גולדה - ביוגרפיה פוליטית
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
גולדה - ביוגרפיה פוליטית
מכר
מאות
עותקים
גולדה - ביוגרפיה פוליטית
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

גולדה - ביוגרפיה פוליטית

5 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    ד"ר מירון מדזיני הוא פרופסור אורח בלימודי ישראל בבית הספר לתלמידי חו"ל ובחוג ללימודי מזרח אסיה באוניברסיטה העברית בירושלים. הוא היה מנהל לשכת העיתונות הממשלתית, דובר לשכת ראש הממשלה (1974-1973) ועד ראייה להרבה מהאירועים המתוארים בספר. הוא פרסם ספרים ומאמרים בנושאי מדיניות החוץ של ישראל והיסטוריה מודרנית של יפן.

    תקציר

    יריביה כינו אותה אישה אסרטיבית, ארוגנטית, נוקשה, קשוחה, דוגמטית, פסקנית, ששה לעימותים, שטחית, בעלת ביטחון אבסולוטי בעמדותיה, שתלטנית, החלטית, פולמוסית ועיקשת, אישה שראתה הכול בשחור-לבן. מעריציה שיבחו את עוצמתה הפנימית, את יכולת ההחלטה שלה, את נאמנותה ודבקותה בעקרונות תנועתה ומפלגתה – בציונות, בסוציאליזם, בצדק חברתי, בעם היהודי ובמדינת ישראל. הם ראו בה אישה בעלת רצון ברזל ואמונה בלתי-מעורערת בצדקת דרכה. אישה המקבלת את דין התנועה כציווי קדוש שלמענו הקריבה את חיי משפחתה. עשרות שנים היא הייתה האם הגדולה של ישראל והעם היהודי. שנים רבות לאחר מותה, דמותה הטרגית וההרואית של גולדה מאיר עדיין שרויה במחלוקת – יש הטוענים כי החמיצה הזדמנות לשלום בשנת 1971 ובכך הביאה על ישראל את מלחמת יום הכיפורים ואילו אחרים סבורים כי היטיבה להבין את המציאות וכי לא היה אפשר למנוע את המלחמה. מאז הופיעה המהדורה הראשונה של ספר זה לא פורסמו בישראל ביוגרפיות מקיפות על גולדה מאיר. מעטים ניסו להתמודד עם דמותה המורכבת של האישה אשר הנהיגה את מדינת ישראל ביד רמה במשך חמש שנים גורליות ועמדה בראשה באחת המלחמות הקשות ביותר. המהדורה השנייה מתבססת על חומר חדש שהתפרסם בישראל ובחו"ל – מסמכים צבאיים ודיפלומטיים, תמלילי שיחות, זיכרונות והערכות שנחשפו לעיני החוקרים בשנים האחרונות – ומלמד כי גולדה מאיר שגתה רבות בנושאי מדיניות פנים ודווקא בנושאי מדיניות חוץ שגתה פחות אבל הודתה כי טעתה ערב מלחמת יום הכיפורים בעת שלא נשמעה לחושיה ושמה מבטחה במפקדי צה"ל ובראשם אגף המודיעין. ד"ר מירון מדזיני הוא פרופסור אורח בלימודי ישראל בבית הספר לתלמידי חו"ל ובחוג ללימודי מזרח אסיה באוניברסיטה העברית בירושלים. הוא היה מנהל לשכת העיתונות הממשלתית, דובר לשכת ראש הממשלה (1974-1973) ועד ראייה להרבה מהאירועים המתוארים בספר. הוא פרסם ספרים ומאמרים בנושאי מדיניות החוץ של ישראל והיסטוריה מודרנית של יפן.

