מֶריבֵּת' קליין עבדה עד שעה מאוחרת באותו יום. היא חיכתה לאשר את ההגהות האחרונות של גיליון דצמבר, כאשר קיבלה התקף לב.
אבל הכאבים הראשונים האלה בחזה היו תחושת כבדוּת יותר מאשר כאב, והיא לא חשבה מיד על הלב. היא חשבה על בעיות עיכול, בגלל האוכל הסיני השמנוני שאכלה ליד שולחנה שעה קודם לכן. היא חשבה על חרדה, בגלל רשימת המטלות הארוכה שלה למחר. היא חשבה על עצבים, בגלל השיחה עם בעלה, ג'ייסון - כשהתקשרה קודם הוא היה בעיצומה של מסיבת ריקודים עם אוסקר וליב, בלי להתחשב בכך שהשכן מלמטה, ארל יבלונסקי, יבוא להתלונן, או שאם התאומים יישארו ערים אחרי שמונה, רבים הסיכויים שאחד מהם יתעורר באמצע הלילה (ויעיר גם אותה).
אבל לא על הלב שלה. היא היתה בת ארבעים וארבע וכרעה תחת עומס יתר ועייפות יתר, אבל תראו לה אמא עובדת אחת שלא נמצאת במצב הזה. חוץ מזה, מריבת' קליין לא היתה טיפוס רואה שחורות. אם הכול נראה קודר, היא פשוט חשבה שמעונן.
אז כשהלב שלה התחיל להתכווץ, מריבת' רק פשפשה במגירות השולחן שלה, מצאה בקבוק טאמס ומצצה כמה טבליות, ותוך כדי כך השתדלה לפתוח את דלת משרדה של אליזבת' רק בכוח רצונה. אבל הדלת נותרה סגורה בעוד אליזבת' וג'קלין, מנהלת הקריאייטיב של ״פראפּ״, דנות אם לעשות או לא לעשות שינויים קלים בשער הגיליון, עכשיו משקלטות הסקס של השחקנית הצעירה והמפורסמת שהתנוססה עליו צצו באינטרנט.
שעה לאחר מכן נפלה ההחלטה, וההגהות האחרונות אושרו ונשלחו לדפוס. לפני שיצאה עצרה מריבת' ליד משרדה של אליזבת' לומר להתראות והתחרטה על כך באופן מיידי. לא רק מפני שאליזבת', ששמה לב לשעה, ציינה עד כמה עייפה מריבת' נראית והציעה לה שובר לשירות הסעות הביתה - מעשה נדיב שהביך את מריבת', אם כי לא במידה מספקת כדי לדחות אותו - אלא משום שאליזבת' וג'קלין היו שקועות בשיחה על תוכניות לארוחת הערב, והן הפסיקו לדבר ברגע שמריבת' נכנסה לחדר, כאילו דנו במסיבה שהיא לא הוזמנה אליה.
בבית שקעה בשינה טרופה, וכשהתעוררה, אוסקר היה שרוע על המיטה לידה, וג'ייסון כבר הלך. ואף על פי שהרגישה גרוע יותר משהרגישה בליל אמש - תשישות ובחילה, משנת הלילה הדלה ומהאוכל הסיני, כך הניחה, אבל גם כאבים בלסת, מסיבות שלא הבינה, אבל מאוחר יותר למדה כי היו למעשה סימנים להתקף הלב המתקדם שלה - היא גררה את עצמה מהמיטה, והצליחה איכשהו להלביש את ליב ואוסקר וללכת את עשרת הרחובות עד לגן ״התחלה מוצלחת״. שם עמדה בעוז מול האמהות האחרות אשר התייחסו אליה בהתנשאות קרירה מכיוון שהביאה את הילדים לגן רק בימי שישי, כך חשדה. ג'ייסון היה אחראי על הבקרים האחרים (ובשל כך זכה ללא פחות מהערצה מוחלטת מצד אמהות גן ״התחלה מוצלחת״), כדי שמריבת' תגיע לעבודתה מוקדם מספיק ותוכל לצאת בארבע וחצי.
