נוגה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
נוגה
הוספה למועדפים

נוגה

כוכב אחד (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • תרגום: אמיר צוקרמן
  • הוצאה: עם עובד
  • תאריך הוצאה: יוני 2017
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 270 עמ' מודפסים

נד באומן

נד באומן נולד ב 1985-ומתגורר בלונדון. עסק בכתיבה עיתונאית עבור כתבי העת ונבחר על ידי ה"גרדיאן" כאחד מעשרים הסופרים הבריטים הצעירים המבטיחים ביותר מתחת לגיל ארבעים. ספרו הראשון, "מתאגרף, חיפושית", זכה בפרסים דוגמת פרס אגודת הסופרים הבריטית לרומן הטוב ביותר לשנת 2011, ופרס גולדברג לרומן ביכורים ראוי לציון. הוא היה אחד המועמדים הסופיים לפרס ה”גרדיאן” היוקרתי לרומן הביכורים הטוב ביותר ל–2011. ספרו השני “The Teleportation Accident”, היה מועמד לפרס מאן בוקר.

תקציר

מהו 'נוגה', הסם המסתורי החדש שכובש את סצנת המסיבות המחתרתית בלונדון? מי הם האנשים במכוניות הלבנות החרישיות שחוטפים בני אדם באמצע העיר? למה במכולת השכונתית החלו להופיע חטיפים בורמזים, ומי השתלט על תחנת הרדיו המקומית? האם אפשר לבטוח בצ'ריש היפהפייה, ומדוע חשוב מאוד לשתות וודקה אחרי שמקיימים יחסי מין? מה פשר השועלים שהחלו להופיע ברחובות לונדון, ואיך ייתכן שהם נוסעים באוטובוסים? כיצד כל זה קשור לתאגיד המכרות האמריקאי לייסברק ועד כמה עמוק יכולה הרשת החברתית לחדור לחיינו?
 
ראף, צעיר לונדוני חובב מסיבות בן 22 עם הפרעת שינה נדירה, עומד לגלות את הקשר בין כל אלה ועוד הרבה יותר. בניסיון לאתר את חברו הטוב שנעלם בלי להותיר עקבות, הוא חושף קונספירציה תאגידית מסוכנת חובקת עולם ומתאהב באישה המסעירה ביותר שפגש מימיו.
 
רומן וירטואוזי משובח, קצבי ומסחרר, המשלב עלילה מפותלת ועוצרת נשימה של מותחן, עם כישרון ספרותי לשוני וקומי, שמפלח את המציאות העכשווית בחריפות בלתי מצויה, מאת אחד הסופרים הצעירים הבולטים ביותר בבריטניה כיום.
 
-----------------------------------------
 
"המיומנות והמקוריות האדירה של באומן והאסתטיקה והאינטליגנציה שלו פשוט מספקים עונג טהור ומחיה של חוויית הקריאה. הוא משעשע, מרתק, מטריד, פורה, חצוף, ומעל הכול, מפעים, מענג ושופע ברעננותו". 
הגארדיאן.
 
"נוגה בוער באנרגייה המקורית שבו, הוא שוזר ביד אמן עלילה מסתחררת עם סָטירה חברתית בסגנון תומס פינצ'ון".
סן פרנסיסקו כרוניקל.
 
"אני יכול לומר בלי כל ספק, שנוגה מסובב לך את הראש, אבל הפעילות הזאת טובה וממכרת". 
הטיימס.

