ג'ונתן ללא רסן
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ג'ונתן ללא רסן
הוספה למועדפים

ג'ונתן ללא רסן

2 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
ספר קולי
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

מג רוסוף

מג רוסוף, מן הסופרות הבולטות בבריטניה וכלת פרסים רבים, כתבה רומן מתח שונה ומיוחד, שבו האמת אף פעם לא ברורה והנפש מיטלטלת לכל עֵבר. "תארו לעצמכם שאינני" הגיע לרשימת המועמדים הסופית לפרס National Book Award.

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר
ג'ונתן טרֶפויל בצרות: לבוס שלו חסר בורג, מערכת היחסים שלו לא מספקת והדירה שאותה שכר לא לגמרי כשרה. החברה שלו רוצה להתחתן עם מישהו בדיוק כמוהו – רק עשיר יותר ומאורגן יותר ועם חוש הומור שונה.
יש גם צד חיובי: שותפיו לדירה נחושים לשפר את חייו, או להרוס אותם לגמרי. קשה לדעת בדיוק, כי שניהם כלבים.
ג'ונתן המסכן. הוא זוכר שהחיים לא היו מבלבלים כל כך פעם, בזמנים הטובים, כשכולם ציפו ממנו להתנהג כמו בן אנוש. אבל בדבר אחד הוא בטוח: אם ישרוד בניו יורק, הוא ישרוד בכל מקום.
 
האם יצליח אי פעם להתנתק ממשרד הפרסום שבו הוא עובד, לפגוש את נערת חלומותיו ולפענח את  המגדר של הבחור/ה שגורמ/ת ללבו לפרפר בסתר? 
 
בהתחשב בהצלחותיו עד כה – רוב הסיכויים שלא.
 
* * *
 
"דיאלוג שנון שמתכתב עם מיטב הכותבים הקומיים... רומן מלבב שיכול הצחיק קוראים בני כל הגילים." – הטיימס
 
"משעשע עד מאוד... בספר תוססות שורות חדות כתער... קשה לחשוב על ספרים רבים שמפגינים יכולת להביע פסימיזם נחרץ בלהט קומי שקשה לעמוד בפניו." הטלגרף
 
