות.
 
שילמנו לנהג המונית ונפרדנו ממנו לשלום. אחרי המתנה קצרה יחסית, אוטובוס 434 נכנס לתחנה. אנחנו מעמיסים את התיקים על הגב, משלמים לקופאי ומתיישבים מאחור, בדיוק כמו אז. בדיוק כמו באותו ערב. בדיוק על אותו ספסל.
 
"אתה מרגיש משהו?" שואלת אותי ענת אחרי נסיעה של ארבע תחנות. אני מסתכל סביב, מסתכל על הקופאי, מסתכל על הנהג, מסתכל על כל האנשים היושבים לידנו, מסתכל שוב עליה.
 
"כלום," אני עונה באדישות, מופתע מאוד מעצמי. באמת לא הרגשתי כלום. "סתם, אוטובוס."
 
"סבבה!" ענת דופקת אלי חיוך מלא גאווה ומסמנת לנהג לעצור. "עכשיו אנחנו יכולים להתחיל לטייל בברזיל!"
 
ירדנו מהאוטובוס.
 
המעגל נסגר. הפצע הגליד.
 
ברזיל יפה. ברזיל מדהימה. חולם רק על היום שאחזור אליה.
images.jpg
 
המון שנים עברו מאז השוד. לכתוב ולספר סיפורים מעולם לא הפסקתי. עד היום, לפני כל הופעה, אני יושב בשקט עם עצמי, נזכר בשוד, נזכר איך התחלתי, מודה על המַתנה הגדולה שקיבלתי מהשודד, לוקח נשימה גדולה, דופק על דלת הגסטהאוס, עולה לבמה, אומר שלום ומספר את הסיפורים שלי.
 
וכתבתָ.
 
eyalamit.co.il/qr/2

עוד על הספר

וכתבת אייל עמית
אקדח לתוך הראש
 
רבים שואלים אותי איך התחלתי לכתוב ואיך הפכתי ממהנדס אלקטרוניקה לסופר ומספר סיפורים. לשאלה הזאת יש תשובה קצרה ותשובה ארוכה. התשובה הקצרה היא שזה פשוט קרה, וכי פשוט רציתי.
 
התשובה הארוכה באמת קצת יותר ארוכה. הנה הסיפור, בשלושה חלקים. קחו הרבה אוויר.
 
א
 
אוטובוס ציבורי מספר 434 עוצר מטר לידנו. אני ועוד שני חברים ישראלים שהכרתי בברזיל מדלגים כמו שועלים במדרגות, האוטובוס כמעט מלא. אנחנו מענטזים ימינה, מענטזים שמאלה והופ קולטים שני ספסלים פנויים מאחור. מבסוטים שאתם לא מבינים! בגג העולם! בפנטהאוז של הפלנֶטה! בדוּפּלקס של הגלקסיה! מדברים בקול רם, צוחקים, צועקים, שרים, מצטלמים, מספרים בדיחות, דופקים כִּיפים באוויר, מתעלמים לגמרי מהאנשים סביבנו, שמים קצוץ על העולם. עכשיו זה הזמן שלנו. עכשיו זה רגע של שיא. אולי אפילו השיא של הטיול כולו.
images.jpg
 
תארו לכם רחוב, ולא סתם רחוב, רחוב ענק עם כמה נתיבים מכל צד. עכשיו, תעצרו את התנועה לאורך כמה קילומטרים, תפוצצו את העצים עם תאורה ואפקטים, תמלאו את החלל בשחקנים, מיצגים ואקרובטים, תעמידו עשרות דוכנים למכירת אלכוהול משובח, שימו מוסיקה בפול ווליום, ומהשער הראשי של קניון מפואר תתחילו לנקז טור אינסופי של דוגמניות סופר־על שמוציאות לכם את העיניים מהחורים, שוֹלקות לכם את הלשון מהפה ומועכות את האונות של המוח. שחורות, לבנות, מולאטיות, אקזוטיות, חשופות חזה, מנענעות ישבן, מרטיטות אגן, מסלסלות פטמות, בביקיני, בחוטיני, בטאנגה, עם חזה גדול, עם חזה קטן, מטר שמונים, מטר תשעים, עקבים גבוהים, גרביונים, רשתות, ריסים, שפתונים, כובעים, איפור, מושלמות!!! מושלמות שבא לבכות!!! וכולן מחייכות, מבסוטיות אפילו יותר מאיתנו. רוקדות, צוחקות, מפלרטטות אלינו עם העיניים, בעשרות, במאות, בטורים אינסופיים של דוגמניות יפהפיות שלא מפסיקות לצאת משערו של אותו קניון מפואר.
 
שַחררו את כל מה שידעתם. שחררו את כל מה שראיתם, או חשבתם שראיתם. זו לא תצוגת אופנה של בתי אופנה אירופאים לחוצים, אלה לא דוגמניות אנורקטיות עם מבט־קוקאין של ערוץ האופנה. ברחובות של ריו־דה־ז'נרו קורה הדבר האמיתי! פעם בשנה, ליתר דיוק. קצת אחרי הקרנבל. בפוּקס של החיים יצא לנו לשמוע על האירוע הזה ואשכרה גם לקחת בו חלק. מצוידים במצלמות 'קאנון' התחזינו לצלמי עיתונות ונכנסנו לתוך המסלול. אם מקודם העיניים יצאו לנו מהחורים, הלשון מהפה והאונות מהמוח, עכשיו כבר הסתַכַּנו בדום לב של ממש. עכשיו יכולנו גם להריח אותן, להסניף אותן, להתחכך בפרי האסור, לענטז על שערי גן עדן!!! כל מה שהיינו צריכים לעשות זה פשוט לשלוף את המצלמות, להעמיד פנים של 'צלמי עיתונות זרים', להגיד כמה מלים באנגלית לשוטר הברזילאי שבחיים שלו לא שמע מלה באנגלית ופשוט להשתחל פנימה. עמוק־עמוק פנימה. הכי עמוק שאפשר. אל העולם שכולו טוב!
 