פרק ראשון

יום 1
00:49
 
בפעם הראשונה שרָאף רואה אותה הוא יושב על מכונת כביסה, בדרך לבלוע שמינית גרם של משהו, כנראה תערובת של ספיד, מונוסודיום גלוטמט ותרופה ניסיונית לטיפול בהפרעת חרדה חברתית בכלבים. ככה, בכל אופן, נשמע מה שאייזיק אמר לו, אבל המוזיקה במכבסה די חזקה, והוא תוהה אם יש אפשרות שהוא שמע לא נכון. האבקה חולקה בין שני ניירות גלגול, שקופלו ונסגרו כמו אריזות חתומות ותמיד הזכירו לו וון טון עם בשר, ואייזיק כבר הוריד את הוון טון שלו, אבל ראף עוד החזיק את שלו ביד כי הוא לא הצליח להפסיק לנעוץ מבטים בבחורה שליד הדלת. היא חצי לבנה וחצי משהו אחר, אולי חצי תאילנדית; ויש לה מין פנים כאלה שנדמה שכל מבנה העצמות בהן מסתעף מעצמות הלחיים, עד שהתוצאה נראית כמו גרפיקת תלת־ממד ממוחשבת משנות השמונים — כי היא מורכבת ממספר חסכוני כל כך של מישורים שטוחים חדים — רק שכאן הזוויות מטושטשות בקווצות שחורות ארוכות שחמקו מהמקום שבו הידקה את השֵׂער, במרומי הראש מאחורה; ויש לה פה קטן, מקופל במגמה של חצי העוויה טבעית, צורה טובה, מן הסתם, במקרים שהיא מעמידה פנים שהיא לא מרוצה ממשהו ובאותו הזמן מנסה לא לצחוק; והיא לובשת קפושון שחור עם הריצ'רץ' פתוח ומתחת לו וסט אפור רפוי. בערך שישים איש רוקדים בחלל הצר והמוארך כמו מסדרון שבין ראף והבחורה הזאת, כמו שעת עומס בקרון של רכבת תחתית שלמד לרטוט לפי קצב קבוע, והוא שוקל להידחק בין כולם ולדבר אתה — ״תתחתני אתי עכשיו ברגע זה?״ — אלא שאז אייזיק מכה בידו בבקבוק מים מפלסטיק בשביל להאיץ בו. בלי להרפות מהמעקב הוא לוקח את הבקבוק, שם את הוון טון בפה, בולע אותו בלגימה מהמים ורוכן וצועק באוזן של אייזיק, ״מה אמרת שיש בזה?״
״מה?״
״מה אמרת שיש בזה?״
״ספיד, מונוסודיום גלוטמט ותרופה ניסיונית לטיפול בהפרעת חרדה חברתית בכלבים״.
״מה זה הפרעת חרדה חברתית?״
״מה?״
הסאונד אפילו לא כל כך חזק, אבל החדר קטן, והצלילים הגבוהים נמעכים בשוליים כמו תינוק שמן שנדחס למושב במכונית. ״מה זה הפרעת חרדה חברתית?״
״אני לא מצליח לשמוע אותך. בוא החוצה״.
ראף יוצא באי־רצון אחרי אייזיק אל החצר המרוצפת הקטנה שמאחורי המכבסה. כמה אנשים מדברים ומעשנים שם. בפינה מוטל הפוך אחד מכיסאות הפוליפרופילן הלבנים בעל הפסים במשענת, מאלה שמשתלטים על מקום יותר מהר מחולדות, בתנוחת השתאות של חפץ שכמעט בלתי אפשרי להפיל אותו ואף על פי כן מתברר שהופל.
״מה זה הפרעת חרדה חברתית?״ ראף שואל שוב. מכאן הוא לא מצליח לראות את הבחורה.
״ביישנות, בעצם״.
בשנים האחרונות, אייזיק מסביר, הרבה וטרינרים אמריקאים מאבחנים את ההפרעה הזאת אצל כלבים, ובעקבות זה התחילו לשווק עכשיו מבחר מרשמים פסיכיאטריים מתחרים. בכל הנוגע ליתר מרכיבי התערובת, אין לו הסבר למונוסודיום גלוטמט, אלא אם כן הוא נועד רק להגדיל את הנפח, אבל במקרה כזה קשה לומר מדוע בחרו היצרנים, מתוך כל האבקות הלבנות הבלתי פעילות הזמינות, להשתמש דווקא במונוסודיום גלוטמט (ראף כמעט תוהה אם יכול להיות שמדובר בבדיחה על וון טונים). ויש בה קצת ספיד כי בכל דבר יש קצת ספיד.
״מה זה הולך לעשות?״ אומר ראף.
״זה כמו אקסטזי רצחני בטירוף״.
הרבה זמן ראה ראף באקסטזי חומר כל כך סינתטי, כמעט עד כדי הפשטה טהורה, לכן הופתע לשמוע מאייזיק בחודש שעבר שהסיבה לזה שכרגע אין אקסטזי טוב בלונדון היא שמאתיים וחמישים חביות של שמן סָסַפְרָס, שפעם חשבו שהוא מרפא עגבת, הוחרמו בנמל בתאילנד. לגלות שאקסטזי — כמו קוקאין, כמו אופיום, כמו מריחואנה — בא מצמח שגדֵל באדמה, זה לגלות שלמלאכים יש פופיק (ספידים, לעומת זאת, עשויים מאֵפֶדְרין, שאפשר להפיק משיחים מסוימים, אבל במקום זה כיום הם כמעט תמיד עשויים מחומרים כימיים שנוצרו במעבדה, אז כמו אי־אלו תאורמות באלגברה לינארית, הסם לא חב דבר לעולם החיצון, אלא אם כן הולכים אחורה לאורך כל השרשרת עד לפחמימות שמוציאים מנפט גולמי). מוזר גם לחשוב על מיליון הרומנים שלא ימומשו, על מיליון הזריחות שאף אחד לא יצפה בהן, על מיליון מפחי הנפש שאף אחד לא ייאלץ לעמוד בהם, רק מפני שמישהו בלֵם צַ'בַּנְג שכח לשלם שוחד או שמישהו אחר סירב לקחת אותו. לשום פוליטיקאי בארגון הסחר העולמי מעולם לא הייתה כל כך הרבה עָצמה. הסחר בסמים, סיפר לו אייזיק, הוא הגלובליזציה הראשונה של חיי הרגש.
״מתי יהיה עוד פעם אקסטזי טוב?״ שואל ראף.
״יכול להיות שאף פעם״, אומר אייזיק. ״צריך להשיג קצת נוגה״.
״מה זה?״
״נו, אתה יודע. החומר החדש הזה. בַּרְקי אומר שזה הדבר הכי טוב שהוא לקח בחיים שלו״.
״עוד יש לו משהו?״
״נדמה לי״.
״הוא יבוא הנה?״
אייזיק מושך בכתפיים. ״הטלפון שלו סגור״.
בעלי המכבסה הזאת מרשים לערוך פה הלילה רייב קטן בשביל שיוכלו למכור סמים לקהל, אבל יש להם רק קוקאין, קטמין ותחליף חדש לאקסטזי שנקרא אֵתילבּוּפֶדְרוֹן ואפשר לקנות אותו באינטרנט באופן חוקי ממעבדות בסין, חומרים שאף אחד מהם לא מעניין את ראף בשום צורה. הוא מביט סביבו וחש, לא בפעם הראשונה, מרירות קלה על שלא נולד עשרים שנה קודם, כשהיו מקדישים ליל יציאה שלם ל־MDMA הולנדי צח כשלג במחסן יבוא ענקי ליד כביש M11, תרבות סמים שהייתה כל כך טובה עד שאנשים כתבו עליה ספרי זיכרונות, ולא ניסויי הסָמיוּת הכפולה האלה על עצמך במבנה שירות עירוני של עשרים על עשרים. איך לונדון הדרדרה ככה?
די מהר אייזיק בא אחריו בחזרה פנימה, וראף רואה בחור ובחורה שהתפשטו עד התחתונים וטיפסו אל תוך אחד ממייבשי הכביסה הגדולים בשביל להתנשק, הגפיים הכחושים שלהם נאבקים למצוא אחיזה בתוך התוף, כמו נבדקים בניסוי באיזה מחקר אסטרונאוטי על אפשרויות מיניות בחללים גליליים קטנים. הם, לפחות, לקחו משהו טוב, או שאולי לא משהו טוב אבל לפחות משהו שהם אף פעם לא לקחו לפני זה. הדי ג'יי מנגן רצועה שראף שמע כבר הרבה במיתוס FM. הוא מטפס אל גג המייבש, מעל לשכבת הטְרוֹפּוֹסְפֵרה של הזיעה, כדי לחפש את הבחורה שראה קודם, אבל הוא לא רואה אותה בשום מקום, אז הוא פשוט נשאר שם למעלה ורוקד.
02:12
כשברקי מגיע סוף־סוף, הוא עדיין עונד פתיתים של קצף גילוח על שני התנוכים, כמו עגילי פנינה קטנים, אז אולי, כמו ראף, הוא קם מהמיטה רק לא מזמן. בארנק שלו יש עוד שלושה וון טונים ארוזים בקרעי שקית כתומה של סופרמרקט, מנה של נוגה לכל אחד מהם. בערך חצי שעה אחרי שראף לקח את התרכובת הקודמת ההיא הוא התחיל להרגיש שינוי, אבל קלוש כל כך שהוא אפילו לא היה בטוח, כמו כשנכנסים לחדר וחושבים שיש רוח קרה, אבל שום חלון לא פתוח ובהחלט יכול להיות שדמיינת הכול. ואז זה התפוגג שוב. בגלל זה הוא מתלהב לנסות את החידוש של ברקי, והוא עומד לבלוע את זה ולעלות בחזרה על המייבש, ואז חש נגיעה ביד. הוא מסתובב.
זאת הבחורה.
היא רוכנת לדבר לו באוזן, והוא מבחין בניצוץ רך מחליק על דוֹק הזיעה שעל עצם הבריח שלה.
״מה זה?״ היא אומרת, וזה הרבה יותר טוב מאשר ״למה נעצת בי קודם מבטים של פסיכופת?״ שהוא ציפה לו. היא בטח ראתה אותו לוקח את הוון טון מברקי.
״נוגה״, הוא אומר.
״החבר שלך מוכר את זה?״ יש לה מבטא אמריקאי.
״לא״.
אבל אין מצב שראף נותן לזה להיגמר בזה. כבר קרה לו, כמובן, שבחורות התחילו אתו רק בשביל סמים, ואולי זה מה שהיא עושה, אבל במקרה כזה היא לא בקיאה בכללים, כי אין שום חיוך ריק ושום יד לא נוחתת קלות במורד הגב שלו. וחוץ מזה, מה אם כן? פעם הוא שכב עם בחורה איסלנדית שהוא פגש ככה במסיבה. אז הוא מקווה שהוא לא נשמע כמו טמבל גמור כשהוא אומר, ״את רוצה קצת?״
עכשיו היא מחייכת. ״לא, זה בסדר״.
אבל הוא תופס לה את היד ודוחף לתוכה את הוון טון. ״אומרים שזה חומר מדהים״.
״מה?״
הוא צריך להציע לצאת החוצה כדי שיוכלו לשמוע אחד את השנייה? לא, עוד לא. ״איך קוראים לך?״
״צֵ'ריש״, היא אומרת, או שככה זה נשמע. זה בכלל שם? ״ולך?״
״ראף״.
״יש לך מים?״
״רק שנייה״.
הוא פונה אל אייזיק, אבל הבקבוק כבר לא אצלו, וגם לברקי אין. ראף חושב שראה בקבוק לימונדה חצי ריק על אחת ממכונות הכביסה, אבל הוא לא רואה אותו עכשיו. וכשהוא פונה לאחור, הבחורה כבר נעלמה שוב, כמו ההשפעה המעורפלת של החומר הפסיכוטרופי המתורבת. הוא שואל את אייזיק ואת ברקי לאן היא הלכה, אבל אף אחד מהם לא הסתכל. ולברקי אין יותר נוגה לחלק.
05:37
ראף כושל החוצה מהמכבסה ומוצא את עצמו עטוף בפרחים. כאילו אָנוֹדָה פנומנולוגית כלשהי בתוכו הוחלפה בקָתוֹדָה, וכל תחושה מומרת בתחושה אחרת בעלת איכות הפוכה בתכלית ועצמה זהה: עלי כותרת במקום עור, ניחוח במקום זיעה, קור במקום חום, דממה במקום רעש, אנתוציאנין במקום אורות דיסקו. עובר רגע עד שהוא קולט שבכל שבת יש שוק פרחים ברחוב הזה, והם פורקים את הצבעונים והנרקיסים — ובאמת, ממש באותו הרגע מופרת הדממה בשקשוק של עגלת פלדה שמתגלגלת למטה מכֶּבֶשׁ מאחוריו. הוא נושם נשימה עמוקה וממשיך ללכת ברחוב אל תחנת האוטובוס שבה יתפוס את אוטובוס הלילה שלו.
אייזיק וברקי כבר פרשו מהמסיבה. קודם הם אמרו שהנוגה לא עושה להם כלום, ולברקי גם היה גרם של אתילבופדרון, אז שלושתם נאלצו להציל את המצב ולשים מזה קצת על החניכיים, ולראף זה תמיד הזכיר את הצורה שמשפשפים סטייק פַלְדָה במלח ופלפל. אבל אז, ישר אחר כך, מהר מדי בשביל לייחס את זה לאתילבופדרון, שניהם רצו החוצה לחצר והתחילו להקיא כמו מכונות ירייה על הבטון. בין העוויתות אמר ברקי שהנוגה שהם לקחו בטח היה מזויף. עלה בדעתו של ראף שאם רק הערב הוא שמע בפעם הראשונה על נוגה, ובכל זאת כבר יש איזה אופורטוניסט שמוכר גרסה מזויפת, זה סימן שהוא כנראה מפגר אנוּשוֹת אחרי כולם. ואז הוא קלט באימה שגם הבחורה האמריקאית בטח מקיאה את הנשמה איפשהו בגלל הסמים שהוא דחף לה, ושהמָסָה של הגוף שלה היא בערך רק חצי מזו של ברקי, ככה שרעל עלול להתפשט אצלה פי שניים יותר חזק. אפילו אם הוא ימצא שוב את צ'ריש, היא בחיים לא תרצה לדבר אתו.
עכשיו, שהאתילבופדרון כבר התחיל לרדת, ראף מרגיש סתם דהוי ועצבני ומחליט שבטח בכל מקרה לא היה לו סיכוי אתה. כשהאוטובוס מגיע סוף־סוף, החלונות שלו קורנים בעליזות כמו משאית גדולה שלא מובילה פרחים לשוק אלא חלקיקי אור בתפזורת. הוא עולה, מהנהן לנהג, מעביר את כרטיס האויסטר המצפצף ומטפס במדרגות הלולייניות אל הקומה השנייה. מה שהוא רואה שם מבהיל אותו כל כך שהוא שוכח לתפוס במוט האחיזה, וכשהאוטובוס עוצר בצומת הוא כמעט עף על הרצפה.
שועל יושב שם, אולי שש שורות ממנו. כל שערה בפרווה הכתומה שלו בוערת בלהבה משלה, ובתוך כל עין מהעיניים השחורות העגולות שלו מצונפת לה השתקפות של פנס רחוב מבחוץ כמו בחורה חיוורת במייבש כביסה. ראף אף פעם לא שם לב עד עכשיו שאותה פרווה לבנה שיש לשועלים על האף והבטן מפוזרת להם גם מעל לעיניים ויוצרת שתי גבות מוגזמות, ושהשועל הזה פה, שמתבונן בו, עוטה ארשת של עניין מדעי מרוחק. לא יכול להיות שהחיה נכנסה בדלת שליד הנהג, הוא חושב, אז היא בטח קפצה פנימה דרך הדלת האחורית כשמישהו ירד. האוטובוס מאיץ שוב והוא מתיישב, והשועל פונה ממנו ומסתכל החוצה מהחלון. ריח עולה באפו של ראף, מזיגה של בוץ ונפט, פחמימן פראי בלי נגזרים. לא עולה שום נוסע אחר, וכשהכריזה האוטומטית מבשרת בהגייה שבורה שהם הגיעו לקַמְבֶּרוול גְרין, השועל קופץ ממקומו ומדלג למטה כדי לרדת.
06:20
בששת החודשים הראשונים שהוא גר בדירה הנוכחית שלו, ראף באמת האמין שהחנות הפינתית בקצה הרחוב שייכת לבחור איראני שעובד עשרים ושתיים או עשרים ושלוש שעות ביממה. הוא היה שם בכל זמן שהוא, ותמיד אלה אותן פנים בקופה, בדיוק כמו שתמיד רואים אל־ג'זירה בטלוויזיה הקבועה בקיר מעל לסוכריות הגומי. פעם אחת ראף דווקא הציג את עצמו, אבל בפעם הבאה שהוא נכנס, הבחור לא הראה אפילו סימן קלוש לקרבה החדשה ביניהם. ואז, כעבור שבוע בערך, הוא עבר שם והציץ פנימה וראה את שני הבעלים מתווכחים על משהו. כמו פיתול בעלילה של תעלומת רצח גרועה, התברר שהם אחים תאומים. היום ראף קונה שלוש בננות וקרטון מיץ תפוזים, נהנה מדרכו המוקפדת והפקידותית כמעט של הבחור בדלפק ללחלח את קצה האצבע האמצעית בספוגית רטובה, כמו מין בלוטה תותבת, כדי להפריד ולפתוח את שקית הניילון; ואז ראף הולך לבניין הדירות שהוא גר בו, שמזרן ישן ומוכתם נשען בו על הקיר ליד הכניסה בהמתנה לאיסוף האשפה בשבוע הבא. מספר המזרנים שאנשים משאירים פה בחוץ בכל חודש נראה חסר כל קנה מידה לקיבולת האנושית של הבניין, כמו פסולת שנפלטת מתהליך תעשייתי חשאי כלשהו.
גם אם לא היו הסמים, הוא ידע שיעברו עוד תשע או עשר שעות עד שיהיה מסוגל לישון, אבל הוא תשוש כל כך שבכל מקרה הוא נכנס קצת למיטה. הווילונות השחורים הכבדים עוד סגורים מאז שהתעורר בסביבות אחת עשרה, והחדר שרוי בחשכה מוחלטת פרט למנורת הלֵד האדומה שבמערכת. כל פריטי ציוד המחלה שלו פזורים סביבו: כיסוי עיניים, אוזניות מגן, מכשיר רעש לבן וכעשרים אטמי אוזניים מלוכלכים זרוקים מתחת למיטה כמו גללים של אוגר שאוכל רק פּוֹליאוֹריתן מוקצף.
