מארק הוא צעיר בריטי שניחן בכישרון נדיר לחיקוי סגנון כתיבתם של ענקי ספרות דוגמת דיקנס, המינגוויי, גרהם גרין וג'יי-די סלינג'ר. המבוגרים סביבו מתקשים לעכל את הכישרון המוזר שלו, והוא עצמו חולם להיות סופר, אבל לא מצליח ליצור ולו טקסט מקורי אחד משלו. בגיל 17, עם תום לימודיו, הוא נוסע לפריז לחופשה בת שנה, מתאהב בצעירה מסתורית ומציג בפניה זיוף פרי עטו כסיפור "אבוד" של המינגוויי שנמצא במקרה. מה שמתחיל כטעות תמימה של צעיר מאוהב הופך במהרה לפרשייה שמגיעה אל כותרות העיתונים. תעוזתו של מארק גוברת: לאחר שהוא שב למולדתו ומתחיל לעבוד לצדו של עורך כתב-עת ספרותי נשכח - הוא מחליט לנצל את כישרונו כדי להחזיר לכתב-העת את יוקרתו, ויוצר עוד ועוד זיופים ספרותיים שמחוללים סערה ומסבכים אותו יותר ויותר, עד לפתרון המפתיע. דייוויד בלבין הוא מספר נפלא שיודע איך לספר סיפור כמו פעם, בפשטות שובת לב ובלי להישען על התפלפלויות מילוליות. במסווה של רומן חניכה, " החקיין" הוא סיפור על אהבת ספרות, על תשוקת יצירה, ועל המחיר הגבוה שלעתים צריך לשלם למען הגשמתן. ההומור והמתח העלילתי, בשילוב תמימותו של המספר, יוצרים מעשייה סוחפת שאי אפשר להפסיק לקרוא. "החקיין" הוא גם סיפור שנון על דמויותיה הצבעוניות של סצנת הספרות העולמית: על אנשים צבועים ומנופחים שאוהבים לנפנף בשמות ספרותיים, ועל אוהבי ספר אמיתיים שמוכנים למתוח את גבולות המוסר למען אהבתם. זהו גם סיפור שמעלה שאלות על מקורות הכתיבה ועל הגבול הדק שבין אותנטי למזויף. דייוויד בלבין הוא סופר בריטי שפירסם בעשורים האחרונים עשרות ספרים מצליחים לבני נוער. "החקיין" הוא רומן ראשון פרי עטו למבוגרים.
הדבר הראשון שחשוב שתדעו התרחש כשהייתי בן ארבע־עשרה. למדנו את "דייוויד קופרפילד" בשיעור ספרות. שאר התלמידים התלוננו שהספר ארוך מדי. אני הצטרפתי לדעתם, אם כי בסתר לבי נהניתי מהספר, במיוחד כשמר מוֹס סיפר לנו על לונדון הוויקטוריאנית, מקום רוחש המצאות ואנרגיה, ובה בעת מוזנח, מושחת אפילו. כבר אז החלטתי שיום יבוא ואגור בלונדון.
כשהגענו לסוף הפרק השנים־עשר, מר מוס נתן לנו משימה מסוג חדש.
"אני רוצה," הוא אמר, "שתעמידו פנים שאתם דיקנס. כתבו את תחילת הפרק הבא. אם אתם רוצים, קראו את הפרק בספר קודם. הפרק שלכם חייב להיות שונה. אני נותן לכם יד חופשית מבחינת העלילה, אבל זה מוכרח להיות בסגנון של דיקנס." ואז הוא דיבר קצת על סגנון. אני בקושי הקשבתי. כן, חשבתי. אשמח לנסות את זה.
כששירבטתי משפטים להנאתי בחדרי, איבדתי את תחושת הזמן. כשהרגשתי שכתבתי מספיק, הדפסתי הכול במעבד תמלילים "אמסטרד" מיד שנייה, שאמי קנתה לי ממודעה בעיתון הערב. כמחשב הוא היה פשוט מביך. לא היה אפשר לשחק בו משחקים. השתמשתי בו להדפסת עבודות ולכתיבת סיפורים, אף שמאמצַי בכיוון הזה היו עד לאותה עת עלובים ונמחקו למחרת היום. כעבור שתיים או שלוש טיוטות, החיקוי של דיקנס הושלם. הדפסתי אותו, שבע רצון מעצמי ועם זאת משוכנע שמר מוס - מורה מהסוג העוקצני־קטנוני - ימצא שפע של פגמים בעבודתי.