״יום עבודה קצר,״ הבטיחה אליזבת'. ״ובימי שישי לא עובדים.״ זה היה לפני שנתיים, אחרי שנמשחה לתפקיד העורכת הראשית של ״פראפּ״, מגזין לייפסטייל חדש (וממומן היטב) על חיי הסלבריטאים. אלה היו התפוחים העסיסיים שבהם השתמשה כדי לפתות את מריבת' לחזור לעבודה במשרה מלאה. כלומר, אלה והמשכורת הנדיבה, שהיא וג'ייסון נזקקו לה כדי לשלם עבור הגן האוטוטו מתקרב של התאומים, שג'ייסון התלוצץ שעלותו ״מופקעת בריבוע״. בזמנו מריבת' עבדה מהבית כפרילנסרית, אבל הסכומים שהרוויחה אפילו לא התקרבו למשכורת של משרה מלאה. ואשר לעבודה של ג'ייסון בארכיון מוזיקה ללא מטרות רווח - נו, טוב. עלות הגן היתה נוגסת במחצית משכרו השנתי. היתה גם ירושה מאביה של מריבת', אבל נדיבה ככל שהיתה, היא יכלה לכסות רק שנה אחת, ומה אם לא יצליחו להשיג מקום בגן העירוני? (אנשים טענו שהסיכויים לכך קלושים מהסיכויים להתקבל להרווארד.) הם ממש נזקקו לכסף.
אבל למען האמת, גם אם הגן היה בחינם, כמו בצרפת, כך מתברר, מריבת' עדיין היתה לוקחת את העבודה רק בזכות ההזדמנות לעבוד סוף־סוף לצד אליזבת'.
התברר שיום העבודה ה״קצר״ הוא בן שמונה שעות, ואף הרבה יותר מכך בימי סגירת הגיליון. ויום שישי ה״חופשי״ נהיה היום העמוס ביותר בשבוע שלה. ואשר לעבודה לצד אליזבת' - טוב, גם זה לא ממש הסתדר כצפוי. שום דבר לא הסתדר כצפוי, בעצם, פרט אולי לגן. הוא היה יקר כצפוי.
בשעת הריכוז בגן פתחה מריבת' את הספר שליב בחרה בקפידה לקריאה של היום, ״תיק הפלסטיק הסגול של לילי״, ומצמצה כשהמילים ריקדו על הדף. מוקדם יותר באותו בוקר, לאחר שירקה מיצי מרה לתוך האסלה, הציעה לבתה שאולי תדחה את הקריאה ליום שישי הבא, ובתגובה חטפה ליב התקף זעם: ״אבל את אף פעם לא באה לגן,״ ייללה הבת שלה. ״הבטחת!״
היא הצליחה לקרוא את כל הספר, אם כי הבינה על פי מבטה הזועף של ליב שהביצוע לקה בחסר. בתום שעת הריכוז אמרה שלום לתאומים ונסעה באוטובוס את עשרת הרחובות עד הבית, שם, במקום להיכנס למיטה, כפי שרצתה נואשות, בדקה את האימיילים שלה. בראש היתה הודעה, שנשלחה גם למייל הפרטי וגם למייל של העבודה, מהעוזרת של אליזבת', פִינוּלָה, ששאלה אם מריבת' יכולה לערוך בבהילות את המאמר המצורף. הבאה בתור בתיבת הדואר הנכנס שלה היתה רשימת המטלות ששלחה לעצמה מהעבודה אתמול בלילה. היא הכילה שנים־עשר פריטים, שלושה־עשר כולל המאמר שפינולה שלחה לפני רגע. אף שבדרך כלל נמנעה מדחיית דברים - כשעשתה זאת, הרשימות שלה רק נטו להתרבות - היא עברה בראשה בזריזות על סדר היום שלה וארגנה אותו מחדש על פי סדר עדיפויות: מה שאי־אפשר לדחות (רופאת הנשים, רואה החשבון, פגישה עם אנדריאה), מה שכן אפשר (שיחה עם קלינאית התקשורת של אוסקר, ניקוי יבש, דואר, בדיקה לרכב), ומה שאפשר להעביר לג'ייסון, שאליו התקשרה לעבודה.
״הֵיי, זאת אני,״ אמרה. ״אתה חושב שתוכל להכין ארוחת ערב היום?״
״אם לא בא לך לבשל, בואי נזמין.״
״אי־אפשר. היום ערב 'הורים מבשלים' של התאומים. אנחנו מארחים,״ הזכירה לו. זה אמנם היה רשום על לוח השנה, והיא אמרה לו את זה בתחילת השבוע, ומפגשי ה״הורים מבשלים״ התרחשו כל חודשיים במשך יותר מארבע שנים, אבל הוא הופתע בכל פעם מחדש. ״ואני לא מרגישה כל כך טוב,״ הוסיפה.
״אז תבטלי,״ הוא אמר.
היא ידעה שהוא יגיד את זה. ג'ייסון היה חובב מושבע של פתרונות קלים. אבל הפעם היחידה שבה מישהו ביטל מפגש ״הורים מבשלים״ היתה לפני שנתיים, בגלל הוריקן סנדי. וכן, היא ידעה שג'ייסון לא מת על הדברים האלה. אבל היא הצטרפה לקבוצה הזאת כשהתאומים היו בני שישה שבועות והיא היתה ממש חבולה גופנית מרוב תשישות, ובודדה באופן בל־ייאמן מהשהייה איתם בבית כל היום. נכון, אולי כמה מההורים היו מעצבנים (כמו אדריאן, עם הדרישות התזונתיות המשתנות שלה בשביל קלמנטיין ומוֹ, על סמך המחקר התזונתי התורן שבדיוק קראה עליו ב״טיימס״ - ללא מוצרי חלב, ללא גלוטן, ועכשיו זה היה דיאטת פּלֵיאוֹ). אבל הם היו השותפים הראשונים שלה להורות. גם אם היא לא בדיוק חיבבה את כולם, הם היו אחיה לנשק.
״אני פשוט גמורה,״ אמרה לג'ייסון. ״ומאוחר מדי לבטל.״
״פשוט יש לי יום מטורף,״ אמר ג'ייסון. ״אנחנו עושים הגירה לעשרות אלפי קבצים לקראת השדרוג של מסד הנתונים.״
מריבת' דמיינה לעצמה עולם שבו יום מטורף יפטור אותה מהתעסקות בארוחת ערב. יפטור אותה מכל דבר. היא היתה רוצה לחיות בעולם כזה. ״אתה לא יכול פשוט לבשל משהו? בבקשה.״ אל תגיד לי להזמין פיצה, חשבה מריבת', והחזה שלה התכווץ, אם כי לא מלחץ, כפי שחשבה, אלא מהדם שנדחק בקושי דרך העורק הכלילי המוּצָר שלה. בבקשה אל תגיד לי להזמין פיצה.
ג'ייסון נאנח. ״בסדר. אני אכין את העוף בזיתים. כולם אוהבים את זה.״
״תודה.״ היא הרגישה אסירת תודה כמעט עד דמעות על כך שנחלצה בעור שיניה, וגם משקע של כעס על כך שתמיד היא צריכה להיחלץ ממשהו.
לקח לה רבע שעה ללכת את שלושת הרחובות עד בית הקפה שבו קבעה להיפגש עם אנדריאה דיוויס, עמיתה לשעבר שלה מכתב העת ״רוּל״. היא היתה מעדיפה לבטל את הפגישה, אבל אנדריאה, גרושה עם שני ילדים מתבגרים, היתה מחוסרת עבודה אחרי שמגזין הקניות שבו עבדה נסגר. בדיוק כמו ש״רול״ נסגר. בדיוק כמו שכל כך הרבה מגזינים שהן עבדו בהם נסגרו.
״יש לך כזה מזל שאת ב'פראפּ', עם אליזבת',״ אמרה לה אנדריאה על כוס קפה, שהריח שלו עשה למריבת' בחילה. ״המצב אכזרי שם בחוץ.״
כן, מריבת' ידעה את זה. המצב אכזרי. ולה יש מזל.
״הרבה דברים קרו מאז 'רול',״ אמרה אנדריאה. ״זוכרת איך אחרי אסון התאומים קרענו את כל הגיליון והתחלנו מההתחלה? הלילות הארוכים האלה, כשכולנו עבדנו יחד, עם ריח של פלסטיק שרוף באוויר. לפעמים אני חושבת שאלה היו הימים הכי טובים בחיים שלי. נכון שזה חולני?״
מריבת' רצתה להגיד שלפעמים גם היא מרגישה ככה, אבל באותו רגע היתה כל כך קצרת נשימה, עד שבקושי יכלה לדבר.
״את בסדר?״ שאלה אנדריאה.
״אני לא מרגישה כל כך טוב,״ הודתה מריבת'. היא לא הכירה היטב את אנדריאה, וזה הקל עליה לומר את האמת. ״תסמינים מוזרים. כמו כאבים. בחזה. אני חוששת שזה אולי ה...״ היא לא הצליחה לסיים.
״הלב שלך?״ שאלה אנדריאה.
מריבת' הנהנה, כשהאיבר האמור התכווץ שוב.
״אני מגיעה לפחות פעם בשנה לחדר מיון, משוכנעת לגמרי שיש לי התקף לב. אני מרגישה את הכאב בזרוע וכל זה.״ אנדריאה טלטלה את ראשה. ״בכל מקרה, זה שום דבר. טוב, לא שום דבר, זה ריפלוקס. במקרה שלי בכל אופן.״
״ריפלוקס?״
אנדריאה הנהנה. ״ריפלוקס קיבתי-ושטי. תוצר לוואי של הדבר הזה שנקרא סטרס או לחץ. שמעת עליו?״
כמובן, לחץ. זה נשמע הגיוני יותר. אבל ב״פראפּ״ בדיוק היתה כתבת פרופיל על כוכבת סיטקומים בת עשרים ושבע שאובחנה עם טרשת נפוצה. ״אף פעם אי־אפשר לדעת,״ אמרה השחקנית בכתבה. ואז, לפני שבועיים, אמא של מריבת' התקשרה וציינה שבתה בת השלושים ושש של חברה שלה, אלן ברמן, אובחנה עם סרטן שד שלב ארבע. מריבת' מעולם לא פגשה את אלן ברמן או את בתה, אבל נורא הצטערה ונלחצה במידה מספקת לקבוע תור לרופאת הנשים שלה (והיא ממש היתה צריכה לקבוע ממוגרפיה. היא לא עשתה כבר שנים). כי השחקנית הזאת צדקה: אי־אפשר לדעת.
למעשה, מריבת' לא ידעה כי בנקודה זו, רקמת הלב שלה התחילה למות מחוסר חמצן. אז היא המשיכה בשגרת יומה. הבטיחה לאנדריאה שהיא תשאל את אליזבת' על משרות פנויות או על כיוונים לחיפוש עבודה, ואז לקחה מונית למשרד של רואה החשבון ונתנה לו את הקבלות של השנה, כדי שהדו״ח השנתי שלהם למס הכנסה - הם כבר קיבלו הארכה באפריל - יהיה מוכן למועד האחרון, שנקבע לשבוע הבא. ואז היא תפסה מונית לצפון העיר למרפאה של ד״ר קרֵיי, כי אף על פי שהיתה לה סחרחורת עכשיו והיא לא רצתה לעשות כלום מלבד ללכת הביתה ולהתמוטט, היא כבר איחרה לבדיקה השנתית בשישה חודשים ולא רצתה לגמור כמו הבת של אלן ברמן.
ומאחר שלא ידעה שהתשישות שהיא מרגישה נובעת מירידה בדם המחומצן שזורם בגופה עכשיו, היא אמרה לאחות של ד״ר קריי שהיא בסדר, גם כשהאחות עשתה לה בדיקות שגרתיות וציינה כי לחץ הדם שלה נראה נמוך באופן חריג ושאלה אותה אם יכול להיות שהיא מיובשת. אולי באמת היא היתה מיובשת. אולי זה היה העניין. אז היא הסכימה לשתות כוס מים.
היא לא חשבה על הלב. ואולי לעולם לא היתה חושבת על הלב, לולא ד״ר קריי, ששאלה את מריבת' אם היא בסדר.
השאלה עצמה נשאלה רק למען הסדר הטוב. אבל כך קרה שד״ר קריי - שיילדה את אוסקר וליב והיתה הרופאה של מריבת' כבר הרבה זמן - שאלה אותה בדיוק כשערכה את בדיקת השד, בדיוק כשהאצבעות שלה חפרו בעדינות בשד השמאלי של מריבת', ממש מעל לבה, שכבר לא כאב, אבל היא חשה שהוא מהודק, מתוח כמו תוף, תחושה שהזכירה לה את בטן ההיריון שלה, ולמריבת' לא נותרה ברירה אלא להשיב, ״טוב, האמת ש...״
