הקדמה
חלפו כבר עשרים שנה מאז נרצח ראש ממשלה מכהן בישראל. מאז נכתבו אלפי מאמרים ושודרו אין-ספור תכניות רדיו וטלוויזיה. רבות סופּר על "האיש ההוא" - המצביא, המנהיג, איש המשפחה, איש הרעות, הצבר הביישן, השגריר, המדינאי, הפוליטיקאי, האיש שסיגריה נצחית תקועה בין שפתיו...
ספר זה אינו מתיימר לגולל את הקריירה המהוללת של יצחק רבין. זה גם אינו ספר ביוגרפי או ספר זיכרונות סובייקטיבי שנכתב בידי פוליטיקאי. זה גם אינו ספר שנכתב בידי עיתונאי או כתב מדיני שהיה מקורב למשרד ראש הממשלה, ולא ספר של היסטוריון מלומד השופט את האירועים ההיסטוריים לאחר מעשה, אך לא היה חלק מן הזירה ואינו רואה את התמונה הכוללת, את השיקולים ואת המניעים הפוליטיים והאישיים שהובילו מנהיג בעת שקיבל החלטות הרות גורל.
ז'ק נריה כתב יומן. התמזל מזלו שהיה באותם ימים בצומת מרכזי וגורלי בתולדות ישראל. באותה הצטלבות דרכים מדינית ואידאולוגית.
מאז שנכנס לתפקיד היועץ המדיני של ראש הממשלה, הוא היה במחיצתו של רבין יום-יום, שעה-שעה, השתתף בישיבות ובשיחות וכתב כמעט כל מילה, תיעד כל אירוע, כל מפגש וכל ביקור בבירות העולם.
ספרו מתמקד בתקופה מכרעת בתולדות הסכסוך הישראלי-ערבי - הימים שבהם היה רבין חייב להכריע בתהליך השלום עם הפלסטינים, עם הסורים ועם הירדנים.
ז'ק נריה היה שנים ארוכות קצין בכיר בחיל המודיעין. הוא נולד בביירות שבלבנון, הוא שולט בשפות ויודע ערבית על בורייה; האיש היחיד בקרבתו של רבין שידע היטב את "שפת האויב". הוא נטל חלק ישיר ועקיף באירועים היסטוריים, שימש מתורגמן של מנחם בגין ז"ל בשיחותיו עם אנואר סאדאת, השתתף בפגישות סודיות עם אישים לבנונים והיה נספח צה"ל בפריז. הוא ממשיך גם היום לעקוב מקרוב אחר הנעשה בעולם הערבי והמוסלמי, כחוקר בכיר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה.
היומן הוא מסמך היסטורי השופך אור חדש וייחודי על יצחק רבין, האיש והמדינאי. הוא מצליח להבהיר את כוונותיו האמיתיות של רבין לגבי תהליך אוסלו ועתיד היחסים עם סוריה, את עמדותיו לגבי עתידה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ולגבי עתיד השטחים, בקעת הירדן וירושלים. מן היומן אנו למדים איך התקבלו החלטות במשרד ראש הממשלה ובמשרד החוץ; מה היה אופי הדיונים ואיזו אווירה שרתה בהם. היומן מלמד על המפגשים הטעונים שהיו עם הפלסטינים, ובמיוחד עם יאסר ערפאת, על היריבויות שהיו אז בצוותים השונים ועל הדיונים שהיו בחלקם בלתי-מקצועיים וחובבניים, בניגוד לכל משא ומתן דיפלומטי מקובל. הספר מתאר גם תככים, מאבקי כוח ומלחמות אגו בין לשכת ראש הממשלה למשרד החוץ ובין אחדים מאלופי צה"ל. הוא מתמקד בתחרות בין שמעון פרס לרבין על הצלחת תהליך השלום. בספר מסופר גם על יחס הפוליטיקאים לתקשורת, החשדנות כלפי עיתונאים, אך גם על רדיפת הפרסום. הוא נוגע גם במכת ההדלפות ובציד המכשפות המסורתי אחר ה"מדליף התורן".