אז עוד לא היו מצלמות דיגיטליות. צילמנו רק בפילם, פיתוח תמונות עלה לא מעט כסף, ושלושה וחצי פילמים נחשבו כהיסחפות רצינית בשביל אירוע בודד — עם פלאש, בלי פלאש, חשיפה ארוכה, חשיפה אטית, מלמטה, מלמעלה, כמעט מכל זווית אפשרית.
 
"את הפילמים האלה אני שומר בתחתונים!!!" אני צועק באקסטזה ומחפש את העיניים של החברים מבעד לישבני הדוגמניות המקיפות אותנו, משוכנע לגמרי שתפסתי אוצר אמיתי. מינימום פרס פוליצר על הצילום הטוב לשנת 1999!
 
היינו מבסוטים שאתם לא מבינים. כמו שאמרתי — בגג העולם! בפנטהאוז של הפלנטה! בדופלקס של הגלקסיה! השעה שמונה בערב, החיוך מאוזן לאוזן ואנחנו, מסוממים לגמרי מישבנים ופטמות ברזילאיות עולים לאוטובוס המקומי, קו 434, חוף קופקבאנה, בדרכנו חזרה למלון ויטוריה. לא קולטים בכלל איפה היינו, מה ראינו, שוכחים את עצמנו ומהעולם סביבנו.
 
פתאום, משום מקום, שלושה ברזילאים שחורים גדולים ומפחידים נעמדים ומכתרים אותנו. גורילות! הרי־אדם! אחד מהם שולף אקדח, דורך אותו מול הפנים שלנו. לאט. מ־א־ו־ד ל־א־ט, כדי שנראה טוב־טוב את הכדור נכנס לתוך בית הבליעה, שנבין שזה לא צעצוע. זה אמיתי. וזה לא סתם אמיתי, זה פאקינג שוד!
 
"גיב דה מאני, גיב דה מאני!!" אחד מהם צועק באנגלית משובשת ומתחיל להפשיט אותנו במיומנות של אמן. חגורות כסף, מצלמות, כל מה שהיה עלינו. הוא ידע בדיוק איפה לחפש. במותניים, בקרסול, בירך, בכיסים. אגורה שחוקה לא השאיר עלינו. לקח הכל. אפילו את הפילמים. את הפילמים!!! את פרס הפוליצר!!!!!
 
האוטובוס מלא אנשים. השודדים לא רעולי פנים. בברזיל זה הפוך: כולם יכולים לראות אותם, אבל אף אחד לא מסתכל. הנהג ממשיך בנסיעה כרגיל וכולם מכסים לעצמם את העיניים כדי שהשודד לא יראה שמישהו מסתכל עליו. אם מישהו רק יעז להוריד את הידיים ולהסתכל — הוא חוטף כדור בראש, בלי להתבלבל בכלל. האצבע על ההדק מאוד קלה בברזיל. המומים לגמרי ועם ידיים למעלה באוויר שיתפנו פעולה ולא התנגדנו.
 
לא יודע איך זה קרה, לא יודע איך בכלל העזתי לזוז. כנראה ההורמונים מתצוגת האופנה עוד שטפו לי את המוח, וכמו אידיוט הנחתי לפתע את ידי על השודד והצבעתי על הפילמים שבידו. "פּוֹר פַאבוֹר, סֶניור," התחננתי אליו בספרדית משובשת, לא ידעתי מלה בפורטוגזית, " סוֹלוֹ דֶה פֶּלִיקוּלַאס! סוֹלוֹ דֶה פֶּלִיקוּלַאס!" התחננתי, שישאיר לי רק את הפילמים.
 
"אאאאאאההההההה!!!!!" נשמעה פתאום שאגה מטורפת. תוך אלפית שנייה נצמד לי לוע של אקדח לתוך הפנים. לתוך הפנים!! בין הגבות!!! ישר לתוך המוח!!!! עיניים רעות, אדומות ושטניות, עם מבט של עוד־שנייה־רצח, הישירו אלי מבט שלא השאיר אפילו מילימטר של ספק. אתה נושם — אתה מת! פה במקום!! כאן ועכשיו!!! מול כולם!!!
 
זהו. פה הכל נגמר. חושך. הכל נהיה שחור פתאום. הנה המוח שלי מתפזר על תקרת האוטובוס.
 
לא נשמתי.
 
לא זזתי.
 
קפאתי במקום.
 
קפאתי כמו שבחיים שלי לא קפאתי.
 
באותן שניות, שהרגישו כמו נצח, לא חשבתי על כלום. כלום!!! לא פילמים, לא מצלמה, לא חברים, לא ענת, לא אמא, לא אבא, כלום!!!! כל עולמי הסתכם בזוג עיניים שטניות ובטבעת ברזל קרה שהוצמדה לי למצח. חוץ מזה — לא שמעתי כלום, לא ראיתי כלום, שייקחו מה שבא להם, שיעשו מה שבא להם, רק שלא ילחץ על ההדק, רק שלא ילחץ על ההדק, רק שלא ילחץ על ההדק.
 
