אלוהים לא מרשה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אלוהים לא מרשה
מכר
מאות
עותקים
אלוהים לא מרשה
מכר
מאות
עותקים

אלוהים לא מרשה

4.5 כוכבים (31 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

חנוך דאום

משה חנוך דָאוּם (נולד ב-16 בדצמבר 1975, י"ב בטבת ה'תשל"ו) הוא עיתונאי וסופר ישראלי.

דאום נולד ב-1975 לרחל ולרב יחזקאל דאום, לימים רב קונצרן תנובה והיישוב רמת מגשימים ברמת הגולן. בצעירותו למד בישיבה לצעירים בירושלים בסמוך לישיבת מרכז הרב, ולאחר מכן, בישיבת ההסדר במעלות. את שירותו הצבאי עשה בחיל השריון, במסגרת ישיבת הסדר.
דאום כתב טורים במעריב, בהצופה ובאתר וואלה, בעל טור ב"7 ימים" של ידיעות אחרונות. הוא נוהג לכתוב על נושאים בעלי אופי קליל ומרבה להזכיר בהם את משפחתו, אך כותב גם על נושאים פוליטיים.
מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/2p8vj3h2

תקציר

"אלוהים לא מרשה", ספרו הראשון של חנוך דאום, מציג מונולוג חושפני, הכולל ארבעה מכתבי התנצלות, בהם חושף הכותב תהליך כואב של התרחקות מן הדת כפי שהכיר אותה, התרחקות מן המגזר אליו הוא שייך, חיים בצילו של אב דומיננטי המקדיש את חייו למען הקהילה הדתית לאומית, עימות עם הרצון להיות חלק מקולקטיב דתי לאומי, מבלי לנהוג על פי הכללים, והתמודדות עם האשמות בלתי פוסקות, ואולי מוצדקות, על שבחר כעיתונאי דתי שלא לייצג נאמנה את המגזר ממנו הגיע. אלוהים לא מרשה הוא האוטוביוגרפיה הרגשית של הכותב. מדובר בספר מטלטל המטפל באומץ אך בהכנעה בבעיות שטרם טופלו בעולם הדתי: הומו-אירוטיות בישיבות, שימוש בכדורים פסיכיאטריים, זוגות מעורבים, בדידותם של ילדים הגדלים במשפחות מרובות ילדים ועוד. זהו ספר שנכתב באהבה גדולה, אך מתוך כאב וגעגוע.

פרק ראשון

פרק ראשון

מכתב לאבא


כל כך הרבה מאמץ השקעתי כדי לרצות אותך, ואתה מתת לי פתאום, בלי לומר דבר. זה הצליח לי, אבא? שמחת בי? הערכת אותי? הייתי חשוב לך? מה חשבת עלי, אבא? חשבת עלי בכלל? אני מלא עצב על לכתך, מלא עצב על שהחמצנו את הקשר אשר יכול היה להיות בינינו. אם יש תפילה בלבי, היא שמהטעות שלנו, אבא, ילמדו אחרים.


