פתח גדול מלמטה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
פתח גדול מלמטה
מכר
אלפי
עותקים
פתח גדול מלמטה
מכר
אלפי
עותקים

פתח גדול מלמטה

3.8 כוכבים (47 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

אסתר פלד

אסתר פלד (נולדה בערך ב-1960) היא סופרת ופסיכולוגית ישראלית. כלת פרס ספיר לספרות לשנת 2017.

מספריה:
לאורה הצח של המציאות, סיפורים קצרים, הוצאת בבל, 2012
פתח גדול מלמטה, הוצאת בבל, 2017. זוכה פרס ספיר לשנת 2017
פסיכואנליזה ובודהיזם : על היכולת האנושית לדעת, הוצאת רסלינג, 2005

הספר מופיע כחלק מ -

תקציר

כפי שמעידה כותרת המשנה של "פתח גדול מלמטה", הספר מכיל סיפורים מאוד רומנטיים שעניינם יחסים בין נשים וגברים, מנקודת מבטה של אישה. אך אין זו נקודת מבט בנלית, ודאי שלא רומנטית או מתקתקה; כדרכה של אסתר פלד, הסיפורים ניחנים בראייה רעננה ונוקבת, עם נגיעות של פילוסופיה וחשיבה בודהיסטית. שום דבר אינו מובן מאליו, שום דבר אינו נגוע בסנטימנטליות.
 
שום דבר אינו מובן מאליו. מה שנראה כמו 34 סיפורים הוא בעצם מעין רומן בהמשכים. בשער הראשון: על נישואים, גירושים ופרידה. בשער השני על רומן עם "גבר חדש" ועל מיניות. בשער השלישי על אישה שבחרה לחיות לבדה, המתבוננת על יחסה של החברה לאישה שחיה לבדה.
 
הפרוזה של אסתר פלד מערבת יכולת לעמוד על דקויות של רגש, ועם זאת היא מלאת הומור. לצד אלה עומדת המחשבה הצלולה, שנתמכת בידע נרחב בפילוסופיה מזרחית ובידע פסיכואנליטי תיאורטי ופרקטי. נקודות המשען הללו מעניקות לכתיבתה של פלד עומק נדיר לצד חשיבה ביקורתית רוויית כאב והומור.
 
"פתח גדול מלמטה" הוא ספר הפרוזה השני של אסתר פלד. קדם לו הספר אחרי "לאורה הצח של המציאות" (2013).