    פרק ראשון

    פרק ראשון


    המקורות

    המפתח להבנת ההתפתחות הפוליטית של כל אישיות מנהיגותית בולטת נעוץ, בדרך כלל, בהתחקות אחר שורשיה, ובעיקר בניסיון להבין את שנותיה הראשונות. אבל אין כל ביטחון כי צמיחת האישיות המדוברת הושפעה רק מניסיונות שנרכשו בשנים הראשונות לחייה. הסתמכות בלעדית על הגישה הפסיכולוגית עלולה להיות אבן נגף לכל מי שבוחן את עליית מנהיג זה או אחר. למעשה אנו יודעים מעט על התנסויותיה הפסיכולוגיות המוקדמות של גולדה מאיר, ונאלצים, לכן, להסתמך בעיקר על זיכרונותיה-שלה ועל אלה של אחותה וכמה ידידים קרובים ששרדו וסיפרו על ילדותה. זיכרונותיהם של אלה נכתבו בדרך כלל עשרות שנים לאחר התרחשויות האירועים והם נוטים להיות משוחדים קמעה, להשמיט את השלילי ולהדגיש את החיובי. הם שרים שיר הלל לנושא, לפעמים ללא כל הצדקה. עם זאת, אין ברירה אלא להישען על עדויות אלה כדי לעמוד מקרוב על שנותיה הפורמטיביות על מנת להבין את צמיחתה והתפתחותה. המכתבים הבודדים ששרדו ואלבומי המשפחה הקיימים שופכים אור נוסף על מה שאירע באמת, אבל תמיד ישנה סכנה כי מידע חשוב לא ייחשף לעולם. למרבה הצער, במקרה של גולדה מאיר, הרבה מהמידע הקיים גובל באגדות ורצוף תשבחות. לכן דרושה מנה גדולה של הבנה כדי להבחין בין האמת ובין המיתולוגיה שנרקמה ברבות הימים סביב אישיותה.
    גולדה מאיר היתה מוצר קלאסי של הגטו היהודי המזרח אירופי, של השטעטל, של עוני מחריד ומנוּון ומאבק אכזרי לקיום, של חיים עלובים תוך מאמץ על-אנושי יומיומי להישרד. משפחתה באה מרוסיה הלבנה, מאזור הביצות ליד פינסק, הנמצא בין הנהרות פריפט ופינה, שם התפרנסו היהודים בדוחק מדיג, מסבלות ומהובלה, סחרו עם האיכרים ועם בני המעמד הבינוני ומילאו תפקידי תיווך בין שתי קבוצות אלה. האישיות הדומיננטית במשפחתה היתה סבתא-רבא גולדה ניידיץ', שעל שמה נקראה. סבתא-רבא זו היתה אמו של הסב מנחם ניידיץ', אביה של אמה של גולדה, בלומה. סבתא-רבא זו נודעה כאישה בעלת "מוח של גבר", מחוננת במנה גדושה של שכל ישר, אדוקה בדתה. המשפחה זכרה אותה כאחת שנטתה להידחף ולהתערב בחיי כל הסובבים אותה - משימה שכנראה מילאה בהצלחה מרובה.[1]
    אמה של גולדה, בלומה, סבלה מאוד מעריצותה של סבתא-רבא גולדה (בּוֹבֶּה גולדה) במשך עשרות שנים, ובסוף ימיה ניסתה למלא תפקיד דומה אבל ללא הצלחה יתֵרה. סבה של גולדה מצד האם, מנחם ניידיץ', היה תלמיד ישיבה רציני וקפדן, אשר בקושי השאיר את רישומו על נכדתו. אביה של גולדה, משה-יצחק מבוביץ', היה יתום בעת שהגיע לפינסק. אביו מאיר-זליג היה "חטוף" ושירת בכפייה בצבא הצאר עשרות שנים, ובמשך התקופה הזו הצליח להימנע כליל מאכילת בשר ושרד רדיפות קשות בשל היותו יהודי. מבוביץ' היה אחד משלושה-עשר ילדים שמהם שרדו רק שלושה - תופעה שכיחה בימים ההם. הוא נשלח ללמוד בישיבה המהוללת בסְלוֹנים, שממנה יצאו מספר רב של ענקי-רוח ב-200 השנים האחרונות. נראה שלא הסתגל ללימודים בישיבה, הן מסיבות כספיות והן מטעמים רוחניים. הוא העדיף ללמוד את אומנות הנגרות והפך לשוליה לנגר.
    70 שנה לאחר מכן, בעת שראש ממשלת ישראל, גולדה מאיר, ביקרה בוותיקן לפגישה עם האפיפיור, אחד מעוזריה הזכיר למארחים כי אביה של גולדה היה נגר. פקיד הוותיקן הגיב ברצינות, "נגרים הם מאוד פופולריים כאן." למרבה הצער, מבוביץ' לא היה פופולרי במיוחד ולא שבע כבוד רב ובקושי התפרנס. בעת שחיזר אחרי בלומה הוא נתקל בבעיות קשות עם סבה, אשר קבע כי מעולם לא היה בעל מלאכה במשפחה והוא לא ראה כל צורך לשנות מסורת זו. לסבתא-רבא גולדה היו רעיונות אחרים. היא קבעה כי לא יהיה בכך אסון גדול אם מבוביץ' יישא את בלומה לאישה למרות היותו נגר, כל עוד הוא בן-אדם הגון (מענטש). היא, כמובן, זכתה, והשידוך יצא אל הפועל. בלומה היתה הבכירה בקרב שמונה ילדים, שש אחיות ושני אחים. אמה, פסייה-פייגל, סבתה של גולדה מאיר, היתה - על פי תיאורה של אחותה הבכירה של גולדה, שיינה - ההיסטוריונית של המשפחה, אישה פשוטה שהגורל התאכזר לה. פסייה-פייגל לא חדלה מלרטון ולהתלונן על מר גורלה בכל ימות השבוע, להוציא שבתות וחגים.
    אחד מזיכרונותיה הראשונים של שיינה היה מותה של סבתא-רבא גולדה, בגיל 90, אחרי ששלטה במשפחה ביד ברזל: ביום שישי אחד בבוקר, משחשה כי הגיעה שעתה, היא ביקשה שירחצו אותה וילבישוה בשמלה נקייה. לפני כניסת השבת היא דיברה עם הרב, הפנתה את ראשה לקיר והתעטפה בשתיקה. בשבת בבוקר היא זימנה את כל בני המשפחה, בירכה אותם ונפטרה לאחר שקיעת החמה.[2]
    זמן קצר לאחר נישואיהם הפכו בלומה ומבוביץ' להורים לתינוקת ששרדה - שיינה. הולדת בתו חיזקה אצל מבוביץ' את ההרגשה כי החיים באותו בית עם הורי אשתו הפכו למעמסה. נוסף על כך, הוא לא הצליח למצוא לעצמו תעסוקה הולמת, אם כי הפך להיות נגר טוב וזכה ברישיון ישיבה באזור שבו נאסרה בדרך כלל הישיבה על היהודים. הוא עזב את אשתו ובתו אצל הוריה ועקר לקייב כדי לנסות את מזלו. המעבר מפינסק לקייב התגלה די מהר כמשגה חמור. לא היה לו אישור להתגורר בקייב, והוא אף נאסר זמנית עד שהוסדרו הניירות המתאימים. אז זימן אליו את בלומה ושיינה. שיינה כתבה בזיכרונותיה כי החיים בקייב היו עלובים - מבוביץ' היה עני, בקושי עבד, והם עברו לעתים תכופות מדירה אחת לאחרת, האחת גרועה מרעותה. בלומה נהייתה חסרת סבלנות, ומריבות בין ההורים הפכו לתופעה קבועה, הואיל ומבוביץ' בילה את רוב זמנו בבית בהיותו חסר תעסוקה.[3]
    תינוק זכר נולד וחי כמה שבועות. הוא הצטנן ואמו החליטה לטפל בו לפי הוראות הרפואה העממית המקובלת בימים ההם. הוא כוסה בבד טבול בטרפנטין ושמן חזירים, אשר גרם למותו בחנק. משהתאוששה, מצאה בלומה פרנסה כמינקת, בעוד שמבוביץ' הקים נגרייה בחדר היחיד של דירתם העלובה אשר כללה גם מטבחון. מהנגרייה לא הניב פרנסה רבה, ובלומה היתה בדיכאון מתמשך. שיינה לא נשלחה לבית הספר הכללי, אלא למדה זמנית בחדר. שני ההורים קבעו כי אין כל צורך להעניק השכלה לבנות, ובכך הזדהו עם הנורמות המקובלות.[4]
    למציאות קשה זו נולדה גולדה מאיר בקייב, ב-3 במאי 1898, בהיות שיינה בת תשע. היא באה לעולם לאחר שנים ארוכות של ניסיונות להוליד ילדים - ניסיונות שהסתיימו במות הוולדות כעבור כמה שבועות לאחר צאתם לאוויר העולם. גולדה נולדה בסיוע מיילדת ונקראה על שם סבתא-רבא. היא התפתחה יפה, ולפי עדות אחותה תבעה הרבה תשומת לב וגרמה לשיינה תחושת קנאה עזה אשר ליוותה אותה כל ימי חייה ואשר השפיעה עמוקות על התפתחותה של גולדה. שיינה כתבה, "כל מה שגולדה רצתה, היא קיבלה בקלות." היא גם זכרה כי גולדה היתה תינוקת יפה.[5]
    זמן מה התגוררה המשפחה בדירה בעלת שלושה חדרים. החדר הגדול יועד לנגרייה, והיתר שימשו חדר שינה, סלון ומטבח מואר היטב. עד מהרה התווספה דמות חדשה למשפחת מבוביץ': סבתא ציפי, אמו של מבוביץ'. היא באה ונשארה. אישה זו סירבה לחיות על חשבון אחרים והחליטה להרוויח את לחמה על ידי ניהול משק הבית, ובכך יצרה עימות חריף עם כלתה בלומה. שיינה זכרה את המריבות והוויכוחים שניטשו סביב השאלה כיצד יש לנהל את משק הבית, ההוצאות והאוכל, ועל מה שבקושי נקראו בגדי הבנות, או ליתר דיוק: חסרונם. אחד מזיכרונותיה הראשונים של גולדה היה הוויכוחים האינסופיים בין אמה לבין סבתה, ולאחר כמה שנים - בין האם ובין שיינה. סבתא ציפי היתה תמיד בתנועה - מנקה, מבשלת, מסירה אבק, לעתים מצחצחת בסבון את סוליות מגפיה, תופרת ומאכילה. היא שנאה חוסר מעשה, וגולדה ירשה ממנה תכונות אלה. גולדה מעולם לא יכלה לשבת בחיבוק ידיים; היא היתה זקוקה תמיד למשהו שיעסיק אותה או מישהו שיהיה בחברתה. היא לא אהבה בדידות מאחר שהורגלה להיות תמיד בחברת אחרים.
    הדמויות המרכזיות של המשפחה - ציפי, בלומה ושיינה - מצטיירות מזיכרונותיהן של שיינה וגולדה כנשים נרגנות, חסרות שלווה נפשית, נרגזות ובלתי שבעות רצון מגורלן. החיים היו לדידן מבחן מתמיד שהיו חייבות להתנסות בו יומיום ללא שמץ של תקווה לשיפור. מאותם הימים זכרה גולדה את העוני, הקור, לעתים אף רעב ופחד. משהחריפה המצוקה, קיבלה בלומה עבודה כמקלפת תפוחי אדמה במסעדה סמוכה תמורת ספל חלב שיועד לגולדה. תינוק זכר נוסף נולד ונפטר כעבור חודש.
    שיינה זכרה את גולדה כתינוקת נאה ומפותחת, אבל ציינה כי היה חסר בה משהו - על פניה שררה עננת עצבות. לא היו לה צעצועים או בובות למשחק, וכבר אז הראתה את אחד מקווי האופי שבזכותם התפרסמה - עקשנות. המתיחות בין שתי האחיות החלה מוקדם: שיינה היתה מביאה הביתה ספרים ללימוד עצמי. גולדה התעניינה בספרים בעיקר בשל התמונות שמצאו חן בעיניה. יום אחד תלשה דף מתוך אחד הספרים וגרמה למשבר. שיינה עמדה להכותה והיא ניצלה על ידי אִמן. מאז החלה שיינה להחביא את ספריה מפני אחותה הסקרנית.[6]
    הופעתה של תינוקת חדשה, ציפקה (לימים קלרה), בעת שגולדה היתה בת שלוש ושיינה בת שתים-עשרה, שינתה את אורח החיים בבית. כל האהבה הופנתה עתה לעבר ציפקה - היא שרדה אחרי הרבה ניסיונות-נפל. שיינה קיבלה על עצמה את האחריות לגולדה, ובלומה טיפלה בתינוקת. גולדה חדלה להיות התינוקת של המשפחה וחל שינוי במעמדה. עתה נעשתה שיינה מבחינתה תחליף לאמא. היא הדריכה את גולדה בקריאה ולאחר מכן היתה אחראית להכנסתה של גולדה בסוד הפעילות והאידיאולוגיה הציונית והסוציאליסטית. בשני דברים אלה עלתה גולדה על מורתה, והדבר גרם למתיחות במשך שנים ארוכות.
    כבר בשלב מוקדם זה של חייה ייחלה גולדה לאהבה, לחיבה ולהסכמה עמה. לאחר מכן תבעה תשבחות, קילוסים והערצה. את כל זאת לא קיבלה בבית - לא מהוריה ולא מאחותה הבכירה. את אחותה זכרה גולדה כ"נערה מופלאה, ערנית ונבונה, שהיתה לה - ועדיין יש לה - השפעה גדולה מאוד על חיי, אולי הגדולה ביותר, מחוץ לזו של האיש אשר לו נישאתי. היא היתה אדם בלתי רגיל מכל הבחינות, ובשבילי היתה דוגמה מזהירה, ידידתי היקרה ביותר ויועצתי הנאמנה. אפילו כעבור שנים רבות, כשהיינו שתינו נשים מגודלות, סבתות בעצם, היתה שיינה האדם היחיד שדברי שבח והסכמה מפיה - כאשר זכיתי להם, וזה לא היה דבר קל - היו חשובים בעיני יותר מכול."[7] אותם המקרים שבהם שיבחה שיינה את גולדה היו נדירים. היא ביקרה בשיטתיות את דרך חייה של גולדה, את סדר עדיפויותיה, יחסה (או היעדר היחס) תחילה לבעלה ולאחר מכן לילדיה של גולדה, אשר לעתים קרובות הושארו תחת פיקוחה של דודתם בעת שגולדה היתה בנסיעות בארץ, ובמיוחד בחוץ-לארץ. שיינה סברה, אולי במידה מסוימת של צדק, שכשם שהיא גידלה את גולדה, הגורל הטיל עליה גם את התפקיד של גידול ילדיה של אחותה. בערוב ימיה התנהגה שיינה כקדוש מעונה וגרמה לאחותה סבל לא יתואר, מלוּוה ברגשות אשמה כבדים. גולדה מצדה השפיעה חום ואהבה על ילדיה של שיינה כאילו היו ילדיה-שלה וטיפלה באחותה במסירות בשנותיה האחרונות בעת ששכבה על ערש דווי.