גם אני הייתי בצבא, הנשק לא זר לי וכמו כולם יריתי במטווחים… זה לא משנה, כשמצמידים לך אקדח אמיתי לתוך הראש ומאחוריו זוג עיניים שטניות — הנשימה נעתקת, הלב מפסיק לפעום, חושך בעיניים. הסוף.
 
פתאום אחד השודדים עושה סימן לנהג עם האצבעות ופונה לכיוון הדלת. הנהג, שכל הזמן הזה רק המשיך בנסיעה כאילו כלום לא קורה מאחוריו, עוצר את האוטובוס, פותח להם את הדלת ושלושתם יורדים.
 
תודה לאל, אני עדיין בחיים. אנחנו מסתכלים על השודדים והם מסתכלים עלינו, צוחקים, המצלמות שלנו תלויות להם בטבעיות על הכתף, האקדח עדיין ביד, שלוף באוויר. כשהאוטובוס ממשיך בנסיעה אני עוד רואה אותם על המדרכה — הולכים בנחת, לא רצים, כאילו כלום לא קרה, כאילו עוד רגע יעלו לאוטובוס אחֵר וקבוצה נוספת של תיירים מטומטמים, ששכחו לגמרי איפה הם נמצאים, ייפרדו גם הם מכספם ורכושם. זה יהיה השוד העשירי שלהם היום, אם לא העשרים.
 
אני עדיין קפוא. שלושתנו קפואים. לא מסוגלים לזוז. באוטובוס — שקט דממה. עשרות אנשים יושבים שם לידנו ולא מוציאים הגה. איש לא פונה אלינו, איש לא מעז אפילו ליצור קשר עין. שחלילה לא נבקש עזרה או משהו. כלום, אנחנו לא קיימים. לא ראינו כלום, לא שמענו כלום, תעזבו אותנו בשקט.
 
כנופיות שודדים כאלה פזורות בכל רחבי ברזיל, ובייחוד במקומות המתוירים. קרנבל מושך תיירים. תיירים מושכים שודדים. ושודדים, בלי עין הרע, לא חסרים בברזיל. פאבֶלות על גבי פאבלות שרק מחכות להזדמנות פז שכזו. בלונלי־פלאנט כותבים על זה מפורשות. בברזיל השודדים מסוכנים ומסוגלים לרצוח גם בשביל ריאל אחד. אין ערך לחיי אדם. האקדח שהוצמד לראשי יכול היה בקלות לפלוט כדור, אם לא עשרה, ככה בשביל הסבבה.
 
ב
 
...פסססססס, דלת האוטובוס נפתחת פתאום.
 
"פוליסייה... פוליסייה..." נהג האוטובוס מצביע מחוץ לחלון ומסמן לנו לרדת ליד תחנת המשטרה המקומית. העיניים שלו לא מסגירות דבר, רק תוקעות בנו מבט של 'תעזבו אותי בשקט, אני רק נהג אוטובוס שרוצה להתפרנס, הבעיות שלכם ממש לא מעניינות אותי'. כמוהו גם יתר הנוסעים באוטובוס שנמנעים עדיין מליצור קשר עין, מחכים רק שנרד כדי שיוכלו שוב לנשום.
 
מאובן לגמרי, לבן כמו סיד, גררתי בכוח את רגלַי הכבדות אל מחוץ לאוטובוס. השודדים, האמא של השודדים, שלושים דורות אחורה — קיבלו מאיתנו כאלה קללות שלא היו מביישות אפילו את אוהדי אוהדי בית"ר ירושלים ביום רע במיוחד.
 
"אוי סניורה," אנחנו מברכים לשלום בפורטוגזית את פקידת הקבלה המשטרתית ולפני שהיא עונה, מציגים לה את השאלה הכי נפוצה בקרב המטיילים בברזיל — "פָאלָה אינגלֶז?"
 
"סוֹי פּוֹרטוּגֶז," היא משיבה בשלילה ואנחנו כבר מבינים שהלך עלינו. את עשר הדקות הבאות העברנו במופע פנטומימה שהיה סוחט דמעה אפילו מחנוך רוזן. הגברת מסתכלת עלינו במבט אדיש, לא מבינה כלום. ראבּכּ, חבורת תיירים מבוהלים, חיוורים, לבנים כמו סיד, נכנסים לתחנת משטרה בברזיל, מחזיקים הגה דמיוני של אוטובוס, עושים רעש של אוטובוס, עושים אקדח עם האצבעות, מכוונים אותו לראש, צועקים "גיב־דה־מאני! גיב־דה־מאני!" — מה כל כך מסובך? מה לא ברור פה? איך לכל הרוחות אפשר לא להבין? אבל הגברת בשלהּ: לא מבינה כלום, רק מסמנת לנו לשבת על הספסל ולהמתין.
 
אנחנו ממתינים.
 