1


במהלך מסע הלוויה שלך, אבא, הייתי מוכרח להשתין. המנחמים, אשר לא יכלו להחזיר לי אותך, נתנו לי כפיצוי לשתות מים. שוב ושוב ניגשו אלי עם כוסות פלסטיק, מתחת לסככת האבל שהוקמה ברחבת הבית, שוב ושוב השקוני מים קרים, כאילו ניסו להטביע אותי, כאילו לא היה לי די בים הדמעות. שתיתי כי לא ידעתי לעמוד מולם ולומר שאיני צמא. שתיתי כי לא ידעתי את נפשי ולא ידעתי את חיי, ולא ידעתי את אופן הילוכי, שעה שעטוף היית בטלית, מונח על אלונקה רעועה של החברה קדישא, מוטל ללא רוח חיים בסלון עמוס הספרים של ביתנו, כמו חישבת לחדד לנו את תחושת היעדרותך, כמו ביקשת להבהיר כי אפילו במקום שהיה מרכז חייך, הסלון שהיה כולו מוצף באישיותך, אינך יכול אלא לשכב דומם. המוני אנשים היו סביבי, כיבדו את זכרך, אבל באותם רגעים נראו לי כולם ניצבים אשר באו כדי לא לאפשר לי להתרוקן, לא לאפשר לי להיות מרוכז בלוויה, לא לאפשר לי לחשוב עליך. היה זה כנראה אחד הרגעים הטרגיים והמוחמצים של חיי. הספדים רבים, מילים ארוכות, בכי ויזע סביבי, הזדמנות אחרונה להיפרד ממך, אבי־מולידי, ואני שקוע בתוך המצוקה הפיזית שלי, לכוד בין המוני מנחמים, מקבל עוד ועוד מים לשתות, מחפש דרך להימלט מהמהומה. זו היתה לוויה עצובה, כך סיפרו לי אחי, אך לא הרגשתי דבר.
איני יודע מה זה אומר עלי או על החיים, ואם יש כאן בכלל מטפורה, אבל נדמה כי שנינו יודעים, אבא, שלא רק את הלוויה שלך החמצתי. החמצתי גם את חייך, ואתה החמצת את חיי. 52 שנים חיית על פני האדמה הזו, 18 שנה מתוכם עמי, אך מעולם לא היינו שם באמת, אחד ליד השני. היית אבא טוב, הייתי ילד בסדר, אבל משהו שם לא התחבר. משהו שם לא היה מספיק נכון. לא רק בהלווייתך לא הייתי. לא רק את הפרדה ממך לא חוויתי. לא רק את מותך לא חשתי. לא חשתי גם את חייך. וגם אתה, אבא, לא חשת את חיי.

תמצית חיי היתה לרצותך. להסב לך אושר. לגרום לך נחת. זה היה העיסוק היחיד שלי. האתגר המשמעותי שהניע את גלגלי חיי. זה לא היה קל. המירוץ אחר המילים הטובות שאקבל ממך היה חסר תכלית: לא היית איש של מילים. וככל שהגבת פחות למאמצי, כך אני התאמצתי יותר, שכן לא היתה לי תכלית אחרת. חיי היו מסע מתמיד ורוגש אחר האישור שלך, אישור שמעולם לא הגיע. כאשר נפטרת מזה העולם בשבת קודש פרשת חוקת, איבדתי את המנוע של חיי. כה רגיל הייתי לפעול מתוך רצון להסב לך שמחה, עד כי לא ידעתי מה תכלית יש לחיי בלעדיך. ניסיתי לחלוק את המצוקה הקיומית הזו עם כמה אנשים, אך לא הצלחתי להסביר שלא רק את אבי איבדתי, אלא שגם ניטל העוקץ מחיי. רובם טענו טענות אדרבה. אדרבה, הם אמרו, אתה הרי יודע מה היה רוצה אביך שתעשה; אדרבה, עליך לפעול כדי לעשות זאת, אדרבה; עליך לשמח את לב אביך במרומים. אולם זה לא סיפק אותי, אולי כי לא באמת האמנתי שאתה קיים בעולם אחר, לא באמת האמנתי שיש בכלל עולם כזה. אתה הלכת, ועמך הלכה גם סיבת חיי.

שבועות ספורים לאחר מותך חזרתי מן הישיבה, והלכתי לקברך, כדי לנסות לרצותך עוד קצת, כדי לנסות להיאחז בחיים הקודמים שהיו לי, החיים בהם הכול נעשה לכבודך. עמדתי לבדי ליד הקבר, היה זה בוקר סתמי, והתחלתי לדבר בלימוד. שיננתי בקול סוגיא שלמדנו בשיעור בישיבה. עשיתי זאת בצורה מסודרת, משל הייתי רב המרצה לתלמידו. תיארתי את שכתוב בסוגיא מבחינת הפשט שלה, לאחר מכן סקרתי את כל מה שכתוב בראשונים, ובסוף התחלתי לבאר את שורשי המחלוקת בין אביי לרבא, על פי רעיון, לאו דווקא מוצלח במיוחד, אשר פיתחתי בשעות הישיבה העקרות וחסרות החיים מול הסטנדר. ניסיתי לטעון כי לאביי גישה קבועה אחת, סיסטמתית, ולרבא אחרת, ושתי הגישות הללו מבארות את רוב המחלוקות ביניהם. היה זה רעיון חביב אם כי בלתי ניתן להוכחה, כמו רוב הרעיונות העולים במתודה הישיבתית הקלאסית, מלאת החן, אך חסרת הביקורת העצמית. לאחר הרצאה של עשר דקות הבטתי על הקבר המיותם, ושוב חיפשתי את האישור. את המבט שיסגיר, אולי, שביעות רצון. מבט שיראה כי אתה משגיח בי, שם אלי לב, מודע למשהו מכל אשר אני עושה. מבט קצר אשר יסגיר איזו הנאה, איזו חיבה יתרה, איזו הערכה שתבהיר כי גם לי, אולי, יש מעט יכולות, יש עתיד. אך אבני הקבר לא זזו, והאותיות השחורות על מצבתך, המספרות בקצרה את קורות חייך בעולם, לא שינו מצורתן כדי לכתוב לי דבר־מה, ושוב לא זכה קולי להד, שוב לא היתה לי מראה אשר תשמש לי משוב ותיתן לי אישור על קיומי, אישור שהייתי זקוק לו כמו שאדם הסובל מקוצר נשימה מחפש דרך לשאוף מלוא ריאותיו אוויר, מחפש אך לא מוצא. חודשיים עברו מן הלוויה, אך רק אז דיברנו על מותך באמת. רק אז, כאשר עמדתי מעל לקברך ודיברתי אל השיש, הבנתי בראשונה שזה נגמר. שהסיפור שלך תם. שחיי לעולם לא ישובו להיות כשהיו. משהו באמונה שעליה גדלתי, האמונה התמימה בתחיית המתים ובעולם הבא, משהו בכל זה, כאשר עמדתי מול קברך, נראה תפל. האתוס לא עמד במבחן המציאות, המציאות הסובייקטיבית, המציאות החדשה אליה נקלעתי. בכיתי עליך ובכיתי עלי. התגעגעתי אליך, והתגעגעתי אל החיים הברורים שהיו לי, חיים עם מטרה אחת ויחידה - לרצותך ולזכות ממך לאימפקט. זו היתה מטרה מופרכת, אך בעלת כוח מניע.
רק אז, חודשיים אחרי לכתך, הבנתי מה קרה. רק אז הבנתי שלא אראה אותך יותר לעולם, שאולי לא ראיתי אותך אף פעם, אולי לא ראית אותי. ובכיתי על כך, אבא, משום שידעתי שהחיים הללו, החיים שאינם כוללים את הצורך לזכות בהערכתך, יהיו שונים. הבנתי כי החיים הללו, החיים שבהם אני מנסה להתגדל בתורה כדי לרצותך, כבר לא יהיו חיי. התחוור לי כי יש רק דבר אחד שגרוע אף יותר מלחיות עם מטרה מוטעית: לחיות בלי מטרה כלל.
כל כך הרבה מאמץ השקעתי כדי לרצותך, ואתה מתת לי פתאום, בלי לומר דבר. כמו ספר שדפיו האחרונים נלקחו ממנו, ולא יהיה מי שיספר את סיפורם לעולם. האם הצלחתי לגרום לך נחת, אבא שלי? האם היית מרוצה ממני? חייתי את חייך שלך, לא את חיי שלי, האם זה עזר? לבר־המצווה שלי ביקשתי ש״ס במקום אופניים, כי העדפתי מתנה שתשמח אותך על פני מתנה שתשמח אותי, וגם לישיבה הלכתי בשבילך, רק בשבילך, ואתה הלכת לי פתאום, בלי לומר דבר, בלי לגלות לי היכן אני עומד. האם הבחנת בכך? זה הצליח לי, אבא? שמחת בי? הערכת אותי? הייתי חשוב לך? אהבת אותי? חשבת שאגיע למשהו בחיי? חשבת שאני חכם? נבון? מצחיק? מה חשבת עלי, אבא? האם בכלל חשבת עלי? דיברת עלי עם חברים? התעניינת בי במשך היום? שאלת את עצמך מה שלומי לעתים, נתקפת פעם געגוע עז אל הבן הקטן שלך? הצלחתי להרשים אותך, לחבבך עלי? הצלחתי לעניין אותך?