    בפינסק חוותה גולדה את האירוע היחיד בחייה שדמה לפוגרום. בעיר נפוצו שמועות כי פוגרום עלול להתרחש. גולדה וציפקה הועלו לקומה העליונה בפיקוח משפחת שכנים אוהדת. מבוביץ' הגן על דלת ביתו בקורות עץ; בלומה הרתיחה מים כהכנה למצור ממושך ושיינה הצטיידה בסכין מטבח להגנה עצמית. בזיכרונה של גולדה נחרתו היטב תחושת חוסר הישע, הפחד, ההתכווצות והרעד, חוסר האונים - הכול עקב היותם יהודים, ובתור שכאלה איש לא היה חייב להגן עליהם. התברר לה כי היהודים שונים מאחרים בהיותם חשופים ופגיעים לכל מי שרצה להתנכל להם. גולדה לא ראתה במו-עיניה פוגרום, יהודים נהרגים ובתיהם נבזזים ומועלים באש, אבל גם החוויה הזו של הכנות לפוגרום נשארה טבועה בנפשה עד יומה האחרון. היא טענה לעתים קרובות כי ניסיון זה השפיע עמוקות על החלטתה להביא לשינוי במצבם של היהודים. בגיל רך זה כבר הבינה את המשמעות של המונח "אנחנו" (היהודים) כנגד "הם" (הגויים), וגם זיהויים אלה ליווּ אותה כל ימיה.
    מימי ילדותה נשארו עוד זיכרונות קשים - של בוץ ולכלוך, שני דברים ששנאה כל חייה. הביצות, השלג בחורף, השיטפונות באביב, הזוהמה והזבובים בקיץ נחרתו בתודעתה. היא הפכה להיות מכורה לניקיון בצורה כמעט אובססיבית ודרשה סדר וניקיון מאחרים. הפסיכולוגים טוענים כי זהו סימן ברור להיעדר אהבה וחום בבית. אפילו בעת שכיהנה כשרת החוץ וכראש הממשלה המשיכה לכבס בידיה את כביסתה הקטנה ואת לבניה, להדיח את הכלים במטבחה אחרי שאחרון אורחיה עזב, הגם שהיו עובדים שהופקדו על מלאכות הבית. לימים טענה כי את חשיבתה הפורה ביותר טוותה בעת שחפפה את שערה או הדיחה את הכלים. מבחינתה היו אלה רגעים יחידים של בדידות וריכוז מלא. היא תיעבה רשלנות ואי-סדר בדיבור, בלבוש, בניקיון, בהתנהגות ובפעילות. היא לא סבלה פסיביות וחוסר מעש - שני הדברים שאפיינו את היהודים המתחבאים בפני הקוזקים השועטים ברחובות הגטו, מתגרים ביהודים הנפחדים.
    בבית מבוביץ' נמשכו הקטטות וההתנצחויות. בעתיד תשאף גולדה להשכיח מריבות, ויכוחים ופילוגים, ולהביא לקונסנזוס ולפתרון בעיות כדי שיושב לה השקט הנפשי ויוחזר האיזון על כנו. אין פלא בכך, לאחר שצפתה ושמעה את אמה, סבתה ואחותה מתנצחות שעות ארוכות על דברים של מה-בכך. היא שנאה סכסוכים וחילוקי דעות וחיפשה תמיד לפשר, לפייס במקום להתעמת, ולגשר על הפערים - והכול בצורה מסודרת, מכובדת ושקטה. "יש לי חוק בחיים," היא אמרה פעם, "אם ניתן לסדר דברים בלי סקנדל, סַדר."[8]
    לפני שמלאו לה חמש שנים חזרה המשפחה לפינסק, הואיל ומבוביץ' סבר כי משנה מקום משנה מזל. פינסק היתה אז מרכז מפואר של היהדות הרוסית, עיר של ישיבות ופעילות פוליטית יהודית, אחת מערשי הציונות. המשפחה התגוררה בבית סבא וסבתא ניידיץ'. משה מבוביץ' הגיע אז למסקנה ההגיונית שאליה הגיעו למעלה משני מיליון יהודים באותן השנים: הוא יהגר לאמריקה. הוא לא היה ציוני או סוציאליסט, אבל לא היו לו כל כוונות להתבולל, אפילו אם רצה. בסביבה של פינסק התבוללות היתה בלתי אפשרית. נשאר פתח מילוט אחד: הוא יבקש את מזלו מעבר לאוקיינוס. כנהוג, סוכם שהוא ייסע לבד ויתבסס בעוד משפחתו תישאר אצל הורי אשתו; לאחר שיסתדר בעולם החדש, הוא ישגר כסף לרכישת כרטיסי הפלגה למשפחתו. בעת שעזב את פינסק היתה גולדה בת ארבע וחצי, קלרה - בת שנה, ושיינה - בת ארבע-עשרה. עכשיו התחילה תקופה שכונתה "חיי נייר" - המתנה למכתבים מאמריקה. בשלוש השנים הבאות חיה המשפחה ללא האב, והדבר הותיר את אותותיו בגולדה. בעתיד היא השלימה ביתר קלות עם כך כי ילדיה יוכלו להסתדר תקופות ארוכות ללא אמם, ואולי זה הקל עליה במשהו את מסעותיה הממושכים בחוץ-לארץ.
    את דרכה לציונות עשתה גולדה באמצעות שיינה. זו מצאה את הדרך לציונות בחברת עשרה צעירים יהודים בגילאי תיכון, אשר הקימו קבוצת נוער שהחלה להיפגש בביתה של חיה ליכטנשטיין, אחותו של המנהיג העולה חיים ויצמן. לקבוצה זו השתייך גם חברהּ, ולימים בעלה של שיינה, שמאי קורנגולד. בסגנון אותם הימים הם הקימו "חוג" או קבוצת לימוד, שוחחו והתווכחו על בעיות מדיניות וחברתיות, על השאלה היהודית והדרכים לפתרונה, על האנטישמיות וההתבוללות. הם החלו לקרוא ספרות מהפכנית אסורה ונדבקו בחיידק הסוציאליזם. המפגשים היו חשאיים, והכרוזים שהועברו מיד ליד היו אף הם סודיים. הפגישות התקיימו בבית הכנסת לאחר תפילת ליל שבת או אפילו בבית ניידיץ', שם צפתה גולדה לראשונה במפגש פוליטי לא לגאלי. היא היתה בת שש וקשה להניח כי הבינה את המתרחש, אבל היא הושבעה לסודיות ותכונה זו נשארה עמה כל חייה. "מה שלא נחוץ לפרסם, אין לפרסם," קבעה שנים רבות לאחר מכן. שמירה על סודיות בצורה מופרזת אפיינה את פעילותה הציבורית של גולדה עשרות שנים, ויצרה לעתים מזומנות מתיחות עם אמצעי התקשורת בישראל בעת שהיתה שרת החוץ וראש הממשלה.
    מדרך הטבע נסבו הדיונים בחוג סביב השאלה הנצחית: מה עושים? תשובה אחת היתה הציונות, אבל זה היה הפתרון של המיעוט. פירושה היה הקמת בית לאומי ליהודים בארצם העתיקה. דרך אחרת הובילה יהודים רבים לתמוך במאבק באמצעות התנועה הסוציאל-מהפכנית הרוסית שקראה לשינוי מהפכני במשטר ברוסיה, הפלת המשטר העריץ וכינון משטר סוציאליסטי, שבעקבותיו - כך האמינו - תחדל האנטישמיות. כמה נהו אחרי אוטונומיה לאומית שבה לכל מיעוט יהיה ייצוג בפרלמנט. יהודים רבים נהו אחרי מזיגה בין הדרכים והפכו ציונים-סוציאליסטים. לדידם הקמת המדינה היהודית לא היתה הפתרון המלא, אלא אם כן מדינה זו תהיה סוציאליסטית במשטרהּ החברתי והכלכלי. מותו של הרצל בשנת 1904 נתקבל בתדהמה בבית מבוביץ'. גולדה זכרה, כי שיינה החליטה ללבוש רק שחורים לאות אבל על הסתלקותו של חוזה המדינה מאותו היום שבו הגיעה הבשורה המרה ועד שהמשפחה הגיעה למילווקי כעבור שנתיים.[9]
    מעורבותה של שיינה בציונות ובסוציאליזם חידשה את המתח עם האם. הפעם היתה פעילות זו כרוכה בסכנה פיזית שפירושה היה חשש מפני מאסר ואפשרות של הגליה. בלומה, בצדק, חרדה מהמשטר ומסוכניו והתנגדה נמרצות לפעילות בתה הבכורה, אבל שיינה היתה כבר בת 16, וכפי שגולדה כתבה בזיכרונותיה, "שום דבר בחיים אינו קורה מאליו. אין די שתאמין במשהו; הכרח שיהיה בך כוח העמידה הדרוש כדי לפגוש במכשולים ולהתגבר עליהם, להיאבק. בהיותי בת שש או שבע התחלתי לתפוס את הפילוסופיה שהיתה טמונה ביסוד כל מה שעשתה שיינה. יש רק דרך אחת לעשות דבר כלשהו: הדרך הנכונה. בגיל 15 כבר היתה שיינה שואפת לשלמות, נערה שחייתה על פי העקרונות הנעלים ביותר, ויהיה המחיר מה שיהיה; נוגשת קפדנית ומחמירה מאוד."[10] שיינה עשתה כרצונה ועמדה מול אמה בתוקף. היא המשיכה להשתתף במפגשי החוג שלה. גולדה למדה לקח פשוט ששימש אותה כל חייה - אם אתה מתעקש, אתה משיג את שלך.
    שתי האחיות המשיכו לריב על דברים פעוטים. גולדה נהייתה סקרנית ושאלה שאלות רבות. היא הצליחה להשיג מחברת ולתוכה העתיקה את האלפבית מתוך ספר תפילה שמצאה אצל סבה. בלומה לא היתה משוכנעת בצורך החיוני של גולדה לדעת קרוא וכתוב. למזלה של גולדה, לקחה על עצמה שיינה את עול חינוכה ולימדה אותה את יסודות החשבון, הקריאה והכתיבה. ובינתיים החלו להגיע מכתבים מאמריקה. מבוביץ' בישר למשפחתו כי עם הגיעו לניו-יורק לא מצא עבודה, וארגון היא"ס (האגודה לסיוע למהגרים יהודים) הציע כי יעבור לגור במערב התיכון של ארצות הברית, בעיר בשם מילווקי במדינת ויסקונסין, שהוא או משפחתו מעולם לא שמעו על קיומן. בהיא"ס טענו, כי סיכוייו למצוא עבודה במילווקי טובים מאשר בניו-יורק וציידו אותו בכרטיס רכבת. הוא הגיע למילווקי בתקווה למצוא עבודה כנגר אצל אחת מחברות מסילות הברזל.
    במקביל מצאה בלומה עבודה כקונדיטורית במאפייה והעבירה את שלוש בנותיה לדירת חדר ומטבחון באחד מרובעי העוני של פינסק, בסמטה לא מרוצפת ומזוהמת. הן חיו את חייהן בציפייה כי עד מהרה יגיע הכסף הנכסף והן תצטרפנה לאב ב"גולדענע מדינה" (מדינת הזהב). מכתביו של מבוביץ' ממילווקי היו יותר אופטימיים: הוא מצא עבודה, הסתדר ובקרוב ישגר כסף - בישר. ואכן, מיד לאחר חג הפסח של שנת 1906 התייצבה המשפחה על רציף תחנת הרכבת של פינסק לפרדה נרגשת מאוד מהעולם הישן.
    יציאתן מרוסיה באותם הימים היתה כרוכה בזיופי מסמכים ובחציית גבול בסיוע מבריחים, שהיו אמורים להעבירן את הגבול לאוסטריה כדי שתעלינה על הרכבת שתובילן לווינה. המבריחים גנבו או איבדו את מעט המיטלטלין שהיו להן, אבל הן הצליחו להסתנן מרוסיה, עברו בווינה והמשיכו לאנטוורפן. שיינה נזכרה כי במהלך הנסיעה היתה גולדה שקטה ורצינית. גולדה עצמה זכרה כי ציפקה בכתה ללא הרף, בייחוד ביומיים שבהם בילו בצריף בלתי מוסק בגבול רוסיה-גליציה.[11]
    אנטוורפן היתה העיר המערב אירופית הגדולה הראשונה שגולדה ראתה, והעיר הרשימה אותה מאוד הגם שהן שהו בה פחות מ-48 שעות. ארגון היא"ס, כמקובל, דאג לאכסון, למזון ואף לביגוד הולם למהגרות מפינסק. גולדה הספיקה להסתובב קצת ברחובות וזכרה מאז את רחובותיה הגדולים, הרחבים ובעיקר הנקיים של אנטוורפן, ואת הבתים המפוארים שבהם התגוררו יהודים שדמו אמנם ליהודי מזרח אירופה, אבל הם נראו עשירים, טובי מראה ולבושים בהידור. לא היה זמן רב לתיירות. היא"ס הסדיר להן מקום בתא לשמונה נפשות על אחת מאוניות המהגרים שחצו את האוקיינוס האטלנטי - אונייה שלא היה בה אפילו חדר אוכל. מכל המשפחה, גולדה היתה היחידה שלא לקתה במחלת ים. בעתיד היא תהיה נוסעת "טובה" במכונית, ברכבת ובמטוסים, לרבות הליקופטרים.
    המסע על הים ארך שבועיים והאונייה עגנה בעיר קוויבק שבקנדה, ובדרך זו נחסכו מהנוסעות היגעות הייסורים שהיו כרוכים בירידה בניו-יורק, כולל שהייה בתחנת ההגירה באליס איילנד. מקוויבק נסעו ברכבת דרך מונטריאול ושיקגו ולבסוף הגיעו למילווקי בתחילת יוני. מילווקי תהיה ביתה של גולדה ב-14 השנים הבאות.
    מה נשאר בזיכרונה מילדותה במזרח אירופה? כיצד השפיעו שנים אלה על עיצוב אופייה? ככל שהזדקנה, כך חזרה גולדה לימי ילדותה ודיברה יותר ויותר באריכות על תקופה מכרעת זו בחייה. היא שפעה סיפורים על סביה והוריה. בעת שהיא עצמה כבר היתה סבתא, היה נדמה כי היא מתייחסת יותר בסבלנות להוריה. היא תיארה את אמה כ"אישה ששערותיה היו כעין הנחושת, טובת מראה, בעלת מרץ, פיקחית והרבה יותר ממולחת ובעלת יוזמה מאבי, אך כמוהו היתה אופטימיסטית מבטן ומלידה וחברותית מאוד."[12] אביה "היה איש גבה קומה, בעל תווי פנים עדינים, אופטימי ביסודו, שהִרבה להאמין בבריות כל זמן שלא הוכח כי טעה - תכונה שבסך הכול הכשילה אותו בחיי המעשה. הקיצור, אפשר היה לאמור שהוא תמים, אדם מסוג שמן הסתם היה מצליח יותר בחיים אילו היו רק קצת יותר קלים."[13] את השטעטל תיארה בזיכרונותיה בצורה אכזרית:

