אהבה עיוורת

פרק 1

 

ראש נקי. רק אני והגיטרה שלי. לבד. סוף-סוף. חוץ מכתם כמובן. היא תמיד לצידי.  

עבדתי כמו מכונה; פרטתי, הקלדתי את התווים בתוכנה, שמרתי, ניגנתי וחוזר חלילה. כמעט סיימתי את הסקיצה הראשונית, ודקירות ריגושים החלו לחלוף לאורך גופי כל כמה דקות, מפמפמות בי אנרגיה מחודשת.

לא ידעתי כמה זמן חלף, זרועי עטפה את הגיטרה וכף ידי תיזזה בין מסך המגע, צג הברייל והמיתרים, ביחד כולם הפיקו צלילים שבתורם פרטו על מיתרי נשמתי. פואטי להחריד, אבל הרומנטיקה של המוסיקה תמיד טיילה בין מסדרונות חיי.

תהיתי למה אף אחד עדיין לא הגיע הביתה וכמה זמן אזכה לעבוד ללא הפרעה. דווקא אז שמעתי את הקוד המוסכם של חריקת הדלת הראשית, וקיללתי את מרפי והחוקים הארורים שלו.

בדרך כלל שעות העבודה שלי חפפו את הזמן ששני השותפים שלי לא שהו בדירה, אבל הייתי כל כך קרוב לסיום שהם הסכימו לסבול את נגינת הגיטרה בתנאי שיקבלו זכות ראשונים על שמיעת הגרסה הסופית.

לפחות הם ידעו לא להפריע לי, כי אפילו צעדים לא שמעתי. גם הייתי מרוכז מדי בליטוש התווים האחרונים.

"יש. סוף-סוף!" צעקתי. "דניאל, ניווה, מי פה בכלל?"

קול הנביחה של שמיר גילה לי את הפתרון לתעלומה. "אהבתי את המנגינה." שני אמרה מכיוון פתח חדרי.

מה היא עושה כאן? גיששתי עם ידיי על פני צג הברייל, לחצתי על כפתור השמירה וסגרתי את התוכנה. "היי, שני." נימת שאלה הייתה בקולי.

"היי, הדר," ענתה בחוסר נינוחות על רקע קולותיהם של כתם ושמיר שקיבלו אחד את השני בנביחות מתלהבות, כאילו לא התראו רק אתמול.

"ניווה עדיין בעבודה." ניווה ושני היו צמד-חמד. לפעמים שני בילתה אצלנו בבית יותר מאשר בבית שחלקה עם החבר שלה. "או ששמיר התגעגע לכתם עוד פעם?"

"לא באתי לניווה, וגם לא בגלל שמיר," הסבירה בהססנות כשנכנסה לחדר. נקישות נעליה דממו כשעלתה על השטיח. "אממ... רציתי לדעת אם אתה חוזר הביתה מתישהו."

הביתה. ערד. המקום שלא חשבתי שארצה לעזוב אי פעם. החיים לפעמים טומנים בחובם הפתעות. "עוד לא. אני חייב לסיים כמה דברים, את יודעת. חוץ מזה עוד לא עברו שלושה חודשים מאז הפעם האחרונה. יש חוק לא כתוב כזה." בולשיט. לא רק שלא ביקרתי בבית מתוך בחירה, אלא גם הרחקתי עד נתניה.

"אה, אוקיי." היא אפילו לא הסתירה את האכזבה בקולה. משפחתה של שני עברה לאחרונה לערד ממצפה רמון ובפעם הקודמת שנסעתי הביתה היא התלוותה אליי.

לרגע השתררה שתיקה מביכה בחדר שרק כתם ושמיר הפרו. "סיימת כבר את ההלחנה? אני ממש רוצה לשמוע את כל השיר כבר."

צחקתי בקול. "הדרך עוד ארוכה. זאת רק הסקיצה הראשונית. עכשיו מתחילה כל העבודה הקשה ליצור את המיקסים." כיוונתי קלות את הגיטרה והתחלתי לפרוט. "בואי שבי לידי. מפתח הדלת זה רק ללכת בקו ישר ארבעה צעדים. הרגליים שלי ארוכות משלך אז במקרה שלך חמישה צעדים." גם שני עיוורת כמוני.

שני הורתה לשמיר להתקרב לספה ועד שכריות הספה שעליה עבדתי שקעו מעט, שאפתי לאפי את ריח הלילך החלש שנדף מגופה בדיוק במידה המתאימה כדי למשוך את המין השני. התעלמתי מהתחושה והכרחתי את עצמי לחשוב על עדי ועל הנטישה שלה.

