פרק 1
הבוקר החל בישיבת הבוקר המסורתית, בה מדווחים על אירועי הלילה ודנים במקרים בעיתיים הקיימים במחלקה ועלולים להפוך למקרי חירום בתורנות הבאה.
המחלקה הגניקולוגית משופעת ברופאים שחלקם עובדים רק במשרות חלקיות. בישיבת הבוקר הנוכחות הייתה מרשימה, למרות שבשעה 14:30 מרבית הרופאים הבכירים עושים דרכם למרפאתם הפרטית.
עידו, מתמחה מזה כשישה חודשים במחלקה הגניקולוגית, העביר מבט על הסובבים אותו. הוא סיים את בית הספר לרפואה בעיר סגד שבהונגריה. יחד איתו החלו את ההתמחות ירון, שסיים לימודי רפואה באוניברסיטת באר שבע, וסיגל, בוגרת בית הספר לרפואה בתל אביב. לצערו, הוא חש היטב את קיומם של הפערים בהשכלתם הרפואית. בעוד את הסטודנטים הישראלים האכילו בכפית ובמחלקות הקליניות הוקצו עבורם מדריכים שהפסיקו את עבודתם הרוטינית והקדישו את זמנם לסטודנטים, בהונגריה נאלצו להתמודד עם החומר באוטודידקטיות. האנגלית של המרצים לקתה בחסר ולעתים הרגיש שההליכה להרצאות היא בזבוז זמן מוחלט. תקופת הסטאז' כיסתה מעט את הפערים, ותקופת ההתמחות חייבת הייתה לסגרם.
לאחרונה מכרסמים בעידו הרהורי כפירה באם החלטתו ללמוד רפואה היא הנכונה. כבן לאב שרברב ולאם תופרת, הוא מקור גאוות המשפחה בהיותו רופא, אולם ששת החודשים האחרונים ותלוש המשכורת הנביטו סימני שאלה. חיים פרטיים כמעט ואין לו, עשר תורנויות לחודש גורמות לו לעייפות ולחוסר רצון או יכולת לצאת לבילויים, ושכר הדירה נוגס את רוב משכורתו. משך ההתמחות במקצוע המיילדות והגניקולוגיה שבחר הוא שש שנים. הוא בן 27, ער לכך שהרבה מחבריו נישאו והוא עדיין לא הכיר את זו שירצה שתהיה זוגתו לחיים. תהה אם כאשר יתחתן יהיה מסוגל לקיים משפחה ממשכורת של רופא מתמחה.
ירון, שהתחיל את ההתמחות יחד איתו, אמנם נשוי אולם אשתו היא עורכת דין העובדת במשרד יוקרתי, כך שבששת שנות ההתמחות הגברת תישא בעול פרנסת הבית.
סיגל, המתמחה השנייה, גם היא רווקה, בת להורים אמידים מאוד כך שבעיות כלכליות אין לה. באם תתחתן ותלד, רגשי אשם אימהיים ודאי יהיו מנת חלקה.
הפעם השתתפו בישיבת הבוקר גם הרופאים המרדימים כי בתורנות האחרונה, במהלך ניתוח קיסרי דרמתי, התגלתה מחלוקת חריפה בין המרדים והמנתח לגבי מיהו האחראי על הניתוח.
פרופסור ששון, מנהל יחידת ההרדמה, נצר למשפחה עירקית שלפני הגיעה ארצה הייתה מיוחסת מאוד, ישב לבוש באלגנטיות כהרגלו נכון לקרב על כבודם של הרופאים המרדימים. מימינו ישב ד"ר יהב שהגיע לא מכבר מירושלים, מבית החולים "הדסה", ומשמאלו ד"ר אלכסנדר שהגיע לפני כשלוש שנים מחבר העמים. מולם ישב מנהל מחלקת הנשים פרופסור זייפר, שהמחלקה הפסיקה לעניין אותו מזמן ושכעת שאיפתו העיקרית היא לא להגיע לכותלי בית המשפט ולכותרות העיתונים. לידו פרופסור לירן השרמנטי, ד"ר יפה, ד"ר אבוקסיס, ד"ר אילני וד"ר פאיז.