    גם העיירה של מזרח אירופה איננה עוד, שהרי אבדה בלהבות, וזכרה נשמר לדיוקו רק בספרות היידישאית שאותה הולידה ואשר באמצעותה מצאה ביטוי. העיירה ההיא, שמשחזרים אותה ברומנים ובסרטים, שכיום היא ידועה במקומות שאבות-אבותי אף לא שמעו את שִׁמעם מעולם, אותה עיירה מקסימה, עליזה, מחממת-לבבות, שעל גגותיה כנרים מנגנים תמיד מנגינות רגשניות, לא היה לה כמעט ולא-כלום לשום דבר שזכור לי, ליישובים הקטנים האומללים מוכי-הדלות, שבהם התאמצו יהודים למצוא את מחייתם בתקווה שבאופן זה או אחר יוטב המצב ביום מן הימים ובאמונה כי יש איזה טעם למצוקתם.[14]

    בגיל צעיר מתבלטת גולדה כתינוקת צמאה לאהבה, לחיבה ולהערכה - דברים שלא זכתה להם בשפע מהוריה או מסביה. היא לא מזכירה בזיכרונותיה רגעים של רוך, מקרים שבהם הביעו הוריה שביעות רצון ממעשיה או רצון להדריכהּ וללמדהּ. הרושם הוא של האם, אישה תקיפה אבל נרגנת, סבתא שתלטנית ואב לא-יוצלח. מעל הכול בולטת האחות הבכירה בעלת האופי החזק והתקיף. גולדה גדלה בבית שבו נתנו נשים את הטון, וייתכן כי לכן לא ראתה כל דבר חריג בכך שאישה תגיע לעמדת כוח והשפעה. היא היתה מוצר של בית מטריארכלי שבו הגברים לא מילאו תפקיד משמעותי, ואבי המשפחה נכשל אפילו במאמציו להמציא פרנסה מסודרת. מימי ילדותה היא פיתחה כמיהה להרמוניה וליציבות. בעתיד היא לא תברח מעימותים ומקונפליקטים, אבל היא העדיפה להימנע מהם. ניסיונה הקשה בילדותה לימד אותה את הצורך להבטיח חוק, סדר, יציבות וביטחון, וכל אלה היו לגביה הבסיס לסדר החברתי והפוליטי.
    על תחושת אי-הביטחון שהיתה מנת חלקה מתקופת ילדותה הצליחה להתגבר, אם כי מעולם לא נפטרה לחלוטין מרגש הנחיתות שלה. היא היתה ילדה ביישנית ולא-תוקפנית, אולי עקב העובדה שגדלה בבית מלא מתח וקונפליקטים, נוסף על הרעב, הקור, העוני והפחד מפני העולם החיצוני. אכן היתה לה, כפי שבן-גוריון אמר בלעג שנים רבות לאחר מכן בעת שגולדה קמה נגדו, "ילדות קשה", מלאת בדידות, ללא צחוק, משחקים ומשובה, באקלים של ביקורת מתמדת, בעולם רגשות עקר. היא לא הרבתה לדבר על ילדותה בנוסטלגיה, בנוסח "הימים הטובים ההם". כשדיברה על "הארץ הישנה" כמנהג יהודי אמריקה בעת שהזכירו את מזרח אירופה, היא התכוונה יותר לארצות הברית. היא מעולם לא חזרה לפינסק או לקייב, גם לא בעת שירותה כצירת ישראל במוסקבה, בעיקר משום ששלטונות ברית המועצות לא היו מעוניינים בכך, ואולי מאחר שלא היה לה כל רצון לחזור לשורשים. למעשה לא היו לה כל אשליות באשר לשורשיה המזרח אירופיים והיא לא בושה בהם מעולם. אדרבא: הרקע המזרח אירופי, בתוספת השנים בארצות הברית, היו לה לעזר רב בצמיחתה הפוליטית גם בארץ זו ובייחוד בארץ-ישראל. היא לא חשה כל גאווה בדרך החיים היהודית בעיירה. מבחינתה, כל זה היה חייב להשתנות, ואכן, יחידים הבינו כי יש צורך לחולל את השינוי במצב העם היהודי ומעטים הצליחו במשימה היסטורית זו. אחת מהם היתה גולדה מאיר.