כשמוס החזיר את העבודות כעבור שבוע, הוא עשה משהו שמעולם לא ראיתי מורה עושה קודם לכן. הוא החזיר את העבודות לכולם מלבדי. מוס היה בעל חזות ממוצעת, אף צר, גוף קטן ושרירי, ושיער כהה ושמנוני שאותו סיפר לעתים רחוקות מדי. הוא חזר אל שולחנו, פתח מגירה והרים את הדיקנס שלי. הוא הרים את העבודה כמו שופט כעוס ששולף כרטיס אדום.
"טרֵייס," אמר, "הצליח לייצר את שיעורי הבית המדהימים ביותר שנתקלתי בהם במהלך הקריירה הקצרה שלי כמורה. למעשה, הם מדהימים עד כדי כך שאני רוצה להקריא לכם אותם."
הבנים האחרים נעצו בי מבטים מלאי בוז: עוד פעם טרייס החכמולוג הזה, חשבו. ואז המורה התחיל לדקלם את הכאילו־דיקנס שלי, והשתמש באותה נימה ובאותו סגנון מוגזם במקצת שבהם הקריא לנו מ"דייוויד קופרפילד". הקשבתי היטב וניסיתי להבין איפה כשלתי. האם הכנסתי בטעות מילה מודרנית או שמא שגיתי בשמה של אחת הדמויות? לא הצלחתי למצוא שום דבר. כשמוס סיים, משהו בי כבר ציפה לשבחים.
"מה חשבתם?" הוא שאל את הכיתה.
השתררה אותה דממה ידועה שקידמה את פניה של כל שאלה שטרם קיבלנו תשובה עליה. היינו חבורה איכותית, ואף על פי כן איש מאיתנו לא שש להתרברב או להביע דעה שעלולה לעורר לעג אצל המורה. אז בני כיתתי שתקו.
"אתם לא חושבים שזה משכנע?" שאל מוס, שהדגיש כל הברה במילה האחרונה באופן שאולי, ואולי לא, היה עוקצני. "אתם לא חושבים שדיקנס היה גאה לכתוב פרוזה כזאת כשהוא רק - בן כמה אתה עכשיו, טרייס - בן ארבע־עשרה?"
גילי הצעיר היה בדרך כלל מקור להשפלה. כמה מן הבנים האחרים בכיתתי כבר היו בני שש־עשרה, אבל אותי הקפיצו כיתה, ויום הולדתי חל רק במארס. נעצתי עיניים נזעמות במכסה השולחן, ולא שמתי לב לצעדיו הקרבים של המורה. מר מוס תפס אותי מאחור, משך אותי בצווארון החולצה וסובב אותי אל מול פני הכיתה.
"אתה לא חושב שהכתיבה הזאת משכנעת קצת יותר מדי?" הוא נבח בעודו חונק אותי. "טוב, טרייס, עכשיו תגיד לי את האמת. מנין זה הגיע?"
"המצאתי את זה, אדוני," התחננתי.
"המצאתי את זה, אדוני," הוא השיב בחיקוי קולי. "אתה ממזר ערמומי, טרייס. חפרת וחפרת עד שמצאת תיאור מתאים, שינית כמה שמות והעתקת את הקטע. אתה חושב שאני טיפש, ילד?"
"לא, אדוני."
"אז תגיד לי מנין זה הגיע."
"באמת, אדוני, המצאתי את זה."
העיניים הקטנות והנוצצות של מוס החלו לצאת מחוריהן. "אם זאת הגישה שלך, נראה איך תרגיש כשתחטוף ריתוק מהמנהל."
הוא שלף טופס צהוב והחל למלא אותו. כשהגיע למקום המיועד לסיבת הריתוק, הוא כתב מילה אחת: העתקה.
"אבל לא העתקתי, המורה. אני..."
חשבתי שהוא עומד להכות אותי. אולי מפני שלא היה לי אבא, פחדתי עד מוות מאלימות גברית. בהזדמנויות הנדירות שבהן נקלעתי לקטטות, מעולם לא החזרתי מכה אלא רק התגוננתי מפני החבטות הקשות ביותר. כעת המורה זיהה את הפחד בעינַי ונשם עמוק.