חנוך דאום

משה חנוך דָאוּם (נולד ב-16 בדצמבר 1975, י"ב בטבת ה'תשל"ו) הוא עיתונאי וסופר ישראלי.

דאום נולד ב-1975 לרחל ולרב יחזקאל דאום, לימים רב קונצרן תנובה והיישוב רמת מגשימים ברמת הגולן. בצעירותו למד בישיבה לצעירים בירושלים בסמוך לישיבת מרכז הרב, ולאחר מכן, בישיבת ההסדר במעלות. את שירותו הצבאי עשה בחיל השריון, במסגרת ישיבת הסדר.
דאום כתב טורים במעריב, בהצופה ובאתר וואלה, בעל טור ב"7 ימים" של ידיעות אחרונות. הוא נוהג לכתוב על נושאים בעלי אופי קליל ומרבה להזכיר בהם את משפחתו, אך כותב גם על נושאים פוליטיים.
מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/2p8vj3h2

עוד על הספר

אלוהים לא מרשה חנוך דאום

פרק ראשון

מכתב לאבא


כל כך הרבה מאמץ השקעתי כדי לרצות אותך, ואתה מתת לי פתאום, בלי לומר דבר. זה הצליח לי, אבא? שמחת בי? הערכת אותי? הייתי חשוב לך? מה חשבת עלי, אבא? חשבת עלי בכלל? אני מלא עצב על לכתך, מלא עצב על שהחמצנו את הקשר אשר יכול היה להיות בינינו. אם יש תפילה בלבי, היא שמהטעות שלנו, אבא, ילמדו אחרים.


1


במהלך מסע הלוויה שלך, אבא, הייתי מוכרח להשתין. המנחמים, אשר לא יכלו להחזיר לי אותך, נתנו לי כפיצוי לשתות מים. שוב ושוב ניגשו אלי עם כוסות פלסטיק, מתחת לסככת האבל שהוקמה ברחבת הבית, שוב ושוב השקוני מים קרים, כאילו ניסו להטביע אותי, כאילו לא היה לי די בים הדמעות. שתיתי כי לא ידעתי לעמוד מולם ולומר שאיני צמא. שתיתי כי לא ידעתי את נפשי ולא ידעתי את חיי, ולא ידעתי את אופן הילוכי, שעה שעטוף היית בטלית, מונח על אלונקה רעועה של החברה קדישא, מוטל ללא רוח חיים בסלון עמוס הספרים של ביתנו, כמו חישבת לחדד לנו את תחושת היעדרותך, כמו ביקשת להבהיר כי אפילו במקום שהיה מרכז חייך, הסלון שהיה כולו מוצף באישיותך, אינך יכול אלא לשכב דומם. המוני אנשים היו סביבי, כיבדו את זכרך, אבל באותם רגעים נראו לי כולם ניצבים אשר באו כדי לא לאפשר לי להתרוקן, לא לאפשר לי להיות מרוכז בלוויה, לא לאפשר לי לחשוב עליך. היה זה כנראה אחד הרגעים הטרגיים והמוחמצים של חיי. הספדים רבים, מילים ארוכות, בכי ויזע סביבי, הזדמנות אחרונה להיפרד ממך, אבי־מולידי, ואני שקוע בתוך המצוקה הפיזית שלי, לכוד בין המוני מנחמים, מקבל עוד ועוד מים לשתות, מחפש דרך להימלט מהמהומה. זו היתה לוויה עצובה, כך סיפרו לי אחי, אך לא הרגשתי דבר.
איני יודע מה זה אומר עלי או על החיים, ואם יש כאן בכלל מטפורה, אבל נדמה כי שנינו יודעים, אבא, שלא רק את הלוויה שלך החמצתי. החמצתי גם את חייך, ואתה החמצת את חיי. 52 שנים חיית על פני האדמה הזו, 18 שנה מתוכם עמי, אך מעולם לא היינו שם באמת, אחד ליד השני. היית אבא טוב, הייתי ילד בסדר, אבל משהו שם לא התחבר. משהו שם לא היה מספיק נכון. לא רק בהלווייתך לא הייתי. לא רק את הפרדה ממך לא חוויתי. לא רק את מותך לא חשתי. לא חשתי גם את חייך. וגם אתה, אבא, לא חשת את חיי.

תמצית חיי היתה לרצותך. להסב לך אושר. לגרום לך נחת. זה היה העיסוק היחיד שלי. האתגר המשמעותי שהניע את גלגלי חיי. זה לא היה קל. המירוץ אחר המילים הטובות שאקבל ממך היה חסר תכלית: לא היית איש של מילים. וככל שהגבת פחות למאמצי, כך אני התאמצתי יותר, שכן לא היתה לי תכלית אחרת. חיי היו מסע מתמיד ורוגש אחר האישור שלך, אישור שמעולם לא הגיע. כאשר נפטרת מזה העולם בשבת קודש פרשת חוקת, איבדתי את המנוע של חיי. כה רגיל הייתי לפעול מתוך רצון להסב לך שמחה, עד כי לא ידעתי מה תכלית יש לחיי בלעדיך. ניסיתי לחלוק את המצוקה הקיומית הזו עם כמה אנשים, אך לא הצלחתי להסביר שלא רק את אבי איבדתי, אלא שגם ניטל העוקץ מחיי. רובם טענו טענות אדרבה. אדרבה, הם אמרו, אתה הרי יודע מה היה רוצה אביך שתעשה; אדרבה, עליך לפעול כדי לעשות זאת, אדרבה; עליך לשמח את לב אביך במרומים. אולם זה לא סיפק אותי, אולי כי לא באמת האמנתי שאתה קיים בעולם אחר, לא באמת האמנתי שיש בכלל עולם כזה. אתה הלכת, ועמך הלכה גם סיבת חיי.

שבועות ספורים לאחר מותך חזרתי מן הישיבה, והלכתי לקברך, כדי לנסות לרצותך עוד קצת, כדי לנסות להיאחז בחיים הקודמים שהיו לי, החיים בהם הכול נעשה לכבודך. עמדתי לבדי ליד הקבר, היה זה בוקר סתמי, והתחלתי לדבר בלימוד. שיננתי בקול סוגיא שלמדנו בשיעור בישיבה. עשיתי זאת בצורה מסודרת, משל הייתי רב המרצה לתלמידו. תיארתי את שכתוב בסוגיא מבחינת הפשט שלה, לאחר מכן סקרתי את כל מה שכתוב בראשונים, ובסוף התחלתי לבאר את שורשי המחלוקת בין אביי לרבא, על פי רעיון, לאו דווקא מוצלח במיוחד, אשר פיתחתי בשעות הישיבה העקרות וחסרות החיים מול הסטנדר. ניסיתי לטעון כי לאביי גישה קבועה אחת, סיסטמתית, ולרבא אחרת, ושתי הגישות הללו מבארות את רוב המחלוקות ביניהם. היה זה רעיון חביב אם כי בלתי ניתן להוכחה, כמו רוב הרעיונות העולים במתודה הישיבתית הקלאסית, מלאת החן, אך חסרת הביקורת העצמית. לאחר הרצאה של עשר דקות הבטתי על הקבר המיותם, ושוב חיפשתי את האישור. את המבט שיסגיר, אולי, שביעות רצון. מבט שיראה כי אתה משגיח בי, שם אלי לב, מודע למשהו מכל אשר אני עושה. מבט קצר אשר יסגיר איזו הנאה, איזו חיבה יתרה, איזו הערכה שתבהיר כי גם לי, אולי, יש מעט יכולות, יש עתיד. אך אבני הקבר לא זזו, והאותיות השחורות על מצבתך, המספרות בקצרה את קורות חייך בעולם, לא שינו מצורתן כדי לכתוב לי דבר־מה, ושוב לא זכה קולי להד, שוב לא היתה לי מראה אשר תשמש לי משוב ותיתן לי אישור על קיומי, אישור שהייתי זקוק לו כמו שאדם הסובל מקוצר נשימה מחפש דרך לשאוף מלוא ריאותיו אוויר, מחפש אך לא מוצא. חודשיים עברו מן הלוויה, אך רק אז דיברנו על מותך באמת. רק אז, כאשר עמדתי מעל לקברך ודיברתי אל השיש, הבנתי בראשונה שזה נגמר. שהסיפור שלך תם. שחיי לעולם לא ישובו להיות כשהיו. משהו באמונה שעליה גדלתי, האמונה התמימה בתחיית המתים ובעולם הבא, משהו בכל זה, כאשר עמדתי מול קברך, נראה תפל. האתוס לא עמד במבחן המציאות, המציאות הסובייקטיבית, המציאות החדשה אליה נקלעתי. בכיתי עליך ובכיתי עלי. התגעגעתי אליך, והתגעגעתי אל החיים הברורים שהיו לי, חיים עם מטרה אחת ויחידה - לרצותך ולזכות ממך לאימפקט. זו היתה מטרה מופרכת, אך בעלת כוח מניע.
רק אז, חודשיים אחרי לכתך, הבנתי מה קרה. רק אז הבנתי שלא אראה אותך יותר לעולם, שאולי לא ראיתי אותך אף פעם, אולי לא ראית אותי. ובכיתי על כך, אבא, משום שידעתי שהחיים הללו, החיים שאינם כוללים את הצורך לזכות בהערכתך, יהיו שונים. הבנתי כי החיים הללו, החיים שבהם אני מנסה להתגדל בתורה כדי לרצותך, כבר לא יהיו חיי. התחוור לי כי יש רק דבר אחד שגרוע אף יותר מלחיות עם מטרה מוטעית: לחיות בלי מטרה כלל.
כל כך הרבה מאמץ השקעתי כדי לרצותך, ואתה מתת לי פתאום, בלי לומר דבר. כמו ספר שדפיו האחרונים נלקחו ממנו, ולא יהיה מי שיספר את סיפורם לעולם. האם הצלחתי לגרום לך נחת, אבא שלי? האם היית מרוצה ממני? חייתי את חייך שלך, לא את חיי שלי, האם זה עזר? לבר־המצווה שלי ביקשתי ש״ס במקום אופניים, כי העדפתי מתנה שתשמח אותך על פני מתנה שתשמח אותי, וגם לישיבה הלכתי בשבילך, רק בשבילך, ואתה הלכת לי פתאום, בלי לומר דבר, בלי לגלות לי היכן אני עומד. האם הבחנת בכך? זה הצליח לי, אבא? שמחת בי? הערכת אותי? הייתי חשוב לך? אהבת אותי? חשבת שאגיע למשהו בחיי? חשבת שאני חכם? נבון? מצחיק? מה חשבת עלי, אבא? האם בכלל חשבת עלי? דיברת עלי עם חברים? התעניינת בי במשך היום? שאלת את עצמך מה שלומי לעתים, נתקפת פעם געגוע עז אל הבן הקטן שלך? הצלחתי להרשים אותך, לחבבך עלי? הצלחתי לעניין אותך?