פרק ראשון

שירת הציפורים
פרולוג
 
אני מתבוננת החוצה, אני רואה: השחר עלה. מיד אחר כך אני מתקנת: האור - הוא יורד מן ההר אל העמק. השחר יורד על הארץ, הבהירות מתחילה מלמעלה.
אני מבינה: הסיפור הזה בא אל קצו. הקיצים האלה, זה בלתי נסבל. תמיד מישהו עצוב; משהו לא מסתדר ומישהו נהיה מאוד עצוב, ואז זה נגמר. וגם אלה שנשארים יחד, גם אצלם לפי השמועה מאוד עצוב. את רואה אותם בטיילת מול הים, מטיילים יחד בשבת אחרי הצהריים. רואה אותם בנמל התעופה, נוסעים יחד לארצות אחרות, לראות עולם כמו שאומרים. ישנים יחד באותה מיטה, את מבינה, או לעתים במקביל. רואה אותם מתרוצצים לכאן ולשם, ביחידים או בזוגות, מחפשים, תמיד מחפשים. אני כשלעצמי מבקשת את נפשי לחדול מן החיפוש. הדבר הזה לא מוביל לשום מקום, כאב ועונג, כאב ועונג כל היום, שלא לדבר על הלילה. מצד אחר, ללא ספק מדובר בנס, מעשי ההתחברות האלה. שתי פלנטות משתדלות לדבר באותה שפה, פה ושם מישהו מבין משהו בשפתו של מישהו אחר. אני נסמכת על שירת הציפורים כדי להבטיח, כדי לאשר: זה כדאי, כל העניין הזה, על הגיחוך שבו ועל יופיו.
בליל שישי האחרון דיברנו כמה שעות, לא יכולנו לחדול. יחסינו לאן, יחסינו לאן. את יושבת בחושך בין העצים עם גבר זה או אחר, מדברים בלחש. השקט מופלא, האוויר מצוין, ובכל זאת יחסינו לאן. ״אין לך מנוח,״ אומר האחר, ואני מבקשת להפנות את תשומת לבו אל עצמו. הוא כאילו יודע מה הוא רוצה: הוא רוצה אותי. במהלך הזמן הפכתי אני למושא תשוקתו. חד משמעית, הוא אומר, הוא סגור על זה. אני לעומת זאת לא מוצאת את מקומי, אין לי מנוח, כמו שהוא אומר. אני מושא תשוקה מרצד, נעלם וחוזר; קשה לאחיזה. באופן כללי אני מתקשה להיות מושא. שוב ושוב אני מוצאת את עצמי מושא של משהו, מושא של מישהו, ואז אני מתקשה. ככל שהוא סגור על זה יותר אני מחפשת פרצות, ואז אני מוצאת. בין העצים החשוכים בעמק הצונן בערב קיץ, אני מבקשת לזחול החוצה מהשוחה המשותפת שחפרנו, עמוקה ככל שתהיה. ״אני מבינה שאני נושאת חן בעיניך,״ אני אומרת לו, ״אבל איני יכולה לשאת עוד ועכשיו להתראות.״
אני רואה; השמש כבר הבהירה הכול. במהלך היום הוא מנסה אלי דבר אבל אני אינני. כיוון שאני מושא תשוקתו הוא רואה חזיונות. אני לא. כן, כל העניין הזה של תשוקה, אני מכבדת את זה. אחרי הכול, זה מקור ההתהוות, מקור החיים. אישה, גבר, הציוד הזה שיש להם בין הרגליים, משם מתחיל הכול. שוב ושוב אני מוצאת את עצמי שותפה נלהבת יותר או פחות לאותו דבר. נשוא ומושא ונושא ומשא התשוקה, שוב ושוב. אין דרך אחרת, האמנם אין דרך אחרת לבנות דבר לכיד ונושא משמעות. הציפורים, אליהן נודדת מחשבתי; אולי כמו הציפורים? הן אומרות את זה בדיוק כפי שזה: הרבה יותר סדור, בלי תחביר, הרבה יותר ברור. חלקי המשפט והקשר ביניהם, כל זה מיותר. מיותר ועם זאת אני מתקשה לדבר, מתקשה להגיד משהו ללא מושא, ללא מושא תשוקתו, ללא תשוקה. אני מבינה שעלי לשתף פעולה, לקחת חלק בדיבור האינסופי, אחרת מה.

אסתר פלד

אסתר פלד (נולדה בערך ב-1960) היא סופרת ופסיכולוגית ישראלית. כלת פרס ספיר לספרות לשנת 2017.

מספריה:
לאורה הצח של המציאות, סיפורים קצרים, הוצאת בבל, 2012
פתח גדול מלמטה, הוצאת בבל, 2017. זוכה פרס ספיר לשנת 2017
פסיכואנליזה ובודהיזם : על היכולת האנושית לדעת, הוצאת רסלינג, 2005

סקירות וביקורות

פרפרי תעתוע נטע הלפרין ישראל היום 23/07/2017 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

הספר מופיע כחלק מ -

סקירות וביקורות

פרפרי תעתוע נטע הלפרין ישראל היום 23/07/2017 לקריאת הסקירה המלאה >
פתח גדול מלמטה אסתר פלד
שירת הציפורים
פרולוג
 