"אם תגיד לי מנין העתקת את העבודה הזאת," אמר בנימה מתונה יותר, "אקרע את זה."
חשבתי לרגע וניסיתי נואשות להיזכר בשם ספר של דיקנס שאינו בנמצא בספריית בית הספר.
"'רשומות מאמריקה'," מילמלתי בבושת פנים.
מוס חייך בחדוות ניצחון. ואז, על רקע צלצול הפעמון, הוא לקח את הטופס הצהוב ואת העבודה שלי וקרע אותם ביסודיות לפיסות זעירות. את אלה הטיל מבין אצבעותיו אל תוך הפח כגללי ציפור. התלמידים החלו לאסוף את מיטלטליהם, אך מוס בלם אותם בהינף זרוע־השופט שלו. הוא נתן לנו הרצאה על גנֵבה ספרותית בעבודות בית, ואמר שאם אי־פעם ניתפס בהעתקה, ולוּ שולית שכזאת, תוצאות המבחנים שלנו יהיו בסכנה.
איחרנו להפסקת הצהריים, וכל הכיתה האשימה אותי.
הדבר הראשון שחשוב שתדעו התרחש כשהייתי בן ארבע־עשרה. למדנו את "דייוויד קופרפילד" בשיעור ספרות. שאר התלמידים התלוננו שהספר ארוך מדי. אני הצטרפתי לדעתם, אם כי בסתר לבי נהניתי מהספר, במיוחד כשמר מוֹס סיפר לנו על לונדון הוויקטוריאנית, מקום רוחש המצאות ואנרגיה, ובה בעת מוזנח, מושחת אפילו. כבר אז החלטתי שיום יבוא ואגור בלונדון.
כשהגענו לסוף הפרק השנים־עשר, מר מוס נתן לנו משימה מסוג חדש.
"אני רוצה," הוא אמר, "שתעמידו פנים שאתם דיקנס. כתבו את תחילת הפרק הבא. אם אתם רוצים, קראו את הפרק בספר קודם. הפרק שלכם חייב להיות שונה. אני נותן לכם יד חופשית מבחינת העלילה, אבל זה מוכרח להיות בסגנון של דיקנס." ואז הוא דיבר קצת על סגנון. אני בקושי הקשבתי. כן, חשבתי. אשמח לנסות את זה.
כששירבטתי משפטים להנאתי בחדרי, איבדתי את תחושת הזמן. כשהרגשתי שכתבתי מספיק, הדפסתי הכול במעבד תמלילים "אמסטרד" מיד שנייה, שאמי קנתה לי ממודעה בעיתון הערב. כמחשב הוא היה פשוט מביך. לא היה אפשר לשחק בו משחקים. השתמשתי בו להדפסת עבודות ולכתיבת סיפורים, אף שמאמצַי בכיוון הזה היו עד לאותה עת עלובים ונמחקו למחרת היום. כעבור שתיים או שלוש טיוטות, החיקוי של דיקנס הושלם. הדפסתי אותו, שבע רצון מעצמי ועם זאת משוכנע שמר מוס - מורה מהסוג העוקצני־קטנוני - ימצא שפע של פגמים בעבודתי.
כשמוס החזיר את העבודות כעבור שבוע, הוא עשה משהו שמעולם לא ראיתי מורה עושה קודם לכן. הוא החזיר את העבודות לכולם מלבדי. מוס היה בעל חזות ממוצעת, אף צר, גוף קטן ושרירי, ושיער כהה ושמנוני שאותו סיפר לעתים רחוקות מדי. הוא חזר אל שולחנו, פתח מגירה והרים את הדיקנס שלי. הוא הרים את העבודה כמו שופט כעוס ששולף כרטיס אדום.
"טרֵייס," אמר, "הצליח לייצר את שיעורי הבית המדהימים ביותר שנתקלתי בהם במהלך הקריירה הקצרה שלי כמורה. למעשה, הם מדהימים עד כדי כך שאני רוצה להקריא לכם אותם."
הבנים האחרים נעצו בי מבטים מלאי בוז: עוד פעם טרייס החכמולוג הזה, חשבו. ואז המורה התחיל לדקלם את הכאילו־דיקנס שלי, והשתמש באותה נימה ובאותו סגנון מוגזם במקצת שבהם הקריא לנו מ"דייוויד קופרפילד". הקשבתי היטב וניסיתי להבין איפה כשלתי. האם הכנסתי בטעות מילה מודרנית או שמא שגיתי בשמה של אחת הדמויות? לא הצלחתי למצוא שום דבר. כשמוס סיים, משהו בי כבר ציפה לשבחים.
"מה חשבתם?" הוא שאל את הכיתה.
השתררה אותה דממה ידועה שקידמה את פניה של כל שאלה שטרם קיבלנו תשובה עליה. היינו חבורה איכותית, ואף על פי כן איש מאיתנו לא שש להתרברב או להביע דעה שעלולה לעורר לעג אצל המורה. אז בני כיתתי שתקו.
"אתם לא חושבים שזה משכנע?" שאל מוס, שהדגיש כל הברה במילה האחרונה באופן שאולי, ואולי לא, היה עוקצני. "אתם לא חושבים שדיקנס היה גאה לכתוב פרוזה כזאת כשהוא רק - בן כמה אתה עכשיו, טרייס - בן ארבע־עשרה?"
גילי הצעיר היה בדרך כלל מקור להשפלה. כמה מן הבנים האחרים בכיתתי כבר היו בני שש־עשרה, אבל אותי הקפיצו כיתה, ויום הולדתי חל רק במארס. נעצתי עיניים נזעמות במכסה השולחן, ולא שמתי לב לצעדיו הקרבים של המורה. מר מוס תפס אותי מאחור, משך אותי בצווארון החולצה וסובב אותי אל מול פני הכיתה.
"אתה לא חושב שהכתיבה הזאת משכנעת קצת יותר מדי?" הוא נבח בעודו חונק אותי. "טוב, טרייס, עכשיו תגיד לי את האמת. מנין זה הגיע?"
"המצאתי את זה, אדוני," התחננתי.
"המצאתי את זה, אדוני," הוא השיב בחיקוי קולי. "אתה ממזר ערמומי, טרייס. חפרת וחפרת עד שמצאת תיאור מתאים, שינית כמה שמות והעתקת את הקטע. אתה חושב שאני טיפש, ילד?"
"לא, אדוני."
"אז תגיד לי מנין זה הגיע."
"באמת, אדוני, המצאתי את זה."
העיניים הקטנות והנוצצות של מוס החלו לצאת מחוריהן. "אם זאת הגישה שלך, נראה איך תרגיש כשתחטוף ריתוק מהמנהל."
הוא שלף טופס צהוב והחל למלא אותו. כשהגיע למקום המיועד לסיבת הריתוק, הוא כתב מילה אחת: העתקה.
"אבל לא העתקתי, המורה. אני..."
חשבתי שהוא עומד להכות אותי. אולי מפני שלא היה לי אבא, פחדתי עד מוות מאלימות גברית. בהזדמנויות הנדירות שבהן נקלעתי לקטטות, מעולם לא החזרתי מכה אלא רק התגוננתי מפני החבטות הקשות ביותר. כעת המורה זיהה את הפחד בעינַי ונשם עמוק.
"אם תגיד לי מנין העתקת את העבודה הזאת," אמר בנימה מתונה יותר, "אקרע את זה."
חשבתי לרגע וניסיתי נואשות להיזכר בשם ספר של דיקנס שאינו בנמצא בספריית בית הספר.
"'רשומות מאמריקה'," מילמלתי בבושת פנים.
מוס חייך בחדוות ניצחון. ואז, על רקע צלצול הפעמון, הוא לקח את הטופס הצהוב ואת העבודה שלי וקרע אותם ביסודיות לפיסות זעירות. את אלה הטיל מבין אצבעותיו אל תוך הפח כגללי ציפור. התלמידים החלו לאסוף את מיטלטליהם, אך מוס בלם אותם בהינף זרוע־השופט שלו. הוא נתן לנו הרצאה על גנֵבה ספרותית בעבודות בית, ואמר שאם אי־פעם ניתפס בהעתקה, ולוּ שולית שכזאת, תוצאות המבחנים שלנו יהיו בסכנה.
איחרנו להפסקת הצהריים, וכל הכיתה האשימה אותי.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים