אל תסתובבי לאחור
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אל תסתובבי לאחור
מכר
מאות
עותקים
אל תסתובבי לאחור
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

אל תסתובבי לאחור

3.8 כוכבים (8 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • תרגום: יעל צובארי
  • הוצאה: סלע ספרים
  • תאריך הוצאה: מאי 2017
  • קטגוריה: מתח ופעולה
  • מספר עמודים: 328 עמ' מודפסים

טובה אלסטרדאל

טובה אלסטרדאל — סופרת, מחזאית, עורכת ועיתונאית — נולדה ב–1960 במאלמו שבשוודיה.

"מדובר ללא ספק באחת הסופרות הטובות של התקופה, אם כי נכון יותר לומר שטובה אלסטראדל היא הסופרת הטובה ביותר בעת הזו" (עיתון "נוֹרַה סקוֹנֶה")

תקציר

"מדובר ללא ספק באחת הסופרות הטובות של התקופה, אם כי נכון יותר לומר שטובה אלסטראדל היא הסופרת הטובה ביותר בעת הזו" (עיתון "נוֹרַה סקוֹנֶה")
 
בשלהי המאה הקודמת נסגר בקומברגה, בית החולים הפסיכיאטרי הגדול באירופה. העדויות לקיומו של בית החולים הולכות ומיטשטשות כאשר שכונת מגורים יוקרתית נבנית על חורבותיו.
 
האידיליה המוריקה מתנפצת כשסוונטה לבנדר, שעובר לגור בשכונה החדשה עם בת זוגו הצעירה ממנו בשנים רבות, נרצח. כשכמה ילדים מוצאים שרידים של גופות אדם סמוך לזירת הרצח, משתלטים על תושבי המקום הפחד והאימה. מסתבר שהעבר עדיין בעל נוכחות איתנה.
 
החשודה העיקרית ברצח של סוונטה לבנדר היא אשתו לשעבר, אווה, שעקבה אחריו בערב שבו נרצח, כפי שנהגה לעשות כמעט מדי יום מאז שהתגרשו. עדת הראייה היחידה לאירוע, צוענייה שקיבצה נדבות, נעלמת ואיתה גם הסיכוי היחיד של אווה להוכיח כי אף שהיה לה מניע, כביכול, לא היא זו שהרגה את סוונטה.
 
אל תסתובבי לאחור הוא מותחן מסחרר אשר בו שום דבר אינו כפי שנדמה. בכתיבתה העשירה והמדויקת כל-כך מתארת טובה אלסטראדל את רגשות החרטה שלאחר גירושים לצד מסע מרתק ואקטואלי ביבשת אירופה המשתנה, בחיפוש אחר הצוענייה שעשויה להחזיק בפתרון לתעלומת הרצח.
 
אל תסתובבי לאחור הוא ספרה השני של טובה אלסטראדל שרואה אור בעברית בסלע ספרים. קדם לו תני לי לאחוז בידך, שזכה בפרס האקדמיה בשוודיה למותחן הטוב ביותר לשנת 2014. ספריה של אלסטראדל, מהסופרות המוערכות והמצליחות ביותר בסקנדינביה, תורגמו עד כה לשש-עשרה שפות, זכו בשבחי הביקורת ובפרסים שונים במספר מדינות.