הרוחות התלהטו בישיבת הבוקר. נושא המחלוקת היה האם המרדים או המנתח יחליטו על קיום הפרעה בגורמי הקרישה ויהיו אחראים על הטיפול.
עידו, שבתחילה עקב בעניין אחר הוויכוח, החל לאבד עניין ברגע שהבין שכרגע החולה לא מעניינת את המרדים או את המנתח, שכן בעיית אגו היא שמדברת ותקבע כאן.
מבטו הצטלב במבטו של ירון ונראה היה ששניהם חשו זהה. למרות עבודתם המשותפת במחלקה, במשך כשישה חודשים, אף פעם לא התפתחה ביניהם שיחה מעבר לברכת שלום ולהתעניינות כיצד חלפה התורנות. להפתעתו, בסיום הישיבה ניגש אליו ירון והזמין אותו לארוחת ערב בביתו ביום שישי הקרוב. עידו יהיה לאחר תורנות, להוריו בצפון הוא לא רצה לנסוע השבוע, יהיה נחמד להכיר את עמיתו ואת אשתו מהפן החברתי.
כאשר הגיע ביום שישי בערב לדירתם ברמת אביב ג', הופתע לראות כי גם סיגל הוזמנה לארוחה. הדירה מוקמה בסביבה שקטה, דירת ארבעה חדרים מרווחת ומרוהטת בטוב טעם.
ירון ואשתו דפנה נראו יפים ונינוחים והציעו לאורחיהם כוס יין לפני הארוחה. השיחה סביב לשולחן קלחה ולוותה בפרצי צחוק לנוכח חוש ההומור שהפגינה המארחת. לאחר כשעה לא היה זכר לתחושת הניכור שחשו שלושת המתמחים זה לזה במחלקה.
עידו חש באווירת חמימות ונעימות כפי שחש עם חבריו האינטימיים בסגד. תוך כדי שיחה שמעו על פציעתו הקשה של ירון בתקופת הצבא, שהייתה כרוכה בשלושה חודשי אשפוז לאחר שלושה ניתוחים ושבעה חודשי שיקום בבית לוינשטיין.
סיגל התגלתה כהרפתקנית לא קטנה, ששנתיים וחצי לאחר שירותה הצבאי הסתובבה עם תרמיל על גבה ברחבי העולם. תיאור הטיפוסים שפגשה במסעותיה הצחיק את כולם עד דמעות. במיוחד מצא חן בעיני עידו תיאורו של איציק, שלדבריה של סיגל הוא אחד הבחורים האינטליגנטים והרגישים שהכירה. "אין רגע משעמם בחברתו. השריטה הקשה היחידה שלו היא צריכת הסמים המוגברת. איציק עדיין מסתובב בעולם, מדי כמה חדשים הוא מגיע ארצה, בעזרת אביו הוא ממלא את ארנקו במזומנים, עובד בעבודות מזדמנות ומנסה לפרקים מרכזי גמילה. בכל ביקור כזה אני נפגשת איתו והוא מכניס קצת צבע לחיי, שלצערי הופכים להיות אפורים מיום ליום." לאחר שתיקה קצרה המשיכה, "הפחד הגדול ביותר שלי הוא להיות בסוף כמו ד"ר ברגר מהמחלקה, רווקה מזדקנת בת 55 שבית החולים הוא כל עולמה."
כטוב לבם ביין גלשה סיגל לרכילות עסיסית. היא שאלה את עידו, "מדוע אתה לא נענה לחיזוריה של רונית, אחות חדר הניתוח?"
מבט התמיהה בעיניו הבהיר לסיגל שהבחור אפילו לא שם לב למאמציה של רונית.
"מגיע לרונית בחור הוגן והגון לאחר שהבחור שאיתו היא חיה שלוש שנים מרצה עונש מאסר בשל עבירות סמים," הוסיפה סיגל.