"זה לא 'כל מה שיש לי' של נתן גושן? מה עם מוזיקה קצת יותר עדכנית כמו עומר אדם או סטטיק ובן אל תבורי?" גניחת התסכול שלי הצחיקה אותה. "שכחתי שאתה מתנשא מוזיקלית."

"אני לא מתנשא, גם לא מוזיקלית," הכחשתי והתחלתי לפרוט את 'ברבי'.

הזמן חלף במהירות. צחקתי כשהיא זייפה ובתגובה, אילצה אותי לנגן שירים שידעה שלא סבלתי כי הגיטרה התאימה יותר לגרסאות האקוסטיות שלהם. מצד שני, האתגר מצא חן בעיניי ואם זמזום ההנאה שלה היה אינדיקציה כלשהי, עמדתי בו בהצלחה.

שוב נשמע קוד החריקה של הדלת ולאחריו קולה המאנפף של השותפה שלי ניווה. "שני שטותניקים! מה קורה? יש מסיבה ולא קראו לי?"

"היי, ניווה!" קראנו באותו הזמן וצחקנו מחדש. רציתי לדעת איך נראה חיוכה של שני, אבל מיהרתי לדכא את המחשבה ברגע שהופיעה. נקישות מקל הנחייה של ניווה נשמעו כל הדרך מהמבואה ועד לפתח חדרי.

"ניווה, את לא צריכה את המקל הזה בבית." ניסיתי לעצבן אותה כמו תמיד. אהבנו לרדת אחד על השני בכל הזדמנות.

"ואם השארת לי מסלול מכשולים כמו בשבוע שעבר?" הנרגנות בקולה הייתה מזויפת.

"אודי היה שם כדי לתפוס אותך," עניתי. אודי הוא החבר שלה.

"מזלך, אחרת לא הייתי סולחת לך," השיבה.

"אז איך הוא היה מפתיע אותך?" טענה שני.

"הוא יכול היה להדגים לי צניחה חופשית מבלי שאצטרך לבצע מיני-צניחה בבית שלי." אודי יצטרך לעבוד קשה בתאילנד אם עד עכשיו לא התגברה על כך. "איך יכולת לשתף איתו פעולה, הדר?"

"החבר שלך, לעומתנו, רואה. ולא רק שהוא רואה, הראייה שלו היא שש-שש. את יודעת שהוא לא היה נותן לך ליפול. חוץ מזה, זה היה הרעיון שלי," הגנתי על החבר הכי טוב שלי. "את יודעת שהוא לעולם לא היה עושה לך דבר כזה."

"אני יודעת," ניווה ענתה בחולמניות. "רק שתדע שעד שאני לא עולה על המטוס, אני לא סולחת לו," איימה.

"בסדר, ניווה," עקצה שני. "כולנו יודעים שזה איום סרק."

"חוץ מזה, אולי תאמצי לך כלב נחייה? אני לא יודע מה הייתי עושה ללא כתם." כששמעה את שמה כתם נבחה קלות וניגשה אליי. "מי נסיכה שלי? מי?" ליטפתי את הפרווה שהייתה בגוון השקיעה, או כך לפחות אמרו לי.

"לא יודעת, אולי אחרי שאחזור אחשוב על זה." לפי התכנון של אודי, אחרי שתחזור תהיה טבעת על האצבע שלה, והם יעברו לגור יחד. ולפי מצב הפחד שלו מכלבים, ניווה כנראה תישאר עם המקל.

"כן, שמיר, ילד של אימא!" שמעתי את שני מהללת את שמיר. "אתה הכלב הכי טוב בעולם!"

"מה את עושה כאן, קגנוב?" אף פעם לא הבנתי למה ניווה קוראת לשני בשם משפחתה. "שכחתי שקבענו?"

"לא, אני צריכה לרדת לדרום וולאד לא יכול לקחת אותי כי הוא טס לאוקראינה לפגישות עסקים." שני נאנחה.

אף פעם לא אהבתי את ההתנהגות חסרת האחריות של ולדימיר, או ולאד כמו שביקש שיקראו לו. גם כשיצאנו יחד כל החבר'ה, הוא השאיר את שני לבדה לפרקי זמן ארוכים. אודי אמר לי שלא פעם תפס אותו מתחיל עם בנות אחרות בפעמים שהיה נעלם, אבל לא יכולתי לשבור לשני את הלב. היא תצטרך לראות בעצמה איזה בן זונה הוא.

"חוץ מזה," שני המשיכה, "היה לי משעמם בבית ואת יודעת שלשמיר ולכתם מערכת יחסים מיוחדת." יופי, אני מפיג השיעמום הרשמי.

"טוב, אז תמשיכו במעשיכם ילדים," ניווה חיקתה קול מורה. "אני הולכת להמשיך לארוז לפני שאודי יגיע לאסוף אותי לארוחת ערב."

כשניווה יצאה מהחדר, השתררה שתיקה מעיקה. "אני לא באמת באתי כי שיעמם לי." ידעתי שזאת התנצלות.

"אני יודע, אל תדאגי." קיוויתי שהקלילות בקולי לא הייתה מתוחה מדי כפי שנשמעה לי.

"אתה הראשון שחשבתי עליו כשרציתי לצאת מהבית," היא מיהרה להשלים. "זאת אומרת, ולאד יחזור רק בעוד שבועיים, ותמיד כיף לי אצלכם. הבית שלי שקט מדי."

ידעתי בדיוק על מה היא מדברת, אבל לי הייתה המוזיקה כדי להסיח את דעתי. "מה עם הפיסול שלך? למה את לא מפסלת בבית?"

"ולאד לא אוהב את הריח של החֵמר," ענתה בשקט. "הייתי הולכת למרכז כדי לפסל, אבל הוא סגור לרגל שיפוצים."

"ניווה! תזיזי את התחת שלך הנה לשנייה!" כתם ושמיר נבחו כמה נביחות והשתתקו.

"מה יש לך היום, הדר?" צעקה חזרה.

"שני תוכל לסבלט את החדר שלך בזמן שתהיי בתאילנד?" שאלתי בקול רם, אך כבר לא צעקתי.

כל מה ששמעתי היו רחשי הליכה עד שניווה עמדה על השטיח בפתח חדרי. "כן, ברור. עכשיו את מסכימה לזה? כשהדר מציע? הקדמתי אותך, גבר," אמרה בקול ניצחון.

"כן, אבל אני, לעומתך, לא הולך לתת לשני ברירה." לא ידעתי שהנושא עלה בשיחה ביניהן ולא הבנתי למה שני לא הסכימה. זה היה הפיתרון המושלם.

"תשמעו שניכם, יש לי בית כבר. לא בא לי לגור עם שותפים, ועוד שניים," רטנה שני.

"תכלס, זה רק אני כאן. דניאל מגיע הנה רק כדי לישון ובסופי השבוע הוא מכונס בחדר שלו." דניאל עבר לגור איתנו לפני חודשיים.

"נכון, ולפי חוסר היכולת שלו להכיל את המעבר לחיים עצמאיים, נראה לי שהוא יחזור בקרוב לבית של ההורים שלו. אנחנו בסך הכול עיוורים, אפשר לחשוב."

ניווה לא ידעה כמה זה קשה לראות כל החיים ואז ללמוד לחיות מחדש ללא חוש הראייה. אני עדיין זוכר את הפחד שאחז בי כשרק נכנסתי לדירה לפני חצי שנה. הייתי משותק במשך כמעט שבועיים, עד שאודי וניווה הכריחו אותי לצאת מהדירה.

"ניווה!" שני קראה. ניווה, לעומתנו, התעוורה בגיל שנתיים ולא ידעה חיים אחרים. לפעמים קינאתי בה על הקלות שבה היא מנהלת את חייה, אבל רוב הזמן הערצתי אותה ולמדתי ממנה רבות.

"אני יודעת, אני יודעת, זה פשוט מתסכל אותי שאני לא מצליחה לחדור אליו." כמוני כמוך. הניסיונות שלי להיות 'אודי וניווה' עבור דניאל ולצאת מהקליפה של עצמו לא צלחו.

"אפשר לדבר על דניאל אחרי שנסדיר את המגורים הזמניים של שני?" שני נשפה בחוסר רצון לידי. "אני מתעקש." לראשונה היום גיששתי עם ידי לכיוון גופה. הרגשתי את כף ידי נשרפת מחום ירכה עד שאיתרתי את כף ידה עליה. "את תהיי הראשונה שאשמיע לה את הלחן החדש שלי בשלמותו." נשימתה נשמעה קצרה לאוזניי. מילותיי השפיעו עליה. "תוכלי לפסל כאן כאוות נפשך," אמרתי בקול מפתה בידיעה שזאת תהיה המכה המנצחת.

"יאללה, שני, את אפילו לא צריכה להביא בגדים. אנחנו באותה מידה," ניווה לחצה.

"אוקיי, בסדר, שברתם אותי." התעלות השמחה שחשתי הייתה זרה לי. הפעם האחרונה הייתה לפני שהתעוורתי, כשעדי עוד הייתה איתי. מיהרתי לשחרר את ידה של שני כאילו עקץ אותי נחש צפע עם רעלן ששיבש עליי את דעתי.

"יש! את לא תתחרטי!" צהלה ניווה.

"כן, יהיו לנו כיף יחד," הבטחתי ולא ידעתי אם הכנסתי את עצמי לבור עמוק שלא אדע איך לצאת ממנו.