לפני הכול — בנימה של התנצלות
הגעתי להודו בתחילת נובמבר 1987 כדי לפגוש את בתי שהיתה שם קרוב לשנה ועזבתי אותה כעבור 31 יום. היתה זו פגישה חטופה עם ארץ ענק ועם מעט מאנשיה, פגישה מסוג אותן פגישות שבסיומן אתה הופך לקצת אחר ומבטיח לעצמך ״אני עוד אחזור לכאן״.
בשהותי שם לא ראיתי את הטאג' מהאל, לא טבלתי במימי הגנגס בוואראנסי, לא עמדתי מול מקדשי הבזלת המרשימים באלורה ובאג'נטה, לא עליתי לרגל לאמרנט, לא הכרתי את בומביי, לא הסתובבתי בשווקי דלהי ואף לא השתזפתי על חולות גואה החלומיים. זה לא היה בדיוק ״המסלול״ של ״הטיול להודו״. רק הצצתי ונפגעתי, בשהייה של מספר שבועות בעיירותיהן ובכפריהן של קֶרָלָה ושל טאמיל־נָאדו, שתי המדינות הירוקות בדרומה של הודו, אותן מכתירים מביני דבר כ״הודו האמיתית״ (היש דבר כזה?), ועוד חמישה ימים של שוטטות נמרצת ברחובותיו ובשווקיו של הכרך הענק, כלכותה.
בהתפעמות של ראייה ראשונית ובכל חושי נגעתי בהודו זו, ואת מראותיה בלעתי, לעיתים בנגיסות תאוותניות ולעיתים בלעיסה איטית ונהנתנית. ספגתי את צבעיה המרטיטים של קֶרָלָה: את זהב החופים, את ירוק הג'ונגל, את כחול האוקיינוס, את אפור תעלות המים, אבל בעיקר אהבתי את לובן חיוכם של תושביה כהי העור.
עמדתי נפעמת מול יצירות ידי אדם מרשימות במקדשים הענקיים של עיירות מאובקות בדרום, הסתובבתי בסמטאותיה המצחינות של כלכותה בין היכלי תרבות ושווקים עמוסי סחורה. נגעתי בעולם אחר, רב צורות ועז גוונים וניגודים ולמדתי פרק בתורת חיים אחרת ובאורח חיים שונה. וכשנאלצתי לעזוב את הודו ולעבור לתאילנד, הייתי כולי עמוסה במראות ובקולות, עד שלא הייתי מסוגלת להביט עוד ימינה ושמאלה, ורק רציתי לשמור בתוכי את חוויית הודו.
בטיול זה הסתובבתי בתרמיל על הגב, עם מורת דרך צמודה (בתי הבכורה) ועם נערי תרמילים (ישראלים ובני עמים אחרים), אשר כולם יחד לימדו אותי את תורת הטיול ״האחר״.