"שנון ומבריק, מרענן ומקורי, מבדח עד דמעות." היט
 
"איזה ניצחון... מלא הומור, מלא התחשבות, מלא רגש." הדיילי מייל
 
"חכם מאוד ומצחיק במידה קיצונית." האובזרוור
 
"ממתק מטורף לגמרי." הסאנדיי טיימס
 
"לוחץ על כל הכפתורים הנכונים." מארי-קלייר

פרק ראשון

1
 
יום אחד חזר ג'ונתן מהעבודה והופתע לגלות שהכלבים מרכלים עליו.
והם אפילו לא היו הכלבים שלו.
״זה רק לכמה חודשים, מקסימום חצי שנה. אל תדאג, סדר היום שלך לא ישתנה כהוא זה,״ טען אחיו. ״תוציא אותם בבוקר לפני העבודה, ושוב כשאתה חוזר הביתה בערב. הם כלבים נהדרים, לא יפרקו לך את הבית. באמת, אני בטוח שתאהב אותם.״
ג'יימס (כמו תמיד, יש לומר) המעיט באופיה האמיתי של המשימה. הוא לא הזכיר ולו פעם אחת את עולמם הפנימי הסבוך של כלביו, את הקושי הרוחני והמעשי לטפל ביצורים תבוניים אחרים, גם לא את החקירה הקפדנית והמתמדת שבה היה ג'ונתן נתון כעת.
ג'ונתן רצה מאוד שהכלבים יהיו מאושרים, אך התברר שהדבר אינו פשוט כמו לטייל איתם או לזרוק להם עצם.
סיסי פסעה לצדו ברכות והתיישבה לרגליו. היא הביטה בערגה בפניו כאילו היא מחפשת את המפתח לעתיד הצפוי לה. היא מילטה מפיה יללה רכה, קול מתחנן שיכול להביע אינספור דברים: אני רעבה, אני זקוקה לעוד אהבה, אנחנו כל כך משועממים כל היום בבית, אנא העבר אלינו בהקדם האפשרי את מושכות חייך כדי שנוכל לטפל בך כמו שצריך.
ג'ונתן בהה. מושכות חייו? לחיים שלו יש מושכות בכלל? ואם כן, האם חכם להעביר אותן לכלבה?
הוא הצביע לעבר מיטתה.
״ארצה,״ הוא אמר. ״ותפסיקי לבלבל אותי עם אפשרויות פילוסופיות חסרות סיכוי.״ גבה היה מופנה אליו, כמו גם גבו של דנטה, ראשיהם קרובים זה לזה. איזה מתוקים! מחשבה שהיתה עשויה לעלות בעבר, אבל עכשיו פזל לעברם בחשש. האם הם זוממים להשתלט על חייו? ואם כן, באיזו דרך?
הוא היה חייב להודות שנחמד להתקבל בהתלהבות כשחוזרים הביתה מיום מפרך במכרות עולם הפרסום. טיולים ארוכים החליפו את חדר הכושר ויכולתם של הכלבים לישון הרגיעה אותו, הפחיתה את הלחץ אחרי העבודה. הם היו כלבים טובי מראה. אנשים היו עוצרים אותו ברחוב רק כדי להתפעל מטעמו המשובח בחיות מחמד. בהתחלה עוד היה עוצר ומסביר שהם שייכים לאחיו שנמצא עכשיו בדובאי, אבל לאחר זמן־מה החל לומר ״תודה רבה,״ או לפעמים ״גם הכלב שלך נהדר,״ גם אם הכלב האחר לא היה יפה במיוחד.
אבל בזמן האחרון השתנה משהו ביחסיו עם הכלבים. הוא חש כי הם מסתייגים מאורח חייו.
זה נראה לו הגיוני. גם הוא עצמו הסתייג ממנו.
ג'ונתן הרים את מבטו וראה את הרכּב השופטים ממתין ליד הדלת.
לפחות יש לו גינת כלבים. רוב בעלי הכלבים בניו יורק נאלצו ללכת קילומטר או שניים כדי למצוא גינת כלבים, או לשלם למישהו שיסיע את הכלבים לסנטרל פארק. זה היה אחד מאמצעי השכנוע של ג'יימס. ״יש לך גינת כלבים ממש מול הבית, איזה מזל!״
איזה מזל, הרהר ג'ונתן אף שכבר היה מאוחר מכדי לעבור דירה. הוא הרים את צווארון הז'קט, חצה שני רחובות בגשם עד פארק טומקינס סקוור, שחרר את הרצועות והם פתחו בריצה, מדלגים באושר, מרחרחים כלבים אחרים ומנסים לחטוף לעצמם שאריות אוכל שלא הגיעו לפח. ג'ונתן נצמד לעץ בכל כוחו כדי למצוא מחסה.
בזמן שהכלבים שיחקו עם חבריהם הוא חשב על העבודה, עד שהבחין שהפסיקו לרוץ. הם נעמדו והביטו בו במבט לחלוחי. ג'יימס תמיד זרק לנו כדור, אמרה ההבעה שעל פניהם. הוא שיחק איתנו במחבואים והכיר לנו כלבים אחרים.
ג'ונתן החזיר להם מבט. מה? כלבים צריכים עכשיו שירות היכרויות? מה קרה לרחרוח תחת? ״לכו להריח תחת,״ אמר ונופף לכיוון שבו רצה חבורת כלבים גדולה. ״תדאגו לחיי החברה שלכם בעצמכם. תהיו כלבים עם ארבע רגליים על הקרקע.״
איש מבוגר עם מטריית גולף גדולה וכחולה פנה להביט בו. ״ככה בדיוק, תגיד להם,״ הוא אמר. ״היו ימים שהיינו מריחים את התחת של עצמנו.״
הגשם נחלש. סיסי טופפה לעבר גרסה מוקטנת של כלב תוצרת חוץ שהגיע זה עתה מהגולג של הכלבים הקטנים. גרסה ג'ינג'ית צמרירית של כלב צעצוע. ליד כדור הצמר היה וַיימְראנר, כלב ציד גדול שעל פניו הבעה של סבל רב־שנים. הוא לבש חליפת גשם בדוגמת פֵּייזלי ורודה־ירוקה, שתאמה גם את כובעו ואת ערדליו.
מדוע אנשים חושבים שכלבים רוצים ללבוש בגדים? האישה עם הוויימראנר נעצה בו מבט והוא שאל את עצמו אם הוא שוב חושב בקול רם.
״איזה כלב יפה,״ אמר בחיוך, אך האישה פנתה ללכת.
הוא תפס את מבטה של סיסי. איזה חיים אלה לכלב? אולי הכלבים שלו שונאים את ניו יורק ואת כל הדגש הזה על מותגים, כסף וטיפוח? אולי הם היו רוצים לחיות בחווה, לרוץ שם בחופשיות, לשחק וגם להועיל. הרי כלבים וחתולים ועכברושים וסנאים וציפורים ובני אדם בעיר ניו יורק, כולם מסתדרים לגמרי לא רע בחיים, לא? מסתובבים בעיר, אוכלים מצוין, חיים טוב, לא? חשב ג'ונתן. גם החיים שלו לא רעים בכלל. לא מזמן סיים לימודי אמנות, הוא עובד כקופירייטר זוטר ב״קומראד״, יש לו דירה משלו וחברה מרשימה למדי העונה לשם ג'ולי קורמורַנט. אין סיבה שהכלבים לא יעריצו אותו.
״בואו,״ קרא. סיסי קיפצה לעברו ודנטה עשה הצגה שלמה של פרידה מכדור הצמר הג'ינג'י, שבסופה הסתובב וחזר אט־אט לאפוטרופוס שלו. בעודו מתכופף לחבר לסיסי את הרצועה תפסה הספניאלית את עינו של ג'ונתן במבט של סימפתיה עמוקה. דנטה הרים רגל בכיוונו הכללי של ג'ונתן.
״הֵיי!״ נהם ג'ונתן, ואחרי היסוס קל הם יצאו לכיוון דירתו שבקומה השלישית. ארובות השמים נפתחו במרחק קצר מהבית, והם הגיעו ספוגי מים ונוטפים.

מג רוסוף

מג רוסוף, מן הסופרות הבולטות בבריטניה וכלת פרסים רבים, כתבה רומן מתח שונה ומיוחד, שבו האמת אף פעם לא ברורה והנפש מיטלטלת לכל עֵבר. "תארו לעצמכם שאינני" הגיע לרשימת המועמדים הסופית לפרס National Book Award.

עוד על הספר

ג'ונתן ללא רסן מג רוסוף
1
 
יום אחד חזר ג'ונתן מהעבודה והופתע לגלות שהכלבים מרכלים עליו.
והם אפילו לא היו הכלבים שלו.
״זה רק לכמה חודשים, מקסימום חצי שנה. אל תדאג, סדר היום שלך לא ישתנה כהוא זה,״ טען אחיו. ״תוציא אותם בבוקר לפני העבודה, ושוב כשאתה חוזר הביתה בערב. הם כלבים נהדרים, לא יפרקו לך את הבית. באמת, אני בטוח שתאהב אותם.״
ג'יימס (כמו תמיד, יש לומר) המעיט באופיה האמיתי של המשימה. הוא לא הזכיר ולו פעם אחת את עולמם הפנימי הסבוך של כלביו, את הקושי הרוחני והמעשי לטפל ביצורים תבוניים אחרים, גם לא את החקירה הקפדנית והמתמדת שבה היה ג'ונתן נתון כעת.
ג'ונתן רצה מאוד שהכלבים יהיו מאושרים, אך התברר שהדבר אינו פשוט כמו לטייל איתם או לזרוק להם עצם.
סיסי פסעה לצדו ברכות והתיישבה לרגליו. היא הביטה בערגה בפניו כאילו היא מחפשת את המפתח לעתיד הצפוי לה. היא מילטה מפיה יללה רכה, קול מתחנן שיכול להביע אינספור דברים: אני רעבה, אני זקוקה לעוד אהבה, אנחנו כל כך משועממים כל היום בבית, אנא העבר אלינו בהקדם האפשרי את מושכות חייך כדי שנוכל לטפל בך כמו שצריך.
ג'ונתן בהה. מושכות חייו? לחיים שלו יש מושכות בכלל? ואם כן, האם חכם להעביר אותן לכלבה?
הוא הצביע לעבר מיטתה.
״ארצה,״ הוא אמר. ״ותפסיקי לבלבל אותי עם אפשרויות פילוסופיות חסרות סיכוי.״ גבה היה מופנה אליו, כמו גם גבו של דנטה, ראשיהם קרובים זה לזה. איזה מתוקים! מחשבה שהיתה עשויה לעלות בעבר, אבל עכשיו פזל לעברם בחשש. האם הם זוממים להשתלט על חייו? ואם כן, באיזו דרך?
הוא היה חייב להודות שנחמד להתקבל בהתלהבות כשחוזרים הביתה מיום מפרך במכרות עולם הפרסום. טיולים ארוכים החליפו את חדר הכושר ויכולתם של הכלבים לישון הרגיעה אותו, הפחיתה את הלחץ אחרי העבודה. הם היו כלבים טובי מראה. אנשים היו עוצרים אותו ברחוב רק כדי להתפעל מטעמו המשובח בחיות מחמד. בהתחלה עוד היה עוצר ומסביר שהם שייכים לאחיו שנמצא עכשיו בדובאי, אבל לאחר זמן־מה החל לומר ״תודה רבה,״ או לפעמים ״גם הכלב שלך נהדר,״ גם אם הכלב האחר לא היה יפה במיוחד.
אבל בזמן האחרון השתנה משהו ביחסיו עם הכלבים. הוא חש כי הם מסתייגים מאורח חייו.
זה נראה לו הגיוני. גם הוא עצמו הסתייג ממנו.
ג'ונתן הרים את מבטו וראה את הרכּב השופטים ממתין ליד הדלת.
לפחות יש לו גינת כלבים. רוב בעלי הכלבים בניו יורק נאלצו ללכת קילומטר או שניים כדי למצוא גינת כלבים, או לשלם למישהו שיסיע את הכלבים לסנטרל פארק. זה היה אחד מאמצעי השכנוע של ג'יימס. ״יש לך גינת כלבים ממש מול הבית, איזה מזל!״
איזה מזל, הרהר ג'ונתן אף שכבר היה מאוחר מכדי לעבור דירה. הוא הרים את צווארון הז'קט, חצה שני רחובות בגשם עד פארק טומקינס סקוור, שחרר את הרצועות והם פתחו בריצה, מדלגים באושר, מרחרחים כלבים אחרים ומנסים לחטוף לעצמם שאריות אוכל שלא הגיעו לפח. ג'ונתן נצמד לעץ בכל כוחו כדי למצוא מחסה.
בזמן שהכלבים שיחקו עם חבריהם הוא חשב על העבודה, עד שהבחין שהפסיקו לרוץ. הם נעמדו והביטו בו במבט לחלוחי. ג'יימס תמיד זרק לנו כדור, אמרה ההבעה שעל פניהם. הוא שיחק איתנו במחבואים והכיר לנו כלבים אחרים.
ג'ונתן החזיר להם מבט. מה? כלבים צריכים עכשיו שירות היכרויות? מה קרה לרחרוח תחת? ״לכו להריח תחת,״ אמר ונופף לכיוון שבו רצה חבורת כלבים גדולה. ״תדאגו לחיי החברה שלכם בעצמכם. תהיו כלבים עם ארבע רגליים על הקרקע.״
איש מבוגר עם מטריית גולף גדולה וכחולה פנה להביט בו. ״ככה בדיוק, תגיד להם,״ הוא אמר. ״היו ימים שהיינו מריחים את התחת של עצמנו.״
הגשם נחלש. סיסי טופפה לעבר גרסה מוקטנת של כלב תוצרת חוץ שהגיע זה עתה מהגולג של הכלבים הקטנים. גרסה ג'ינג'ית צמרירית של כלב צעצוע. ליד כדור הצמר היה וַיימְראנר, כלב ציד גדול שעל פניו הבעה של סבל רב־שנים. הוא לבש חליפת גשם בדוגמת פֵּייזלי ורודה־ירוקה, שתאמה גם את כובעו ואת ערדליו.
מדוע אנשים חושבים שכלבים רוצים ללבוש בגדים? האישה עם הוויימראנר נעצה בו מבט והוא שאל את עצמו אם הוא שוב חושב בקול רם.
״איזה כלב יפה,״ אמר בחיוך, אך האישה פנתה ללכת.
הוא תפס את מבטה של סיסי. איזה חיים אלה לכלב? אולי הכלבים שלו שונאים את ניו יורק ואת כל הדגש הזה על מותגים, כסף וטיפוח? אולי הם היו רוצים לחיות בחווה, לרוץ שם בחופשיות, לשחק וגם להועיל. הרי כלבים וחתולים ועכברושים וסנאים וציפורים ובני אדם בעיר ניו יורק, כולם מסתדרים לגמרי לא רע בחיים, לא? מסתובבים בעיר, אוכלים מצוין, חיים טוב, לא? חשב ג'ונתן. גם החיים שלו לא רעים בכלל. לא מזמן סיים לימודי אמנות, הוא עובד כקופירייטר זוטר ב״קומראד״, יש לו דירה משלו וחברה מרשימה למדי העונה לשם ג'ולי קורמורַנט. אין סיבה שהכלבים לא יעריצו אותו.
״בואו,״ קרא. סיסי קיפצה לעברו ודנטה עשה הצגה שלמה של פרידה מכדור הצמר הג'ינג'י, שבסופה הסתובב וחזר אט־אט לאפוטרופוס שלו. בעודו מתכופף לחבר לסיסי את הרצועה תפסה הספניאלית את עינו של ג'ונתן במבט של סימפתיה עמוקה. דנטה הרים רגל בכיוונו הכללי של ג'ונתן.
״הֵיי!״ נהם ג'ונתן, ואחרי היסוס קל הם יצאו לכיוון דירתו שבקומה השלישית. ארובות השמים נפתחו במרחק קצר מהבית, והם הגיעו ספוגי מים ונוטפים.