פרק ראשון

פרולוג
בֶּקוֹמבֶּרגַה
אמצע שנות התשעים
 
הדמדומים ליוו אותה פנימה. שום רדיו לא פעל, אף צעקה לא פילחה את הדממה. אוּלַה אנדרסון לא שיערה בנפשה שדממה יכולה להיות עמוקה כל־כך.
בדיוק כמו בעיר אחרי הפצצה גרעינית, הרהרה. עיר שבה חורבות הבתים מהוות עדות אילמת לעיר השוקקת שהייתה שם פעם.
צחנת מי השופכין עוד עמדה באוויר, נמהלה בריח המאפרות הישנות. לא ניתן למחות עקבות של בני אדם במתיחת קו עיפרון.
היא עדיין שמעה את הדשדוש המעומעם של נעלי הבית, את פסיעותיהם האיטיות של צרכני הטרילפון על רצפת הפלסטיק הצבועה בצבע שתן, וראתה במסדרון את צללי האדם הכושלים שהתחננו לחסד או לסיגריה נוספת. אם באותו רגע צלחת או גוש צואה היו מתעופפים לעברה, היא הייתה מתכופפת בשוויון נפש. המוכנות לאירועים מהסוג הזה כבר הייתה טבועה במערכת העצבים שלה, כמו גם זרועות מתנופפות וגולגולות נוגחות, רגליים שבועטות בפראות לפני הקשירה בחגורה, ידיים שמבקשות לתלוש את השערות מן השורש — וכמובן רצף היבבות והלהג הכפייתי, הזעם האלים.
״הכול יישרף, ישרוף, חוטאים ומזייני השטן, מזדיינים וכוס של זונות״... ״אתה מרעיל אותנו״... ״זה המוות״... ״הכול יישרף בגיהינום״... ״יש קרינה במקלחת, קרינה מהקירות בחדר ריפוי בעיסוק״... ״ישו רואה אותי, תפסיק להסתכל עליי כל הזמן״... ״אוכלי נבלות ומאוננים ומרגלים. תפסי לי בכוס רוצחת אחת״...
באחד האולמות היא נתקלה בעגלת ניקיון נטושה, ונרגעה כשנזכרה ששום אלכוהוליסט כבר לא יתגנב פנימה כדי לבלוע חומרי ניקוי מהבקבוקים. חגורה נשכחת הייתה מוטלת על מיטה ריקה. היא שלתה את צרור המפתחות למרות שזה לא שינה דבר. היא מיששה את גושי המתכת שנועדו להבקיע חגורות וחלונות, מפתחות שהפרידו בין האדם הבריא לאדם החולה. היא תהתה אם תוכל להסתגל לכל הדבר החדש הזה.
ייתכן שמשהו בה השתנה, משהו שאינו יכול לשוב אל שהיה. כל זאת בעקבות החשיפה הממושכת למסתורין ולייאוש שאפיינו את המקום שבו עבדה. היא שמעה קול שורט. שפשוף וחריקה על זכוכית. אוּלַה הסתובבה, אבל לא ראתה דבר.
דמיונך מהתל בך, חשבה. זה בטח משהו ששייך לעבר.
דמות חיוורת הבליחה מחוץ לחלון. אוּלַה התקרבה, מוכנה לכל תרחיש, אך לא מודאגת במיוחד. אגדות על רוחות רפאים היו מאז ומתמיד. סיפורים על אודות ישויות רוחניות עלומות, חסרות מנוח, שמשוטטות במחילות השונות של בקומברגה.
אוּלַה כמובן לא נתקלה בישויות כאלה, ואם יסתבר שמישהו שוהה בפארק של בית החולים בשעה זו של הערב, הרי שמדובר בבן אדם. עם בני אדם היא יודעת להסתדר, גם עם אלו שמוגדרים כמסוכנים מאוד או כחסרי צלם אנוש. עם השנים היא למדה שבסופו של דבר מדובר רק בדרגות שונות של מורכבות אנושית.
כעת ראתה בבירור את הפנים מצדה השני של הזכוכית הממוגנת. עיניים בוהות, גוף דרוך, חרדה ועצבים ושיער סתור. האיש היה כבן ארבעים. היא לא ידעה לקבוע את גילו בוודאות, כי במקום שבו עבדה יכלו אנשים להזדקן ולאבד את הזיכרון בגיל עשרים או לקפוא בילדותם לנצח. משהו לבן בצבץ בצוואר. האם הוא לובש כתונת או מדי צוות?
אולה החלה לדבר אליו, לומר משפטים מרגיעים שאותם הוא כמובן לא שמע, אבל כך היא נהגה לדבר עם בני אדם באשר הם ובכל מצב. פיו של האיש נע, הוא דיבר או לעס. האם הוא רוצה ממנה משהו? היא הצליחה לאחוז בצרור הכבד ביותר, זה שהיה מסוגל לחורר את הכיס מחמת משקלו, ופתחה את החלון. האיש נדרך ומעד, ואז נמלט לעבר המרכז הרפואי.
״רגע, אני יכולה לעזור לך במשהו?״ קראה אחריו. ״אני האחות אולה, אולה אנדרסון. רצית משהו?״
צללית כהה הופיעה בשוליה של אלומת אור פנס התאורה, ואז האיש נעלם. אולה הספיקה לראות רק זוג מכנסיים חומים מתנופפים ואת כנפי הכתונת של המחוז. היא נותרה לעמוד שם כשהערב הכחול העמוק ירד סביבה. סביר להניח שהלילה יהיה קר יותר.
היא אספה את חפציה האישיים הבודדים שנותרו בארונית, ובדקה שלא נשכחו תרופות או חפצי ערך של המטופלים. היא מצאה כמה חפיסות טרילפון והיברנל, זוג משקפי קריאה, שעון יד. זה בטח הכול, חשבה, ושקלה לקחת שלא ברשות את התמונה עם הציפור הכחולה כמזכרת. שנים כה רבות היא ראתה את התמונה הזו תלויה בעמדת הקבלה עד שחדלה להתלהב מקיומה.
היא בחרה שלא. זה נראה לה לא נכון להוריד את התמונה מהקיר. היא הרי שייכת למקום הזה, וגם ככה אין כל־כך דברים שתרצה לזכור ממנו.
בדרכה החוצה אולה נעלה את חדר הרחצה. ריח שקיות השתן והסירים המחוטאים בתדירות גבוהה כבר התפוגג. היא בדקה שלא נשכחו במקום חומרי ניקוי רעילים, לאחר שכך פרקטיקנטית במַלאמוּ הרגה בשוגג עשרים וארבעה קשישים דמנטיים בשנות השבעים.
דלת הובילה לחצר האחורית. אולה פתחה אותה ומשב הרוח האביבי גרם לעורה להצטמרר. המטפלים נהגו לשבת על גרם המדרגות כדי לעשן ולרכל. לפעמים הם גם השתמשו בדלת האחורית כדי לקצר את הדרך אל המאושפזים ששהו בחצר, היו מוציאים שולחנות וכיסאות ויושבים איתם בחוץ לשתות קפה בקיץ.
מבטה בלש מבעד לאפלולית ובין פינות המבנים אחר האיש הנמלט. הוא היה מוכר לה. לא מישהו מהמחלקות הקבועות שלה, אבל כולם הכירו את אלו ששהו זמן רב מדי בבקומברגה.
מול עיניה ראתה ספינת מפרשים שחורה, ששטה זה מאות שנים על פני ימים ונהרות. אחת מאותן הספינות שהועמסו בתשושי נפש ובמשוגעים, במשוטטים ובחסרי מזל שהורחקו מן הערים ונידונו להפליג לעבר ערי נמל שבהן לא יורשו לעגון. היא שמעה את הזעקות שעלו מגדות הנהר, ״ישו, ישו, תהיה שריפה, הכול יישרף״...
היא סגרה את הדלת מאחוריה, אבל לא לגמרי. היא השאירה סדק צר, ואז עזבה את המקום בפעם האחרונה.

טובה אלסטרדאל

טובה אלסטרדאל — סופרת, מחזאית, עורכת ועיתונאית — נולדה ב–1960 במאלמו שבשוודיה.

"מדובר ללא ספק באחת הסופרות הטובות של התקופה, אם כי נכון יותר לומר שטובה אלסטראדל היא הסופרת הטובה ביותר בעת הזו" (עיתון "נוֹרַה סקוֹנֶה")

עוד על הספר

  • תרגום: יעל צובארי
  • הוצאה: סלע ספרים
  • תאריך הוצאה: מאי 2017
  • קטגוריה: מתח ופעולה
  • מספר עמודים: 328 עמ' מודפסים
אל תסתובבי לאחור טובה אלסטרדאל
פרולוג
בֶּקוֹמבֶּרגַה
אמצע שנות התשעים
 
הדמדומים ליוו אותה פנימה. שום רדיו לא פעל, אף צעקה לא פילחה את הדממה. אוּלַה אנדרסון לא שיערה בנפשה שדממה יכולה להיות עמוקה כל־כך.
בדיוק כמו בעיר אחרי הפצצה גרעינית, הרהרה. עיר שבה חורבות הבתים מהוות עדות אילמת לעיר השוקקת שהייתה שם פעם.
צחנת מי השופכין עוד עמדה באוויר, נמהלה בריח המאפרות הישנות. לא ניתן למחות עקבות של בני אדם במתיחת קו עיפרון.
היא עדיין שמעה את הדשדוש המעומעם של נעלי הבית, את פסיעותיהם האיטיות של צרכני הטרילפון על רצפת הפלסטיק הצבועה בצבע שתן, וראתה במסדרון את צללי האדם הכושלים שהתחננו לחסד או לסיגריה נוספת. אם באותו רגע צלחת או גוש צואה היו מתעופפים לעברה, היא הייתה מתכופפת בשוויון נפש. המוכנות לאירועים מהסוג הזה כבר הייתה טבועה במערכת העצבים שלה, כמו גם זרועות מתנופפות וגולגולות נוגחות, רגליים שבועטות בפראות לפני הקשירה בחגורה, ידיים שמבקשות לתלוש את השערות מן השורש — וכמובן רצף היבבות והלהג הכפייתי, הזעם האלים.
״הכול יישרף, ישרוף, חוטאים ומזייני השטן, מזדיינים וכוס של זונות״... ״אתה מרעיל אותנו״... ״זה המוות״... ״הכול יישרף בגיהינום״... ״יש קרינה במקלחת, קרינה מהקירות בחדר ריפוי בעיסוק״... ״ישו רואה אותי, תפסיק להסתכל עליי כל הזמן״... ״אוכלי נבלות ומאוננים ומרגלים. תפסי לי בכוס רוצחת אחת״...
באחד האולמות היא נתקלה בעגלת ניקיון נטושה, ונרגעה כשנזכרה ששום אלכוהוליסט כבר לא יתגנב פנימה כדי לבלוע חומרי ניקוי מהבקבוקים. חגורה נשכחת הייתה מוטלת על מיטה ריקה. היא שלתה את צרור המפתחות למרות שזה לא שינה דבר. היא מיששה את גושי המתכת שנועדו להבקיע חגורות וחלונות, מפתחות שהפרידו בין האדם הבריא לאדם החולה. היא תהתה אם תוכל להסתגל לכל הדבר החדש הזה.
ייתכן שמשהו בה השתנה, משהו שאינו יכול לשוב אל שהיה. כל זאת בעקבות החשיפה הממושכת למסתורין ולייאוש שאפיינו את המקום שבו עבדה. היא שמעה קול שורט. שפשוף וחריקה על זכוכית. אוּלַה הסתובבה, אבל לא ראתה דבר.
דמיונך מהתל בך, חשבה. זה בטח משהו ששייך לעבר.
דמות חיוורת הבליחה מחוץ לחלון. אוּלַה התקרבה, מוכנה לכל תרחיש, אך לא מודאגת במיוחד. אגדות על רוחות רפאים היו מאז ומתמיד. סיפורים על אודות ישויות רוחניות עלומות, חסרות מנוח, שמשוטטות במחילות השונות של בקומברגה.
אוּלַה כמובן לא נתקלה בישויות כאלה, ואם יסתבר שמישהו שוהה בפארק של בית החולים בשעה זו של הערב, הרי שמדובר בבן אדם. עם בני אדם היא יודעת להסתדר, גם עם אלו שמוגדרים כמסוכנים מאוד או כחסרי צלם אנוש. עם השנים היא למדה שבסופו של דבר מדובר רק בדרגות שונות של מורכבות אנושית.
כעת ראתה בבירור את הפנים מצדה השני של הזכוכית הממוגנת. עיניים בוהות, גוף דרוך, חרדה ועצבים ושיער סתור. האיש היה כבן ארבעים. היא לא ידעה לקבוע את גילו בוודאות, כי במקום שבו עבדה יכלו אנשים להזדקן ולאבד את הזיכרון בגיל עשרים או לקפוא בילדותם לנצח. משהו לבן בצבץ בצוואר. האם הוא לובש כתונת או מדי צוות?
אולה החלה לדבר אליו, לומר משפטים מרגיעים שאותם הוא כמובן לא שמע, אבל כך היא נהגה לדבר עם בני אדם באשר הם ובכל מצב. פיו של האיש נע, הוא דיבר או לעס. האם הוא רוצה ממנה משהו? היא הצליחה לאחוז בצרור הכבד ביותר, זה שהיה מסוגל לחורר את הכיס מחמת משקלו, ופתחה את החלון. האיש נדרך ומעד, ואז נמלט לעבר המרכז הרפואי.
״רגע, אני יכולה לעזור לך במשהו?״ קראה אחריו. ״אני האחות אולה, אולה אנדרסון. רצית משהו?״
צללית כהה הופיעה בשוליה של אלומת אור פנס התאורה, ואז האיש נעלם. אולה הספיקה לראות רק זוג מכנסיים חומים מתנופפים ואת כנפי הכתונת של המחוז. היא נותרה לעמוד שם כשהערב הכחול העמוק ירד סביבה. סביר להניח שהלילה יהיה קר יותר.
היא אספה את חפציה האישיים הבודדים שנותרו בארונית, ובדקה שלא נשכחו תרופות או חפצי ערך של המטופלים. היא מצאה כמה חפיסות טרילפון והיברנל, זוג משקפי קריאה, שעון יד. זה בטח הכול, חשבה, ושקלה לקחת שלא ברשות את התמונה עם הציפור הכחולה כמזכרת. שנים כה רבות היא ראתה את התמונה הזו תלויה בעמדת הקבלה עד שחדלה להתלהב מקיומה.
היא בחרה שלא. זה נראה לה לא נכון להוריד את התמונה מהקיר. היא הרי שייכת למקום הזה, וגם ככה אין כל־כך דברים שתרצה לזכור ממנו.
בדרכה החוצה אולה נעלה את חדר הרחצה. ריח שקיות השתן והסירים המחוטאים בתדירות גבוהה כבר התפוגג. היא בדקה שלא נשכחו במקום חומרי ניקוי רעילים, לאחר שכך פרקטיקנטית במַלאמוּ הרגה בשוגג עשרים וארבעה קשישים דמנטיים בשנות השבעים.
דלת הובילה לחצר האחורית. אולה פתחה אותה ומשב הרוח האביבי גרם לעורה להצטמרר. המטפלים נהגו לשבת על גרם המדרגות כדי לעשן ולרכל. לפעמים הם גם השתמשו בדלת האחורית כדי לקצר את הדרך אל המאושפזים ששהו בחצר, היו מוציאים שולחנות וכיסאות ויושבים איתם בחוץ לשתות קפה בקיץ.
מבטה בלש מבעד לאפלולית ובין פינות המבנים אחר האיש הנמלט. הוא היה מוכר לה. לא מישהו מהמחלקות הקבועות שלה, אבל כולם הכירו את אלו ששהו זמן רב מדי בבקומברגה.
מול עיניה ראתה ספינת מפרשים שחורה, ששטה זה מאות שנים על פני ימים ונהרות. אחת מאותן הספינות שהועמסו בתשושי נפש ובמשוגעים, במשוטטים ובחסרי מזל שהורחקו מן הערים ונידונו להפליג לעבר ערי נמל שבהן לא יורשו לעגון. היא שמעה את הזעקות שעלו מגדות הנהר, ״ישו, ישו, תהיה שריפה, הכול יישרף״...
היא סגרה את הדלת מאחוריה, אבל לא לגמרי. היא השאירה סדק צר, ואז עזבה את המקום בפעם האחרונה.