ממתינים וממתינים. לא יודעים מה לעשות. בסוף ניגשת אלינו גברת אחרת, במדים גם כן, נעמדת מולנו ושואלת "יס, וואט איז יור פרובלם?" כמעט התעלפנו. קפצנו על הרגליים וצ'יק־צ'ק הסברנו מה קרה. צ'יק־צ'ק גם הבנו שנהג האוטובוס הוריד אותנו במקום הלא־נכון. מסתבר שבברזיל יש כמה סוגי משטרות והמשטרה האזרחית, שעוסקת בעיקר בעבירות סמים, לא ממש מתעניינת בתיירים. בשביל זה יש משטרה אחרת: שדדו אותך? גנבו לך? הרביצו לך, אנסו אותך? — משטרת התיירים לשירותך!
 
הגברת במדים — שעל פניה ראינו, לראשונה מאז השוד, חיוך אנושי מלא הזדהות והבנה — קלטה שאין לנו אגורה בכיס ומיד סידרה לנו הסעה.
 
את הדקות הבאות העברנו באחת מניידות המשטרה ההזויות בברזיל. מעל ראשינו צ'קלקה מסתובבת, ברדיו כדורגל בפול ווליום, והשוטר שעל ההגה מסומם יותר מכל הברזילאים שנעצרו באותו יום גם יחד.
 
איכשהו אנחנו מגיעים למקום בשלום. השוטר־נהג, שבקושי יכול להחזיק את העיניים פקוחות, עוצר ומצביע בזלזול על ה'טוריסט פוליס', עוד שנייה גם מביא עליהם מוחטה עסיסית כאילו הוא עצמו ראש ה־FBI.
 
משעשע לגלות שגם בטוריסט פוליס לא מדברים אנגלית, לפחות לא פקידת הקבלה. אחרי המתנה קצרה יחסית ניגשת אלינו שוטרת, אנחנו מספרים לה שוב את הסיפור ותוך שניות מוצאים את עצמנו בניידת אחרת, הזויה לא פחות. ברדיו שוב כדורגל, כנראה משחק חשוב. בברזיל כל יום יש משחק חשוב.
 
"דוּ יוּ סי סַמסינג? רֶקוֹגנַייז דֶה רובֶּרס?" שואל אותנו הנהג בשיא הרצינות, והשוטר לידו מצביע מהחלון על חבורות הרחוב שהתקבצו על הטיילת של קוֹפָּקָבּאנה.
 
"הוא מסתלבט עלינו, או מה?" אני בהלם מהיציאה המוזרה. "נִראה לו שהשודדים ככה יושבים פה ומחכים שנתפוס אותם?"
 
השוטר על ההגה לא מוותר. הוא עוצר את הרכב בחריקת גלגלים, כאילו אנחנו באיזה סרט הוליוודי. הראש שלנו נדבק למשענת הקדמית. השוטרים קופצים החוצה ומדליקים פנסי מגה־לייט עוצמתיים.
 
קופקבאנה של 1999 זו לא הקופקבאנה של היום. היום — הכל נקי, הכל מסודר, פרוז'קטורים שוטפים באור לבן את כל רצועת החוף, לתיירים בטוח־יחסית להסתובב שם גם בשעות החשכה. ב־1999 כל בחורה שנייה ברחוב זונה, כל בחור שלישי סרסור וכל ראסטה־מן מוֹכר סמים. רצועת החוף חשוכה לגמרי — אידיאלית להתכנסות כנופיות. תייר שלגמרי בטעות נרדם או שכח את עצמו על החוף, והערב כבר יורד עליו, יכול רק לרשום על החול את צוואתו האחרונה. אם יספיק בכלל לרשום משהו.
 
השוטרים רצים קדימה, מאירים בפנס, לוקחים אותנו למקומות שאפילו לכנופיות מסוכן להיכנס. אנחנו רצים מאחור, בסרט של החיים, לא מבינים מה הקטע ומה פשר ההתלהבות חסרת הפרופורציות הזאת. אפשר לחשוב מי אנחנו. עוד שנייה גם יזניקו מסוק.
 
"טוב, מה הקטע?" סרט האקשן הברזילאי הזה כבר מתחיל להימאס עלינו לגמרי. "בסוף גם השוטרים האלה עוד ישדדו אותנו. חלאס, בואו נחזור כבר!"
 
למזלנו, השוטרים בדיוק עשו אחורה־פנה, התנצלו מעומק הלב ובפנים קודרות בישרו לנו שהשודדים כנראה כבר נמלטו.
 
"מה, באמת? לא יכול להיות!" אני עונה לשוטרים בעברית, עוד שנייה אוכל להם את הראש. לא מספיק שדדו אותנו, עכשיו גם מעבירים אותנו גיבושון־סיירת על החוף!?
 
מזיעים ומתנשפים חזרנו לניידת. ברדיו בדיוק תקעו גול — ולא סתם גול, גול הניצחון!!! השוטרים באקסטזה, מגבירים את הווֹליום, מסניפים לעור התוף את שדרן הכדורגל שכבר איבד את קולו ואת שפיותו מרוב צרחות. מכורים! בברזיל כולם מכורים לכדורגל!
 
עליזים מתמיד נפרדנו לשלום מצמד השוטרים הקרועים, שבלי להתכוון עשו לנו ממש שמח בטרמפ חזרה למלון. ועדיין, לא הצלחנו להבין מה היה פשר ההתלהבות שלהם וטיפול ה־VIP שקיבלנו. האם נפלנו על זוג שוטרים משועממים במיוחד? או שאולי חרוצים במיוחד? או שאולי ניסו רק לעשות עלינו רושם — הוראה שקיבלו מלמעלה להתייחס יפה לתיירים, להראות להם שלמשטרה כן אכפת, שחס וחלילה לא תצא לברזיל תדמית גרועה שמבריחה תיירים? מי יודע.
 
נטולי רכוש, בריאים, שלמים ומחויכים, כאילו הרגע תקענו את גול הניצחון בעצמנו, יצאנו שלושתנו מהמונית. מיד זינקו עלינו מטיילים ישראלים שבדיוק עמדו בחוץ והתאגדו מסביב לניידת. מלון ויטוריה זה מלון של ישראלים, וכשאני אומר ישראלים אני מתכוון ל־רק ישראלים! בימים ההם, אירופאי שהעז רק לחצות את סף הדלת כדי לרחרח מה קורה בפנים קיבל כזה משב רוח קר מהצברים הקוצניים והמחוספסים שישבו שם, שאפילו אשכיו הסקדינביים קפאו ונתלשו מהמקום. בודדים האירופאים שהצליחו להגיע לעמדת הקבלה. נדירים הם אלה שאשכרה עשו גם צ'ק־אין. דרום־אמריקה מלאה מלונות כאלה. כמעט בכל עיר שמטיילים ישראלים עוברים בה.
 
"מה קרה?" שואלים אותנו החבר'ה בחוץ, "סמים? סמים??"
 
"שדדו אותנו עם אקדח!" אנחנו מספרים בקצרה — ובניגוד להיגיון, לא מסוגלים למחוק את החיוך הדבילי מהפנים, כאילו משהו טוב קרה, כאילו משהו מעולה קרה, כאילו חווינו חוויה ששום מטייל לא חווה לפנינו, כאילו כבשנו את פסגת האוורסט, נחתנו על הירח, תקענו גול במַרָקָנָה.
 
תבינו: זה התחיל ברגעים של אופוריה מתצוגת האופנה בקרנבל, שהפכו לרגעי אימה מהשודדים באוטובוס, שהפכו שוב לרגעי אופוריה כשהכל נגמר ופתאום יש את מי לשתף ולמי לספר את הסיפור. התנהגות אופיינית לילדים — וילדים אכן היינו!
 
עוד באותו ערב התקשרתי לענת. "שדדו אותי עם אקדח בתוך הראש," אני מספר לה באותו חיוך דבילי, שוכח לגמרי עם מי אני מדבר ואיפה. היא בישראל — אני בברזיל, חי, בועט, נושם את הטיול, לא מחובר בשִיט לַמציאות. בטח לא למציאות בישראל.
 
"מה??? תחזור, תחזור עכשיו!!!" ענת מתפרצת בבכי מטורף, "אני מתחננת אליך, בבקשה תחזור הביתה — עכשיו!!!"
 
אף פעם לא הייתי אדיש לבכי של ענת. כשענת בוכה, הלב שלי מחסיר פעימה. העולם שלי נעצר.
 
לא הפעם.
 
היא בוכה — אני צוחק. היא משתוללת — ואני פשוט לא מבין למה לכל הרוחות אני צריך לחזור לארץ. זה כולה כסף, כולה מצלמה, מה קרה?! אני בריא, אני שלם, הדרכון והוויזה נשארו במלון, אקנה לי מצלמה חדשה ונגמר הסיפור.
 
באותו לילה נרדמתי תוך שנייה. רק עצמתי עיניים ומיד שקעתי בשינה עמוקה וטובה.
 
את הרגע שבו פקחתי עיניים למחרת בבוקר לא אשכח לעולם. באותה שנייה, באותה אלפית שנייה, הבנתי מה קרה. האסימון, שסירב ליפול כל הערב הקודם — נפל עכשיו כמו משקולת של חמישים טון, נתקע לי בגרון, חנק אותי מבפנים ומעך אותי פנימה לתוך הכרית.
 
באותו יום קמתי רק פעמיים מהמיטה. זאת היתה משימה לא פשוטה, אבל הייתי מוכרח להתרוקן. לא שטפתי ידיים, לא הסתכלתי במראה, רק הורדתי את המים וצללתי שוב לתוך המיטה. לא רוצה לקום, לא רוצה להתעורר, בקושי מסוגל לנשום.
 
הלם!!!
 
אני בהלם!!!
 
פוסט־טראומה הארד־קור. מבוהל, משותק, מצומרר בכל הגוף, משחזר שוב ושוב את רגעי האימה באוטובוס, רואה לנגד עיניי רק את זוג עיניו השטניות של השודד, מרגיש את טבעת הברזל הקרה נצמדת לי למצח, שומע את ענת בוכה, מתחננת שאחזור, לא יכול שלא לדמיין מה היה קורה אילו השודד כן היה לוחץ על ההדק, שוב ושוב ושוב, בלופ אינסופי, בהלם, לא מצליח לעצור.
 
לא פשוט לטייל לבד. במיוחד במצבים האלה כשאתה צריך מישהו לידך שיתפוס אותך בשתי ידיים, יביא לך סטירה לתוך הפנים, ינער אותך בכוח ויחזיר אותך למציאות.
 
