אנשים שבקיר
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אנשים שבקיר
הוספה למועדפים

אנשים שבקיר

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
ספר קולי
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

שני סיפורים שמתרחשים בשתי דירות בבניין מגורים משותף. באחד – אדם שרואה את החוץ מבעד לחלון, ואולי יוצא למסעות ליליים קצרים עד קצה השכונה; בשני – קול טפטוף של דוּד שמש עקשן מייצר סביבו תעלומה קטנה. באחד – נפגשים גבר ואישה שאינם זרים ואינם קרובים; בשני – נדמה שכל הזמן יורד גשם, אבל זו רק אשליה. מישהו רוצה ללכת לאיבוד, אבל מפחד להיסחף. שקט רצוי הופך לרעש בלתי־רצוי, ומשהו מפר את מראית הפנים של הסדר ושל הרגיעה.

אנשים שבקיר מזמין אותנו להבחין במעשים גלויים וגלויים פחות, אשר נחווים בין קירות בניינים, לצד פחי אשפה, צינורות חשופים וטיח מתקלף. מקומות שרובנו נגניב אליהם מבט חטוף בדרכנו מכאן לשם. חלונות סכורים, אנשים שמפתחים תכסיסי הישרדות מסוגים שונים נגד תלאות העולם. זהו ספר שמציע נגיעה ישירה בפצעי הנפש הנחבאים מאחורי דלתות בחדרי מדרגות ריקים. 

הפרוזה האורבאנית של יעל דין בן־עברי היא פרוזה גוֹתית מיוחדת: מותחת ומשונה ונוגעת בעומק ההוויה האנושית, מצמצמת את המרחק המפריד בין פני השטח המובנים והסדורים ובין הקרקעית העמוקה והכאוטית.

זהו הפרסום הראשון בפרוזה של יעל דין בן־עברי, ילידת חיפה 1980 , שפרסמה ספר שירה אחד קודם לכן. דין בן־עברי היא מוסמכת החוג לספרות באוניברסיטת תל אביב, נשואה ואם לבת.

פרק ראשון

פרולוג
 
שביל מלבנים ורוד מלוכלך מוביל אל מבנה הרכבת שהוצב שם בשנות החמישים. בין לבין דשא. הבתים שתולים ישירות בדשא, נובטים ממנו כמו אבנים שעוותו בעקבות הזמנים. קירות בטון מעוצבים תבנית חוזרת של עיגולים ומעוינים הדבוקים בכתום פה ושם למרפסות הבתים. חלקם עומדים בצבעם הדהוי, חלקם נאטמו בזריקת בטון מהירה כדי ליצור קיר נוסף. חלקם נעלמו תחת כיסוי אינטנסיבי. גם החלונות איבדו את מבנם הקבוע. מפעם לפעם עוד נראית מסגרת עץ נפוחה סדוקת צבע קרם, עץ ישן נושן, בהיר ועטור גלים, נושם מתחתיה את לחות האוויר.
כשמתקרבים נראים הסדקים ביתר שאת, הבניין כתפור צינורות גומי שחורים, אלימים-חדשים. אך בלילה הכול נחבא. אורות צהובים בחלונות הגדולים של הקומות העליונות נשפכים מנברשות מודרניות מאיקאה. הדשא שטוח, אפל ורטוב. העצים מרשרשים בעליהם הקשים, דופקים בקירות הבתים כמו רוצים להיכנס גם הם אל האור החם הרומז ששם חיים קורים, ממש עכשיו.
בלילה רצים כלבים בדשא, מותירם את צואתם כסימן לכך. בעליהם אומרים שלום זה לזה, לעתים נעצרים ומעבירים מילים מיד ליד. אחת לכמה שנים מתחלפים באורח פלא הדיירים. הילדים הגדולים והוריהם עוזבים את הדירות הקטנות הישנות לטובת פרברים מרוחקים יותר, ותינוקות ונשים הרות משתכנים כאן במקומם. הדשא מתמלא שוב בגופים שוכבים מנופפי גפיים ובמחצלות, גם הם יחלפו בעוד כמה שנים. השלום עובר מפה לפה, קבוצות נוצרות ומתמוססות, זכרם של העוזבים נשכח. ילדים מתחברים מחדש, בקלות יחסית, הוריהם לומדים שמות חדשים ונותנים כמה.
כשיורדים גשמי החורף מוצפים גגות השיכון. עציצים ריקים מושלכים ונתקעים בצמרות העצים, שגזעיהם נחצים לעתים לשניים מרוח חזקה או מאבדים מענפיהם באלימות הסופה. מים זורמים בנתיבי המרזבים המתכתיים, מתקתקים כמו זמן. לעתים ניתן למצוא דבר-מה בפי המרזב, משהו שאבד מזמן והנה נשטף החוצה וממתין לאיש שיראה.

עוד על הספר

אנשים שבקיר יעל דין בן‑עברי
פרולוג
 
שביל מלבנים ורוד מלוכלך מוביל אל מבנה הרכבת שהוצב שם בשנות החמישים. בין לבין דשא. הבתים שתולים ישירות בדשא, נובטים ממנו כמו אבנים שעוותו בעקבות הזמנים. קירות בטון מעוצבים תבנית חוזרת של עיגולים ומעוינים הדבוקים בכתום פה ושם למרפסות הבתים. חלקם עומדים בצבעם הדהוי, חלקם נאטמו בזריקת בטון מהירה כדי ליצור קיר נוסף. חלקם נעלמו תחת כיסוי אינטנסיבי. גם החלונות איבדו את מבנם הקבוע. מפעם לפעם עוד נראית מסגרת עץ נפוחה סדוקת צבע קרם, עץ ישן נושן, בהיר ועטור גלים, נושם מתחתיה את לחות האוויר.
כשמתקרבים נראים הסדקים ביתר שאת, הבניין כתפור צינורות גומי שחורים, אלימים-חדשים. אך בלילה הכול נחבא. אורות צהובים בחלונות הגדולים של הקומות העליונות נשפכים מנברשות מודרניות מאיקאה. הדשא שטוח, אפל ורטוב. העצים מרשרשים בעליהם הקשים, דופקים בקירות הבתים כמו רוצים להיכנס גם הם אל האור החם הרומז ששם חיים קורים, ממש עכשיו.
בלילה רצים כלבים בדשא, מותירם את צואתם כסימן לכך. בעליהם אומרים שלום זה לזה, לעתים נעצרים ומעבירים מילים מיד ליד. אחת לכמה שנים מתחלפים באורח פלא הדיירים. הילדים הגדולים והוריהם עוזבים את הדירות הקטנות הישנות לטובת פרברים מרוחקים יותר, ותינוקות ונשים הרות משתכנים כאן במקומם. הדשא מתמלא שוב בגופים שוכבים מנופפי גפיים ובמחצלות, גם הם יחלפו בעוד כמה שנים. השלום עובר מפה לפה, קבוצות נוצרות ומתמוססות, זכרם של העוזבים נשכח. ילדים מתחברים מחדש, בקלות יחסית, הוריהם לומדים שמות חדשים ונותנים כמה.
כשיורדים גשמי החורף מוצפים גגות השיכון. עציצים ריקים מושלכים ונתקעים בצמרות העצים, שגזעיהם נחצים לעתים לשניים מרוח חזקה או מאבדים מענפיהם באלימות הסופה. מים זורמים בנתיבי המרזבים המתכתיים, מתקתקים כמו זמן. לעתים ניתן למצוא דבר-מה בפי המרזב, משהו שאבד מזמן והנה נשטף החוצה וממתין לאיש שיראה.