1.
שנת אלף וחמישים וארבע למניין המוסלמים נכנסה לתוקפה.1 במהלכה, בחשרת סופות הזמן וטלטלות המוות, החלטתי להעלות על הכתב את הסיפור אודות פַאטִמָה — עד לאותה שנה שבה התחתנתי כשבלבי חלום, שהתחיל בתקווה והסתיים באסון.
הכול התחיל לפני שבע שנים, עת ביצעתי עבודות בשירות משפחתה ובתמורה הוענקו לי ברוחב לב לחם, תירס ודברי מתיקה. כאשר נדרשתי לכך בפעם הראשונה, לא היה לי כל חשק ללכת לשם. באותו זמן ביליתי את רוב עתותיי עם חברי החדש — גור הכלבים שסחבתי בהרף עין מאמו באחת הסמטאות וקיצצתי בתער את קצוות אוזניו. קראתי לו עַלוּס.
רק בפעם השלישית התאפשר לי לקחת אתי את הכלב לביתו של המופתי, כפי שהיה מקובל לכנותו בכפר רִידָה. באותו יום הורה לי אבי לשאת לשם עצי הסקה. אמי איגדה צרור מן הזרדים אשר אספתי מוקדם יותר על רכס ההר, ערמה אותם על ראשי והידקה אותם בענפים שפשטה מן העצים. גררתי אתי לשם את חברי הכלב, אשר הליכתו הפכה מהוססת בכל עת שהבחין במשהו מסעיר. בחברתו לא חשתי בעול המשא שעל ראשי כמו בפעמים הקודמות.
נדמה היה אֻמָּת אלראוף אדישה כלפיי, כפי שהייתה אדישה כלפי חברי אשר ישב והמתין לי כל העת מול פתח ביתם. כהרגלה הייתה זו אחותה פַאטִמָה אשר פתחה את הדלת, לאחר ששמעה אותי מכריז ״הוי המאמינים, יא בני הבית.״ היא העלתה אותי אל גג הדיוטה השלישית, שם בישלו את האוכל ואפו את הלחם, ושם גם הנחתי את משאי.
כאשר נפקחו מעט עיניי, המתגברות על הכאב ועל דקירות הענפים בראשי, הבחנתי בחיוכיה ששוטטו ברחבי החדר. היא לא הזדרזה להעניק לי את התמורה לעבודתי כפי שנקבו מבעוד מועד אביה, אמה, או היא עצמה. תחילה היא נהגה לרומם ולשבח את העבודה שביצעתי: ״כזהו מנהג הגבר, הוא ולא אחר.״ אחר כך הפנתה את הברכות ישירות אליי: ״יברכך אללה, יברכך ויחזקך. ישמור אותך. ישמור.״
יותר מכל שימחה אותי ברכתה ״יאריך אללה את עלומיך ויביא שמחה לחייך,״ שבה שיבחה אותי על שהתבגרתי והפכתי לעלם צעיר, בעוד כל האחרים דאגו להבהיר לי שאני קטן ממנה. ״היא מבוגרת ממך בחמש שנים,״ אמרה לי אמי כאשר הייתי בן שתים עשרה.
לעתים הגישה לי פַאטִמָה כוס תה ולטשה עיניה ממושכות בפניי. לא ידעתי מה עורר את התפעלותה משום שלא אמרה דבר. במקום זאת היא אספה את ראשי בין ידיה והצמידה אותו למותניה. פעמים אחרות היא רכנה מעליי עד שחזה התחכך בראשי ולחשה: ״מה קרה לך?... מה קרה לך?״