הבעיה של ראף נקראת תסמונת מחזור ערות-שינה שונה מ־24 שעות. בגיל שש עשרה הוא התחיל להבחין שדפוסי השינה שלו דפוקים אפילו יותר משל כל נער ממוצע, אבל נדרשו ארבעה רופאים שונים עד שקיבל אבחנה. המוח בריא, העיניים אומרות להיפותלמוס מתי מחשיך ומתי יש אור, ההיפותלמוס אומר לבלוטת האצטרובל מתי להפריש מלטונין, והמלטונין גורם לך להירדם בערך באותה שעה בכל יום. השעון הביולוגי הנורמלי אצל בני אדם מכוון למחזורים של עשרים וארבע שעות כדי להתאים לסיבוב מלא של כדור הארץ. אבל לא במקרה של ראף. במקרה של ראף הוא מכוון למחזור של עשרים וחמש שעות בערך. כאילו למוח שלו יש שעון חדשני.
רוב האנשים שסובלים מתסמונת מחזור ערות-שינה שונה מ־24 שעות סובלים מזה כי הם עיוורים, ואז ההיפותלמוס שלהם אף פעם לא מוצא איפה השמש. אבל במקרה של ראף זה בטח משהו אחר, ושום בדיקת דם או אא״ג אף פעם לא הצליחה לקבוע בדיוק מה. סרוטונין הוא הקוֹדמן, שמן הסספרס של המלטונין, אז יכול להיות שיש לו מוטציה בגֵנים שגורמת לאנזימים להמיר אותם אחד בשני, אם כי מזה משתמע בעקיפין שעודפים גדולים של סרוטונין משתכשכים לו במוח, בדיוק מה שקורה כשלוקחים MDMA, והוא דווקא בכלל לא באיפוריה כל הזמן. יכול להיות גם שמשהו משובש בגרעין העל־תִּצלוֹבתי שלו, אזור בהיפותלמוס בגודל של גרגיר אורז.
מה שלא תהיה הסיבה, התוצאה היא שבכל בוקר הוא מפספס את הסנכרון עם העולם בעוד שעה, כאילו בכל יום בחייו הוא לוקח טיסה קצרה מערבה בכלל בלי לצאת מלונדון. בתחילת המחזור שלו אין שום בעיה להתעורר בשמונה בבוקר; אחרי ארבעה ימים, זה כמו להתעורר בארבע לפנות בוקר; אחרי שמונה ימים הוא צריך ללכת לישון ב״לילה״ בשמונה בבוקר; אחרי שבועיים, לקראת סוף ״אחר הצהריים״ שלו; אחרי עשרים יום, לקראת סוף ה״בוקר״; ואחרי עשרים וחמישה ימים יש לו עוד יום רגיל. המחזור שלו הוא לא בדיוק עשרים וחמש שעות, הוא לא דופק כמו שעון, אבל הוא כל כך קרוב לזה שזה לא משנה. היה מתאים לו יותר לחיות במאדים, שם אורך היממה השמשית הוא עשרים וארבע שעות ושלושים ותשע דקות, מספיק קרוב למחזור שלו, שיוכל לפצות על אי־ההתאמה בהרבה נמנומים בסוף השבוע בזוהר העמום של פוֹבּוֹס. בשנה שעברה אישה במשרד תיווך, שלא ממש עקבה אחרי הסבר שבכלל התחרט שניסה לספק לה, אמרה לו, ״ואו, עשרים וחמש שעות — אתה בטח מספיק כל כך הרבה!״
לתסמונת מחזור ערות-שינה שונה מ־24 שעות גם אין שום פתרון רפואי מוכר. הוא ניסה קופסאות אור, היפּנוֹתרפיה וזריקות של ויטמין בי 12, אבל שום דבר לא עוזר. כמה חודשים הוא לקח טבליות מלטונין, וזה דווקא קצת עזר, אבל רופא אמר לו שאם ממשיכים לקחת מלטונין לאורך זמן, בכל פעם צריך לקחת יותר כדי להגיע לאותה תוצאה, בדיוק כמו עם MDMA, ושאחרי כמה זמן המלטונין מתחיל לכווץ את בלוטת האצטרובל כמו שתוספי טסטוסטרון עלולים לכווץ את הביצים. הוא קרא שבלוטת האצטרובל הייתה פעם מין אדמומית של תאים רגישים לאור במצח של דג בלי עיניים, אבל מאז האבולוציה כבר דחפה אותה לתוך הגולגולת. הוא לא רוצה לאבד את המונוקל העתיק שלו, החלון המוגף בתריס.
ראף קיווה פעם להיות הראשון במשפחה שלו שילך לאוניברסיטה, אבל בסוף הוא עזב את בית הספר לפני הבגרויות כי בערך שבועיים מתוך כל ארבעה שבועות הוא לא הצליח להישאר ער בשיעורים. מעולם לא הייתה לו עבודה של ממש. והוא לא חושב שהוא אי־פעם יתחתן. אייזיק אומר שהוא צריך פשוט לסרוק את הפורום של המרכז לסיוע להפרעות שינה ולחפש חברה שיש לה אותה תסמונת. אבל הבעיה היא שאין כמעט סיכויים שלמישהו אחר יש מחזור בדיוק כמו שלו. וכמו להכעיס, ככל שהמחזור שלו יהיה קרוב יותר לזה של האהובה ההיפותטית, כן זה ירחיק אותם יותר אחד מהשני. אם מחזור השינה שלה יהיה עשרים ושש שעות ושלו עשרים וחמש שעות, הם יסתנכרנו בכל שש מאות וחמישים שעות (ועד אז יעברו עליו עשרים ושישה ימים לבד, ועליה — עשרים וחמישה). אבל אם יהיה לה מחזור של בערך עשרים וחמש שעות וחמש עשרה דקות, ולו יהיה מחזור של בערך עשרים וחמש שעות, הם יסתנכרנו רק בכל 2,525 שעות (ועד אז יעברו עליו מאה ואחד ימים לבד, ועליה — מאה), ובהשוואה לזה נראה הניכור הבסיסי שלו מהשעון הביולוגי הנורמלי עניין של מה בכך.
במילים אחרות, המחזורים שלהם יהיו הפוכים שבועות שלמים לפני שייתקלו זה בזה שוב, כאילו כל אחד מהם יצא לנסיעות עסקים ארוכות אל תוך הלילה של השני. והסנכרון בין שניהם עצמו יסתנכרן רק עם שעון גריניץ' — אז יוכלו להיות בדיוק כמו זוג רגיל, מספיק זמן לאכול ארוחת בוקר, ארוחת צהריים וארוחת ערב בעיתוי הנכון — בכל 60,600 שעות, או בכל שבע שנים בערך, או בערך פעם וחצי ביובל. ומה אם לאחד מהם תהיה שפעת באותו שבוע? וזה בלי להביא בחשבון את כוח המשיכה שיפעיל כל אחד מהם על המחזור של השני. ראף יכול לבצע את החישובים האלה בקלות כי כשניסה ללמד את עצמו תכנות הוא התאים תוכנת מחשבון בִּיוֹריתמי עם קוד פתוח לאפליקציה חדשה שמציגה בגרף באיזו נקודה במחזור שלו הוא יהיה בכל שעה ותאריך נתונים בעתיד. הוא תכנן להשתמש בזה כדי לקבוע לוח זמנים לפגישות חשובות. אבל חיים של בחור עם תסמונת מחזור ערות-שינה שונה מ־24 שעות לא בדיוק מפוצצים בפגישות כאלה.
כל זה לא אומר שהוא היה רווק וחשׂוך חברות כל הזמן הזה. הוא בן עשרים ושתיים, גיל שבו הרבה אנשים עוד מנגנים בפוליריתמיקה בגוף שלהם ימים שלמים ברציפות; סמים עוזרים לזה. החברה האחרונה שלו הייתה די ג'יי, כמו אייזיק, והייתה מנגנת מחצות עד ארבע והולכת לישון בחמש, או הולכת לישון בשמונה בערב ויוצאת שוב לנגן באפטר פארטי בארבע בבוקר, או נשארת ערה כל סוף השבוע ואז ישנה כל יום שני. די ג'יי שרוצה להתאים שני מקצבים צריך בדרך כלל רק לשחק בבקרת המהירות, אבל בחיים הממשיים הם לא הסתנכרנו לעתים קרובות מאוד; אם כי מבחינתה זה היה נכון לגבי כל מי שהיא הכירה, אז ראף לא היה בעמדת נחיתות. לפעמים הם היו מאלתרים מין משק בית מפגר: כשהיא הייתה חוזרת לפנות בוקר במונית לדירה שלה, הוא כבר היה מבשל קארי, והם היו אוכלים במרפסת כשעלתה השמש, מטיילים בפארק הסמוך המכוסה טל, חוזרים להזדיין ולעשן גראס ולראות די־וי־די עד הצהריים, נרדמים עד שהחשיך שוב, ואז פוגשים חברים בפאב. היא הייתה נהדרת, היו לה עיניים ירוקות גדולות כמו אבני ירקן מרוסקות, אבל הוא הכי אהב את הניתוק שלה מהעולם: היא הייתה ערפלית, כמעט מאוּידת, נבוכה מכל דבר אבל לא מופתעת מכלום. הוא מעולם לא היה כל כך מאושר כל כך הרבה זמן.
ואז, במרץ, היא סיפרה לו שהחליטה לעבור לברלין. ראף חיכה שהיא תרגיע אותו ותגיד לו שהטיסות מספיק זולות שהוא יוכל לבקר אצלה כל שבועיים, בכל מקרה זאת פחות או יותר התכיפות שבה הצליחו להתראות כמו שצריך. אבל אז הוא הבין שלא קיבל רמז לשום הזמנה. זאת השיחה הכי מעשית שהייתה לו אתה אי־פעם. אחר כך הוא שמע מאייזיק שהיא כבר יוצאת עם מישהו חדש, מפיק טכנו ברזילאי שהיה מוכר בתור די ג'יי שמנגן סֵטים של ארבע עשרה שעות. אייזיק לא התכוון לספר על זה לראף, אבל באותו לילה הוא לקח שני כדורים טובים והוא לא יכול לשמור סודות כשהוא מסטול, בגלל זה רוב הזמן הוא עושה כמיטב יכולתו המצפונית לא לשמוע סודות מלכתחילה, כמו מרגל ששולל את הסיווג הביטחוני שלו עצמו.
ששת השבועות האלה מאז שהיא נסעה היו כמו הנקודה הכי נמוכה בנפילה הכי גרועה מהאמפטמינים הסיניים הכי מטונפים שמישהו לקח מאז ומעולם, אם כי לפחות פעם אחת בחיים של ראף נדמה היה שהציפיות החברתיות מצליחות להסתנכרן עם המחזור שלו: היא זרקה אותו, אז טבעי שלפעמים הוא יישן כל היום וישתה כל הלילה. רוב הזמן, השינוי נראה חיצוני, לא פנימי. השינוי הוא בעולם הסובב אותו. כשלוקחים אקסטזי טוב, יש הרגשה שהסם יכול לשאוב מתוך חפצים מוצקים שמחה שתמיד מתחבאת בהם, ושגם ככה הייתה מפעפעת אל פני השטח, רק לאט מאוד ובהדרגה. עכשיו הוא מרגיש להפך: החפצים מיובשים, כאילו אפשר היה לעמוד שם ימים שלמים עם לשון בחוץ, ואף טיפה לא הייתה מטפטפת. וזה לא נעשה יותר טוב.
פעם אחת הודה אייזיק שהוא פוחד שלילה אחד הוא עלול לקחת כל כך הרבה MDMA עד שכל קולטני הסרוטונין בראש שלו ייפרצו כמו טורבינות של סכר, ושאחרי השיטפון האחרון הזה הוא לא יהיה מסוגל יותר ליהנות מכלום. ככה ראף מרגיש עכשיו. ואפילו שאייזיק אומר כל הזמן שהוא יתגבר, הייאוש התהומי הזה עושה רושם קבוע וטריטוריאלי גם יחד, כאילו השמחה בהחלט עשויה להתקיים איפשהו, אבל אף פעם לא תחזור לרחובות המסוימים האלה, למדבר המסוים הזה, אף על פי שהיא אפילו לא גרה כאן יותר.
לפני חמישה ימים, כשטיפס במדרגות לדירה שלו, חדר מדרגות שהוא מתעב עכשיו בגלל כל הפעמים שנישק אותה שם, הוא תהה מה יהיה אם הוא עצמו יעזוב את לונדון, ולעצם המחשבה על זה התלוותה תחושת הקלה עצומה כל כך, שעל המקום הוא החליט שבתוך חודש הוא עוזב את לונדון. הוא פרסם מודעה על הדירה שלו. הבוקר, יום שבת, נותרו לו עשרים וחמישה ימים, מחזור אחד, עד שיגיד שלום לעיר שגר בה כל חייו. הוא עוד לא סיפר לאייזיק ואפילו לא בחר לאן לנסוע. ברלין נשמעה מדליקה, וזולה, ולפי מה ששמע היא המקום היחיד שככל הנראה נחשב בו נורמלי ללכת לרקוד ישר כשקמים מהמיטה, אבל גם המקום היחיד שאסור לו לנסוע אליו. יש בו חלק שמקווה שיקרה משהו וישנה את דעתו בחודש הזה, אבל המשהו הזה מן הסתם לא יהיה לנדב סם הקאה לבחורה יפהפייה. או שאולי שועל באוטובוס הוא התחלה של משהו, אבל זה אפילו לא מתקרב לְמה שצריך.
14:35
בכל יום צריך ראף לשאת כלבת סְטפוֹרדשייר בול טרייר למטה בסולם. בהתחלה היא הייתה מפרפרת, אבל עכשיו היא יושבת לו על הכתפיים באושר כזה שלפעמים נדמה שאין לה שום חשק לרדת מהאפריון הגרום שלה. רוז בת ארבע, שחורה כולה חוץ מעניבה לבנה, ובשלושה עשר החודשים האחרונים היא גרה על גג של בניין דיור ציבורי בעל שמונה עשרה קומות, שומרת על משדר רדיו שמחובר לקיר בבורג ארוך עם אום. פעם, בשיעור כימיה בבית הספר, הראו לראף איך עושים כְרוֹמָטוֹגרפיה, והוא צפה בצבענים השונים במשטח של תמיסת אַנְתוֹצִיאנין זבים לכל מיני מרחקים על נייר סינון משובץ, כמו שבודקים MDMA בדם, ולפעמים הוא חושב שבניין כזה הוא כמו כרומטוגרף ענקי של הרחובות למטה, ששום דבר לא מומס בו מספיק להגיע ממש עד למעלה חוץ מסירנות של משטרה ומנועים של אופנועים ובימים חמים גם עקצוץ קלוש של ערפיח. גורדי השחקים שמעבר לנהר מצופפים ברצועה צרה של עקומת האופק, מחרוזת של בובות נייר, טפלה ולא משכנעת כמו גרפיקה בשלטים של משרדי תיירות, שגוזרים ומדביקים מלא צלליות של מפורסמים כמו אוסף הלהיטים הגדולים.
כמו כל התחנות הפיראטיות, מיתוס FM הציבה אנטנה בבניין אחר מזה שבו שכן האולפן, טפילה על זרם החילופין של המעלית כמו קרצייה שמחופרת עמוק בקרקפת, כי אחרת, אם רכב של רשות התקשורת הבריטית היה מאתר את האות בטריאנגוּלציה, הם היו מחריבים את כל העסק בפשיטה אחת. האולפן צריך בסך הכול קו ראייה פתוח כדי שקופסת חיבורים שהם עקרו מצלחת לוויין תשדר את האוֹדיוֹ באינפרא־אדום אל ההתקן הראשי. אבל זה אומר גם שאין מי שישמור על המשדר, ששווה כמעט אלפייה, והרבה תחנות פיראטיות אחרות בלונדון היו מעדיפות לגנוב ציוד שפועל במקום להרכיב משהו משלהן. תיאו, הבעלים החביב בן הארבעים ואחת של מיתוס FM, שילם לאב הבניין כדי שירשה לו לשים שני מנעולי פרסה כבדים בדלת שיוצאת אל החלק האמצעי של הגג, ופעם הוא ניסה גם חוט תיל דוקרני וצינורות מחושמלים של פיגומים מסביב למתקן, אבל הבעיה היא שהחלאות שיודעות מה לעשות במשדר רדיו גנוב, בהגדרה, הם גם מהנדסים אוטודידקטים עקשנים, ומסוגלים לעקוף כל דבר שתמציא. אז תיאו אימץ את רוז. אולי היית מצליח לדקור אותה בסכין, אם היה לך מזל, אבל רק אידיוט היה מתחיל ריב עם בול טריירית אנגלייה בוגרת על גג בלי מעקה.
התכנית המקורית של תיאו הייתה להשאיר את החיה הרעה על הגג ולתת לה אוכל פעמיים בשבוע, שתמיד תהיה רעבה וממורמרת; אבל הוא אוהב כלבים ופשוט לא הצליח לרסן את עצמו, במיוחד אחרי שאייזיק סיפר לו שיש לו חבר שצריך עבודה במזומן. רוז גרה עכשיו במין בקתה רעועה שמוסמרה לה יחדיו מברזנט, קרטון, לוחות קצף בידוד וכל דבר אחר שראף הצליח לסחוב בסולם אל הגג, ויש לה גיגית מי גשמים ליד ערֵמה של שמיכות ישנות שהיא יכולה לדחוק יחד בתור מיטה, בשכנות רועשת למנוע של המעלית. בחורף תיאו שׂם שם אפילו תנור חשמלי קטן עם טיימר, שהיה מחובר לאותו כבל ראשי כמו המשדר הסמוך, אם כי הוא השביע את ראף שבחיים שלו לא יספר לאף אחד. לפעמים הוא מתבדח שהוא צריך להכניס לשם כמה סטודנטים ולקחת מהם מאתיים לירות בשבוע.
בכל יום ראף מוריד את רוז במעלית שמלאה כיתובים והערות ומוציא אותה לטיול ארוך. הוא יודע שהיא בטח בודדה ומשועממת שם למעלה, וזה מבאס אותו לא פחות מאשר את תיאו, אם כי קשה להגיד שהיא חיה חיי מותרות גם עם הבעלים הקודמים שלה: הצלקות על האף ובעין שמאל החלבית מאשרות מה שתיאו רק רמז אליו בהקשר הזה. חוץ מזה, עד כמה שראף ניסה להבין לעומק את החיה הזאת, אף פעם לא הייתה לו תחושה שאכפת לה אם יוציאו אותה לטיול או יאכילו אותה לפי לוח זמנים קבוע כלשהו, וזה טוב לו, אם כי רוב הזמן הוא משתדל לקחת אותה לפארק כשלפחות יש שם עוד כמה כלבים אחרים. אם יש משהו שהוא ההפך הגמור מהפרעת חרדה חברתית, יש לה את זה.