"איך את מצויה בכל הרכילויות?" התעניין ירון.
"אני מתלבשת בחדר ההלבשה של האחיות, שכחת?" ענתה בחיוך.
"את יכולה לזרוק עוד עצם לשני חנונים המנותקים מהחיים האמיתיים?" שאל ירון.
"תגיד שם ואספר," חייכה.
"פרופסור לירן," אמר עידו שבסתר לבו סגד לו ורצה להיות כמוהו.
"פרופסור לירן נמצא בבעיה גדולה, לא סתם הוא רץ לקליניקה מוקדם מדי יום. יתכן גם והשמועות שיש במחלקה, שהוא מתעסק עם כסף שחור, נכונות. קשה מאוד להחזיק אישה דרום אפריקאית מפונקת ומאהבת צעירה."
עידו וירון הביטו זה בזה והבינו כי הם לא הבינו עדיין כלום!
עידו שם לב לצבעו האפור-חיוור של ירון, שהבעת כאב נסוכה על פניו, ושם לב למהירות התגובה של דפנה כשהגיעה עם כוס מים ומזרק.
"מזכרת מהפציעה הארורה..." לחשה.
עידו וסיגל הודו על הערב הנחמד והמהנה ומיהרו לצאת. עובדים יחד חצי שנה ובעצם לא יודעים דבר אחד על השני, הרהר עידו. הבעת הסבל והכאב שעל פניו של ירון לא משה מראשו, ומה אם התקף כזה תוקף אותו באמצע תורנות או באמצע ניתוח? הבזיקה המחשבה, כיצד המסכן יכול להמשיך לתפקד?
מחשבותיו נדדו למתמחה השנייה, סיגל. הוא הודה בפני עצמו שחטא בחטא היהירות כשקטרג אותה עד היום כ"צפונבונית מפונקת". להפתעתו התגלתה כאשת שיחה נעימה, בעלת חוש הומור דק ועוקצני וכולה מלאה שמחת חיים.
כשהגיע לדירתו הצנועה חש את העייפות המצטברת בכל רמ"ח איבריו וכעבור מספר דקות שקע בשינה עמוקה.
סיגל הגיעה לדירתה המרווחת ומכיוון שלא הייתה לאחר תורנות הרגישה ערנית. למרות השתייה המרובה באותו ערב נטלה כוס ג'ין-טוניק נוספת, ישבה במרפסת דירתה והרהרה באירועי הערב.
הפתעתה הגדולה מערב זה הייתה לגלות מקרוב יותר את עידו שעד כה נראה לה כבד-פה וכבד-לשון. עד עתה השיחות ביניהם סבבו סביב העברת אינפורמציה רפואית על חולות לפני תחילת כל תורנות, ולסיגל הצבעונית הייתה הרגשה שזה המקסימום שהבחור יכול לתת. הערב התגלה בפניה עידו אחר, עידו שמדבר רהוט, בעל חוש הומור בריא ומלך התמימים. הבעת דאגה נסוכה על פניה כאשר נזכרה בהתקף הכאבים של ירון ושחזרה בראשה את תגובתה המהירה של דפנה. בניגוד לרצונה עמדה דמותו של איציק לנגד עיניה ברגעיו הקשים, בהם הזדקק לסם, אותו היה עליו לקחת במהירות כדי לא לעבור "משבר".
הרהורי חשבון הנפש שלה החלו. בת 30, יפה ונבונה, רוב חברותיה נשואות או חיות עם בני זוג ורק היא בגפה. לא חסרו לה מחזרים אבל אף אחד מהם לא גרם לה לרצות להתעורר בבוקר בחברתו. מאז הרומן עם אמנון בתקופת הצבא, שנגמר בשברון לב, היא לא התאהבה שוב. סטוצים קצרים היו אבל סיגל רצתה משהו אמיתי עם חברוּת ושותפות. רק לא כמו ד"ר ברגר... חלפה שוב המחשבה המבעיתה בראשה. מיד גמלה בלבה להניח למלנכוליה ולהמירה במחשבות חיוביות ליום השבת שנועד לעבור בכיף. ידעה עד כמה הים עושה לה טוב והחליטה להפתיע את עידו התמים ולהזמין אותו להצטרף אליה, הרי אנחנו במאה ה-21!
למחרת ב-10:30 בבוקר העיר צלצול הטלפון את עידו. קולה העליז של סיגל הזמין אותו לבוא עמה לחוף מכמורת. עידו ההמום, שבעולמו שלו הגבר הוא שמזמין ויוזמה נשית נשמעת מאיימת, מצא את עצמו עונה בחיוב.
ב-11:50 אספה אותו סיגל מביתו במכונית ה-BMW ספורט שלה ושעטה לכיוון מכמורת.
סיגל הקלה מיד את תחושת אי הנוחות של עידו בהפטירה, "תירגע, זה לא דייט, פשוט זוג קולגות עייף שהחליט להסתלבט יחד על שפת הים."
תכונה מצוינת לרופאה, ציין עידו לעצמו, המסוגלוּת להיחלץ בקלילות ממצבים מביכים ולהשרות אוירה ניחוחה.
כשהגיעו לשפת הים פרשה סיגל שמיכה קטנה והניחה עליה את סל הקש שבו היו סנדויצ'ים קטנים, פירות ופחיות בירה. לנוכח מבטו המשתאה של עידו אמרה, "הצופה נכון תמיד."
"את האחרונה שהייתי משייך לתנועת הצופים," הגיב עידו.
"שנים הייתי בצופי ים ובשירותי הצבאי הייתי סמ"לת מבצעים בשייטת, אני בעלת רישיון צלילה, רישיון סקיפר וגולשת רוח, מופתע?"
מרוב תדהמה לא היה מסוגל אפילו לענות.
סיגל רצה לכיוון המים ובתנועות חתירה התחילה להתרחק מקו החוף. ה"צפונבונית" לא הפסיקה להפתיע אותו והוא נמלא סקרנות לגבי המשך השבת.
כעבור חצי שעה חזרה נוטפת מים ונשכבה לצדו. כעבור מספר דקות של שקט אמר לה עידו בביישנות, "אשמח להתעדכן ברזי המחלקה, הבנתי שאני רק מרחף בה ולא חי בה."
"במי להתחיל?" שאלה בחיוכה הכובש.
"נתחיל מהקל אל הכבד, צוות חדר הניתוח ולא הרופאים."
בחיוך ממזרי החליטה סיגל להתחיל ברונית. "רונית בת 28, ילידת קיבוץ משמר העמק, אחד הקיבוצים הבודדים בארץ שלא עבר הפרטה והוריה עדיין גרים בו. את בית הספר לאחיות ואת השתלמות חדר הניתוח עשתה בבית החולים רמב"ם בחיפה. במהלך לימודיה הכירה את ראובן, קצין צעיר בצי הסוחר, גבר נאה וכריזמטי שאוהב חיים טובים ומהנים. אהבתו לחיים הטובים גרמה לו לבצע עבודות צדדיות לשם השלמת הכנסה. לרוב, עבודות אלה היו לא חוקיות. הוא נהג להעביר סחורה ללא מכס ולמכור אותה בארץ." עידו היה קשוב. "עם דברים אלה עוד יכלה רונית להתמודד אולם כשראובן הבין שהכסף הגדול והקל יגיע מעסקאות סמים, ניצל את כישוריו וקישוריו בחיל הים והחל מתעסק בהברחת סמים מלבנון. רונית ניסתה בכל כוחה להניעו אך דבר לא עזר. ריח הכסף והדברים שניתן להשיג באמצעותו העביר את ראובן על דעתו ואת עיקר מרצו הפנה לכיוון זה."
בראותה את מבטו המרותק של עידו המשיכה, "היה ברור שהלשינו עליו, כנראה אדם שחשב שאינו מתוגמל כיאות. בגללו ראובן נעצר ונשפט לארבע שנות מאסר. עולמה של רונית קרס, ראובן היה אהבת חייה. מאז היא משקיעה את כולה בעבודה, לא קושרת כל קשרים חברתיים וכל שבת שנייה נוסעת לקיבוץ."
"למה את חושבת שרונית מעוניינת בי?" שאל בשקט.
"תחושת בטן," ענתה בזחיחות.
בסתר לבה התחרטה שהעלתה בכלל את נושא רונית, למה לא לדאוג לעצמה?
עידו שלא רצה שכל ההתעניינות באנשי חדר הניתוח תיראה מכוונת לצרכיו, שאל לקורות חייו של ד"ר אלכסנדר.
מופתעת מהתפנית בשיחה גוללה לפניו את סיפור חייו העצוב של ד"ר אלכסנדר.
"ד"ר אלכסנדר הגיע לפני כשלוש שנים מריגה, לאחר עשר שנות עבודה כמרדים. הוא עלה ארצה עם אשתו ילנה, במקצועה רופאת ילדים, ועם בנו סשה בן ה-10. בארץ לא הכירו בהתמחותו והוא נאלץ לעשות התמחות נוספת שארכה שנתיים וחצי ובנוסף לעבור את בחינות הרישוי. ילנה החלה להשלים את התמחותה כרופאת ילדים ולאחר כשישה חודשים אובחנה כחולה בסרטן השחלות. הניתוח הקשה, טיפולי הכימותרפיה אחריו וחוסר במשפחה תומכת שתעזור הן פיזית והן נפשית, עשו את שלהם. ד"ר אלכסנדר הוא אחד האנשים האומללים שאני מכירה."
עידו נזכר במשפט שנהגה לומר אמו, "אם כל שכן יוציא את שק צרותיו מחוץ לדלת, מיד יחזיר את שקו פנימה כדי לא לקבל את השק של השכן..."
"אין אנשים מאושרים סביבנו?" שאל בלחש את סיגל.
"ד"ר יהב!" ענתה במהירות, "מאז שעזב את בית חולים הדסה ויצא מהארון אין חופשי ומאושר ממנו. הוא נמצא בזוגיות עם ד"ר פרי מהפנימית."
עידו קלט לפתע באיזה נתק מהמציאות הוא חי בחודשים האחרונים. כמו רובוט מתוכנת ביצע את המוטל עליו ולא שם לב לחיים האמיתיים המתרחשים סביבו. הוא הסיק שאין הדבר קשור רק לחדר שבו אתה מתלבש, ושיער שלסיגל חושים חדים ואינטליגנציה רגשית הרבה יותר מפותחת משלו.
עידו ניסה להבין את מקור האטימות שלו והיה אינטליגנטי מספיק להבין שלאי קליטת המתרחש סביבו יש קשר הדוק עם מבנה אישיות מסוים. האם הבית שבו גדל הוא הגורם? הוריו היו אנשי עמל שעבדו קשה למחייתם ועידו ושני אחיו גודלו וחונכו לניקיון כפיים ולמוסר עבודה. לכל החוגים שבהם חשקה נפשם הם הלכו ומעולם לא הרגישו בחוסר.
עידו נזכר מדוע היה כל כך ביקורתי וכעוס כאשר למד במחלקה הפסיכיאטרית. הוא התבונן בסיגל והחליט שמספיק עם הפרנואידיות ועם האשמת ההורים בכל השריטות העצמיות. מגיע שלב בחיים שבו האדם אחראי על עצמו. הרי מגיחים לעולם עם מטען מסוים ומה שחשוב הוא מה עושים עם מטען זה. העדפתו של עידו להיסגר ולתת לדברים לחלוף לידו זוהי אשמתו ולא אשמת הוריו. אולי יכול היה להאשים את השירות הצבאי בהתכנסותו בעצמו או את ההדחה מקורס הטיס, סמוך לסיום, שבעקבותיה נותר מרוקן. ואולי אהבתו הנכזבת לדינה, פקידת המבצעים בטייסת, הייתה זאת שהשאירה את משקעה.