לא יודע איך זה קרה ואני גם לא יודע אם יש לזה איזשהו הסבר פיזיולוגי, אבל בשמונה בערב, בדיוק 24 שעות אחרי השוד, הכל פתאום נעצר. לופ המחשבות האינסופי ששקעתי בו נקטע באחת, כאילו מישהו הוריד את הרגל מדוושת הגז ושלף גם את המפתחות מהסוויץ'. המוח שלי, שטחן מחשבות על ניוטרל כמעט יום שלם ללא הפסקה, פתאום נרגע. אבל מה, כל הגוף עדיין כאב, והראש פשוט התפוצץ.
 
התהלכתי בחדר מצד לצד, בלי לדעת מה עושים עכשיו, כשפתאום נתקלתי ביומן שלי. יומן המסע, שרק לעתים נדירות הייתי טורח לרשום בו משהו, אם בכלל. ופתאום, בשנייה שאחזתי בעט — הבנתי שמשהו השתנה. אני בטוח שאם היו עושים לי בדיקת סי־טי במוח יום לפני השוד ויום אחרי השוד, היו משוכנעים שמדובר בשני אנשים שונים. באותו יום זז אצלי משהו בקופסה שם למעלה. זה לא שהשתגעתי, חלילה וחס, פשוט משהו השתנה.
 
אז כתבתי.
 
כתבתי וכתבתי, בטראנס, לא מסוגל לעצור, שופך הכל על הנייר, מקיא הכל החוצה, פולט כל מה שנטחן לי בראש ביממה האחרונה, בלי סינון, בלי עריכה, בלי לחפש את המלים. זיק של מחשבה רק צץ בראשי — וכבר הופיע על הנייר. משהו השתחרר, משהו נפתח, משהו אצלי בגוף ובראש השתנה! אם המורה שלי לספרות והבעה היתה יודעת על זה, היא כבר היתה שולחת את כל הכיתה לטיול שנתי בפאבֶלות של ברזיל. כי את מבחן הבגרות שלי בהבעה עברית עברתי בקושי רב. למעשה, זה היה הציון הכי נמוך שלי בתעודה.
 
פתאום נשמעו דפיקות בדלת. זה היה אלי — בחור ישראלי חביב שיצא לי להכיר כמה ימים קודם לכן. הוא קפץ רק להגיד שלום ולספר שהוא ממשיך בקרוב לבוליביה, אבל ככה יצא שאלי היה הראשון ששמע את 'צְבַע בכחול וזרוק לים' — הסיפור הראשון שכתבתי בחיי, סיפור קצר על השוד, שאִפשר לי לעבּד ולהוציא החוצה את הטראומה.
 
אחרי אלי שמעו את הסיפור כמעט כל אורחי המלון. במשך שלושה ימים, שבהם לא העזתי להוציא אפילו את האף מהחלון, הספקתי לפגוש ולהכיר כמעט את כולם. והאמת, פחדתי לצאת החוצה. פתאום כל ברזילאי נראה לי רוצח. אפילו שלחתי אנשים לקנות לי אוכל. העדפתי פשוט להישאר במלון, כשערימת ניירות של סיפורים קצרים חדשים מתווספת לי לתיק כל יום. כתבתי וכתבתי, וכשלא כתבתי — סיפרתי.
 
"מה הבעיה, אני אבוא איתך!" שמח אלי לעזור כששמע שעלי לחזור לתחנת המשטרה. אם לא הוא, סביר להניח שהייתי מוותר על התענוג. אולי אפילו חוזר לארץ. "יאללה אייל, צא מהסרט שלך. צבע בכחול וזרוק לים — אתה אמרת את זה בעצמך. קדימה, ממשיכים הלאה. לחזור עכשיו לארץ זאת אפילו לא אופציה! אם תחזור עכשיו, לא תטייל אחר כך כל החיים שלך. בוא ניסע שנייה למשטרה, ניקח את המסמכים של הביטוח, מה אכפת לך, זה ים של כסף! אתה יודע כמה זמן אפשר לטייל עם 500 דולר?"
 
לא יודע איך הסכמתי, לא יודע איך השתכנעתי, פתאום מצאתי את עצמי עולה על אותו אוטובוס ציבורי מספר 434 — אוטובוס שלא האמנתי שאי פעם אראה שוב, ובטח לא שאשב בתוכו.
 
בברזיל העלייה לאוטובוס היא מאחור, שם גם נמצא הקופאי. אני שולף שטר מהכיס, ממתין לעודף — וכמעט משתין במכנסיים כשעינַי נפגשות באלה של הקופאי. הוא לא זיהה אותי, אבל אני זיהיתי אותו. זה אותו הקופאי מהשוד!
 
אלי קולט את הסרט שלי ומושך אותי בחולצה לעבור קדימה. האוטובוס מפוצץ אנשים. אלי מוצא מקום מלפנים, אני מתיישב בספסל מאחוריו.
 
"אתה רואה? הכל סבבה!" אלי מסתובב אלַי לאחור ומחייך. "תסתכל על הנסיעה הזו כעל חוויה מתקנת."
 
"תודה אחי. אני מעריך את זה מאוד," חייכתי אליו חזרה, כולי עדיין בסרטים.
 
"פָאלָה פּוֹרטוּגֶז?" פונה אלי פתאום שכני לספסל. הוא כנראה שמע אותנו מדברים עברית...
 
"סוֹי אינגלֶז!" אני עונה לו בציניות קלה, נזכר בכל עשרות הפעמים שענו לי "סוי פורטוגז" בתחנת המשטרה. פתאום אני קולט אצלו מגן־דוד קטן על הצוואר. "אַר יוּ ג'וּאיש?" אני שואל ומצביע על השרשרת.
 