תיאו תמיד שמח לראות את רוז, אז היום ראף מחליט לקחת אותה לאולפן של מיתוס, בקומה החמישית של שיכון נמוך יותר בהמשך הרחוב, מכוסה זוגות־זוגות של מרפסות בטון לבנות לכל אורך הצד הימני של הבניין, כמו תיבות סימון ריקות למילוי תשובות בשאלון, ומוקף מעקי ברזל שמסמנים אזור חיץ של דשא בין הבניין והרחוב (ראף אף פעם לא הבין את הקטע של המדשאות הסמליות האלה — אף אחד בחיים לא משתזף בהן או משחק בהן פריסבי, אבל העירייה בכל זאת צריכה לכסח אותן כל הקיץ. הם היו יכולים באותה מידה לשים דשא מלאכותי). מהמסדרון בחוץ, מתחת לנֵאון העצבני, דירה 23 נראית רגילה, אבל בעצם דלת הכניסה מחוסמת ואטומה לרעשים, ואין טעם לדפוק: צריך לחייג מספר טלפון. היום פותח את הדלת דיקסון, בחור נמוך ורחב בעל ראש מגולח וארון מלא בחולצות של ״פני צלקת״, שעובד אצל תיאו. הוא מנמיך מבט אל הכלב ומניד בראשו. ״אתה לא יכול להכניס את זה לכאן״.
דיקסון אף פעם לא אהב את רוז, ואי לכך ובהתאם לזאת ראף אף פעם לא אהב את דיקסון, אבל זה חסר תקדים. ״מה? היא תמיד נכנסת״.
״בלי בעלי חיים. כלל חדש״.
״מה תיאו אומר על זה?״
״תיאו לא כאן״.
״איפה הוא?״
״נסע״.
״נסע לאן?״
דיקסון חמקמק ועוין גם במיטבו, אז קשה לדעת מתי הוא משקר, במיוחד כששניהם יודעים שהם לא אמורים לקשקש ככה בדלת פתוחה, אבל הוא לא משכנע את ראף כשהוא אומר, ״קינגסטון. חתונה משפחתית״. ראף לא זוכר שתיאו הזכיר אי־פעם בני דודים בג'מייקה. אולי הוא היה צריך להוריד פרופיל מאיזושהי סיבה.
״אז לפחות תשלם לי. עבר שבוע״.
נראה שדיקסון מוכן להפר את ״הכלל החדש״ שלו אם פירוש הדבר שייפטר מראף יותר מהר. צחנת הסְקאנק בתוך הדירה מוצקה כל כך שאפשר לזקק ממנה ציר. בקצה המסדרון יש דלת אל מה שפעם היה הסלון, ועליה שלט כתוב בטוּש ומודבק בנייר דבק, שמכריז ״משלמים לפני שמנגנים!!״ שדרנים במיתוס משלמים עשרים לירות לשעה על זמן השידור שלהם, הכסף חוזר אליהם אחר כך בצורה של הזמנות ממועדונים ברגע שהם עושים להם שם. אייזיק תמיד אמר שהאינטרנט ייתר את התחנות הפיראטיות, אבל ראף אף פעם לא האמין בזה, ובלונדון עדיין יש לפחות שבעים תחנות פעילות, קונפדרציה בלתי נראית של חדירות הדדיות. עד שלכולם יהיה חיבור פס רחב במכונית וליד הכיור במטבח ובמערכת הזולה שהם קנו לא מזמן באיזו חנות לחפצים ממושכנים — ויש להודות שאולי זה רק עניין של זמן — האינטרנט לא עומד להרוג שום רדיו פיראטי. וכנ״ל לגבי המעבר לשידור דיגיטלי. סביר יותר להניח שרק התחנות החוקיות יעשו את המעבר, ינטשו את אולמי ההרצאות וטרקליני הנשפים המאובקים של חוגת ה־FM וישאירו אותם למסיבה בלתי חוקית שתוכל להימשך לעולם.
ראף מיודד כמעט עם כל השדרנים במיתוס, אז הוא לא טורח לשאול כשהוא גורר את רוז במסדרון והודף את דלת האולפן הצפוף. הווילונות סגורים, אבל רואים גבנון בולט באריג במקום שבו קופסת החיבורים צמודה לחלון כמו חתול שלוחץ את האף אל השמשה. על הקיר יש לוח מחיק ועליו סדר התכניות השבועי; בפינה, מסיבות כלשהן שראף אף פעם לא הצליח לגלות, יש מכונת מזל של פאבים; ובקצה המרוחק של החדר, שם מתפתלים מתחת לשולחן המתקפל שורשים סבוכים של פְּלָטוֹת של פטפונים וטייפּים ומיקרופונים ומיקסר ומחשב, ראף מצפה לראות את ברקי או את ג'וֹנְק או את אחד השדרנים האחרים שמנגנים לפעמים בשבת אחרי הצהריים — אבל במקומם שני גברים שמעולם לא ראה לוטשים בו מבטים יוקדים. הוא לא לגמרי בטוח מאיזה מוצא אתני הם, אבל הם מזכירים לו את הבחורה מהמכבסה: אולי הם תאילנדים, אם היא חצי תאילנדית. באולפן יש תמיד רדיו שמכוון בווֹליוּם נמוך למיתוס FM, ככה שהשדרנים יכולים ישר לשמוע אם יש בעיה בשידור, ומה שהצמד הזה מנגן הוא מין שיר אהבה רגשני בסינתיסייזר שאישה צווחנית שרה בו בשפה שראף לא מזהה. הוא לא יודע הרבה על מוזיקת פופ זרה, אז כל מה שהוא יכול להגיד לעצמו זה שהשיר מזכיר לו משהו שאפשר לשמוע כשאוכלים נודלס במסעדה. לא מה שמשדרים בדרך כלל במיתוס FM. השיר מגיע לסופו סוחט הדמעות, ואחד הגברים מפנה את הראש בחזרה אל המיקרופון ומדבר כנראה באותה שפה של השיר. ראף נסוג ויוצא מהאולפן וסוגר את הדלת.
״מי הבחורים האלה?״ הוא שואל את דיקסון.
״הם עושים תכנית אחר צהריים קהילתית״.
״באמת? של איזו 'קהילה'?״
אבל דיקסון מושיט לו את השכר השבועי שלו בלי תשובה. ראף מקבל כנראה יותר ממה שבאמת מגיע לו על הטיולים עם רוז, אבל בכל זאת אי אפשר לחיות מזה, אז הוא גם עובד בתור פרילנסר בתכנות גרפי. הוא טוב במחשבים, ותמיד הלך לו במתמטיקה, אז הוא לומד את זה מספרי לימוד, אבל הוא בשום אופן לא כותב קוד מלידה, וגם קורות החיים שלו לא משהו, אז הוא מוצא רק עבודות משעממות שחוזרות על עצמן. כרגע הוא עוזר לאיזו חברה פולנית שבנתה מודל תאורה לתכנית של איזה יזם נדל״ן אוסטרלי לערוך סיורים וירטואליים בבתים שעוד לא נבנו.
בשנות התשעים לא היה צריך לדאוג במיוחד בנוגע לאור וירטואלי — הוא תמיד היה פשוט שטוח ושווה, כמו בדרום קליפורניה — אבל עכשיו, עם טכנולוגיה שמאפשרת דרגה של ראליזם, התאורה חשובה יותר כמעט מכל דבר אחר. משעשעת את ראף המחשבה שהרבה מתכנתים של משחקי וידאו בדור האחרון מן הסתם נכנסו לתעשייה בציפייה להתמחות בבליסטיקה של רובים או אולי בטיפול באופנועים ובמקום זה למדו להכיר מקרוב טכניקות של קִיארוֹסְקוּרוֹ, כמו השוליה הכי שקדן של צייר דיוקנאות מפירנצה. ולפעמים, כשהוא למעלה על הגג אחרי יום מול המחשב, והוא מביט למטה במשדר של מיתוס, הוא חושב עד כמה מוזר שגם אור וגם רדיו הם גלים אלקטרומגנטיים, שנבדלים רק בגודל היחסי — אור הוא צ'יוואווה, אולי, ורדיו הוא דֵני ענק (ואינפרה־אדום הוא בול טרייר כמו רוז), אבל איכשהו הם בכל זאת משתייכים לאותו המין.
15:21
בחדר הפנוי אצל אייזיק גרות שלוש סטודנטיות יפניות לעיצוב אופנה שענו על מודעה שהוא פרסם באתר דירות להשכרה. יש שם רק מיטה כפולה, ולא נראה שיש מקום לשלוש בחורות, אפילו כחושות כמו אלה, אבל זאת לא בעיה, כי כמו החנות האיראנית שבפינת הרחוב של ראף, הן פועלות עשרים וארבע שעות ביממה. בכל פעם ופעם שראף מבקר בדירה של אייזיק, ביום או בלילה, בלי יוצא מהכלל, אחת ישנה, אחת ערה ואחת איננה; כשהוא עובר על פני החדר שלהן הוא כמעט מצפה לראות על הקיר לוח מחיק כמו במיתוס, שמציג חלוקת משמרות. הוא אף פעם לא ממש שינן את השמות שלהן, והוא חושד שגם אייזיק לא. היום, הבחורה ששׂמה לק על הציפורניים בשולחן שליד הדלת נועלת נעלי צבא ולובשת שמלה שנראית כמו מטרייה שהתהפכה ברוח, והבחורה שמנמנמת על הפוטון נועלת נעלי התעמלות בצבע זהב ולובשת ז'קט גברי של טוקסידו שגדול עליה בערך בחמש מידות. כמו תמיד, הן מרהיבות. ראף רוכן לשחרר את הרצועה של רוז מהקולר ורואה זר ענקי של צבעונים מונח בכיור המטבח.
״ממי זה?״
״כשהלכנו מהמכבסה בפעם השנייה, כבר פתחו את שוק הפרחים״, אמר אייזיק. ״הילדים האלה מהמייבש התעקשו לקנות לי אותם. הם אמרו שהייתי יפהפה. שלום, כלבה! שלום! שלום! שלום! שלום! שלום! שלום! שלום!״
״אבל אתה וברקי הלכתם הביתה לפניי״.
״אחרי זה חזרנו. הרגשנו יותר טוב״.
״למה לא התקשרתם אליי?״
״הטלפון שלך היה סגור״.
בלילה שעבר, לפני שהם אכלו את המנה הראשונה של הוון טון, אייזיק אמר לראף שיש משהו מרגש שהוא רוצה להראות לו בוולוורת', אבל לא היה מוכן להרחיב את הדיבור על האוקסימורון הזה. אחרי שהכלבה והחבר שלה השביעו זה את חוש המישוש של זה ראף שׂם שוב את הרצועה לרוז, והם לוקחים אותה למטה, למכונית של אייזיק, כדי להוריד אותה בבית בדרך. כרגיל, היא מתנגדת למושב האחורי כאילו מדובר בצניחה חופשית. ליד הבניין של אייזיק שברו כנראה שמשה קדמית של מישהו, כי השקע הצר שבשפת הכביש מלא ביהלומים של זכוכית בטיחות מחוסמת שגשם הבוקר ערבב בה משקע של פריחה לבנה רטובה וכמה שרכים של שֵׂער מפאה סינתטית שנתפסו בעצם של עוף, כמו שאריות מנופצות של טקס שבטי.
״עברתי קודם במיתוס״, אומר ראף כשאייזיק מתניע את המכונית. ״קורה משהו מוזר״.
״כן. ג'ונק התקשר אליי בעניין הזה״.
״מה הוא אמר?״
״אי אפשר להאמין לשום דבר שהליצן הזה אומר. אתה זוכר כשהוא אמר שהוא פגש את הבחור הזה שיכול לירות חשמל מהאצבעות?״
״כן, אבל מה הוא אמר?״
מאוחר בלילה ביום רביעי, מסביר אייזיק, ג'ונק יצא כנראה ממיתוס אחרי הרצועה שלו של השעתיים, השתרך אל הצד השני של הכביש אל גן המשחקים והתיישב לעשן ג'וינט על אחת הכבשים האלה מפלסטיק שמתנדנדות על קפיצים לילדים. מבעד לעצים הוא ראה את תיאו הולך ברחוב, והוא כבר עמד לצעוק לו שלום, ואז איזה רכב מסחרי עצר ליד תיאו. סתם רכב לבן מלוכלך, של עובדי בניין, ״ברכב הזה לא משאירים כלי עבודה בלילה״, אבל לשני הגברים שקפצו החוצה מאחורה היו מין משקפי מגן היי־טקיוֹת, והם היו לבושים בשחור. תיאו נראה מבולבל, אמר משהו שג'ונק לא הצליח לשמוע, ואז הם משכו אותו פנימה לרכב וטרקו את הדלתות מאחורה. הרכב נסע, והדבר הכי מוזר, לטענתו של ג'ונק, זה שהמנוע איכשהו לא השמיע שום רעש: מלבד הפצפוץ הרך של צמיגים על אספלט, הוא נסע בדממה מוחלטת, והפנסים הקדמיים שלו שטפו את גן המשחקים כמו עיניים ריקות של רוח רפאים.
15:51
הם חונים ליד מגרש לפירוק גרוטאות שניצב בו שלט שכתוב בו ״מוצרי מתכת בסיטונות״ מעל לעשרות רדיאטורים ואמבטיות וכיורים חלודים שנערמים מעל לגדר כמו בית ישן שמוכפל עוד ועוד במראה שבורה. המבנה הבא משמאל הוא מחסן בגודל בינוני, בנוי מלוחות פלדה אפורים, בעל גג משופע ודלתות הזזה בחזית, שבאופן כללי נראה שהדבר הכי מרגש שאפשר למצוא בו הוא ארגזי קרטון מלאים חלקי חילוף למכונות שעושות עוד ארגזי קרטון. אייזיק מוביל אותו מסביב אל מאחורי המחסן, שם שני פחי אשפה ירוקים גדולים משעינים את המכסים הפתוחים שלהם על קיר לבֵנים, ריקים חוץ מפחית קוקה קולה וכמה חתיכות של ניילון נצמד. מנעול שבטח פרצו אותו בחותך מנעולים מונח על הארץ ליד הדלת האחורית.
חשוך בתוך המחסן, אז אייזיק מוציא פנס ומאיר בו. בפינה יש שורה של ארבעה תאי שירותים ניידים, ובקצה המרוחק יש יחידת מדפים ממתכת, אבל חוץ מזה המבנה ריק. ראף רואה סימני צמיגים על הארץ. ״מה אנחנו עושים כאן?״ הוא שואל.
״אני הולך לארגן רייב״.
״אנחנו ממש על אַלְבָּני רוֹאְד״.
״אז?״
״מישהו נוסע פה, שומע את המוזיקה, מתקשר למשטרה, הם כאן בתוך עשר דקות״.
אייזיק מחייך ומניד בראשו. ״צא החוצה עוד פעם וסגור את הדלת״.
״למה?״
״אני הולך לדפוק על הדלת הכי חזק שאני יכול, בפנס, בסדר?״
ראף עושה מה שהוא אומר. אחרי רגע או שניים הוא לא שומע כלום, אז הוא מצמיד את האוזן לדלת ומצליח להבחין רק בצליל תיפוף קלוש, כאילו אייזיק נוקש בדלת בפרק אצבע ענוג. הוא פותח שוב את הדלת ומוצא את אייזיק אוחז בפנס, וזרועו מונפת לאחור בתנוחת הכנה לחבטה. ראף לא מאמין בהתחלה, אז הם חוזרים על הניסוי, והפעם אייזיק בחוץ, מכה שוב בדלת בבסיס המנעול השבור. ואז כל אחד מהם זז עשרה צעדים הצִדה לאורך הקיר, ואז עוד עשרה, וזה אותו דבר. לא חודרות ויברציות. המחסן מבודָד מרעשים, כמו מיתוס FM, אבל הרבה יותר טוב.
״למה שמישהו יעשה בידוד כזה במחסן?״ אומר ראף וסוקר במבטו את ההדמיה הזאת של הגולגולת שלו עצמו כשהוא נרדם חתום בכיסוי העיניים ובאוזניות המגן.
״אני לא יודע. בכל מקרה, זה מושלם. שוכרים גנרטור, אורות, מערכת, עוד שירותים ניידים. מוודאים שכולם עומדים בתור רק מאחורה, מסביב. שוטרים יכולים לעבור ממש פה והם לא יֵדעו שקורה משהו. אפשר להכניס פה ארבע מאות איש״.
ארבע מאות חלומות נדחקים לתוך הגולגולת. ״סוף עידן המסיבות במכבסות״.
״כן״.
המחשבה דווקא מסבה הרבה עונג לראף. ״איך מצאת את זה?״
״אתה יודע שפין תמיד נוסע פה על אופניים ומחפש מקומות חדשים להתנחל? הוא אומר שהוא כבר מצא חמישה כאלה. מחסנים שמקימים אותם בלילה אחד, אבל עד שהוא מאתר אותם, הם כבר תמיד נטושים. בדקתי תמונת לוויין בגוגל מפות, והוא צודק. התמונה שצילמו שם רק בת חודש, וזה היה אז תחנת דלק״. ואכן, המבנה הטרומי הסטרילי הזה לא נותן הרגשה שהוא מחובר לקרקע יותר מגיגית פלסטיק שהופכים אותה כדי ללכוד חולדה שרצה על רצפת המטבח.
ראף לוקח את הפנס ומרחיק עוד אל תוך האפלולית. לקראת אמצע המחסן הוא רואה משהו שחור מפותל על הארץ. הוא מרים את זה.
״זה כבל של רמקול״, אומר אייזיק. ״מישהו בטח השאיר את זה אחריו״.
״זאת אומרת שכבר עשו כאן רייב?״
אייזיק נראה מאוכזב רגע. ״אין מצב שלא היינו שומעים על זה״.
במקום שהכבל היה מונח בו יש כתם על הרצפה, וראף היה עשוי לחשוב שזה עוד סימן של צמיג, אבל עכשיו הוא רואה שיש לו צבע יותר חום אדמדם. הוא כורע ברך. ״היי, תראה את זה״.
״מה?״ שואל אייזיק.
ראף שורט את הכתם בציפורן האצבע. ״אני חושב שזה דם״.

נד באומן

נד באומן נולד ב 1985-ומתגורר בלונדון. עסק בכתיבה עיתונאית עבור כתבי העת ונבחר על ידי ה"גרדיאן" כאחד מעשרים הסופרים הבריטים הצעירים המבטיחים ביותר מתחת לגיל ארבעים. ספרו הראשון, "מתאגרף, חיפושית", זכה בפרסים דוגמת פרס אגודת הסופרים הבריטית לרומן הטוב ביותר לשנת 2011, ופרס גולדברג לרומן ביכורים ראוי לציון. הוא היה אחד המועמדים הסופיים לפרס ה”גרדיאן” היוקרתי לרומן הביכורים הטוב ביותר ל–2011. ספרו השני “The Teleportation Accident”, היה מועמד לפרס מאן בוקר.

סקירות וביקורות

ירון זהבי על אסיד 'נוגה', ספרו המתאמץ להיות מגניב של נד באומן, הוא דוגמה מצוינת לאינפנטיליזציה של מדף ספרי המבוגרים צעיר לונדוני - כלומר, דרום לונדוני - בשם ראף, הסובל מתסמונת אקזוטית של שיבוש בזמני ערות-שינה, פוגש בצעירה אסיאתית יפה (ברור שיפה, היא אסיאתית, מה לא תהיה יפה?) ברייב במכבסה (ברור שבמכבסה, איפה תלך לרייב, במועדון?). מתברר שהבחורה קשורה ל, או למעשה נלחמת ב, או למעשה גם וגם, בתאגיד כרייה אכזר שמנסה לחפות על כישלונותיו בתחום הכרייה על ידי השתלטות על סם חדש ומלהיב בשם "נוגה" שמופק מגללי שועלים. אם אתם אומרים לעצמכם: היי, זה נשמע כמו חסמב"ה, וגם חסמב"ה זה שם ממש טוב לסם - אתם צודקים. אבל איפה בחסמב"ה תמצאו אסיאתית שיורקת שפיך?

'נוגה' - ספרו השלישי של נד באומן הצעיר, מחבר הרומן 'מתאגרף חיפושית', שכבר הספיק להיות מועמד לפרס בוקר על ספרו השני וגם לגדל זקן מרשים ביניהם - הוא דוגמה מצוינת לבלבול שחל בשנים האחרונות במושג "ספרי מבוגרים", ולמעשה מתקיים לא רק בספרים אלא גם בסדרות טלוויזיה, סרטים, מוזיקה, סטטוסים בפייסבוק ושאר תצורות האמנות הפופולרית ואולי החיים עצמם. רמת הדיון, התכנים, התהליכים - כולם אינפנטיליים, ברמת ילדי גן, ומה ששם יצירות אלו על "מדף המבוגרים" הוא פשוט - סקס (או אלימות, או טרור, או כל מה שנחשב למטונף או אסור בתרבות ניאו-צדקנית ופסאודו-ליברלית). ניקוי של כל אלה מגלה, כאמור, יצירות שנועדו לאנשים כמו אלו שכתבו אותן: ילדודס עם זקפה וכרטיס אשראי.

על המצע הזה מוסיף באומן הרבה ידע ויקיפדי אזוטרי וקונספירטיביות לטף. כלומר, אם אתם מאמינים שכל כוחות האופל של העולם עובדים יחד - שדאעש עובדים עם היחצן של קוקה-קולה או שמורדים בדרום אמריקה מגויסים בעזרת אלגוריתם של פייסבוק - תוכלו למצוא פה קצת כיף. מדי פעם צף גם רעיון מעניין למחצה - כמו הטענה שהחברה מתביישת בעונג ושחשיבותו של העונג מוצנעת תחת ביטויים תועלתניים מתחום תרבות הפנאי - אבל הוא מתפוגג כאסיד-פלאשבק קצר ולא מחייב.

סוג הביקורת-הנוגעת-בסאטירה של באומן על הקפיטליזם הגלובלי מביא אנשים לטעות ולחשוב שהוא מזכיר את תומס פינצ'ון, את פיליפ ק' דיק או את דיוויד פוסטר וואלאס. ואכן, יש רגעים שנדמה: "בשעת אחר צהריים ביום סגריר בתחילת אפריל חזר פורפטל מארוחת צהריים וקרס מאחורי השולחן במשרד, בתחושה שבאותה מידה אפשר היה לתפור זה לזה את כל חפצי הפלסטיק החלקלקים האלה שהתחככו בו יום אחרי יום - האקרילוניטריל האפור של משטח העכבר, הפוליפרופילן הכחול של אפרכסת הטלפון, הפוליאוריתן השחור של הכיסא המשרדי המסתובב (האגדי) שלו - למין חליפת גומי שבתוכה היה רוכס את עצמו לתמיד". לכאורה זו חגיגה ספרותית של אימה תאגידית וכל מה שאהבנו במד"ב: התכה רעיונית של הגוף האנושי עם סביבתו המשרדית לכלל ישות היברידית מודעת ומדוכאת. אבל הו, כמה המשפט הזה מתאמץ, רווי טריוויה ויקיפדית, מטאפורי ומרוחק.

גם הדיאלוגים ב'נוגה' מאולצים ברובם, בעיקר משום שבאומן, עם העלילה המורכבת עד מופרכת שטווה לעצמו בסגנון "ג'יימס בונד ופרח לב הזהב", מתעייף לעיתים מתפקידו כמספר ומכריח את דמויותיו לשמש מקדמי עלילה ולהסביר מה קורה ולמה. לפעמים הן גם סתם מדברות כמו שאף אחד לא מדבר, גם לא על ספיד: "אם רוצים צפיפות סינפטית, לא צריך פשוט לאכול מוח שלוק של טלה או משהו?" הבעיה כאן היא לא הצפיפות הסינפטית וגם לא המוח השלוק, אלא השילוב שלהם בטון אגבי כולל הסיומת "או משהו", שמטרתה לסמן לנו שהחבר'ה צעירים ושיחתם קולחת בכיף.

באומן, דרך גיבורו ראף, הוא למעשה רומנטיקן: הוא מתגעגע לאקסטות ולרייבים הטובים של הניינטיז, מתרפק על רדיו ‭ ,FMM‬ חושב על אהבה ואפילו על חתונה; הדיסטופיה היא לו ולקוראיו כאגדות האחים גרים על כוחות אופל שיש למגרם; הוא מאמין שהחורים במטריקס ייווצרו בסופו של דבר על ידי כוחות הרשע עצמם, ואחרי הכל הוא חושב שאין כמו בבית.

מסקנתו האחרונה מעמידה את ההרפתקה הפסאודו-דיסטופית שנבנתה כאן בשורה אחת עם סדרת סרטיו המביכים של וודי אלן המוקדשים לערים אהובות. זה הרגע שבו מתבונן הקורא אחורה, אל הרומן הזה, המשועתק, הילדותי, המתאמץ להיות מגניב, ומבין שלא היה מתפלא לו הייתה מלווה אותו חסות, נגיד, של עיריית לונדון, שהחליטה שכדאי להפוך את הרייבים המיתולוגיים למוצר תיירותי. כלומר, הספר הזה, על האנטיממסדיות-לכאורה שבו, הוא בדיוק מה שהממסד אוהב לאהוב.

עוד 3 ספרים על סמים ומסיבות:
פחות מאפס > ברט איסטון
אליס ספארי > ג'וליה פרמנטו
אקסטזי > אירווין וולש

בתמונה: מתוך עטיפת הספר בהוצאה הגרמנית
שרון קנטור 7 לילות 07/07/2017 לקריאת הסקירה המלאה >
"נוגה": קונספירציה היפסטרית לא משכנעת אך משעשעת אבי שניבאום הארץ ספרים 02/08/2017 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • תרגום: אמיר צוקרמן
  • הוצאה: עם עובד
  • תאריך הוצאה: יוני 2017
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 270 עמ' מודפסים

סקירות וביקורות

ירון זהבי על אסיד 'נוגה', ספרו המתאמץ להיות מגניב של נד באומן, הוא דוגמה מצוינת לאינפנטיליזציה של מדף ספרי המבוגרים צעיר לונדוני - כלומר, דרום לונדוני - בשם ראף, הסובל מתסמונת אקזוטית של שיבוש בזמני ערות-שינה, פוגש בצעירה אסיאתית יפה (ברור שיפה, היא אסיאתית, מה לא תהיה יפה?) ברייב במכבסה (ברור שבמכבסה, איפה תלך לרייב, במועדון?). מתברר שהבחורה קשורה ל, או למעשה נלחמת ב, או למעשה גם וגם, בתאגיד כרייה אכזר שמנסה לחפות על כישלונותיו בתחום הכרייה על ידי השתלטות על סם חדש ומלהיב בשם "נוגה" שמופק מגללי שועלים. אם אתם אומרים לעצמכם: היי, זה נשמע כמו חסמב"ה, וגם חסמב"ה זה שם ממש טוב לסם - אתם צודקים. אבל איפה בחסמב"ה תמצאו אסיאתית שיורקת שפיך?

'נוגה' - ספרו השלישי של נד באומן הצעיר, מחבר הרומן 'מתאגרף חיפושית', שכבר הספיק להיות מועמד לפרס בוקר על ספרו השני וגם לגדל זקן מרשים ביניהם - הוא דוגמה מצוינת לבלבול שחל בשנים האחרונות במושג "ספרי מבוגרים", ולמעשה מתקיים לא רק בספרים אלא גם בסדרות טלוויזיה, סרטים, מוזיקה, סטטוסים בפייסבוק ושאר תצורות האמנות הפופולרית ואולי החיים עצמם. רמת הדיון, התכנים, התהליכים - כולם אינפנטיליים, ברמת ילדי גן, ומה ששם יצירות אלו על "מדף המבוגרים" הוא פשוט - סקס (או אלימות, או טרור, או כל מה שנחשב למטונף או אסור בתרבות ניאו-צדקנית ופסאודו-ליברלית). ניקוי של כל אלה מגלה, כאמור, יצירות שנועדו לאנשים כמו אלו שכתבו אותן: ילדודס עם זקפה וכרטיס אשראי.

על המצע הזה מוסיף באומן הרבה ידע ויקיפדי אזוטרי וקונספירטיביות לטף. כלומר, אם אתם מאמינים שכל כוחות האופל של העולם עובדים יחד - שדאעש עובדים עם היחצן של קוקה-קולה או שמורדים בדרום אמריקה מגויסים בעזרת אלגוריתם של פייסבוק - תוכלו למצוא פה קצת כיף. מדי פעם צף גם רעיון מעניין למחצה - כמו הטענה שהחברה מתביישת בעונג ושחשיבותו של העונג מוצנעת תחת ביטויים תועלתניים מתחום תרבות הפנאי - אבל הוא מתפוגג כאסיד-פלאשבק קצר ולא מחייב.

סוג הביקורת-הנוגעת-בסאטירה של באומן על הקפיטליזם הגלובלי מביא אנשים לטעות ולחשוב שהוא מזכיר את תומס פינצ'ון, את פיליפ ק' דיק או את דיוויד פוסטר וואלאס. ואכן, יש רגעים שנדמה: "בשעת אחר צהריים ביום סגריר בתחילת אפריל חזר פורפטל מארוחת צהריים וקרס מאחורי השולחן במשרד, בתחושה שבאותה מידה אפשר היה לתפור זה לזה את כל חפצי הפלסטיק החלקלקים האלה שהתחככו בו יום אחרי יום - האקרילוניטריל האפור של משטח העכבר, הפוליפרופילן הכחול של אפרכסת הטלפון, הפוליאוריתן השחור של הכיסא המשרדי המסתובב (האגדי) שלו - למין חליפת גומי שבתוכה היה רוכס את עצמו לתמיד". לכאורה זו חגיגה ספרותית של אימה תאגידית וכל מה שאהבנו במד"ב: התכה רעיונית של הגוף האנושי עם סביבתו המשרדית לכלל ישות היברידית מודעת ומדוכאת. אבל הו, כמה המשפט הזה מתאמץ, רווי טריוויה ויקיפדית, מטאפורי ומרוחק.

גם הדיאלוגים ב'נוגה' מאולצים ברובם, בעיקר משום שבאומן, עם העלילה המורכבת עד מופרכת שטווה לעצמו בסגנון "ג'יימס בונד ופרח לב הזהב", מתעייף לעיתים מתפקידו כמספר ומכריח את דמויותיו לשמש מקדמי עלילה ולהסביר מה קורה ולמה. לפעמים הן גם סתם מדברות כמו שאף אחד לא מדבר, גם לא על ספיד: "אם רוצים צפיפות סינפטית, לא צריך פשוט לאכול מוח שלוק של טלה או משהו?" הבעיה כאן היא לא הצפיפות הסינפטית וגם לא המוח השלוק, אלא השילוב שלהם בטון אגבי כולל הסיומת "או משהו", שמטרתה לסמן לנו שהחבר'ה צעירים ושיחתם קולחת בכיף.

באומן, דרך גיבורו ראף, הוא למעשה רומנטיקן: הוא מתגעגע לאקסטות ולרייבים הטובים של הניינטיז, מתרפק על רדיו ‭ ,FMM‬ חושב על אהבה ואפילו על חתונה; הדיסטופיה היא לו ולקוראיו כאגדות האחים גרים על כוחות אופל שיש למגרם; הוא מאמין שהחורים במטריקס ייווצרו בסופו של דבר על ידי כוחות הרשע עצמם, ואחרי הכל הוא חושב שאין כמו בבית.

מסקנתו האחרונה מעמידה את ההרפתקה הפסאודו-דיסטופית שנבנתה כאן בשורה אחת עם סדרת סרטיו המביכים של וודי אלן המוקדשים לערים אהובות. זה הרגע שבו מתבונן הקורא אחורה, אל הרומן הזה, המשועתק, הילדותי, המתאמץ להיות מגניב, ומבין שלא היה מתפלא לו הייתה מלווה אותו חסות, נגיד, של עיריית לונדון, שהחליטה שכדאי להפוך את הרייבים המיתולוגיים למוצר תיירותי. כלומר, הספר הזה, על האנטיממסדיות-לכאורה שבו, הוא בדיוק מה שהממסד אוהב לאהוב.

עוד 3 ספרים על סמים ומסיבות:
פחות מאפס > ברט איסטון
אליס ספארי > ג'וליה פרמנטו
אקסטזי > אירווין וולש

בתמונה: מתוך עטיפת הספר בהוצאה הגרמנית
שרון קנטור 7 לילות 07/07/2017 לקריאת הסקירה המלאה >
"נוגה": קונספירציה היפסטרית לא משכנעת אך משעשעת אבי שניבאום הארץ ספרים 02/08/2017 לקריאת הסקירה המלאה >
נוגה נד באומן
יום 1
00:49
 
בפעם הראשונה שרָאף רואה אותה הוא יושב על מכונת כביסה, בדרך לבלוע שמינית גרם של משהו, כנראה תערובת של ספיד, מונוסודיום גלוטמט ותרופה ניסיונית לטיפול בהפרעת חרדה חברתית בכלבים. ככה, בכל אופן, נשמע מה שאייזיק אמר לו, אבל המוזיקה במכבסה די חזקה, והוא תוהה אם יש אפשרות שהוא שמע לא נכון. האבקה חולקה בין שני ניירות גלגול, שקופלו ונסגרו כמו אריזות חתומות ותמיד הזכירו לו וון טון עם בשר, ואייזיק כבר הוריד את הוון טון שלו, אבל ראף עוד החזיק את שלו ביד כי הוא לא הצליח להפסיק לנעוץ מבטים בבחורה שליד הדלת. היא חצי לבנה וחצי משהו אחר, אולי חצי תאילנדית; ויש לה מין פנים כאלה שנדמה שכל מבנה העצמות בהן מסתעף מעצמות הלחיים, עד שהתוצאה נראית כמו גרפיקת תלת־ממד ממוחשבת משנות השמונים — כי היא מורכבת ממספר חסכוני כל כך של מישורים שטוחים חדים — רק שכאן הזוויות מטושטשות בקווצות שחורות ארוכות שחמקו מהמקום שבו הידקה את השֵׂער, במרומי הראש מאחורה; ויש לה פה קטן, מקופל במגמה של חצי העוויה טבעית, צורה טובה, מן הסתם, במקרים שהיא מעמידה פנים שהיא לא מרוצה ממשהו ובאותו הזמן מנסה לא לצחוק; והיא לובשת קפושון שחור עם הריצ'רץ' פתוח ומתחת לו וסט אפור רפוי. בערך שישים איש רוקדים בחלל הצר והמוארך כמו מסדרון שבין ראף והבחורה הזאת, כמו שעת עומס בקרון של רכבת תחתית שלמד לרטוט לפי קצב קבוע, והוא שוקל להידחק בין כולם ולדבר אתה — ״תתחתני אתי עכשיו ברגע זה?״ — אלא שאז אייזיק מכה בידו בבקבוק מים מפלסטיק בשביל להאיץ בו. בלי להרפות מהמעקב הוא לוקח את הבקבוק, שם את הוון טון בפה, בולע אותו בלגימה מהמים ורוכן וצועק באוזן של אייזיק, ״מה אמרת שיש בזה?״
״מה?״
״מה אמרת שיש בזה?״
״ספיד, מונוסודיום גלוטמט ותרופה ניסיונית לטיפול בהפרעת חרדה חברתית בכלבים״.
״מה זה הפרעת חרדה חברתית?״
״מה?״
הסאונד אפילו לא כל כך חזק, אבל החדר קטן, והצלילים הגבוהים נמעכים בשוליים כמו תינוק שמן שנדחס למושב במכונית. ״מה זה הפרעת חרדה חברתית?״
״אני לא מצליח לשמוע אותך. בוא החוצה״.
ראף יוצא באי־רצון אחרי אייזיק אל החצר המרוצפת הקטנה שמאחורי המכבסה. כמה אנשים מדברים ומעשנים שם. בפינה מוטל הפוך אחד מכיסאות הפוליפרופילן הלבנים בעל הפסים במשענת, מאלה שמשתלטים על מקום יותר מהר מחולדות, בתנוחת השתאות של חפץ שכמעט בלתי אפשרי להפיל אותו ואף על פי כן מתברר שהופל.
״מה זה הפרעת חרדה חברתית?״ ראף שואל שוב. מכאן הוא לא מצליח לראות את הבחורה.
״ביישנות, בעצם״.
בשנים האחרונות, אייזיק מסביר, הרבה וטרינרים אמריקאים מאבחנים את ההפרעה הזאת אצל כלבים, ובעקבות זה התחילו לשווק עכשיו מבחר מרשמים פסיכיאטריים מתחרים. בכל הנוגע ליתר מרכיבי התערובת, אין לו הסבר למונוסודיום גלוטמט, אלא אם כן הוא נועד רק להגדיל את הנפח, אבל במקרה כזה קשה לומר מדוע בחרו היצרנים, מתוך כל האבקות הלבנות הבלתי פעילות הזמינות, להשתמש דווקא במונוסודיום גלוטמט (ראף כמעט תוהה אם יכול להיות שמדובר בבדיחה על וון טונים). ויש בה קצת ספיד כי בכל דבר יש קצת ספיד.
״מה זה הולך לעשות?״ אומר ראף.
״זה כמו אקסטזי רצחני בטירוף״.
הרבה זמן ראה ראף באקסטזי חומר כל כך סינתטי, כמעט עד כדי הפשטה טהורה, לכן הופתע לשמוע מאייזיק בחודש שעבר שהסיבה לזה שכרגע אין אקסטזי טוב בלונדון היא שמאתיים וחמישים חביות של שמן סָסַפְרָס, שפעם חשבו שהוא מרפא עגבת, הוחרמו בנמל בתאילנד. לגלות שאקסטזי — כמו קוקאין, כמו אופיום, כמו מריחואנה — בא מצמח שגדֵל באדמה, זה לגלות שלמלאכים יש פופיק (ספידים, לעומת זאת, עשויים מאֵפֶדְרין, שאפשר להפיק משיחים מסוימים, אבל במקום זה כיום הם כמעט תמיד עשויים מחומרים כימיים שנוצרו במעבדה, אז כמו אי־אלו תאורמות באלגברה לינארית, הסם לא חב דבר לעולם החיצון, אלא אם כן הולכים אחורה לאורך כל השרשרת עד לפחמימות שמוציאים מנפט גולמי). מוזר גם לחשוב על מיליון הרומנים שלא ימומשו, על מיליון הזריחות שאף אחד לא יצפה בהן, על מיליון מפחי הנפש שאף אחד לא ייאלץ לעמוד בהם, רק מפני שמישהו בלֵם צַ'בַּנְג שכח לשלם שוחד או שמישהו אחר סירב לקחת אותו. לשום פוליטיקאי בארגון הסחר העולמי מעולם לא הייתה כל כך הרבה עָצמה. הסחר בסמים, סיפר לו אייזיק, הוא הגלובליזציה הראשונה של חיי הרגש.
״מתי יהיה עוד פעם אקסטזי טוב?״ שואל ראף.
״יכול להיות שאף פעם״, אומר אייזיק. ״צריך להשיג קצת נוגה״.
״מה זה?״
״נו, אתה יודע. החומר החדש הזה. בַּרְקי אומר שזה הדבר הכי טוב שהוא לקח בחיים שלו״.
״עוד יש לו משהו?״
״נדמה לי״.
״הוא יבוא הנה?״
אייזיק מושך בכתפיים. ״הטלפון שלו סגור״.
בעלי המכבסה הזאת מרשים לערוך פה הלילה רייב קטן בשביל שיוכלו למכור סמים לקהל, אבל יש להם רק קוקאין, קטמין ותחליף חדש לאקסטזי שנקרא אֵתילבּוּפֶדְרוֹן ואפשר לקנות אותו באינטרנט באופן חוקי ממעבדות בסין, חומרים שאף אחד מהם לא מעניין את ראף בשום צורה. הוא מביט סביבו וחש, לא בפעם הראשונה, מרירות קלה על שלא נולד עשרים שנה קודם, כשהיו מקדישים ליל יציאה שלם ל־MDMA הולנדי צח כשלג במחסן יבוא ענקי ליד כביש M11, תרבות סמים שהייתה כל כך טובה עד שאנשים כתבו עליה ספרי זיכרונות, ולא ניסויי הסָמיוּת הכפולה האלה על עצמך במבנה שירות עירוני של עשרים על עשרים. איך לונדון הדרדרה ככה?
די מהר אייזיק בא אחריו בחזרה פנימה, וראף רואה בחור ובחורה שהתפשטו עד התחתונים וטיפסו אל תוך אחד ממייבשי הכביסה הגדולים בשביל להתנשק, הגפיים הכחושים שלהם נאבקים למצוא אחיזה בתוך התוף, כמו נבדקים בניסוי באיזה מחקר אסטרונאוטי על אפשרויות מיניות בחללים גליליים קטנים. הם, לפחות, לקחו משהו טוב, או שאולי לא משהו טוב אבל לפחות משהו שהם אף פעם לא לקחו לפני זה. הדי ג'יי מנגן רצועה שראף שמע כבר הרבה במיתוס FM. הוא מטפס אל גג המייבש, מעל לשכבת הטְרוֹפּוֹסְפֵרה של הזיעה, כדי לחפש את הבחורה שראה קודם, אבל הוא לא רואה אותה בשום מקום, אז הוא פשוט נשאר שם למעלה ורוקד.
02:12
כשברקי מגיע סוף־סוף, הוא עדיין עונד פתיתים של קצף גילוח על שני התנוכים, כמו עגילי פנינה קטנים, אז אולי, כמו ראף, הוא קם מהמיטה רק לא מזמן. בארנק שלו יש עוד שלושה וון טונים ארוזים בקרעי שקית כתומה של סופרמרקט, מנה של נוגה לכל אחד מהם. בערך חצי שעה אחרי שראף לקח את התרכובת הקודמת ההיא הוא התחיל להרגיש שינוי, אבל קלוש כל כך שהוא אפילו לא היה בטוח, כמו כשנכנסים לחדר וחושבים שיש רוח קרה, אבל שום חלון לא פתוח ובהחלט יכול להיות שדמיינת הכול. ואז זה התפוגג שוב. בגלל זה הוא מתלהב לנסות את החידוש של ברקי, והוא עומד לבלוע את זה ולעלות בחזרה על המייבש, ואז חש נגיעה ביד. הוא מסתובב.
זאת הבחורה.
היא רוכנת לדבר לו באוזן, והוא מבחין בניצוץ רך מחליק על דוֹק הזיעה שעל עצם הבריח שלה.
״מה זה?״ היא אומרת, וזה הרבה יותר טוב מאשר ״למה נעצת בי קודם מבטים של פסיכופת?״ שהוא ציפה לו. היא בטח ראתה אותו לוקח את הוון טון מברקי.
״נוגה״, הוא אומר.
״החבר שלך מוכר את זה?״ יש לה מבטא אמריקאי.
״לא״.
אבל אין מצב שראף נותן לזה להיגמר בזה. כבר קרה לו, כמובן, שבחורות התחילו אתו רק בשביל סמים, ואולי זה מה שהיא עושה, אבל במקרה כזה היא לא בקיאה בכללים, כי אין שום חיוך ריק ושום יד לא נוחתת קלות במורד הגב שלו. וחוץ מזה, מה אם כן? פעם הוא שכב עם בחורה איסלנדית שהוא פגש ככה במסיבה. אז הוא מקווה שהוא לא נשמע כמו טמבל גמור כשהוא אומר, ״את רוצה קצת?״
עכשיו היא מחייכת. ״לא, זה בסדר״.
אבל הוא תופס לה את היד ודוחף לתוכה את הוון טון. ״אומרים שזה חומר מדהים״.
״מה?״
הוא צריך להציע לצאת החוצה כדי שיוכלו לשמוע אחד את השנייה? לא, עוד לא. ״איך קוראים לך?״
״צֵ'ריש״, היא אומרת, או שככה זה נשמע. זה בכלל שם? ״ולך?״
״ראף״.
״יש לך מים?״
״רק שנייה״.
הוא פונה אל אייזיק, אבל הבקבוק כבר לא אצלו, וגם לברקי אין. ראף חושב שראה בקבוק לימונדה חצי ריק על אחת ממכונות הכביסה, אבל הוא לא רואה אותו עכשיו. וכשהוא פונה לאחור, הבחורה כבר נעלמה שוב, כמו ההשפעה המעורפלת של החומר הפסיכוטרופי המתורבת. הוא שואל את אייזיק ואת ברקי לאן היא הלכה, אבל אף אחד מהם לא הסתכל. ולברקי אין יותר נוגה לחלק.
05:37
ראף כושל החוצה מהמכבסה ומוצא את עצמו עטוף בפרחים. כאילו אָנוֹדָה פנומנולוגית כלשהי בתוכו הוחלפה בקָתוֹדָה, וכל תחושה מומרת בתחושה אחרת בעלת איכות הפוכה בתכלית ועצמה זהה: עלי כותרת במקום עור, ניחוח במקום זיעה, קור במקום חום, דממה במקום רעש, אנתוציאנין במקום אורות דיסקו. עובר רגע עד שהוא קולט שבכל שבת יש שוק פרחים ברחוב הזה, והם פורקים את הצבעונים והנרקיסים — ובאמת, ממש באותו הרגע מופרת הדממה בשקשוק של עגלת פלדה שמתגלגלת למטה מכֶּבֶשׁ מאחוריו. הוא נושם נשימה עמוקה וממשיך ללכת ברחוב אל תחנת האוטובוס שבה יתפוס את אוטובוס הלילה שלו.
אייזיק וברקי כבר פרשו מהמסיבה. קודם הם אמרו שהנוגה לא עושה להם כלום, ולברקי גם היה גרם של אתילבופדרון, אז שלושתם נאלצו להציל את המצב ולשים מזה קצת על החניכיים, ולראף זה תמיד הזכיר את הצורה שמשפשפים סטייק פַלְדָה במלח ופלפל. אבל אז, ישר אחר כך, מהר מדי בשביל לייחס את זה לאתילבופדרון, שניהם רצו החוצה לחצר והתחילו להקיא כמו מכונות ירייה על הבטון. בין העוויתות אמר ברקי שהנוגה שהם לקחו בטח היה מזויף. עלה בדעתו של ראף שאם רק הערב הוא שמע בפעם הראשונה על נוגה, ובכל זאת כבר יש איזה אופורטוניסט שמוכר גרסה מזויפת, זה סימן שהוא כנראה מפגר אנוּשוֹת אחרי כולם. ואז הוא קלט באימה שגם הבחורה האמריקאית בטח מקיאה את הנשמה איפשהו בגלל הסמים שהוא דחף לה, ושהמָסָה של הגוף שלה היא בערך רק חצי מזו של ברקי, ככה שרעל עלול להתפשט אצלה פי שניים יותר חזק. אפילו אם הוא ימצא שוב את צ'ריש, היא בחיים לא תרצה לדבר אתו.
עכשיו, שהאתילבופדרון כבר התחיל לרדת, ראף מרגיש סתם דהוי ועצבני ומחליט שבטח בכל מקרה לא היה לו סיכוי אתה. כשהאוטובוס מגיע סוף־סוף, החלונות שלו קורנים בעליזות כמו משאית גדולה שלא מובילה פרחים לשוק אלא חלקיקי אור בתפזורת. הוא עולה, מהנהן לנהג, מעביר את כרטיס האויסטר המצפצף ומטפס במדרגות הלולייניות אל הקומה השנייה. מה שהוא רואה שם מבהיל אותו כל כך שהוא שוכח לתפוס במוט האחיזה, וכשהאוטובוס עוצר בצומת הוא כמעט עף על הרצפה.
שועל יושב שם, אולי שש שורות ממנו. כל שערה בפרווה הכתומה שלו בוערת בלהבה משלה, ובתוך כל עין מהעיניים השחורות העגולות שלו מצונפת לה השתקפות של פנס רחוב מבחוץ כמו בחורה חיוורת במייבש כביסה. ראף אף פעם לא שם לב עד עכשיו שאותה פרווה לבנה שיש לשועלים על האף והבטן מפוזרת להם גם מעל לעיניים ויוצרת שתי גבות מוגזמות, ושהשועל הזה פה, שמתבונן בו, עוטה ארשת של עניין מדעי מרוחק. לא יכול להיות שהחיה נכנסה בדלת שליד הנהג, הוא חושב, אז היא בטח קפצה פנימה דרך הדלת האחורית כשמישהו ירד. האוטובוס מאיץ שוב והוא מתיישב, והשועל פונה ממנו ומסתכל החוצה מהחלון. ריח עולה באפו של ראף, מזיגה של בוץ ונפט, פחמימן פראי בלי נגזרים. לא עולה שום נוסע אחר, וכשהכריזה האוטומטית מבשרת בהגייה שבורה שהם הגיעו לקַמְבֶּרוול גְרין, השועל קופץ ממקומו ומדלג למטה כדי לרדת.
06:20
בששת החודשים הראשונים שהוא גר בדירה הנוכחית שלו, ראף באמת האמין שהחנות הפינתית בקצה הרחוב שייכת לבחור איראני שעובד עשרים ושתיים או עשרים ושלוש שעות ביממה. הוא היה שם בכל זמן שהוא, ותמיד אלה אותן פנים בקופה, בדיוק כמו שתמיד רואים אל־ג'זירה בטלוויזיה הקבועה בקיר מעל לסוכריות הגומי. פעם אחת ראף דווקא הציג את עצמו, אבל בפעם הבאה שהוא נכנס, הבחור לא הראה אפילו סימן קלוש לקרבה החדשה ביניהם. ואז, כעבור שבוע בערך, הוא עבר שם והציץ פנימה וראה את שני הבעלים מתווכחים על משהו. כמו פיתול בעלילה של תעלומת רצח גרועה, התברר שהם אחים תאומים. היום ראף קונה שלוש בננות וקרטון מיץ תפוזים, נהנה מדרכו המוקפדת והפקידותית כמעט של הבחור בדלפק ללחלח את קצה האצבע האמצעית בספוגית רטובה, כמו מין בלוטה תותבת, כדי להפריד ולפתוח את שקית הניילון; ואז ראף הולך לבניין הדירות שהוא גר בו, שמזרן ישן ומוכתם נשען בו על הקיר ליד הכניסה בהמתנה לאיסוף האשפה בשבוע הבא. מספר המזרנים שאנשים משאירים פה בחוץ בכל חודש נראה חסר כל קנה מידה לקיבולת האנושית של הבניין, כמו פסולת שנפלטת מתהליך תעשייתי חשאי כלשהו.
גם אם לא היו הסמים, הוא ידע שיעברו עוד תשע או עשר שעות עד שיהיה מסוגל לישון, אבל הוא תשוש כל כך שבכל מקרה הוא נכנס קצת למיטה. הווילונות השחורים הכבדים עוד סגורים מאז שהתעורר בסביבות אחת עשרה, והחדר שרוי בחשכה מוחלטת פרט למנורת הלֵד האדומה שבמערכת. כל פריטי ציוד המחלה שלו פזורים סביבו: כיסוי עיניים, אוזניות מגן, מכשיר רעש לבן וכעשרים אטמי אוזניים מלוכלכים זרוקים מתחת למיטה כמו גללים של אוגר שאוכל רק פּוֹליאוֹריתן מוקצף.
הבעיה של ראף נקראת תסמונת מחזור ערות-שינה שונה מ־24 שעות. בגיל שש עשרה הוא התחיל להבחין שדפוסי השינה שלו דפוקים אפילו יותר משל כל נער ממוצע, אבל נדרשו ארבעה רופאים שונים עד שקיבל אבחנה. המוח בריא, העיניים אומרות להיפותלמוס מתי מחשיך ומתי יש אור, ההיפותלמוס אומר לבלוטת האצטרובל מתי להפריש מלטונין, והמלטונין גורם לך להירדם בערך באותה שעה בכל יום. השעון הביולוגי הנורמלי אצל בני אדם מכוון למחזורים של עשרים וארבע שעות כדי להתאים לסיבוב מלא של כדור הארץ. אבל לא במקרה של ראף. במקרה של ראף הוא מכוון למחזור של עשרים וחמש שעות בערך. כאילו למוח שלו יש שעון חדשני.
רוב האנשים שסובלים מתסמונת מחזור ערות-שינה שונה מ־24 שעות סובלים מזה כי הם עיוורים, ואז ההיפותלמוס שלהם אף פעם לא מוצא איפה השמש. אבל במקרה של ראף זה בטח משהו אחר, ושום בדיקת דם או אא״ג אף פעם לא הצליחה לקבוע בדיוק מה. סרוטונין הוא הקוֹדמן, שמן הסספרס של המלטונין, אז יכול להיות שיש לו מוטציה בגֵנים שגורמת לאנזימים להמיר אותם אחד בשני, אם כי מזה משתמע בעקיפין שעודפים גדולים של סרוטונין משתכשכים לו במוח, בדיוק מה שקורה כשלוקחים MDMA, והוא דווקא בכלל לא באיפוריה כל הזמן. יכול להיות גם שמשהו משובש בגרעין העל־תִּצלוֹבתי שלו, אזור בהיפותלמוס בגודל של גרגיר אורז.
מה שלא תהיה הסיבה, התוצאה היא שבכל בוקר הוא מפספס את הסנכרון עם העולם בעוד שעה, כאילו בכל יום בחייו הוא לוקח טיסה קצרה מערבה בכלל בלי לצאת מלונדון. בתחילת המחזור שלו אין שום בעיה להתעורר בשמונה בבוקר; אחרי ארבעה ימים, זה כמו להתעורר בארבע לפנות בוקר; אחרי שמונה ימים הוא צריך ללכת לישון ב״לילה״ בשמונה בבוקר; אחרי שבועיים, לקראת סוף ״אחר הצהריים״ שלו; אחרי עשרים יום, לקראת סוף ה״בוקר״; ואחרי עשרים וחמישה ימים יש לו עוד יום רגיל. המחזור שלו הוא לא בדיוק עשרים וחמש שעות, הוא לא דופק כמו שעון, אבל הוא כל כך קרוב לזה שזה לא משנה. היה מתאים לו יותר לחיות במאדים, שם אורך היממה השמשית הוא עשרים וארבע שעות ושלושים ותשע דקות, מספיק קרוב למחזור שלו, שיוכל לפצות על אי־ההתאמה בהרבה נמנומים בסוף השבוע בזוהר העמום של פוֹבּוֹס. בשנה שעברה אישה במשרד תיווך, שלא ממש עקבה אחרי הסבר שבכלל התחרט שניסה לספק לה, אמרה לו, ״ואו, עשרים וחמש שעות — אתה בטח מספיק כל כך הרבה!״
לתסמונת מחזור ערות-שינה שונה מ־24 שעות גם אין שום פתרון רפואי מוכר. הוא ניסה קופסאות אור, היפּנוֹתרפיה וזריקות של ויטמין בי 12, אבל שום דבר לא עוזר. כמה חודשים הוא לקח טבליות מלטונין, וזה דווקא קצת עזר, אבל רופא אמר לו שאם ממשיכים לקחת מלטונין לאורך זמן, בכל פעם צריך לקחת יותר כדי להגיע לאותה תוצאה, בדיוק כמו עם MDMA, ושאחרי כמה זמן המלטונין מתחיל לכווץ את בלוטת האצטרובל כמו שתוספי טסטוסטרון עלולים לכווץ את הביצים. הוא קרא שבלוטת האצטרובל הייתה פעם מין אדמומית של תאים רגישים לאור במצח של דג בלי עיניים, אבל מאז האבולוציה כבר דחפה אותה לתוך הגולגולת. הוא לא רוצה לאבד את המונוקל העתיק שלו, החלון המוגף בתריס.
ראף קיווה פעם להיות הראשון במשפחה שלו שילך לאוניברסיטה, אבל בסוף הוא עזב את בית הספר לפני הבגרויות כי בערך שבועיים מתוך כל ארבעה שבועות הוא לא הצליח להישאר ער בשיעורים. מעולם לא הייתה לו עבודה של ממש. והוא לא חושב שהוא אי־פעם יתחתן. אייזיק אומר שהוא צריך פשוט לסרוק את הפורום של המרכז לסיוע להפרעות שינה ולחפש חברה שיש לה אותה תסמונת. אבל הבעיה היא שאין כמעט סיכויים שלמישהו אחר יש מחזור בדיוק כמו שלו. וכמו להכעיס, ככל שהמחזור שלו יהיה קרוב יותר לזה של האהובה ההיפותטית, כן זה ירחיק אותם יותר אחד מהשני. אם מחזור השינה שלה יהיה עשרים ושש שעות ושלו עשרים וחמש שעות, הם יסתנכרנו בכל שש מאות וחמישים שעות (ועד אז יעברו עליו עשרים ושישה ימים לבד, ועליה — עשרים וחמישה). אבל אם יהיה לה מחזור של בערך עשרים וחמש שעות וחמש עשרה דקות, ולו יהיה מחזור של בערך עשרים וחמש שעות, הם יסתנכרנו רק בכל 2,525 שעות (ועד אז יעברו עליו מאה ואחד ימים לבד, ועליה — מאה), ובהשוואה לזה נראה הניכור הבסיסי שלו מהשעון הביולוגי הנורמלי עניין של מה בכך.
במילים אחרות, המחזורים שלהם יהיו הפוכים שבועות שלמים לפני שייתקלו זה בזה שוב, כאילו כל אחד מהם יצא לנסיעות עסקים ארוכות אל תוך הלילה של השני. והסנכרון בין שניהם עצמו יסתנכרן רק עם שעון גריניץ' — אז יוכלו להיות בדיוק כמו זוג רגיל, מספיק זמן לאכול ארוחת בוקר, ארוחת צהריים וארוחת ערב בעיתוי הנכון — בכל 60,600 שעות, או בכל שבע שנים בערך, או בערך פעם וחצי ביובל. ומה אם לאחד מהם תהיה שפעת באותו שבוע? וזה בלי להביא בחשבון את כוח המשיכה שיפעיל כל אחד מהם על המחזור של השני. ראף יכול לבצע את החישובים האלה בקלות כי כשניסה ללמד את עצמו תכנות הוא התאים תוכנת מחשבון בִּיוֹריתמי עם קוד פתוח לאפליקציה חדשה שמציגה בגרף באיזו נקודה במחזור שלו הוא יהיה בכל שעה ותאריך נתונים בעתיד. הוא תכנן להשתמש בזה כדי לקבוע לוח זמנים לפגישות חשובות. אבל חיים של בחור עם תסמונת מחזור ערות-שינה שונה מ־24 שעות לא בדיוק מפוצצים בפגישות כאלה.
כל זה לא אומר שהוא היה רווק וחשׂוך חברות כל הזמן הזה. הוא בן עשרים ושתיים, גיל שבו הרבה אנשים עוד מנגנים בפוליריתמיקה בגוף שלהם ימים שלמים ברציפות; סמים עוזרים לזה. החברה האחרונה שלו הייתה די ג'יי, כמו אייזיק, והייתה מנגנת מחצות עד ארבע והולכת לישון בחמש, או הולכת לישון בשמונה בערב ויוצאת שוב לנגן באפטר פארטי בארבע בבוקר, או נשארת ערה כל סוף השבוע ואז ישנה כל יום שני. די ג'יי שרוצה להתאים שני מקצבים צריך בדרך כלל רק לשחק בבקרת המהירות, אבל בחיים הממשיים הם לא הסתנכרנו לעתים קרובות מאוד; אם כי מבחינתה זה היה נכון לגבי כל מי שהיא הכירה, אז ראף לא היה בעמדת נחיתות. לפעמים הם היו מאלתרים מין משק בית מפגר: כשהיא הייתה חוזרת לפנות בוקר במונית לדירה שלה, הוא כבר היה מבשל קארי, והם היו אוכלים במרפסת כשעלתה השמש, מטיילים בפארק הסמוך המכוסה טל, חוזרים להזדיין ולעשן גראס ולראות די־וי־די עד הצהריים, נרדמים עד שהחשיך שוב, ואז פוגשים חברים בפאב. היא הייתה נהדרת, היו לה עיניים ירוקות גדולות כמו אבני ירקן מרוסקות, אבל הוא הכי אהב את הניתוק שלה מהעולם: היא הייתה ערפלית, כמעט מאוּידת, נבוכה מכל דבר אבל לא מופתעת מכלום. הוא מעולם לא היה כל כך מאושר כל כך הרבה זמן.
ואז, במרץ, היא סיפרה לו שהחליטה לעבור לברלין. ראף חיכה שהיא תרגיע אותו ותגיד לו שהטיסות מספיק זולות שהוא יוכל לבקר אצלה כל שבועיים, בכל מקרה זאת פחות או יותר התכיפות שבה הצליחו להתראות כמו שצריך. אבל אז הוא הבין שלא קיבל רמז לשום הזמנה. זאת השיחה הכי מעשית שהייתה לו אתה אי־פעם. אחר כך הוא שמע מאייזיק שהיא כבר יוצאת עם מישהו חדש, מפיק טכנו ברזילאי שהיה מוכר בתור די ג'יי שמנגן סֵטים של ארבע עשרה שעות. אייזיק לא התכוון לספר על זה לראף, אבל באותו לילה הוא לקח שני כדורים טובים והוא לא יכול לשמור סודות כשהוא מסטול, בגלל זה רוב הזמן הוא עושה כמיטב יכולתו המצפונית לא לשמוע סודות מלכתחילה, כמו מרגל ששולל את הסיווג הביטחוני שלו עצמו.
ששת השבועות האלה מאז שהיא נסעה היו כמו הנקודה הכי נמוכה בנפילה הכי גרועה מהאמפטמינים הסיניים הכי מטונפים שמישהו לקח מאז ומעולם, אם כי לפחות פעם אחת בחיים של ראף נדמה היה שהציפיות החברתיות מצליחות להסתנכרן עם המחזור שלו: היא זרקה אותו, אז טבעי שלפעמים הוא יישן כל היום וישתה כל הלילה. רוב הזמן, השינוי נראה חיצוני, לא פנימי. השינוי הוא בעולם הסובב אותו. כשלוקחים אקסטזי טוב, יש הרגשה שהסם יכול לשאוב מתוך חפצים מוצקים שמחה שתמיד מתחבאת בהם, ושגם ככה הייתה מפעפעת אל פני השטח, רק לאט מאוד ובהדרגה. עכשיו הוא מרגיש להפך: החפצים מיובשים, כאילו אפשר היה לעמוד שם ימים שלמים עם לשון בחוץ, ואף טיפה לא הייתה מטפטפת. וזה לא נעשה יותר טוב.
פעם אחת הודה אייזיק שהוא פוחד שלילה אחד הוא עלול לקחת כל כך הרבה MDMA עד שכל קולטני הסרוטונין בראש שלו ייפרצו כמו טורבינות של סכר, ושאחרי השיטפון האחרון הזה הוא לא יהיה מסוגל יותר ליהנות מכלום. ככה ראף מרגיש עכשיו. ואפילו שאייזיק אומר כל הזמן שהוא יתגבר, הייאוש התהומי הזה עושה רושם קבוע וטריטוריאלי גם יחד, כאילו השמחה בהחלט עשויה להתקיים איפשהו, אבל אף פעם לא תחזור לרחובות המסוימים האלה, למדבר המסוים הזה, אף על פי שהיא אפילו לא גרה כאן יותר.
לפני חמישה ימים, כשטיפס במדרגות לדירה שלו, חדר מדרגות שהוא מתעב עכשיו בגלל כל הפעמים שנישק אותה שם, הוא תהה מה יהיה אם הוא עצמו יעזוב את לונדון, ולעצם המחשבה על זה התלוותה תחושת הקלה עצומה כל כך, שעל המקום הוא החליט שבתוך חודש הוא עוזב את לונדון. הוא פרסם מודעה על הדירה שלו. הבוקר, יום שבת, נותרו לו עשרים וחמישה ימים, מחזור אחד, עד שיגיד שלום לעיר שגר בה כל חייו. הוא עוד לא סיפר לאייזיק ואפילו לא בחר לאן לנסוע. ברלין נשמעה מדליקה, וזולה, ולפי מה ששמע היא המקום היחיד שככל הנראה נחשב בו נורמלי ללכת לרקוד ישר כשקמים מהמיטה, אבל גם המקום היחיד שאסור לו לנסוע אליו. יש בו חלק שמקווה שיקרה משהו וישנה את דעתו בחודש הזה, אבל המשהו הזה מן הסתם לא יהיה לנדב סם הקאה לבחורה יפהפייה. או שאולי שועל באוטובוס הוא התחלה של משהו, אבל זה אפילו לא מתקרב לְמה שצריך.
14:35
בכל יום צריך ראף לשאת כלבת סְטפוֹרדשייר בול טרייר למטה בסולם. בהתחלה היא הייתה מפרפרת, אבל עכשיו היא יושבת לו על הכתפיים באושר כזה שלפעמים נדמה שאין לה שום חשק לרדת מהאפריון הגרום שלה. רוז בת ארבע, שחורה כולה חוץ מעניבה לבנה, ובשלושה עשר החודשים האחרונים היא גרה על גג של בניין דיור ציבורי בעל שמונה עשרה קומות, שומרת על משדר רדיו שמחובר לקיר בבורג ארוך עם אום. פעם, בשיעור כימיה בבית הספר, הראו לראף איך עושים כְרוֹמָטוֹגרפיה, והוא צפה בצבענים השונים במשטח של תמיסת אַנְתוֹצִיאנין זבים לכל מיני מרחקים על נייר סינון משובץ, כמו שבודקים MDMA בדם, ולפעמים הוא חושב שבניין כזה הוא כמו כרומטוגרף ענקי של הרחובות למטה, ששום דבר לא מומס בו מספיק להגיע ממש עד למעלה חוץ מסירנות של משטרה ומנועים של אופנועים ובימים חמים גם עקצוץ קלוש של ערפיח. גורדי השחקים שמעבר לנהר מצופפים ברצועה צרה של עקומת האופק, מחרוזת של בובות נייר, טפלה ולא משכנעת כמו גרפיקה בשלטים של משרדי תיירות, שגוזרים ומדביקים מלא צלליות של מפורסמים כמו אוסף הלהיטים הגדולים.
כמו כל התחנות הפיראטיות, מיתוס FM הציבה אנטנה בבניין אחר מזה שבו שכן האולפן, טפילה על זרם החילופין של המעלית כמו קרצייה שמחופרת עמוק בקרקפת, כי אחרת, אם רכב של רשות התקשורת הבריטית היה מאתר את האות בטריאנגוּלציה, הם היו מחריבים את כל העסק בפשיטה אחת. האולפן צריך בסך הכול קו ראייה פתוח כדי שקופסת חיבורים שהם עקרו מצלחת לוויין תשדר את האוֹדיוֹ באינפרא־אדום אל ההתקן הראשי. אבל זה אומר גם שאין מי שישמור על המשדר, ששווה כמעט אלפייה, והרבה תחנות פיראטיות אחרות בלונדון היו מעדיפות לגנוב ציוד שפועל במקום להרכיב משהו משלהן. תיאו, הבעלים החביב בן הארבעים ואחת של מיתוס FM, שילם לאב הבניין כדי שירשה לו לשים שני מנעולי פרסה כבדים בדלת שיוצאת אל החלק האמצעי של הגג, ופעם הוא ניסה גם חוט תיל דוקרני וצינורות מחושמלים של פיגומים מסביב למתקן, אבל הבעיה היא שהחלאות שיודעות מה לעשות במשדר רדיו גנוב, בהגדרה, הם גם מהנדסים אוטודידקטים עקשנים, ומסוגלים לעקוף כל דבר שתמציא. אז תיאו אימץ את רוז. אולי היית מצליח לדקור אותה בסכין, אם היה לך מזל, אבל רק אידיוט היה מתחיל ריב עם בול טריירית אנגלייה בוגרת על גג בלי מעקה.
התכנית המקורית של תיאו הייתה להשאיר את החיה הרעה על הגג ולתת לה אוכל פעמיים בשבוע, שתמיד תהיה רעבה וממורמרת; אבל הוא אוהב כלבים ופשוט לא הצליח לרסן את עצמו, במיוחד אחרי שאייזיק סיפר לו שיש לו חבר שצריך עבודה במזומן. רוז גרה עכשיו במין בקתה רעועה שמוסמרה לה יחדיו מברזנט, קרטון, לוחות קצף בידוד וכל דבר אחר שראף הצליח לסחוב בסולם אל הגג, ויש לה גיגית מי גשמים ליד ערֵמה של שמיכות ישנות שהיא יכולה לדחוק יחד בתור מיטה, בשכנות רועשת למנוע של המעלית. בחורף תיאו שׂם שם אפילו תנור חשמלי קטן עם טיימר, שהיה מחובר לאותו כבל ראשי כמו המשדר הסמוך, אם כי הוא השביע את ראף שבחיים שלו לא יספר לאף אחד. לפעמים הוא מתבדח שהוא צריך להכניס לשם כמה סטודנטים ולקחת מהם מאתיים לירות בשבוע.
בכל יום ראף מוריד את רוז במעלית שמלאה כיתובים והערות ומוציא אותה לטיול ארוך. הוא יודע שהיא בטח בודדה ומשועממת שם למעלה, וזה מבאס אותו לא פחות מאשר את תיאו, אם כי קשה להגיד שהיא חיה חיי מותרות גם עם הבעלים הקודמים שלה: הצלקות על האף ובעין שמאל החלבית מאשרות מה שתיאו רק רמז אליו בהקשר הזה. חוץ מזה, עד כמה שראף ניסה להבין לעומק את החיה הזאת, אף פעם לא הייתה לו תחושה שאכפת לה אם יוציאו אותה לטיול או יאכילו אותה לפי לוח זמנים קבוע כלשהו, וזה טוב לו, אם כי רוב הזמן הוא משתדל לקחת אותה לפארק כשלפחות יש שם עוד כמה כלבים אחרים. אם יש משהו שהוא ההפך הגמור מהפרעת חרדה חברתית, יש לה את זה.
תיאו תמיד שמח לראות את רוז, אז היום ראף מחליט לקחת אותה לאולפן של מיתוס, בקומה החמישית של שיכון נמוך יותר בהמשך הרחוב, מכוסה זוגות־זוגות של מרפסות בטון לבנות לכל אורך הצד הימני של הבניין, כמו תיבות סימון ריקות למילוי תשובות בשאלון, ומוקף מעקי ברזל שמסמנים אזור חיץ של דשא בין הבניין והרחוב (ראף אף פעם לא הבין את הקטע של המדשאות הסמליות האלה — אף אחד בחיים לא משתזף בהן או משחק בהן פריסבי, אבל העירייה בכל זאת צריכה לכסח אותן כל הקיץ. הם היו יכולים באותה מידה לשים דשא מלאכותי). מהמסדרון בחוץ, מתחת לנֵאון העצבני, דירה 23 נראית רגילה, אבל בעצם דלת הכניסה מחוסמת ואטומה לרעשים, ואין טעם לדפוק: צריך לחייג מספר טלפון. היום פותח את הדלת דיקסון, בחור נמוך ורחב בעל ראש מגולח וארון מלא בחולצות של ״פני צלקת״, שעובד אצל תיאו. הוא מנמיך מבט אל הכלב ומניד בראשו. ״אתה לא יכול להכניס את זה לכאן״.
דיקסון אף פעם לא אהב את רוז, ואי לכך ובהתאם לזאת ראף אף פעם לא אהב את דיקסון, אבל זה חסר תקדים. ״מה? היא תמיד נכנסת״.
״בלי בעלי חיים. כלל חדש״.
״מה תיאו אומר על זה?״
״תיאו לא כאן״.
״איפה הוא?״
״נסע״.
״נסע לאן?״
דיקסון חמקמק ועוין גם במיטבו, אז קשה לדעת מתי הוא משקר, במיוחד כששניהם יודעים שהם לא אמורים לקשקש ככה בדלת פתוחה, אבל הוא לא משכנע את ראף כשהוא אומר, ״קינגסטון. חתונה משפחתית״. ראף לא זוכר שתיאו הזכיר אי־פעם בני דודים בג'מייקה. אולי הוא היה צריך להוריד פרופיל מאיזושהי סיבה.
״אז לפחות תשלם לי. עבר שבוע״.
נראה שדיקסון מוכן להפר את ״הכלל החדש״ שלו אם פירוש הדבר שייפטר מראף יותר מהר. צחנת הסְקאנק בתוך הדירה מוצקה כל כך שאפשר לזקק ממנה ציר. בקצה המסדרון יש דלת אל מה שפעם היה הסלון, ועליה שלט כתוב בטוּש ומודבק בנייר דבק, שמכריז ״משלמים לפני שמנגנים!!״ שדרנים במיתוס משלמים עשרים לירות לשעה על זמן השידור שלהם, הכסף חוזר אליהם אחר כך בצורה של הזמנות ממועדונים ברגע שהם עושים להם שם. אייזיק תמיד אמר שהאינטרנט ייתר את התחנות הפיראטיות, אבל ראף אף פעם לא האמין בזה, ובלונדון עדיין יש לפחות שבעים תחנות פעילות, קונפדרציה בלתי נראית של חדירות הדדיות. עד שלכולם יהיה חיבור פס רחב במכונית וליד הכיור במטבח ובמערכת הזולה שהם קנו לא מזמן באיזו חנות לחפצים ממושכנים — ויש להודות שאולי זה רק עניין של זמן — האינטרנט לא עומד להרוג שום רדיו פיראטי. וכנ״ל לגבי המעבר לשידור דיגיטלי. סביר יותר להניח שרק התחנות החוקיות יעשו את המעבר, ינטשו את אולמי ההרצאות וטרקליני הנשפים המאובקים של חוגת ה־FM וישאירו אותם למסיבה בלתי חוקית שתוכל להימשך לעולם.
ראף מיודד כמעט עם כל השדרנים במיתוס, אז הוא לא טורח לשאול כשהוא גורר את רוז במסדרון והודף את דלת האולפן הצפוף. הווילונות סגורים, אבל רואים גבנון בולט באריג במקום שבו קופסת החיבורים צמודה לחלון כמו חתול שלוחץ את האף אל השמשה. על הקיר יש לוח מחיק ועליו סדר התכניות השבועי; בפינה, מסיבות כלשהן שראף אף פעם לא הצליח לגלות, יש מכונת מזל של פאבים; ובקצה המרוחק של החדר, שם מתפתלים מתחת לשולחן המתקפל שורשים סבוכים של פְּלָטוֹת של פטפונים וטייפּים ומיקרופונים ומיקסר ומחשב, ראף מצפה לראות את ברקי או את ג'וֹנְק או את אחד השדרנים האחרים שמנגנים לפעמים בשבת אחרי הצהריים — אבל במקומם שני גברים שמעולם לא ראה לוטשים בו מבטים יוקדים. הוא לא לגמרי בטוח מאיזה מוצא אתני הם, אבל הם מזכירים לו את הבחורה מהמכבסה: אולי הם תאילנדים, אם היא חצי תאילנדית. באולפן יש תמיד רדיו שמכוון בווֹליוּם נמוך למיתוס FM, ככה שהשדרנים יכולים ישר לשמוע אם יש בעיה בשידור, ומה שהצמד הזה מנגן הוא מין שיר אהבה רגשני בסינתיסייזר שאישה צווחנית שרה בו בשפה שראף לא מזהה. הוא לא יודע הרבה על מוזיקת פופ זרה, אז כל מה שהוא יכול להגיד לעצמו זה שהשיר מזכיר לו משהו שאפשר לשמוע כשאוכלים נודלס במסעדה. לא מה שמשדרים בדרך כלל במיתוס FM. השיר מגיע לסופו סוחט הדמעות, ואחד הגברים מפנה את הראש בחזרה אל המיקרופון ומדבר כנראה באותה שפה של השיר. ראף נסוג ויוצא מהאולפן וסוגר את הדלת.
״מי הבחורים האלה?״ הוא שואל את דיקסון.
״הם עושים תכנית אחר צהריים קהילתית״.
״באמת? של איזו 'קהילה'?״
אבל דיקסון מושיט לו את השכר השבועי שלו בלי תשובה. ראף מקבל כנראה יותר ממה שבאמת מגיע לו על הטיולים עם רוז, אבל בכל זאת אי אפשר לחיות מזה, אז הוא גם עובד בתור פרילנסר בתכנות גרפי. הוא טוב במחשבים, ותמיד הלך לו במתמטיקה, אז הוא לומד את זה מספרי לימוד, אבל הוא בשום אופן לא כותב קוד מלידה, וגם קורות החיים שלו לא משהו, אז הוא מוצא רק עבודות משעממות שחוזרות על עצמן. כרגע הוא עוזר לאיזו חברה פולנית שבנתה מודל תאורה לתכנית של איזה יזם נדל״ן אוסטרלי לערוך סיורים וירטואליים בבתים שעוד לא נבנו.
בשנות התשעים לא היה צריך לדאוג במיוחד בנוגע לאור וירטואלי — הוא תמיד היה פשוט שטוח ושווה, כמו בדרום קליפורניה — אבל עכשיו, עם טכנולוגיה שמאפשרת דרגה של ראליזם, התאורה חשובה יותר כמעט מכל דבר אחר. משעשעת את ראף המחשבה שהרבה מתכנתים של משחקי וידאו בדור האחרון מן הסתם נכנסו לתעשייה בציפייה להתמחות בבליסטיקה של רובים או אולי בטיפול באופנועים ובמקום זה למדו להכיר מקרוב טכניקות של קִיארוֹסְקוּרוֹ, כמו השוליה הכי שקדן של צייר דיוקנאות מפירנצה. ולפעמים, כשהוא למעלה על הגג אחרי יום מול המחשב, והוא מביט למטה במשדר של מיתוס, הוא חושב עד כמה מוזר שגם אור וגם רדיו הם גלים אלקטרומגנטיים, שנבדלים רק בגודל היחסי — אור הוא צ'יוואווה, אולי, ורדיו הוא דֵני ענק (ואינפרה־אדום הוא בול טרייר כמו רוז), אבל איכשהו הם בכל זאת משתייכים לאותו המין.
15:21
בחדר הפנוי אצל אייזיק גרות שלוש סטודנטיות יפניות לעיצוב אופנה שענו על מודעה שהוא פרסם באתר דירות להשכרה. יש שם רק מיטה כפולה, ולא נראה שיש מקום לשלוש בחורות, אפילו כחושות כמו אלה, אבל זאת לא בעיה, כי כמו החנות האיראנית שבפינת הרחוב של ראף, הן פועלות עשרים וארבע שעות ביממה. בכל פעם ופעם שראף מבקר בדירה של אייזיק, ביום או בלילה, בלי יוצא מהכלל, אחת ישנה, אחת ערה ואחת איננה; כשהוא עובר על פני החדר שלהן הוא כמעט מצפה לראות על הקיר לוח מחיק כמו במיתוס, שמציג חלוקת משמרות. הוא אף פעם לא ממש שינן את השמות שלהן, והוא חושד שגם אייזיק לא. היום, הבחורה ששׂמה לק על הציפורניים בשולחן שליד הדלת נועלת נעלי צבא ולובשת שמלה שנראית כמו מטרייה שהתהפכה ברוח, והבחורה שמנמנמת על הפוטון נועלת נעלי התעמלות בצבע זהב ולובשת ז'קט גברי של טוקסידו שגדול עליה בערך בחמש מידות. כמו תמיד, הן מרהיבות. ראף רוכן לשחרר את הרצועה של רוז מהקולר ורואה זר ענקי של צבעונים מונח בכיור המטבח.
״ממי זה?״
״כשהלכנו מהמכבסה בפעם השנייה, כבר פתחו את שוק הפרחים״, אמר אייזיק. ״הילדים האלה מהמייבש התעקשו לקנות לי אותם. הם אמרו שהייתי יפהפה. שלום, כלבה! שלום! שלום! שלום! שלום! שלום! שלום! שלום!״
״אבל אתה וברקי הלכתם הביתה לפניי״.
״אחרי זה חזרנו. הרגשנו יותר טוב״.
״למה לא התקשרתם אליי?״
״הטלפון שלך היה סגור״.
בלילה שעבר, לפני שהם אכלו את המנה הראשונה של הוון טון, אייזיק אמר לראף שיש משהו מרגש שהוא רוצה להראות לו בוולוורת', אבל לא היה מוכן להרחיב את הדיבור על האוקסימורון הזה. אחרי שהכלבה והחבר שלה השביעו זה את חוש המישוש של זה ראף שׂם שוב את הרצועה לרוז, והם לוקחים אותה למטה, למכונית של אייזיק, כדי להוריד אותה בבית בדרך. כרגיל, היא מתנגדת למושב האחורי כאילו מדובר בצניחה חופשית. ליד הבניין של אייזיק שברו כנראה שמשה קדמית של מישהו, כי השקע הצר שבשפת הכביש מלא ביהלומים של זכוכית בטיחות מחוסמת שגשם הבוקר ערבב בה משקע של פריחה לבנה רטובה וכמה שרכים של שֵׂער מפאה סינתטית שנתפסו בעצם של עוף, כמו שאריות מנופצות של טקס שבטי.
״עברתי קודם במיתוס״, אומר ראף כשאייזיק מתניע את המכונית. ״קורה משהו מוזר״.
״כן. ג'ונק התקשר אליי בעניין הזה״.
״מה הוא אמר?״
״אי אפשר להאמין לשום דבר שהליצן הזה אומר. אתה זוכר כשהוא אמר שהוא פגש את הבחור הזה שיכול לירות חשמל מהאצבעות?״
״כן, אבל מה הוא אמר?״
מאוחר בלילה ביום רביעי, מסביר אייזיק, ג'ונק יצא כנראה ממיתוס אחרי הרצועה שלו של השעתיים, השתרך אל הצד השני של הכביש אל גן המשחקים והתיישב לעשן ג'וינט על אחת הכבשים האלה מפלסטיק שמתנדנדות על קפיצים לילדים. מבעד לעצים הוא ראה את תיאו הולך ברחוב, והוא כבר עמד לצעוק לו שלום, ואז איזה רכב מסחרי עצר ליד תיאו. סתם רכב לבן מלוכלך, של עובדי בניין, ״ברכב הזה לא משאירים כלי עבודה בלילה״, אבל לשני הגברים שקפצו החוצה מאחורה היו מין משקפי מגן היי־טקיוֹת, והם היו לבושים בשחור. תיאו נראה מבולבל, אמר משהו שג'ונק לא הצליח לשמוע, ואז הם משכו אותו פנימה לרכב וטרקו את הדלתות מאחורה. הרכב נסע, והדבר הכי מוזר, לטענתו של ג'ונק, זה שהמנוע איכשהו לא השמיע שום רעש: מלבד הפצפוץ הרך של צמיגים על אספלט, הוא נסע בדממה מוחלטת, והפנסים הקדמיים שלו שטפו את גן המשחקים כמו עיניים ריקות של רוח רפאים.
15:51
הם חונים ליד מגרש לפירוק גרוטאות שניצב בו שלט שכתוב בו ״מוצרי מתכת בסיטונות״ מעל לעשרות רדיאטורים ואמבטיות וכיורים חלודים שנערמים מעל לגדר כמו בית ישן שמוכפל עוד ועוד במראה שבורה. המבנה הבא משמאל הוא מחסן בגודל בינוני, בנוי מלוחות פלדה אפורים, בעל גג משופע ודלתות הזזה בחזית, שבאופן כללי נראה שהדבר הכי מרגש שאפשר למצוא בו הוא ארגזי קרטון מלאים חלקי חילוף למכונות שעושות עוד ארגזי קרטון. אייזיק מוביל אותו מסביב אל מאחורי המחסן, שם שני פחי אשפה ירוקים גדולים משעינים את המכסים הפתוחים שלהם על קיר לבֵנים, ריקים חוץ מפחית קוקה קולה וכמה חתיכות של ניילון נצמד. מנעול שבטח פרצו אותו בחותך מנעולים מונח על הארץ ליד הדלת האחורית.
חשוך בתוך המחסן, אז אייזיק מוציא פנס ומאיר בו. בפינה יש שורה של ארבעה תאי שירותים ניידים, ובקצה המרוחק יש יחידת מדפים ממתכת, אבל חוץ מזה המבנה ריק. ראף רואה סימני צמיגים על הארץ. ״מה אנחנו עושים כאן?״ הוא שואל.
״אני הולך לארגן רייב״.
״אנחנו ממש על אַלְבָּני רוֹאְד״.
״אז?״
״מישהו נוסע פה, שומע את המוזיקה, מתקשר למשטרה, הם כאן בתוך עשר דקות״.
אייזיק מחייך ומניד בראשו. ״צא החוצה עוד פעם וסגור את הדלת״.
״למה?״
״אני הולך לדפוק על הדלת הכי חזק שאני יכול, בפנס, בסדר?״
ראף עושה מה שהוא אומר. אחרי רגע או שניים הוא לא שומע כלום, אז הוא מצמיד את האוזן לדלת ומצליח להבחין רק בצליל תיפוף קלוש, כאילו אייזיק נוקש בדלת בפרק אצבע ענוג. הוא פותח שוב את הדלת ומוצא את אייזיק אוחז בפנס, וזרועו מונפת לאחור בתנוחת הכנה לחבטה. ראף לא מאמין בהתחלה, אז הם חוזרים על הניסוי, והפעם אייזיק בחוץ, מכה שוב בדלת בבסיס המנעול השבור. ואז כל אחד מהם זז עשרה צעדים הצִדה לאורך הקיר, ואז עוד עשרה, וזה אותו דבר. לא חודרות ויברציות. המחסן מבודָד מרעשים, כמו מיתוס FM, אבל הרבה יותר טוב.
״למה שמישהו יעשה בידוד כזה במחסן?״ אומר ראף וסוקר במבטו את ההדמיה הזאת של הגולגולת שלו עצמו כשהוא נרדם חתום בכיסוי העיניים ובאוזניות המגן.
״אני לא יודע. בכל מקרה, זה מושלם. שוכרים גנרטור, אורות, מערכת, עוד שירותים ניידים. מוודאים שכולם עומדים בתור רק מאחורה, מסביב. שוטרים יכולים לעבור ממש פה והם לא יֵדעו שקורה משהו. אפשר להכניס פה ארבע מאות איש״.
ארבע מאות חלומות נדחקים לתוך הגולגולת. ״סוף עידן המסיבות במכבסות״.
״כן״.
המחשבה דווקא מסבה הרבה עונג לראף. ״איך מצאת את זה?״
״אתה יודע שפין תמיד נוסע פה על אופניים ומחפש מקומות חדשים להתנחל? הוא אומר שהוא כבר מצא חמישה כאלה. מחסנים שמקימים אותם בלילה אחד, אבל עד שהוא מאתר אותם, הם כבר תמיד נטושים. בדקתי תמונת לוויין בגוגל מפות, והוא צודק. התמונה שצילמו שם רק בת חודש, וזה היה אז תחנת דלק״. ואכן, המבנה הטרומי הסטרילי הזה לא נותן הרגשה שהוא מחובר לקרקע יותר מגיגית פלסטיק שהופכים אותה כדי ללכוד חולדה שרצה על רצפת המטבח.
ראף לוקח את הפנס ומרחיק עוד אל תוך האפלולית. לקראת אמצע המחסן הוא רואה משהו שחור מפותל על הארץ. הוא מרים את זה.
״זה כבל של רמקול״, אומר אייזיק. ״מישהו בטח השאיר את זה אחריו״.
״זאת אומרת שכבר עשו כאן רייב?״
אייזיק נראה מאוכזב רגע. ״אין מצב שלא היינו שומעים על זה״.
במקום שהכבל היה מונח בו יש כתם על הרצפה, וראף היה עשוי לחשוב שזה עוד סימן של צמיג, אבל עכשיו הוא רואה שיש לו צבע יותר חום אדמדם. הוא כורע ברך. ״היי, תראה את זה״.
״מה?״ שואל אייזיק.
ראף שורט את הכתם בציפורן האצבע. ״אני חושב שזה דם״.