ג'ונתן לוינגסטון השחף

היה בוקר, ואדוות הים השלו ניצנצו בזהב השמש החדשה.

במרחק כקילומטר מהחוף הטילה סירת דיג פיתיונות למים, והאות ל״להק השחרית״ הבזיק באוויר עד שהמון של אלף שחפים הגיע כדי להיאבק בתחבולות על פירורי מזון. יום עמוס נוסף החל.

אבל הרחק משם, מעבר לסירה ולחוף, התאמן ג'ונתן ליווינגסטון השחף לבדו. בגובה שלושים מטרים הוא הוריד את רגליו הקרומיות, זקר את מקורו והתאמץ להטות את כנפיו בפיתול מסובך וכואב. ההטיה גרמה לו להאט את מעופו, עד שהרוח היתה רק לחישה בפניו, ומתחתיו עמד האוקיינוס מלכת. הוא צימצם את עיניו בריכוז עילאי, עצר את הנשימה, התאמץ... להוסיף... עוד... סנטימטר... להטיה... ואז נוצותיו נפרעו, הוא בלם ונפל.

כידוע לכם, שחפים לעולם אינם מהססים, לעולם אינם בולמים. בלימה באוויר היא בגדר ביזיון וחרפה.

אבל ג'ונתן ליווינגסטון השחף חסר הבושה, שפרש את כנפיו מחדש באותה הטיה קשה, נרעדת - הֵאֵט, הֵאֵט, ובלם פעם נוספת - לא היה עוף רגיל.