כלכלה קלה

חדוות הכלכלה

הכלכלה עברה הרבה התעללויות במרוצת שנותיה. הסופר הוויקטוריאני תומאס קרלייל כינה אותה "המדע הקודר" בגלל תחזיותיה המדכאות. בסופו של דבר התברר שהתחזיות הללו, כמו הרבה מאוד נבואות כלכליות מאז ומעולם, היו בלתי-מדויקות בלשון המעטה. וויל רוג'רס, קומיקאי אמריקאי, ניסח זאת כך: "ניחוש של כלכלן הוא טוב ממש כמו ניחוש של כל אחד אחר".
על כלכלנים נמתחה ביקורת גם בגלל העדר יכולת חיזוי. אימרת הכנף של ג'ורג' ברנרד שאו היתה: "גם אם היינו משכיבים את כל הכלכלנים אחד אחרי השני, הם לא היו מגיעים למסקנה". הנשיא האמריקאי הארי טרומן התחנן: "תנו לי כלכלן עם צד אחד! כל הכלכלנים שלי נוהגים לומר: מצד אחד... אבל מצד שני". נשיא אחר, רונלד רייגן, קלע כהרגלו לתחושת הציבור כאשר תיאר את הכלכלנים כאנשים שלא מהעולם הזה, "שרואים משהו עובד במציאות, ותוהים אם הוא יעבוד גם בתיאוריה".
ואולם, הכלכלה ראויה דווקא לשבחים. הכלכלנים עלולים לשגות לעיתים קרובות, אבל הכלכלה במיטבה שיפרה את העולם, ותוכל להמשיך לעשות זאת. יש הרבה מקום לאופטימיות מכך שמספרם של האנשים שלומדים כלכלה עולה משנה לשנה, כפי שעולה מספרם של הכלכלנים בשלטון ובניהול החברות, ועולה מספרם של הכלכלנים המייעצים לאנשים שבצמרת.

מהי כלכלה?

"כלכלה היא מה שהכלכלנים עושים", קבע ג'ייקוב ויינר, מן הכלכלנים המובילים במאה ה-20. הגדרה מועילה יותר תהיה, אולי, "לימוד האופן שבו חברה משתמשת במשאבים המצומצמים שלה", ובקיצור: "מדע הבחירה". ללא מחסור - בקרקעות, עבודה, חומרי גלם, הון, רוח יזמות, זמן - אין צורך לקבל החלטות לגבי שימוש במשאבים הללו להפקת התועלת המירבית, ומכאן שלא מתעורר צורך בכלכלנים. במיטבה, הכלכלה מסייעת לאנשים לקבל את ההכרעות הנכונות; לכל הפחות, היא מדגימה להם את הדרכים היעילות ביותר לשימוש במשאבים מצומצמים לשם השגת יעדיהם.
אין שום דבר מדכא בכך. ככל שהשימוש בדברים מוגבלים יעיל יותר, כך הם מתבזבזים פחות, ועולה הסבירות שאנשים ישיגו את יעדיהם. נכון, בחירה בעשיית משהו משמעותה בחירה באי-עשיית משהו אחר. החוק החשוב בכלכלה הוא, אולי, שלכל הזדמנות יש מחיר. מי שמדגיש זאת עלול להצטייר כאחד שהורס מסיבות; אלו ששוקעים בזלילה עד צוואר אינם אוהבים כשמזכירים להם שאין ארוחות חינם. אבל התפיסה הכלכלית הידועה כ"עלות ההזדמנות" - ששואלת "על מה אתה מוותר כדי לעשות את זה?" - היא המפתח לאימוץ החלטות יעילות. בני-האדם הם יצורים אופטימיים מטבעם, והם נוהגים להתרכז בחיובי ולהדחיק את השלילי. כאשר הכלכלנים מדברים על "עלות ההזדמנות", הם אינם מדגישים את השלילי כשלעצמו. הם מתעמקים בהבנת ההשלכות השליליות של כל בחירה כדי להבטיח, לפני שממשיכים, שההשלכות החיוביות אכן רצויות כפי שהן נראות.
ישנם מבקרים הטוענים שהכלכלה היא מדע קודר באמת, מפני שהיא מצמצמת את כל ההווייה האנושית לשאלות שנוגעות לכסף. זה לא כך. הכלכלה נוגעת למיקסום של ה"רווחה" האישית או החברתית, ולא בהכרח של נכסים כספיים. הרווחה או ה"תועלת" היא העגה הכלכלית לאושר או סיפוק, שאפילו הכלכלנים מבינים שיכולים לנבוע מדברים רבים אחרים מלבד כסף. יש תיאוריות כלכליות שכוללות בהגדרת הרווחה את הסיפוק שבני-האדם שואבים מחיי המשפחה שלהם, מן הדת או מפעילות צדקה וצורות אחרות של הקרבה עצמית, או מחיים בכוכב לכת בריא. אין ספק, שהכלכלנים שוגים לעיתים כאשר הם מתייחסים לכסף ולרווחה כאל אותם הדברים בדיוק. ייתכן שזה קורה משום שקל למדוד את כמות הכסף שיש ליחיד או לחברה, והשינויים ברווחה הכספית נעים בדרך כלל עם השינויים ברווחה במובנה הרחב.
זאת ועוד: כאשר כלכלנים משיבים על שאלה כמו "מה צריכה להיות משכורתו/ה של אח/ות רפואי/ת?", תשובתם אינה מובנת כראוי. הכלכלן יתבונן בביקוש למקצוע הזה, ובהיצע האנשים שמוכנים להיות אחים/אחיות רפואיים. שכר השוק שמופק מהניתוח הזה אינו אומר הרבה על חשיבותה של עבודת האח/ות. אם לאנשים יש הנעה חזקה לעזור לאחרים, השכר בתעשיית העזרה הזו עלול להיות נמוך יחסית. שכר נמוך כזה משקף, אולי, חברה טובה וסולידרית, במקום חברה של פרטים אנוכיים.
לעיתים, הכלכלה מואשמת שהיא קודרת משום שהיא מתעלמת מצרכיהם של העניים. במציאות, השאלה איך (ולא האם) להפחית עוני היא אחת השאלות הוותיקות והחשובות ביותר בכלכלה. יש מדינות עניות שאימצו מדיניות כלכלית מפוכחת, וצמצמו במהירות את מימדי העוני. מאידך, רבות מהמדינות העניות ביותר בתבל נוקטות במדינות כלכלית שמזעזעת את מרבית הכלכלנים, אבל נכון גם לומר שכמה מדינות עניות נפגעו מעצות כלכליות שהתבררו כגרועות. איתור מדיניות חדשנית להפחתת העוני שנשאר בעולם הוא בהחלט אחד האתגרים החשובים ביותר העומדים בפני הכלכלה.

הליקויים המדעיים

גם אם אינה קודרת, השאלה היא: האם כלכלה היא מדע? מי שיעלעל בכתב עת כלכלי אקדמי, ייתקל במשוואות מתימטיות ובניתוחים מתוחכמים של נתונים. החזאים הכלכליים מקדישים חלק גדול מזמנם לפיצוח מספרים בעזרת מחשבים רבי עוצמה, שנראים בהחלט "מדעיים". כלכלנים רבים סבורים שעבודתם ראויה להשוואה לעבודת עמיתיהם הפיזיקאים, הכימאים או הביולוגים. אבל הרבה מן הכלכלה אינו מגיע לדרגת מה שמוגדר כמדע אמיתי.
מדע "טוב" מצריך תיאוריה שניתן להוכיח או להפריך, וניסויים ממושכים שבודקים אם התיאוריה עומדת במבחן מציאות. האם הכלכלה עומדת בכך? ניקח, לדוגמה, חלק מן השאלות המקרו-כלכליות הגדולות, שבהן פונים לעצתם של כלכלנים. האם ניתן להפחית אינפלציה ובו זמנית ליצור תעסוקה מלאה? מדוע מדינה אחת עשירה יותר ממדינה אחרת? גם התיאוריות המובילות ביותר שאמורות להשיב על השאלות הללו, אינן ניתנות לניסוי בדרך היסודית שבה כימאי, למשל, יכול לבחון תיאוריה של תגובת חומר כימי אחד למשנהו.
הכלכלה היא תחום מורכב מאוד. קשה מאוד לקבוע אם הכוחות השונים שמשפיעים על אבטלה או אינפלציה הם אכן הכוחות שאותם מזכירה התיאוריה. מדינות מקרו-כלכלית היא אימוץ של סדרת בחירות. אם העניינים אינם מתנהלים כשורה, או אפילו כאשר הם מתנהלים כשורה, רק לעיתים נדירות יהיה ברור אם המדיניות היתה נכונה (או שגויה) או שהיתה סתם בת-מזל (או חסרת מזל).
מדענים אמיתיים כמו כימאים, יגלו את התשובה כאשר יחזרו על הניסויים שלהם פעמים רבות. האירועים שעליהם מתבססת תיאוריה מקרו-כלכלית אינם ניתנים לשחזור, לכל הפחות לא בדייקנות ובתדירות שיספקו די נתונים כדי לגזור מהם מסקנות מוצקות. אין אפשרות לחזור על אירועים היסטוריים כמו האבטלה הגבוהה בשנות ה-30 של המאה ה-20 או ההיפר-אינפלציה בשנות ה-70, כדי לבחון תיאוריות כלכליות אחרות ולקבוע איך העניינים היו מתנהלים אילו הן היו מיושמות. אפילו אם ניתן היה לשחזר את האירועים הללו, לא היה מובטח שההתנהגות האנושית היתה חוזרת על עצמה באותה דייקנות. לכן, התיאוריות המקרו-כלכליות הטובות ביותר יכולות להיות מוגדרות לכל היותר כתיאוריות מדעיות "רכות", כמו תיאוריות האבולוציה או המפץ הגדול (שיצר את היקום המוכר לנו). הן מספקות הסברים מניחים את הדעת, אך לא הוכחה מעבר לכל ספק סביר. הן אינן התיאוריות ה"קשות" שאנשים אוהבים לסמוך עליהן, כאשר הם נכנסים למטוס או עוברים ניתוח כלשהו.

קשיים מקרו-כלכליים

לכן, אין פלא שהכלכלנים חלוקים בדעותיהם על שאלות מקרו-כלכליות רבות, כמו האם האינפלציה עומדת לעלות או האם יש לשנות את הריבית. ובכל זאת, מפה מקרו-כלכלית בלתי-מוכחת עשויה להיות טובה יותר מאשר העדר מוחלט של מפה. ואם תיאוריה מקרו-כלכלית טובה אינה יכולה להיות מוכחת אבסולוטית, תיאוריה גרועה עשויה להתברר ככזו. לדוגמה: בשנות ה-60, הכלכלנים הניחו ש"עקום פיליפס" מוכיח שקובעי מדיניות יכולים לבחור בין אינפלציה גבוהה יותר לבין אבטלה נמוכה יותר. אירועים מאוחרים יותר הוכיחו שהיחסים המוחלטים-לכאורה בין אבטלה ואינפלציה הם, לכל היותר, תופעה קצרת טווח ולא חוק ברזל כלכלי. גם נסיונות מאוחרים יותר לקבוע "שיעור אבטלה ללא האצה אינפלציונית" הניבו תוצאות מאכזבות.
לכן, עצה מקרו-כלכלית צריכה תמיד להיות מלווה באזהרה בריאה. בימינו נראה לנו מופרך שבמשך חלק גדול מהמאה ה-20, הכלכלה נתפסה כמכונה אדירה בה יכולים לנהוג היטב אנשים חכמים היושבים בממשלה, ממש כמו ברולס-רויס, אל הארץ המובטחת של אינפלציה נמוכה ותעסוקה מלאה. כשלונה בשנות ה-70 של תיאוריית ניהול הביקושים הקיינסיאנית - מה שנקרא "ההתאמה הכלכלית העדינה" - וכשלונה המאוחר יותר של התיאוריה המוניטריסטית היריבה, היו הוכחות רבות עוצמה למה שהכלכלנים היו צריכים לדעת מתכתחילה. התוצאה היתה שכשלונות מקרו-כלכליים כגון אלו, רק סייעו להפוך את הציבור לציני לגבי הכלכלה.
נדרשו כל כשלונות הכלכלה הקיינסיאנית, והקריסה הדרמטית של הכלכלות המתוכננות במדינות הקומוניסטיות, כדי להחזיר אל לב קבלת ההחלטות את חלק התיאוריה שהוכיח בדרך כלל את עצמו: כלכלת השוק. האמונה שהקצאת המשאבים המצומצמים על-ידי כוחות השוק יעילה יותר בדרך כלל מאשר הקצאה על-ידי מתכננים ממשלתיים, היא אחת האמונות העתיקות בכלכלה. ההחלטות שאנשים מקבלים בשוק מניעות את הכלכלה לקראת יעילות רבה יותר, הודות לשילוב שלוש תשוקות אנושיות: ניצול הזדמנות, שיפור מצב והתעשרות. כאשר אדם סמית, "אבי הכלכלה" מהמאה ה-18, קבע שכלכלת השוק עובדת כאילו "יד נעלמה" מנחה את פעילות היחידים שמשתלבת לטובת הכלל, הוא התכוון לכך בדיוק.