נריה אינו מפרש את האירועים בדיעבד, אלא נותן את התרשמויותיו בזמן אמת. נריה לא היה איש סודו של רבין, וברור שראש הממשלה שמר לעתים את כל הקלפים לעצמו, מידר את רוב יועציו, ולא עדכן אותם על כל מהלך חשאי שעשה. נריה יעץ, כתב מכתבים רשמיים וניירות עמדה. הוא היה מתורגמן, מקשר, יועץ ובלדר. הוא היה שליחו האישי של רבין ויצא למשימות קשות ועדינות. הוא כתב מה ראו עיניו החדות והמקצועיות ומה שמעו אוזניו, מה אמר רבין על ערפאת, על חאפז אל אסד, על ביל קלינטון ועל שמעון פרס, איך התייחס לעולם הערבי, לארצות הברית, לאירופה, לרוסיה ולקהילות היהודיות.
רבין הכיר את העולם הגדול. בעת כהונתו כשגריר בארצות הברית וגם לאחר מכן, כראש ממשלה ושר ביטחון, הוא תרם רבות להידוק הקשרים עם וושינגטון. הוא ניסה בכל מרצו להבטיח את תמיכתה של ארצות הברית בישראל בכל התחומים. הוא הצליח ליצור מערכת קשרים ענפה עם שני בתי הקונגרס, עם הרפובליקנים ועם הדמוקרטים כאחד, עם הבית הלבן ועם ראשי הקהילה היהודית. הוא הקפיד לקיים קשר רצוף עם הנשיא קלינטון, ונהג לעדכנו בכל נושא.
רבין לא האמין בכוחה הפוליטי של אירופה, כי היא לא השכילה לתרגם את עוצמתה הכלכלית לכוח מדיני ולהשפיע על מהלכים אזוריים וגלובליים. הוא היה חשדן כלפי צרפת וניהל יחסים קורקטיים עם גרמניה. הוא כיבד את הבריטים על מסורתם הפרלמנטרית, אך ראה בכל יוזמה אירופית מהלך שנועד לטרפד את הברית ההרמונית בין ישראל לארצות הברית. כל מהלך אירופי נבחן אצלו בקפידה רבה ומנקודת הראות של הקשר עם וושינגטון.
רבין ירש בעל כורחו את "נוסחת מדריד" שגובשה שנה לפני שנכנס לתפקידו על-ידי ממשלת שמיר, בתום מלחמת המפרץ הראשונה. הוא לא התלהב מן הנוסחה הזו והשלכותיה, אך החליט לאמצה. מעדותו של נריה אנו למדים גם כי רבין העדיף להתחיל עם המסלול הפלסטיני, כי גרס שכל פתרון שיושג עם הפלסטינים יהיה הפיך. הוא חשב שבניגוד להסכם עם כל מדינה ערבית ריבונית, קרבת השטח עם הפלסטינים והשליטה הישראלית על ביטחון החוץ שלהם, יאפשרו לצה"ל לשוב ולהשתלט במקרה הצורך על השטחים שיימסרו להם.
במשא ומתן עם סוריה קבע רבין כי היעד האולטימטיבי הוא חוזה שלום מלא ואמיתי עם דמשק. הוא סבר תמיד כי רק מגעים חשאיים, הרחק מזרקורי התקשורת, יתרמו להשגת היעדים ולהסכמים טובים יותר.
אין ספק כי ראייתו המדינית של רבין הושפעה במישרין מעברו הצבאי העשיר ומהיותו רמטכ"ל ששת הימים. מהספר אנו למדים שרבין אהב לקרוא "חומר גולמי" ולא סמך תמיד על הערכות מודיעין. הוא העדיף להסתמך על ניסיונו, על כושר הניתוח שלו, על שיפוטו האישי, הערכותיו והתרשמויותיו מן הנעשה בשטח. הוא הכיר היטב כל אתר ואתר; כל שביל, גבעה ומשעול בארץ ישראל.
רבין לא התיימר להיות איש ספר או אינטלקטואל, ולא ניהל שיח עם הוגי דעות ואנשי רוח. הוא האמין במציאות האכזרית והיומיומית, בעשייה בלי כחל וסרק, ואמר תמיד את אשר על לבו, בלי משוא פנים. לפעמים אמר זאת בזעף, אך כעסו חלף חיש מהר והוא חזר מיד לסדר היום.
נריה אינו מסביר אם היה לרבין חזון ומהי מורשתו. הוא לא היה מקורב לרבין, לא איש צללים ולא ידידו הקרוב. הוא היה יועץ מקצועי רב-ניסיון, מהימן ומסור, שצילם את האמת ההיסטורית של אותה תקופה. הדברים שכתב משקפים היטב את האווירה ששררה אז בישראל ובעולם הערבי. איך נרקם תהליך שלום מורכב ומסובך, מלא סתירות וּוִיכוחים אין קץ עם הפלסטינים.
הספר ממחיש גם את אופיו של רבין, את גדולתו ואת חולשותיו. הוא מצייר איש צבא ממושמע, אנליטי, אדם פרגמטי בלי רגשות יתר, שתיעב צביעות, התרפסות וקומבינות. איש שהתמקד בכל פרט ולא הסתמך על צירוף המילים "יהיה בסדר". הוא נטל אחריות על כל החלטה שקיבל ועשה זאת בצורה טבעית, בלי מורא. אדם צנוע ועניו, בודד וחשדן.
הקורא ימצא כאן את כל המהלכים שהובילו להסכמי אוסלו, ל"הצהרת העקרונות" עם אש"ף, וכן את כל הניסיונות להגיע להבנות עם חאפז אל אסד. הקורא ישפוט בעצמו מה הייתה באמת תרומתו של רבין לביטחון המדינה ביחס למנהיגים ישראלים אחרים.
מאחר שיצחק רבין נרצח כאשר היה בשיא כוחו ומרצו, הוא לא זכה לכתוב את ספר זיכרונותיו במו ידיו. על כן אפשר לראות ביומן המדיני של ז'ק נריה מעין השלמה לספרו הביוגרפי של רבין "פנקס שירות".
נציין כי הספר החדש קיבל, כמתחייב, את אישור הצנזורה הצבאית ואת אישור הוועדה המיוחדת לפרסום ספרים של עובדי המדינה.
סביר להניח כי יהיו כאלה שלא ישלימו עם כל מה שנכתב כאן, יכחישו מהלך זה או אחר ויביאו את גרסתם שלהם. יהיו אולי מי שימחו בתוקף וימתחו ביקורת על תיאור אירוע זה או אחר השנוי עדיין במחלוקת. דבר אחד ברור משתקף מן הספר: מן היומן עולה כי רבין ידע על כל המהלכים המדיניים שקדמו להסכמי אוסלו, ניהל וניווט אותם על פי שיקוליו שלו.
כאמור, ספר זה הוא רק יומן מדיני, על כל מעלותיו וחסרונותיו. לפעמים התיאורים הטכניים נראים ארוכים ויבשים, אך יש להבהיר כי ז'ק נריה תיעד וצילם במו עיניו ואוזניו את האווירה ואת האירועים, וכתב אותם כפי שקרו. פה ושם יש בספר גם אנקדוטות משעשעות ופיקנטיות.
המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה ראה לנכון לפרסם את יומנו של נריה במלואו. כדי להקל את קריאתו, ערכנו אותו מחדש וחילקנו אותו לעשרים וחמישה פרקים.
היום, יותר מעשרים שנה אחרי, ובהתחשב בפרספקטיבת הזמן, הדברים שנכתבו ביומן נותרו עדיין בתוקף, והם מעוררים לעִתים דיון ציבורי נוקב. בתוך כך אנו רואים חשיבות עליונה בפרסום הספר, שנכתב בידי יועצו המדיני של ראש הממשלה יצחק רבין באותה תקופה קריטית. הדברים ראויים בהחלט להיכלל בדפי ההיסטוריה של ישראל.
פרדי איתן
המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה
