לאחר מות אביה עברה לורה וילוז להתגורר בלונדון במחיצת אחיה הבכור ומשפחתו.
"את כמובן תבואי אלינו," אמרה קרוליין.
"אבל זה ישבש את כל התוכניות שלכם. זה יטריד אתכם. את בטוחה שאת באמת רוצה בי שם?"
"הו יקירתי, כן."
קרוליין דיברה בחיבה אבל מחשבותיה נדדו. הן כבר נסעו בחזרה ללונדון ורכשו שם כסת חדשה למיטה שבחדר האורחים הקטן. אם יזיזו את כַּן הרחצה לכיוון הדלת, אולי יהיה אפשר לדחוק שולחן כתיבה בינו ובין האח? אולי מכתבה תתאים יותר, עם כל המגירות הנוספות? כן, זהו זה. לוֹלי תוכל להביא את מכתבת עץ האגוז הקטנה עם ידיות הדֶמֶה בצד אחד ומשטח הכתיבה שניתר ממקומו בכל פעם שנגעו בקפיץ שליד קסת הדיו. היא הייתה שייכת לאמא של לולי, ולולי השתמשה בה תמיד, לכן לא סביר שסיביל תתנגד. לסיביל אין שום חזקה עליה, בעצם. היא נשואה לג'יימס שנתיים בסך הכול, ואם המכתבה תשאיר אחריה סימן על טפט חדר הבוקר, היא יכולה לשים שם משהו אחר בלי שום בעיה. מעמד עם שרכים ועציצים ייראה נחמד מאוד שם.
לולי היא יצור עדין, והילדות אוהבות אותה; היא תשתלב בביתה החדש עד מהרה. רק חבל על חדר האורחים הקטן. הם כמובן לא יכולים לוותר על חדר האורחים הגדול לטובת לולי, והחדר הקטן היה השימושי מבין השניים, לכל האורחים הרגילים. זאת תהיה הגזמה לכבס סט מצעי כותנה גדולים בכל פעם שאורח יחיד יגיע לשני לילות בלבד. טוב, בכל אופן, ככה זה, והנרי צודק — לולי צריכה לבוא אליהם. לונדון תהיה בשבילה שינוי נעים. היא תפגוש אנשים נחמדים, ובלונדון יהיה לה סיכוי גבוה יותר להתחתן. לולי בת עשרים ושמונה. היא תצטרך להזדרז אם היא רוצה למצוא לעצמה בעל לפני גיל שלושים. לולי המסכנה! לא הולם אותה שחור. היא נראית צהובה, והעיניים האפורות הבהירות שלה נראות עכשיו דהויות יותר ומפתיעות מאי פעם, מתחת לכובע הפטרייה השחור הלא מחמיא בעליל הזה. האבל לעולם לא משביע רצון כשאת נאלצת לרכוש בגדי אבלוּת בעיירה כפרית.
בזמן שהמחשבות האלה חלפו בראשה של קרוליין, לורה לא חשבה כלל. היא קטפה פרח גרניום אדום, מעכה את עלי הכותרת שלו והכתימה בהם את פרק כף ידה השמאלי. כך, כשהייתה צעירה יותר, הכתימה את לחייה החיוורות והתכופפה מעל מכל המים שבחממה כדי לראות איך היא נראית. אבל אגן המים שיקף רק לורה אפלה ומוצללת, מאוד כהה וחלקה, כמו הגבירה בתמונת הקודש הישנה שהייתה תלויה בחדר האוכל ונקראה "הלאונרדו".
"הילדות יהיו מאושרות," אמרה קרוליין. לורה העירה את עצמה. הכול נקבע, אם כך, והיא עומדת לגור בלונדון עם הנרי, ועם קרוליין אשתו, ועם פנְסי ומריוֹן בנותיו. היא תהיה אחת מדיירות הבית הגבוה ברחוב אכסדרת אַפְּסלִי, שעד כה היא הייתה בו רק גיסה כפרייה שבאה לביקור. היא תלמד לזהות משהו מיוחד בפיזיונומיה של חזית הבית, שיאפשר לה להיעצר מולו בוודאות בלי לשלוח מבט אל המספר או אל מקוש הדלת. בתוך הבית היא תדע בדיוק ובלא היסוס לאן מובילה כל אחת מהדלתות החומות הממורקות, ותהיה אדישה למדי למקומו של האמבט, שבלבל אותה כל כך לילה אחד כששכבה ערה וניסתה להרכיב בעיני רוחה את הבית בתוך תיבת קירותיו החיצוניים. היא תצא לנשום אוויר בהייד פארק ותביט בילדים על סוסי הפוני שלהם ובגברות המטופחות והאופנתיות ברוֹטְן־רואו, והיא תיסע לתיאטרון במונית.
החיים בלונדון מלאים ומסעירים מאוד: החנויות, השיירות של בני משפחת המלוכה ושל מובטלים, מנהרת הזהב בכלבו ויטלי, הרחובות הזוהרים לעת לילה. היא חשבה על פנסי הרחוב — כל כך ענייניים, כל כך קרי מזג בדימינואנדו המרשים שלהם — ונמלאה מבוכה מפולשנותם. כל אחד מהם בתורו יסגיר אותה, אותה ואת צלה, כשתלך ברחובות ובכיכרות העלומים — אבל אז הם כבר יהיו לה מוכרים — ותיענה בצייתנות לצווי העתיד החתומים; ובמהרה היא תקבל אותם כמובנים מאליהם, כפי שעושים הלונדונים. אבל בלונדון לא תהיה חממה עם מכל מים מבריק, ולא יהיה חדר תפוחים, ולא סככת שתילים חמימה ואדמתית, ובה זרי ראשי פרגים תלויים מן התקרה וזרעי חמניות בקופסת עץ ופקעות בשקיות נייר עבות וסלילים של חוטי זפת ואזוביון מתייבש על מגש תה. היא מוכרחה לעזוב את כל זה, או אולי ליהנות מזה רק כאורחת, אלא אם כן ג'יימס וסיביל ירגישו במקרה, כפי שמרגישים הנרי וקרוליין, שהיא כמובן חייבת לגור דווקא איתם.
סיביל אמרה: "לולי היקרה מכל! אז הנרי וקרוליין זכו בך... אין לי מילים לתאר עד כמה נתגעגע אלייך, אבל ברור שתעדיפי את לונדון. לונדון הישנה והטובה, עם הערפילים הציוריים שלה והאנשים המעניינים וכל זה. אני די מקנאה בך. אבל אסור לך לנטוש לגמרי את משכן הגבירה. את מוכרחה לחזור אלינו לביקורים ממושכים, כדי שטיטוֹ לא ישכח את הדודה שלו."
"תתגעגע אליי, טיטו?" אמרה לורה ורכנה לחכך את פניה בסינרו הדוקרני ובראשו החמים והחלק. טיטו הידק את ידיו סביב אצבעה.
"הוא בטוח יתגעגע לטבעת שלך, לולי," אמרה סיביל. "תצטרך להבקיע את השיניים הנותרות שלך על האלמוג הישן העלוב אחרי שדודה לולי תיסע, נכון, מלאך שלי?"
"אני אתן לו את הטבעת אם את חושבת שהיא באמת תחסר לו, סיביל."
עיניה של סיביל נצצו, אבל היא אמרה: "הו לא, לולי, זה בכלל לא עולה בדעתי. מה פתאום. הרי זו טבעת משפחתית."
אחרי שפֶנסי וילוז תגדל ותתחתן ותאבד את בעלה במלחמה ותנהג משאית בשביל הממשלה ותתחתן שוב מטעמים פטריוטיים, היא תאמר לאוון וולף־סוֹנדֵרס, בעלה השני: "נשים היו כל כך חסרות יוזמה פעם! תראה את דודה לולי — סבא השאיר לה חמש מאות בשנה, היא הייתה כמעט בת שלושים כשהוא מת, והיא בכל זאת לא הצליחה למצוא משהו טוב יותר לעשות עם עצמה חוץ מלעבור לגור עם אמא ואבא ולהיתקע שם עד היום."
"מעמדן של נשים רווקות היה שונה מאוד לפני עשרים שנה," יענה לה מר וולף־סונדרס. "feme sole, את יודעת, ו־feme covert, וכל המושגים הרקובים האלה.“
אפילו בשנת 1902 היו כמה נפשות נחשוניות שתהו מדוע העלמה וילוז, שהייתה אמידה למדי ולא מועדת להינשא, לא מקימה לה בית משלה ומוצאת לה איזה עיסוק אמנותי או משחרר. אפשרויות כאלה לא עלו בדעתו של איש מקרוביה של לורה. מכיוון שאביה מת, היה להם מובן מאליו שעליה להיטמע במשק הבית של אחד משני אחיה. לורה, שבעצמה הרגישה קצת כמו רכוש משפחתי שנשמט מהצוואה, הייתה מוכנה שיעשו בה מה שמצאו לנכון.
נקודת המבט הייתה אמנם מיושנת, אבל זאת משום שהווילוזים היו משפחה שמרנית שדבקה בדרכים המסורתיות. העדפה, ולא דעה קדומה, היא שגרמה להם להיות נאמנים לעברם. הם ישנו במיטות וישבו על כסאות שנוחותם שכנעה אותם, בלי משים, לכבד את השכל הישר של אבות אבותיהם. הם מצאו שעץ שנבחר היטב ויין שנבחר היטב משתבחים עם הזמן, והאמינו שאותו החוק חל גם על אורחות חיים שנבחרו היטב. מתינות, שיח תרבותי, שלוות נפש ופשטות נאה היו עיקרי ההתנהגות הנאותה שהושרשו בהם באמצעות הדוגמה שקיבלו מאבותיהם.
בהקפדתם על העיקרים הללו, איש ממשפחת וילוז לא הגיע למעמד רם במיוחד. אולי רק לדודה רבתא־רבתא סָלוֹמֶה הייתה קרבה כלשהי לתהילה. המשפחה נהגה להתפאר, במתינות, שמאפה בצק העלים של הדודה רבתא־רבתא סלומה זכה לשבחיו של המלך ג’ורג’ השלישי. וספר התפילות של הדודה רבתא־רבתא סלומה, ובו תפילות לנשמת המלך צ’ארלס הקדוש המעונה, לכבוד הרסטורציה של בית המלוכה ולשלומו של בית האנוֹבֶר — דוגמה נאה לאדיקות חסרת פניות — שימש תמיד את אשת ראש המשפחה. סלומה, אף שהייתה נשואה לכומר מכובד בכנסיית סליסברי, הסירה את כסיות עור הגדי הרקומות שלה, הפשילה את שרווליה, נכנסה אל המטבח ולשה במו ידיה את הבצק לסעודתו של הוד רוממותו, בעוד דשי התחרה הוונציאנית הארוכים שלה מתנודדים מעל קערת הקמח. היא הייתה נתינה נאמנה, אשת כנסייה מסורה ועקרת בית טובה, והווילוזים התגאו בה בצדק. טיטוס, אביה, ערך מסע אל תת־היבשת ההודית והביא עמו בשובו תוכי ירוק, הראשון מסוגו במחוז דוֹרסֶט. התוכי נקרא בשם ראטאפִי והוא חי חמש עשרה שנה. כשמת פחלצו אותו והציבו אותו על הטבעת שלו, כפי שניצב בחייו, וכך הוא התנדנד לו מהכרכוב של מזנון כלי החרסינה וסקר ארבעה דורות של משפחת וילוז בעיני הזכוכית שלו. בתחילת המאה התשע עשרה נפלה אחת מעיניו ואבדה. העין שהחליפה אותה הייתה גדולה מקודמתה, אבל פחותה ממנה בברק ובמבע. ראטאפי לקה בשל כך בפזילה קלה, אבל היא לא גרעה דבר מן ההערכה שרחשו לו כולם. בדרכה הצנועה נכנסה הציפור להיסטוריה של המחוז, והמשפחה הכירה בכך והעניקה לה מקום בקרבה.
לצד מזנון כלי החרסינה ומתחת לראטאפי ניצב הנבל של אֶמה, נבל ירוק מעוטר בדוגמת מגילות ועלי קוציץ מצופי זהב בסגנון דויד. בילדותה הייתה לורה מתגנבת לפעמים אל חדר ההסבה הריק ופורטת על המיתרים שעדיין לא פקעו. הם נענו לה בצלילים נוגים ומהורהרים ולורה הייתה מתענגת במחשבות מפחידות על רוחה של אֶמה, ששבה הביתה כדי לנגן באצבעות קרות, מתגנבת חרש אל חדר ההסבה הריק, כמוה. אבל רוחה של אמה הייתה ענוגה. אמה נהרגה בנפילה, וכששכבה מתה ותחת כפות ידיה השלובות ערימת פתיתי שלג, גזרו קווצה משערה כדי לרקום אותה לתוך תמונת עץ ערבה הפורש את ענפיו מעל קבר עטוף בבד סאטן לבן. “זהו עזבונה של דודה רבתא שלך, אֶמה, שמתה,“ אמרה אמא של לורה, ולורה ריחמה על העלמה הצעירה והאומללה שהייתה היחידה מכל קרוביה, כך היה נדמה לה, שאיתרע מזלה למות.