אני מתבוננת החוצה, אני רואה: השחר עלה. מיד אחר כך אני מתקנת: האור - הוא יורד מן ההר אל העמק. השחר יורד על הארץ, הבהירות מתחילה מלמעלה.
אני מבינה: הסיפור הזה בא אל קצו. הקיצים האלה, זה בלתי נסבל. תמיד מישהו עצוב; משהו לא מסתדר ומישהו נהיה מאוד עצוב, ואז זה נגמר. וגם אלה שנשארים יחד, גם אצלם לפי השמועה מאוד עצוב. את רואה אותם בטיילת מול הים, מטיילים יחד בשבת אחרי הצהריים. רואה אותם בנמל התעופה, נוסעים יחד לארצות אחרות, לראות עולם כמו שאומרים. ישנים יחד באותה מיטה, את מבינה, או לעתים במקביל. רואה אותם מתרוצצים לכאן ולשם, ביחידים או בזוגות, מחפשים, תמיד מחפשים. אני כשלעצמי מבקשת את נפשי לחדול מן החיפוש. הדבר הזה לא מוביל לשום מקום, כאב ועונג, כאב ועונג כל היום, שלא לדבר על הלילה. מצד אחר, ללא ספק מדובר בנס, מעשי ההתחברות האלה. שתי פלנטות משתדלות לדבר באותה שפה, פה ושם מישהו מבין משהו בשפתו של מישהו אחר. אני נסמכת על שירת הציפורים כדי להבטיח, כדי לאשר: זה כדאי, כל העניין הזה, על הגיחוך שבו ועל יופיו.
בליל שישי האחרון דיברנו כמה שעות, לא יכולנו לחדול. יחסינו לאן, יחסינו לאן. את יושבת בחושך בין העצים עם גבר זה או אחר, מדברים בלחש. השקט מופלא, האוויר מצוין, ובכל זאת יחסינו לאן. ״אין לך מנוח,״ אומר האחר, ואני מבקשת להפנות את תשומת לבו אל עצמו. הוא כאילו יודע מה הוא רוצה: הוא רוצה אותי. במהלך הזמן הפכתי אני למושא תשוקתו. חד משמעית, הוא אומר, הוא סגור על זה. אני לעומת זאת לא מוצאת את מקומי, אין לי מנוח, כמו שהוא אומר. אני מושא תשוקה מרצד, נעלם וחוזר; קשה לאחיזה. באופן כללי אני מתקשה להיות מושא. שוב ושוב אני מוצאת את עצמי מושא של משהו, מושא של מישהו, ואז אני מתקשה. ככל שהוא סגור על זה יותר אני מחפשת פרצות, ואז אני מוצאת. בין העצים החשוכים בעמק הצונן בערב קיץ, אני מבקשת לזחול החוצה מהשוחה המשותפת שחפרנו, עמוקה ככל שתהיה. ״אני מבינה שאני נושאת חן בעיניך,״ אני אומרת לו, ״אבל איני יכולה לשאת עוד ועכשיו להתראות.״
אני רואה; השמש כבר הבהירה הכול. במהלך היום הוא מנסה אלי דבר אבל אני אינני. כיוון שאני מושא תשוקתו הוא רואה חזיונות. אני לא. כן, כל העניין הזה של תשוקה, אני מכבדת את זה. אחרי הכול, זה מקור ההתהוות, מקור החיים. אישה, גבר, הציוד הזה שיש להם בין הרגליים, משם מתחיל הכול. שוב ושוב אני מוצאת את עצמי שותפה נלהבת יותר או פחות לאותו דבר. נשוא ומושא ונושא ומשא התשוקה, שוב ושוב. אין דרך אחרת, האמנם אין דרך אחרת לבנות דבר לכיד ונושא משמעות. הציפורים, אליהן נודדת מחשבתי; אולי כמו הציפורים? הן אומרות את זה בדיוק כפי שזה: הרבה יותר סדור, בלי תחביר, הרבה יותר ברור. חלקי המשפט והקשר ביניהם, כל זה מיותר. מיותר ועם זאת אני מתקשה לדבר, מתקשה להגיד משהו ללא מושא, ללא מושא תשוקתו, ללא תשוקה. אני מבינה שעלי לשתף פעולה, לקחת חלק בדיבור האינסופי, אחרת מה.