    ד"ר מירון מדזיני הוא פרופסור אורח בלימודי ישראל בבית הספר לתלמידי חו"ל ובחוג ללימודי מזרח אסיה באוניברסיטה העברית בירושלים. הוא היה מנהל לשכת העיתונות הממשלתית, דובר לשכת ראש הממשלה (1974-1973) ועד ראייה להרבה מהאירועים המתוארים בספר. הוא פרסם ספרים ומאמרים בנושאי מדיניות החוץ של ישראל והיסטוריה מודרנית של יפן.

    גולדה - ביוגרפיה פוליטית מירון מדזיני

    פרק ראשון


    המקורות

    המפתח להבנת ההתפתחות הפוליטית של כל אישיות מנהיגותית בולטת נעוץ, בדרך כלל, בהתחקות אחר שורשיה, ובעיקר בניסיון להבין את שנותיה הראשונות. אבל אין כל ביטחון כי צמיחת האישיות המדוברת הושפעה רק מניסיונות שנרכשו בשנים הראשונות לחייה. הסתמכות בלעדית על הגישה הפסיכולוגית עלולה להיות אבן נגף לכל מי שבוחן את עליית מנהיג זה או אחר. למעשה אנו יודעים מעט על התנסויותיה הפסיכולוגיות המוקדמות של גולדה מאיר, ונאלצים, לכן, להסתמך בעיקר על זיכרונותיה-שלה ועל אלה של אחותה וכמה ידידים קרובים ששרדו וסיפרו על ילדותה. זיכרונותיהם של אלה נכתבו בדרך כלל עשרות שנים לאחר התרחשויות האירועים והם נוטים להיות משוחדים קמעה, להשמיט את השלילי ולהדגיש את החיובי. הם שרים שיר הלל לנושא, לפעמים ללא כל הצדקה. עם זאת, אין ברירה אלא להישען על עדויות אלה כדי לעמוד מקרוב על שנותיה הפורמטיביות על מנת להבין את צמיחתה והתפתחותה. המכתבים הבודדים ששרדו ואלבומי המשפחה הקיימים שופכים אור נוסף על מה שאירע באמת, אבל תמיד ישנה סכנה כי מידע חשוב לא ייחשף לעולם. למרבה הצער, במקרה של גולדה מאיר, הרבה מהמידע הקיים גובל באגדות ורצוף תשבחות. לכן דרושה מנה גדולה של הבנה כדי להבחין בין האמת ובין המיתולוגיה שנרקמה ברבות הימים סביב אישיותה.
    גולדה מאיר היתה מוצר קלאסי של הגטו היהודי המזרח אירופי, של השטעטל, של עוני מחריד ומנוּון ומאבק אכזרי לקיום, של חיים עלובים תוך מאמץ על-אנושי יומיומי להישרד. משפחתה באה מרוסיה הלבנה, מאזור הביצות ליד פינסק, הנמצא בין הנהרות פריפט ופינה, שם התפרנסו היהודים בדוחק מדיג, מסבלות ומהובלה, סחרו עם האיכרים ועם בני המעמד הבינוני ומילאו תפקידי תיווך בין שתי קבוצות אלה. האישיות הדומיננטית במשפחתה היתה סבתא-רבא גולדה ניידיץ', שעל שמה נקראה. סבתא-רבא זו היתה אמו של הסב מנחם ניידיץ', אביה של אמה של גולדה, בלומה. סבתא-רבא זו נודעה כאישה בעלת "מוח של גבר", מחוננת במנה גדושה של שכל ישר, אדוקה בדתה. המשפחה זכרה אותה כאחת שנטתה להידחף ולהתערב בחיי כל הסובבים אותה - משימה שכנראה מילאה בהצלחה מרובה.[1]
    אמה של גולדה, בלומה, סבלה מאוד מעריצותה של סבתא-רבא גולדה (בּוֹבֶּה גולדה) במשך עשרות שנים, ובסוף ימיה ניסתה למלא תפקיד דומה אבל ללא הצלחה יתֵרה. סבה של גולדה מצד האם, מנחם ניידיץ', היה תלמיד ישיבה רציני וקפדן, אשר בקושי השאיר את רישומו על נכדתו. אביה של גולדה, משה-יצחק מבוביץ', היה יתום בעת שהגיע לפינסק. אביו מאיר-זליג היה "חטוף" ושירת בכפייה בצבא הצאר עשרות שנים, ובמשך התקופה הזו הצליח להימנע כליל מאכילת בשר ושרד רדיפות קשות בשל היותו יהודי. מבוביץ' היה אחד משלושה-עשר ילדים שמהם שרדו רק שלושה - תופעה שכיחה בימים ההם. הוא נשלח ללמוד בישיבה המהוללת בסְלוֹנים, שממנה יצאו מספר רב של ענקי-רוח ב-200 השנים האחרונות. נראה שלא הסתגל ללימודים בישיבה, הן מסיבות כספיות והן מטעמים רוחניים. הוא העדיף ללמוד את אומנות הנגרות והפך לשוליה לנגר.
    70 שנה לאחר מכן, בעת שראש ממשלת ישראל, גולדה מאיר, ביקרה בוותיקן לפגישה עם האפיפיור, אחד מעוזריה הזכיר למארחים כי אביה של גולדה היה נגר. פקיד הוותיקן הגיב ברצינות, "נגרים הם מאוד פופולריים כאן." למרבה הצער, מבוביץ' לא היה פופולרי במיוחד ולא שבע כבוד רב ובקושי התפרנס. בעת שחיזר אחרי בלומה הוא נתקל בבעיות קשות עם סבה, אשר קבע כי מעולם לא היה בעל מלאכה במשפחה והוא לא ראה כל צורך לשנות מסורת זו. לסבתא-רבא גולדה היו רעיונות אחרים. היא קבעה כי לא יהיה בכך אסון גדול אם מבוביץ' יישא את בלומה לאישה למרות היותו נגר, כל עוד הוא בן-אדם הגון (מענטש). היא, כמובן, זכתה, והשידוך יצא אל הפועל. בלומה היתה הבכירה בקרב שמונה ילדים, שש אחיות ושני אחים. אמה, פסייה-פייגל, סבתה של גולדה מאיר, היתה - על פי תיאורה של אחותה הבכירה של גולדה, שיינה - ההיסטוריונית של המשפחה, אישה פשוטה שהגורל התאכזר לה. פסייה-פייגל לא חדלה מלרטון ולהתלונן על מר גורלה בכל ימות השבוע, להוציא שבתות וחגים.
    אחד מזיכרונותיה הראשונים של שיינה היה מותה של סבתא-רבא גולדה, בגיל 90, אחרי ששלטה במשפחה ביד ברזל: ביום שישי אחד בבוקר, משחשה כי הגיעה שעתה, היא ביקשה שירחצו אותה וילבישוה בשמלה נקייה. לפני כניסת השבת היא דיברה עם הרב, הפנתה את ראשה לקיר והתעטפה בשתיקה. בשבת בבוקר היא זימנה את כל בני המשפחה, בירכה אותם ונפטרה לאחר שקיעת החמה.[2]
    זמן קצר לאחר נישואיהם הפכו בלומה ומבוביץ' להורים לתינוקת ששרדה - שיינה. הולדת בתו חיזקה אצל מבוביץ' את ההרגשה כי החיים באותו בית עם הורי אשתו הפכו למעמסה. נוסף על כך, הוא לא הצליח למצוא לעצמו תעסוקה הולמת, אם כי הפך להיות נגר טוב וזכה ברישיון ישיבה באזור שבו נאסרה בדרך כלל הישיבה על היהודים. הוא עזב את אשתו ובתו אצל הוריה ועקר לקייב כדי לנסות את מזלו. המעבר מפינסק לקייב התגלה די מהר כמשגה חמור. לא היה לו אישור להתגורר בקייב, והוא אף נאסר זמנית עד שהוסדרו הניירות המתאימים. אז זימן אליו את בלומה ושיינה. שיינה כתבה בזיכרונותיה כי החיים בקייב היו עלובים - מבוביץ' היה עני, בקושי עבד, והם עברו לעתים תכופות מדירה אחת לאחרת, האחת גרועה מרעותה. בלומה נהייתה חסרת סבלנות, ומריבות בין ההורים הפכו לתופעה קבועה, הואיל ומבוביץ' בילה את רוב זמנו בבית בהיותו חסר תעסוקה.[3]
    תינוק זכר נולד וחי כמה שבועות. הוא הצטנן ואמו החליטה לטפל בו לפי הוראות הרפואה העממית המקובלת בימים ההם. הוא כוסה בבד טבול בטרפנטין ושמן חזירים, אשר גרם למותו בחנק. משהתאוששה, מצאה בלומה פרנסה כמינקת, בעוד שמבוביץ' הקים נגרייה בחדר היחיד של דירתם העלובה אשר כללה גם מטבחון. מהנגרייה לא הניב פרנסה רבה, ובלומה היתה בדיכאון מתמשך. שיינה לא נשלחה לבית הספר הכללי, אלא למדה זמנית בחדר. שני ההורים קבעו כי אין כל צורך להעניק השכלה לבנות, ובכך הזדהו עם הנורמות המקובלות.[4]
    למציאות קשה זו נולדה גולדה מאיר בקייב, ב-3 במאי 1898, בהיות שיינה בת תשע. היא באה לעולם לאחר שנים ארוכות של ניסיונות להוליד ילדים - ניסיונות שהסתיימו במות הוולדות כעבור כמה שבועות לאחר צאתם לאוויר העולם. גולדה נולדה בסיוע מיילדת ונקראה על שם סבתא-רבא. היא התפתחה יפה, ולפי עדות אחותה תבעה הרבה תשומת לב וגרמה לשיינה תחושת קנאה עזה אשר ליוותה אותה כל ימי חייה ואשר השפיעה עמוקות על התפתחותה של גולדה. שיינה כתבה, "כל מה שגולדה רצתה, היא קיבלה בקלות." היא גם זכרה כי גולדה היתה תינוקת יפה.[5]
    זמן מה התגוררה המשפחה בדירה בעלת שלושה חדרים. החדר הגדול יועד לנגרייה, והיתר שימשו חדר שינה, סלון ומטבח מואר היטב. עד מהרה התווספה דמות חדשה למשפחת מבוביץ': סבתא ציפי, אמו של מבוביץ'. היא באה ונשארה. אישה זו סירבה לחיות על חשבון אחרים והחליטה להרוויח את לחמה על ידי ניהול משק הבית, ובכך יצרה עימות חריף עם כלתה בלומה. שיינה זכרה את המריבות והוויכוחים שניטשו סביב השאלה כיצד יש לנהל את משק הבית, ההוצאות והאוכל, ועל מה שבקושי נקראו בגדי הבנות, או ליתר דיוק: חסרונם. אחד מזיכרונותיה הראשונים של גולדה היה הוויכוחים האינסופיים בין אמה לבין סבתה, ולאחר כמה שנים - בין האם ובין שיינה. סבתא ציפי היתה תמיד בתנועה - מנקה, מבשלת, מסירה אבק, לעתים מצחצחת בסבון את סוליות מגפיה, תופרת ומאכילה. היא שנאה חוסר מעשה, וגולדה ירשה ממנה תכונות אלה. גולדה מעולם לא יכלה לשבת בחיבוק ידיים; היא היתה זקוקה תמיד למשהו שיעסיק אותה או מישהו שיהיה בחברתה. היא לא אהבה בדידות מאחר שהורגלה להיות תמיד בחברת אחרים.
    הדמויות המרכזיות של המשפחה - ציפי, בלומה ושיינה - מצטיירות מזיכרונותיהן של שיינה וגולדה כנשים נרגנות, חסרות שלווה נפשית, נרגזות ובלתי שבעות רצון מגורלן. החיים היו לדידן מבחן מתמיד שהיו חייבות להתנסות בו יומיום ללא שמץ של תקווה לשיפור. מאותם הימים זכרה גולדה את העוני, הקור, לעתים אף רעב ופחד. משהחריפה המצוקה, קיבלה בלומה עבודה כמקלפת תפוחי אדמה במסעדה סמוכה תמורת ספל חלב שיועד לגולדה. תינוק זכר נוסף נולד ונפטר כעבור חודש.
    שיינה זכרה את גולדה כתינוקת נאה ומפותחת, אבל ציינה כי היה חסר בה משהו - על פניה שררה עננת עצבות. לא היו לה צעצועים או בובות למשחק, וכבר אז הראתה את אחד מקווי האופי שבזכותם התפרסמה - עקשנות. המתיחות בין שתי האחיות החלה מוקדם: שיינה היתה מביאה הביתה ספרים ללימוד עצמי. גולדה התעניינה בספרים בעיקר בשל התמונות שמצאו חן בעיניה. יום אחד תלשה דף מתוך אחד הספרים וגרמה למשבר. שיינה עמדה להכותה והיא ניצלה על ידי אִמן. מאז החלה שיינה להחביא את ספריה מפני אחותה הסקרנית.[6]
    הופעתה של תינוקת חדשה, ציפקה (לימים קלרה), בעת שגולדה היתה בת שלוש ושיינה בת שתים-עשרה, שינתה את אורח החיים בבית. כל האהבה הופנתה עתה לעבר ציפקה - היא שרדה אחרי הרבה ניסיונות-נפל. שיינה קיבלה על עצמה את האחריות לגולדה, ובלומה טיפלה בתינוקת. גולדה חדלה להיות התינוקת של המשפחה וחל שינוי במעמדה. עתה נעשתה שיינה מבחינתה תחליף לאמא. היא הדריכה את גולדה בקריאה ולאחר מכן היתה אחראית להכנסתה של גולדה בסוד הפעילות והאידיאולוגיה הציונית והסוציאליסטית. בשני דברים אלה עלתה גולדה על מורתה, והדבר גרם למתיחות במשך שנים ארוכות.
    כבר בשלב מוקדם זה של חייה ייחלה גולדה לאהבה, לחיבה ולהסכמה עמה. לאחר מכן תבעה תשבחות, קילוסים והערצה. את כל זאת לא קיבלה בבית - לא מהוריה ולא מאחותה הבכירה. את אחותה זכרה גולדה כ"נערה מופלאה, ערנית ונבונה, שהיתה לה - ועדיין יש לה - השפעה גדולה מאוד על חיי, אולי הגדולה ביותר, מחוץ לזו של האיש אשר לו נישאתי. היא היתה אדם בלתי רגיל מכל הבחינות, ובשבילי היתה דוגמה מזהירה, ידידתי היקרה ביותר ויועצתי הנאמנה. אפילו כעבור שנים רבות, כשהיינו שתינו נשים מגודלות, סבתות בעצם, היתה שיינה האדם היחיד שדברי שבח והסכמה מפיה - כאשר זכיתי להם, וזה לא היה דבר קל - היו חשובים בעיני יותר מכול."[7] אותם המקרים שבהם שיבחה שיינה את גולדה היו נדירים. היא ביקרה בשיטתיות את דרך חייה של גולדה, את סדר עדיפויותיה, יחסה (או היעדר היחס) תחילה לבעלה ולאחר מכן לילדיה של גולדה, אשר לעתים קרובות הושארו תחת פיקוחה של דודתם בעת שגולדה היתה בנסיעות בארץ, ובמיוחד בחוץ-לארץ. שיינה סברה, אולי במידה מסוימת של צדק, שכשם שהיא גידלה את גולדה, הגורל הטיל עליה גם את התפקיד של גידול ילדיה של אחותה. בערוב ימיה התנהגה שיינה כקדוש מעונה וגרמה לאחותה סבל לא יתואר, מלוּוה ברגשות אשמה כבדים. גולדה מצדה השפיעה חום ואהבה על ילדיה של שיינה כאילו היו ילדיה-שלה וטיפלה באחותה במסירות בשנותיה האחרונות בעת ששכבה על ערש דווי.
    בפינסק חוותה גולדה את האירוע היחיד בחייה שדמה לפוגרום. בעיר נפוצו שמועות כי פוגרום עלול להתרחש. גולדה וציפקה הועלו לקומה העליונה בפיקוח משפחת שכנים אוהדת. מבוביץ' הגן על דלת ביתו בקורות עץ; בלומה הרתיחה מים כהכנה למצור ממושך ושיינה הצטיידה בסכין מטבח להגנה עצמית. בזיכרונה של גולדה נחרתו היטב תחושת חוסר הישע, הפחד, ההתכווצות והרעד, חוסר האונים - הכול עקב היותם יהודים, ובתור שכאלה איש לא היה חייב להגן עליהם. התברר לה כי היהודים שונים מאחרים בהיותם חשופים ופגיעים לכל מי שרצה להתנכל להם. גולדה לא ראתה במו-עיניה פוגרום, יהודים נהרגים ובתיהם נבזזים ומועלים באש, אבל גם החוויה הזו של הכנות לפוגרום נשארה טבועה בנפשה עד יומה האחרון. היא טענה לעתים קרובות כי ניסיון זה השפיע עמוקות על החלטתה להביא לשינוי במצבם של היהודים. בגיל רך זה כבר הבינה את המשמעות של המונח "אנחנו" (היהודים) כנגד "הם" (הגויים), וגם זיהויים אלה ליווּ אותה כל ימיה.
    מימי ילדותה נשארו עוד זיכרונות קשים - של בוץ ולכלוך, שני דברים ששנאה כל חייה. הביצות, השלג בחורף, השיטפונות באביב, הזוהמה והזבובים בקיץ נחרתו בתודעתה. היא הפכה להיות מכורה לניקיון בצורה כמעט אובססיבית ודרשה סדר וניקיון מאחרים. הפסיכולוגים טוענים כי זהו סימן ברור להיעדר אהבה וחום בבית. אפילו בעת שכיהנה כשרת החוץ וכראש הממשלה המשיכה לכבס בידיה את כביסתה הקטנה ואת לבניה, להדיח את הכלים במטבחה אחרי שאחרון אורחיה עזב, הגם שהיו עובדים שהופקדו על מלאכות הבית. לימים טענה כי את חשיבתה הפורה ביותר טוותה בעת שחפפה את שערה או הדיחה את הכלים. מבחינתה היו אלה רגעים יחידים של בדידות וריכוז מלא. היא תיעבה רשלנות ואי-סדר בדיבור, בלבוש, בניקיון, בהתנהגות ובפעילות. היא לא סבלה פסיביות וחוסר מעש - שני הדברים שאפיינו את היהודים המתחבאים בפני הקוזקים השועטים ברחובות הגטו, מתגרים ביהודים הנפחדים.
    בבית מבוביץ' נמשכו הקטטות וההתנצחויות. בעתיד תשאף גולדה להשכיח מריבות, ויכוחים ופילוגים, ולהביא לקונסנזוס ולפתרון בעיות כדי שיושב לה השקט הנפשי ויוחזר האיזון על כנו. אין פלא בכך, לאחר שצפתה ושמעה את אמה, סבתה ואחותה מתנצחות שעות ארוכות על דברים של מה-בכך. היא שנאה סכסוכים וחילוקי דעות וחיפשה תמיד לפשר, לפייס במקום להתעמת, ולגשר על הפערים - והכול בצורה מסודרת, מכובדת ושקטה. "יש לי חוק בחיים," היא אמרה פעם, "אם ניתן לסדר דברים בלי סקנדל, סַדר."[8]
    לפני שמלאו לה חמש שנים חזרה המשפחה לפינסק, הואיל ומבוביץ' סבר כי משנה מקום משנה מזל. פינסק היתה אז מרכז מפואר של היהדות הרוסית, עיר של ישיבות ופעילות פוליטית יהודית, אחת מערשי הציונות. המשפחה התגוררה בבית סבא וסבתא ניידיץ'. משה מבוביץ' הגיע אז למסקנה ההגיונית שאליה הגיעו למעלה משני מיליון יהודים באותן השנים: הוא יהגר לאמריקה. הוא לא היה ציוני או סוציאליסט, אבל לא היו לו כל כוונות להתבולל, אפילו אם רצה. בסביבה של פינסק התבוללות היתה בלתי אפשרית. נשאר פתח מילוט אחד: הוא יבקש את מזלו מעבר לאוקיינוס. כנהוג, סוכם שהוא ייסע לבד ויתבסס בעוד משפחתו תישאר אצל הורי אשתו; לאחר שיסתדר בעולם החדש, הוא ישגר כסף לרכישת כרטיסי הפלגה למשפחתו. בעת שעזב את פינסק היתה גולדה בת ארבע וחצי, קלרה - בת שנה, ושיינה - בת ארבע-עשרה. עכשיו התחילה תקופה שכונתה "חיי נייר" - המתנה למכתבים מאמריקה. בשלוש השנים הבאות חיה המשפחה ללא האב, והדבר הותיר את אותותיו בגולדה. בעתיד היא השלימה ביתר קלות עם כך כי ילדיה יוכלו להסתדר תקופות ארוכות ללא אמם, ואולי זה הקל עליה במשהו את מסעותיה הממושכים בחוץ-לארץ.
    את דרכה לציונות עשתה גולדה באמצעות שיינה. זו מצאה את הדרך לציונות בחברת עשרה צעירים יהודים בגילאי תיכון, אשר הקימו קבוצת נוער שהחלה להיפגש בביתה של חיה ליכטנשטיין, אחותו של המנהיג העולה חיים ויצמן. לקבוצה זו השתייך גם חברהּ, ולימים בעלה של שיינה, שמאי קורנגולד. בסגנון אותם הימים הם הקימו "חוג" או קבוצת לימוד, שוחחו והתווכחו על בעיות מדיניות וחברתיות, על השאלה היהודית והדרכים לפתרונה, על האנטישמיות וההתבוללות. הם החלו לקרוא ספרות מהפכנית אסורה ונדבקו בחיידק הסוציאליזם. המפגשים היו חשאיים, והכרוזים שהועברו מיד ליד היו אף הם סודיים. הפגישות התקיימו בבית הכנסת לאחר תפילת ליל שבת או אפילו בבית ניידיץ', שם צפתה גולדה לראשונה במפגש פוליטי לא לגאלי. היא היתה בת שש וקשה להניח כי הבינה את המתרחש, אבל היא הושבעה לסודיות ותכונה זו נשארה עמה כל חייה. "מה שלא נחוץ לפרסם, אין לפרסם," קבעה שנים רבות לאחר מכן. שמירה על סודיות בצורה מופרזת אפיינה את פעילותה הציבורית של גולדה עשרות שנים, ויצרה לעתים מזומנות מתיחות עם אמצעי התקשורת בישראל בעת שהיתה שרת החוץ וראש הממשלה.
    מדרך הטבע נסבו הדיונים בחוג סביב השאלה הנצחית: מה עושים? תשובה אחת היתה הציונות, אבל זה היה הפתרון של המיעוט. פירושה היה הקמת בית לאומי ליהודים בארצם העתיקה. דרך אחרת הובילה יהודים רבים לתמוך במאבק באמצעות התנועה הסוציאל-מהפכנית הרוסית שקראה לשינוי מהפכני במשטר ברוסיה, הפלת המשטר העריץ וכינון משטר סוציאליסטי, שבעקבותיו - כך האמינו - תחדל האנטישמיות. כמה נהו אחרי אוטונומיה לאומית שבה לכל מיעוט יהיה ייצוג בפרלמנט. יהודים רבים נהו אחרי מזיגה בין הדרכים והפכו ציונים-סוציאליסטים. לדידם הקמת המדינה היהודית לא היתה הפתרון המלא, אלא אם כן מדינה זו תהיה סוציאליסטית במשטרהּ החברתי והכלכלי. מותו של הרצל בשנת 1904 נתקבל בתדהמה בבית מבוביץ'. גולדה זכרה, כי שיינה החליטה ללבוש רק שחורים לאות אבל על הסתלקותו של חוזה המדינה מאותו היום שבו הגיעה הבשורה המרה ועד שהמשפחה הגיעה למילווקי כעבור שנתיים.[9]
    מעורבותה של שיינה בציונות ובסוציאליזם חידשה את המתח עם האם. הפעם היתה פעילות זו כרוכה בסכנה פיזית שפירושה היה חשש מפני מאסר ואפשרות של הגליה. בלומה, בצדק, חרדה מהמשטר ומסוכניו והתנגדה נמרצות לפעילות בתה הבכורה, אבל שיינה היתה כבר בת 16, וכפי שגולדה כתבה בזיכרונותיה, "שום דבר בחיים אינו קורה מאליו. אין די שתאמין במשהו; הכרח שיהיה בך כוח העמידה הדרוש כדי לפגוש במכשולים ולהתגבר עליהם, להיאבק. בהיותי בת שש או שבע התחלתי לתפוס את הפילוסופיה שהיתה טמונה ביסוד כל מה שעשתה שיינה. יש רק דרך אחת לעשות דבר כלשהו: הדרך הנכונה. בגיל 15 כבר היתה שיינה שואפת לשלמות, נערה שחייתה על פי העקרונות הנעלים ביותר, ויהיה המחיר מה שיהיה; נוגשת קפדנית ומחמירה מאוד."[10] שיינה עשתה כרצונה ועמדה מול אמה בתוקף. היא המשיכה להשתתף במפגשי החוג שלה. גולדה למדה לקח פשוט ששימש אותה כל חייה - אם אתה מתעקש, אתה משיג את שלך.
    שתי האחיות המשיכו לריב על דברים פעוטים. גולדה נהייתה סקרנית ושאלה שאלות רבות. היא הצליחה להשיג מחברת ולתוכה העתיקה את האלפבית מתוך ספר תפילה שמצאה אצל סבה. בלומה לא היתה משוכנעת בצורך החיוני של גולדה לדעת קרוא וכתוב. למזלה של גולדה, לקחה על עצמה שיינה את עול חינוכה ולימדה אותה את יסודות החשבון, הקריאה והכתיבה. ובינתיים החלו להגיע מכתבים מאמריקה. מבוביץ' בישר למשפחתו כי עם הגיעו לניו-יורק לא מצא עבודה, וארגון היא"ס (האגודה לסיוע למהגרים יהודים) הציע כי יעבור לגור במערב התיכון של ארצות הברית, בעיר בשם מילווקי במדינת ויסקונסין, שהוא או משפחתו מעולם לא שמעו על קיומן. בהיא"ס טענו, כי סיכוייו למצוא עבודה במילווקי טובים מאשר בניו-יורק וציידו אותו בכרטיס רכבת. הוא הגיע למילווקי בתקווה למצוא עבודה כנגר אצל אחת מחברות מסילות הברזל.
    במקביל מצאה בלומה עבודה כקונדיטורית במאפייה והעבירה את שלוש בנותיה לדירת חדר ומטבחון באחד מרובעי העוני של פינסק, בסמטה לא מרוצפת ומזוהמת. הן חיו את חייהן בציפייה כי עד מהרה יגיע הכסף הנכסף והן תצטרפנה לאב ב"גולדענע מדינה" (מדינת הזהב). מכתביו של מבוביץ' ממילווקי היו יותר אופטימיים: הוא מצא עבודה, הסתדר ובקרוב ישגר כסף - בישר. ואכן, מיד לאחר חג הפסח של שנת 1906 התייצבה המשפחה על רציף תחנת הרכבת של פינסק לפרדה נרגשת מאוד מהעולם הישן.
    יציאתן מרוסיה באותם הימים היתה כרוכה בזיופי מסמכים ובחציית גבול בסיוע מבריחים, שהיו אמורים להעבירן את הגבול לאוסטריה כדי שתעלינה על הרכבת שתובילן לווינה. המבריחים גנבו או איבדו את מעט המיטלטלין שהיו להן, אבל הן הצליחו להסתנן מרוסיה, עברו בווינה והמשיכו לאנטוורפן. שיינה נזכרה כי במהלך הנסיעה היתה גולדה שקטה ורצינית. גולדה עצמה זכרה כי ציפקה בכתה ללא הרף, בייחוד ביומיים שבהם בילו בצריף בלתי מוסק בגבול רוסיה-גליציה.[11]
    אנטוורפן היתה העיר המערב אירופית הגדולה הראשונה שגולדה ראתה, והעיר הרשימה אותה מאוד הגם שהן שהו בה פחות מ-48 שעות. ארגון היא"ס, כמקובל, דאג לאכסון, למזון ואף לביגוד הולם למהגרות מפינסק. גולדה הספיקה להסתובב קצת ברחובות וזכרה מאז את רחובותיה הגדולים, הרחבים ובעיקר הנקיים של אנטוורפן, ואת הבתים המפוארים שבהם התגוררו יהודים שדמו אמנם ליהודי מזרח אירופה, אבל הם נראו עשירים, טובי מראה ולבושים בהידור. לא היה זמן רב לתיירות. היא"ס הסדיר להן מקום בתא לשמונה נפשות על אחת מאוניות המהגרים שחצו את האוקיינוס האטלנטי - אונייה שלא היה בה אפילו חדר אוכל. מכל המשפחה, גולדה היתה היחידה שלא לקתה במחלת ים. בעתיד היא תהיה נוסעת "טובה" במכונית, ברכבת ובמטוסים, לרבות הליקופטרים.
    המסע על הים ארך שבועיים והאונייה עגנה בעיר קוויבק שבקנדה, ובדרך זו נחסכו מהנוסעות היגעות הייסורים שהיו כרוכים בירידה בניו-יורק, כולל שהייה בתחנת ההגירה באליס איילנד. מקוויבק נסעו ברכבת דרך מונטריאול ושיקגו ולבסוף הגיעו למילווקי בתחילת יוני. מילווקי תהיה ביתה של גולדה ב-14 השנים הבאות.
    מה נשאר בזיכרונה מילדותה במזרח אירופה? כיצד השפיעו שנים אלה על עיצוב אופייה? ככל שהזדקנה, כך חזרה גולדה לימי ילדותה ודיברה יותר ויותר באריכות על תקופה מכרעת זו בחייה. היא שפעה סיפורים על סביה והוריה. בעת שהיא עצמה כבר היתה סבתא, היה נדמה כי היא מתייחסת יותר בסבלנות להוריה. היא תיארה את אמה כ"אישה ששערותיה היו כעין הנחושת, טובת מראה, בעלת מרץ, פיקחית והרבה יותר ממולחת ובעלת יוזמה מאבי, אך כמוהו היתה אופטימיסטית מבטן ומלידה וחברותית מאוד."[12] אביה "היה איש גבה קומה, בעל תווי פנים עדינים, אופטימי ביסודו, שהִרבה להאמין בבריות כל זמן שלא הוכח כי טעה - תכונה שבסך הכול הכשילה אותו בחיי המעשה. הקיצור, אפשר היה לאמור שהוא תמים, אדם מסוג שמן הסתם היה מצליח יותר בחיים אילו היו רק קצת יותר קלים."[13] את השטעטל תיארה בזיכרונותיה בצורה אכזרית:

    גם העיירה של מזרח אירופה איננה עוד, שהרי אבדה בלהבות, וזכרה נשמר לדיוקו רק בספרות היידישאית שאותה הולידה ואשר באמצעותה מצאה ביטוי. העיירה ההיא, שמשחזרים אותה ברומנים ובסרטים, שכיום היא ידועה במקומות שאבות-אבותי אף לא שמעו את שִׁמעם מעולם, אותה עיירה מקסימה, עליזה, מחממת-לבבות, שעל גגותיה כנרים מנגנים תמיד מנגינות רגשניות, לא היה לה כמעט ולא-כלום לשום דבר שזכור לי, ליישובים הקטנים האומללים מוכי-הדלות, שבהם התאמצו יהודים למצוא את מחייתם בתקווה שבאופן זה או אחר יוטב המצב ביום מן הימים ובאמונה כי יש איזה טעם למצוקתם.[14]

    בגיל צעיר מתבלטת גולדה כתינוקת צמאה לאהבה, לחיבה ולהערכה - דברים שלא זכתה להם בשפע מהוריה או מסביה. היא לא מזכירה בזיכרונותיה רגעים של רוך, מקרים שבהם הביעו הוריה שביעות רצון ממעשיה או רצון להדריכהּ וללמדהּ. הרושם הוא של האם, אישה תקיפה אבל נרגנת, סבתא שתלטנית ואב לא-יוצלח. מעל הכול בולטת האחות הבכירה בעלת האופי החזק והתקיף. גולדה גדלה בבית שבו נתנו נשים את הטון, וייתכן כי לכן לא ראתה כל דבר חריג בכך שאישה תגיע לעמדת כוח והשפעה. היא היתה מוצר של בית מטריארכלי שבו הגברים לא מילאו תפקיד משמעותי, ואבי המשפחה נכשל אפילו במאמציו להמציא פרנסה מסודרת. מימי ילדותה היא פיתחה כמיהה להרמוניה וליציבות. בעתיד היא לא תברח מעימותים ומקונפליקטים, אבל היא העדיפה להימנע מהם. ניסיונה הקשה בילדותה לימד אותה את הצורך להבטיח חוק, סדר, יציבות וביטחון, וכל אלה היו לגביה הבסיס לסדר החברתי והפוליטי.
    על תחושת אי-הביטחון שהיתה מנת חלקה מתקופת ילדותה הצליחה להתגבר, אם כי מעולם לא נפטרה לחלוטין מרגש הנחיתות שלה. היא היתה ילדה ביישנית ולא-תוקפנית, אולי עקב העובדה שגדלה בבית מלא מתח וקונפליקטים, נוסף על הרעב, הקור, העוני והפחד מפני העולם החיצוני. אכן היתה לה, כפי שבן-גוריון אמר בלעג שנים רבות לאחר מכן בעת שגולדה קמה נגדו, "ילדות קשה", מלאת בדידות, ללא צחוק, משחקים ומשובה, באקלים של ביקורת מתמדת, בעולם רגשות עקר. היא לא הרבתה לדבר על ילדותה בנוסטלגיה, בנוסח "הימים הטובים ההם". כשדיברה על "הארץ הישנה" כמנהג יהודי אמריקה בעת שהזכירו את מזרח אירופה, היא התכוונה יותר לארצות הברית. היא מעולם לא חזרה לפינסק או לקייב, גם לא בעת שירותה כצירת ישראל במוסקבה, בעיקר משום ששלטונות ברית המועצות לא היו מעוניינים בכך, ואולי מאחר שלא היה לה כל רצון לחזור לשורשים. למעשה לא היו לה כל אשליות באשר לשורשיה המזרח אירופיים והיא לא בושה בהם מעולם. אדרבא: הרקע המזרח אירופי, בתוספת השנים בארצות הברית, היו לה לעזר רב בצמיחתה הפוליטית גם בארץ זו ובייחוד בארץ-ישראל. היא לא חשה כל גאווה בדרך החיים היהודית בעיירה. מבחינתה, כל זה היה חייב להשתנות, ואכן, יחידים הבינו כי יש צורך לחולל את השינוי במצב העם היהודי ומעטים הצליחו במשימה היסטורית זו. אחת מהם היתה גולדה מאיר.