"כן!" הוא עונה לי בעברית ודופק תפילת 'שמע ישראל' במבטא פורטוגזי כבד. ההפתעה הנעימה הזאת קצת החזירה לי את הביטחון והאמון בבני־אדם, בעיקר בברזילאים. היתה לנו שיחה נחמדה מאוד. באנגלית, כי בעברית היה לו קצת קשה. תמיד כיף לפגוש יהודים בתפוצות. הם תמיד מסתכלים עלינו הישראלים כאילו הרגע חזרנו ממעמד הר סיני, חצינו את ים סוף וקיבלנו את לוחות הברית.
 
"לא תאמין מה קרה לי פה באוטובוס..." אני מספר לברנש החביב על השוד. עניין אותי לדעת איך יגיב. הוא בטח מכיר מקרים דומים.
 
"לי זה בחיים לא היה קורה!" הוא עונה לי בביטחון וצוחק בקול רם. עוד לפני ששאלתי למה ואיך, שלף מהפאוץ' שלו אקדח ותקע לי אותו מול הפנים.
 
מול הפנים!
 
אקדח!!
 
עוד אקדח!!! מ־ו־ל ה־פ־נ־י־ם!!!!!
 
עוד באותו יום ברחנו מברזיל. סיימתי את העניינים שלי במשטרה, קנינו כרטיסים, העמסנו תיקים ועלינו על האוטובוס לבוליביה.
 
אני עם ברזיל גמרתי — סופית!
 
זאת אומרת... לא בדיוק סופית. כי אחרי חמש שנים חזרתי.
 
הפעם עם ענת.
 
ג
 
אחרי המתנה ארוכה, בדיקות דרכונים וחיפוש בתיקים, עברנו סופסוף את הגבול לבוליביה. לברזיל נשבעתי שאני לא חוזר יותר בחיים שלי. את הארץ הזאת צבעתי בכחול וזרקתי עמוק־עמוק לים. ככה לפחות חשבתי.
 
בוליביה שונה. בוליביה מאוד שונה. המעבר מברזיל לבוליביה חד וקונטרַסטי עד כאב. זה לא שבברזיל אין עוני, מסכֵּנוּת, אומללוּת וטינופת. בטח שיש! רק שבתור תייר אתה לא ממש בא במגע עם המקומות האלה. אתה רק עובר ליד. תעז רק לדרוך בתוך פאבֶלה ברזילאית — אתה לא יוצא משם חי. בבוליביה זה בדיוק הפוך: בבוליביה רוב הזמן אתה מטייל בפאבלה. בבוליביה הגטאות הם דווקא של העשירים — ויש עשירים בבוליביה, עשירים מאוד! רק תעז להכניס את כפות רגליך המזוהמות לשכונתם האקסקלוסיבית, המוקפת חומות, גדרות חשמל ומצלמות וידאו, ומיד תזכה לפגוש קנה של רובה־ציד מקרוב מאוד.
 
נשמע מוזר, אני יודע, אבל באותם ימים זה בדיוק מה שהייתי צריך! משהו שימחק לי את ברזיל מהזיכרון, שיביא לי כאפה למוח, שיסובב אותי 180 מעלות ויחליף לי את הסרט בראש. ובאמת, מברזילאיות פצצות, חשופות־חזה ומענטזות־ישבנים, מצאתי את עצמי פתאום במקום הכי א־מיני על פני כדור הארץ. העוני, הסבל, המסכֵּנוּת והטינופת צועקים מכל פינה. נסיעה באוטובוס מקומי זו חוויה שגם החוש השישי, השביעי ואפילו השמיני לוקחים בו חלק. אם ריח שלוליות השתן על הרצפה לא חונק אותך למוות, ישיבה ליד צ'וֹלָה מבוגרת גומרת אותך סופית. בגיהנום עוד לא המציאו עינוי כזה. הצחנה שנודפת מגופם של לועסי עלי קוקה היא פשוט בלתי־נתפסת. גם טבילה ארוכה באמבטיית בושם לא תוכל לטשטש ריח גוף כמו שלה.
 
במובן הזה, בוליביה בהחלט סיפקה את הסחורה. חוויית השוד מברזיל הודחקה היטב, כאמור, נצבעה בכחול ונזרקה עמוק לים. הייתי עסוק, הייתי מ־א־ו־ד עסוק בבוליביה, בעיקר בלרוץ לשירותים — שלושים, ארבעים, חמישים פעם ביום. בצער רב הודיעה לי האחות בבית החולים בלה־פאס, שבדקה את דגימת הצואה, שבמקביל לאמֶבּות שמכרסמות לי את המעיים חטפתי גם טיפוּס. במקביל! גם אמבות — וגם טיפוס! חגיגה!! חום גבוה, בטן נפוחה, הריון חודש שביעי, גרעפסים בריח של ביצה קשה, שלשולים אימתניים וגזים קטלניים בניחוח בית שחי של צ'ולה שעירה במיוחד. בתוך חודש הִשלתי, או יותר נכון, שלשלתי מגופי כמעט 15 קילו.
 
לא יודע מה המצב שם היום, אבל בבוליביה של 1999 כמעט כולם נדבקו באמבות. הכללים ברורים וידועים — שותים רק מבקבוקים, אוכלים רק במקומות נקיים ומסודרים — ועדיין איכשהו, מתישהו, חוטפים את האמֶבּה. מספיק שהטבח או שוטף הכלים שכחו לשטוף ידיים, נגעו בצלחת, נגעו במזלג... בום, התקבלתם למועדון!
 
באותו אחר־צהריים, כשנסעתי לבדיקות בבית החולים, המתינו איתי בתור למעלה מ־50 מטיילים ישראלים. לכולם בטן נפוחה. לכולם גרעפסים של ביצה קשה. מסיבה אמיתית. טראנס־אמֶבּה פרוגרסיב — ז'אנר חדש בסצנת המוסיקה העולמית: את צלילי הדי־ג'יי הבוקעים מהרמקול מחליפים צלילים הבוקעים מחריצי הישבן.
 
אז כתבתי. כתבתי המון בבוליביה. ובלי שהבנתי מה קורה, נולד בתוכי 'הסופר'. צ'אקרת הכתיבה שנפתחה לי בברזיל נשארה פתוחה גם שם. באוטובוסים, בבית החולים, בבתי השימוש, במיטה, במסדרונות המלון, כתבתי ושלשלתי, שלשלתי וכתבתי. ובערבים הייתי דופק על דלתות גסטהאוסים שאני בכלל לא ישן בהם ורק מחפש ישיבות של ישראלים. לא של חרדים — ישיבות של מוצ'ילרים, שמצטופפים להם בחדרים כמו סרדינים ונהנים מה'ביחד' הצברי הזה.
 
"שלום, קוראים לי אייל ובאתי לספר לכם סיפורים". בהתחלה היו מסתכלים עלי כמו על משוגע, אבל אחרי הסיפור הראשון לא נתנו לי ללכת. בלי שהבנתי מה קורה, נולד בתוכי גם מספר הסיפורים. דמיינו רק איזה ניחוחות היו בחדר צפוף כזה, כשלפחות מחצית מיושביו כבר לוקים באמבות. אם לא היו צוחקים מהסיפורים שלי, וצחקו, הגזים הרעילים כבר היו עושים את העבודה.
 
ערב אחד, בזמן שהמתנתי לטלפון הציבורי ב'לובו' — מלון שמנקז אליו את רוב המטיילים הישראליים בלה־פאס — ניגשה אלי מטיילת חמודה בשם עדי וסיפרה לי שהיא גרפיקאית מ'קשר בראל' ושהיא תשמח מאוד לעשות לי את העטיפה לספר כשנחזור לארץ. כששאלתי אותה על איזה ספר היא מדברת, כי באמת לא היה לי שמץ של מושג מה היא רוצה, היא צחקה והצביעה על שקית הסיפורים שלי.
images.jpg
 
חמש שנים זה הרבה זמן. והזמן... הזמן עושה את שלו. אחרי שני טיולים ארוכים במזרח נפתחו עוד כמה צ'קרות, בעיקר אלה הקשורות למוּדעוּת. את טראומת השוד מברזיל, שהעדפתי אז לצבוע בכחול, לזרוק לים ולהדחיק עמוק־עמוק פנימה באוקיינוס הנפש שלי, הבנתי שעלי לשחרר, ומהר!
 
ספק אם הייתי מצליח לעשות זאת לבד.
 
כל הדרך במונית משדה התעופה לקופקבאנה צבטתי את עצמי ולא האמנתי שזה אמיתי, שאני אשכרה עושה את זה, שאני שם — שאני שם עם ענת!!! יושבת לידי, מחייכת אלי, מחזיקה לי חזק את היד, מביטה עמוק אל תוך עינַי ומתרגשת בשבילי עד דמעות. כל הדרך לא דיברנו. לא היינו צריכים. ידענו בדיוק מה עלי לעשות.
 
שילמנו לנהג המונית ונפרדנו ממנו לשלום. אחרי המתנה קצרה יחסית, אוטובוס 434 נכנס לתחנה. אנחנו מעמיסים את התיקים על הגב, משלמים לקופאי ומתיישבים מאחור, בדיוק כמו אז. בדיוק כמו באותו ערב. בדיוק על אותו ספסל.
 
"אתה מרגיש משהו?" שואלת אותי ענת אחרי נסיעה של ארבע תחנות. אני מסתכל סביב, מסתכל על הקופאי, מסתכל על הנהג, מסתכל על כל האנשים היושבים לידנו, מסתכל שוב עליה.
 
"כלום," אני עונה באדישות, מופתע מאוד מעצמי. באמת לא הרגשתי כלום. "סתם, אוטובוס."
 
"סבבה!" ענת דופקת אלי חיוך מלא גאווה ומסמנת לנהג לעצור. "עכשיו אנחנו יכולים להתחיל לטייל בברזיל!"
 
ירדנו מהאוטובוס.
 
המעגל נסגר. הפצע הגליד.
 
ברזיל יפה. ברזיל מדהימה. חולם רק על היום שאחזור אליה.
images.jpg
 
המון שנים עברו מאז השוד. לכתוב ולספר סיפורים מעולם לא הפסקתי. עד היום, לפני כל הופעה, אני יושב בשקט עם עצמי, נזכר בשוד, נזכר איך התחלתי, מודה על המַתנה הגדולה שקיבלתי מהשודד, לוקח נשימה גדולה, דופק על דלת הגסטהאוס, עולה לבמה, אומר שלום ומספר את הסיפורים שלי.
 
וכתבתָ.
 
eyalamit.co.il/qr/2