המטרה: תל אביב

22 שבועות לפני הפלישה

1.

לקראת חצות לילה, היה רחוב אלנבי בתל-אביב נאסף בדרך-כלל אל בין זרועותיה של שינה מתוקה. האור היה נעלם מחלונות הבתים, מבתי-הקפה ומן המסעדות ורק מכונית בודדת או עובר-אורח נחפז הפרו לעתים את הדממה. אבל, בשעות הלילה של ה-29 בנובמבר 1947, התהפכו היוצרות ולכל אורכו טבל הרחוב בשלל אורות ובהמולת חג. כמו גלים של ים רוגש, נעו על המדרכות ועל הכביש נחשולי אדם שרים ומריעים, מנופפים בדגלי תכלת-לבן ומשיקים כוסות יין. החלטת האו"ם על חלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות, יהודית וערבית, הוציאה את כל העיר לרחובות. מעיניהם הנוצצות של התושבים ניבטה תקווה חדשה.
אברהם שוורצשטיין ישב ב"קפה בלזם" ואכל גלידה מתוך גביע מתכת צונן. הוא היה בן עשרים ושתיים, גבה קומה ויפה תואר, לוחם ב"הגנה", שקיבל חופשה לערב אחד מקורס מפקדי הכיתות בנתניה. עיניו בהו בחוגגים ולבו היה כבד. מחשבותיו נדדו אל ידידתו רוחמה ארדיטי מטבריה, שעברה באותה שעה אימוני נשק בפלמ"ח. געגועיו אליה העצימו את תחושת בדידותו.
לידו, בבית-הקפה, ישבה באותו לילה גם קבוצה של חיילים בריטיים של הדיביזיה המוטסת הששית, לראשיהם כומתות אדומות. הם שתו בירה והתבוננו בקהל שעבר על פניהם בשירה ובריקודים. כמה בחורים שנשאו דגל כחול-לבן, צעקו לעברם: "טוב שנפטרנו מכם. תסתלקו הביתה!"
חייל בריטי שתוי הגיב בצעקה: "מה אתם שמחים כל-כך? הרי ביום שנצא מכאן ייכנסו כל הצבאות הערביים ויטביעו אתכם בים! אתם עוד תתגעגעו אלינו."
קולות זועמים עלו מן הקהל.
"אנחנו נילחם," צעק מישהו לעבר הבריטי והוא השיב בלגלוג: "במה תילחמו? עם כמה רובים עלובים? מה כבר תוכלו לעשות נגד הטנקים, המטוסים והתותחים של הערבים? אתם לא מבינים שהם ינצחו אתכם בקלות?"
הוויכוח התלהט וכהרף-עין פרצה קטטה המונית. כיסאות ושולחנות הועפו באוויר, אגרופים הוטחו בפרצופים שהוצפו בדם, דגלים נרמסו וילדים מבועתים פרצו בבכי. אברהם שוורצשטיין ניסה לגונן על אשה מבוהלת וספג בעיטה בבטן מקורפורל זועם. המשטרה הבריטית מיהרה להגיע, עצרה כמה מן המתפרעים והעבירה את הפצועים לטיפול רפואי.
שוורצשטיין נסע בטרמפים לנתניה. בחדר האוכל של בסיס ההדרכה שתה תה חיוור עם כמה מחבריו לקורס ודבריו של החייל הבריטי חזרו והלמו בראשו - "אתם לא מבינים שהם ינצחו אתכם בקלות?" מרחובות נתניה בקעו הדים אחרונים של קולות שירה ונגינה. השחר עמד לעלות וגשם החל לרדת. מה יקרה עכשיו? שאל את עצמו. הוא הלך לחדרו וניסה להירדם, אבל סערת רוחו מנעה ממנו לעצום עין. ידו גיששה אחרי מתג האור. הוא התיישב ליד השולחן ועל דף מחברת כתב מכתב לרוחמה:
...עוד מעט יעלה השחר, אולם עדיין איש מאיתנו אינו יכול לישון מחמת ההתרגשות הרבה. כולנו תמימי-דעים שעלינו להיות חזקים ולהתכונן למצבים קשים. מוקפים אנו בעולם עוין המצויד בנשק רב ועינו צרה במדינתנו. בקרב הערבים רבים הם חמומי-המוח אשר יסיתו למלחמה ואני תקווה שתיכנס תבונה ללבם ומחשבות הזדון ייעלמו ממוחם.
אנא, שמרי על עצמך למען שנינו.
באהבה יוקדת,
אברהם.
אורו החיוור של הבוקר האדים מן האש שהתלקחה בבת אחת בכל חלקי הארץ. יחידות בלתי-סדירות של מתנדבים מכל ארצות ערב שבאו לסייע לאחיהם, ערביי ארץ ישראל, חסמו דרכי תחבורה, הטמינו מארבים והפילו קורבנות. ציפורה ויהושע, הוריו של אברהם, התהלכו כסהרורים בביתם בירושלים, חוששים שבנם ייפגע בקרבות. אחותו הקטנה לאה שאלה מדוע הם עצובים אך לא זכתה לתשובה.
קורס מפקדי הכיתות בנתניה נקטע בעיצומו. חניכיו שבו ליחידותיהם ויצאו להילחם. אברהם שוורצשטיין התנדב לפנות משפחה יהודית שהתגוררה סמוך לעמדות הערבים בכפר סלמה, דרומית לתל-אביב. זוג הורים ושתי ילדות מוכי פחד נצמדו אליו כשחיפה עליהם ביריות מתת-מקלע סטן. הוא חילץ אותם בשלום ורק אחר-כך שם לב שקליע רובה שרט את זרועו עד זוב דם.

2.

אבכות עשן לבנות, שהתאבכו מעשרות סיגארים משובחים, ריחפו בליל 29 בנובמבר 1947 בחללו של "פונדק הפירמידות" על גדות הנילוס. שעה שהפאלוכות, סירות המפרש של דייגי קהיר, היטלטלו ברוח הקלה ליד רציף הנהר, היה אולמו הגדול של מועדון-הלילה, שקירותיו רופדו בקטיפה אדומה, גדוש עד אפס מקום בשמנה וסולתה של צמרת החברה המצרית. נשים הדורות הדיפו ניחוחות של בושם יקר וגברים נינוחים בחליפות יקרות הסבו לצידן.
האולם היה שרוי בחשיכה ועשרות זוגות עיניים בורקות ננעצו בליליאן כהן בת העשרים וחמש, שנשענה קלות על הפסנתר, פניה החיוורים וגזרתה החטובה שטופים באור הזרקורים שכוונו אליה. בקול פעמונים ערב היא שרה את "אראה אותך בחלומותי", להיטו הגדול של בינג קרוסבי, וקצרה כדרכה מחיאות כפיים סוערות וקריאות הדרן.
מימין לבמה, בתא פרטי, ישב המלך פארוק בן העשרים ושבע ועיניו ליטפו את הזמרת. לידו, בפנים חתומים, ישבו שלושה שומרי ראש מזוינים.
למלך עצמו היו שני אקדחים טעונים - האחד בכיסו, והאחר בהישג יד על השולחן. הוא חשש שיתנקשו בחייו.
היו לו אשה חוקית, שלוש בנות ופילגשים רבות בכל חלקי העיר, אבל ליליאן כהן היתה אהבתו הגדולה. העובדה שהיא היתה יהודייה והוא מוסלמי, לא הטרידה אותו. כמה פעמים בשבוע היה חומק אל תאו הפרטי ב"פונדק הפירמידות", לצפות בהופעה שלה. אחר-כך נהג לאסוף אותה במכוניתו ולבלות איתה את הלילה בדירת הפאר שקנה לה ברובע זאמאלק. הוא העניק לה מתנות יקרות ערך ושלח אליה בקביעות ארגזי ויסקי ושמפניה. היא מכרה אותם בשוק השחור.
פארוק נולד בארמון עאבדין בקהיר לאביו המלך פואד ולאמו המלכה נאזלי, בן יחיד אחרי ארבע בנות. בגיל ארבע-עשרה נשלח לפנימייה באנגליה, אבל לימודים היו הדבר האחרון שעניין אותו. הוא בזבז הון תועפות בחנויות היוקרתיות של לונדון וחיזר בלהט אחרי הנערות המקומיות. ב-1936, בהיותו בן שש-עשרה, נפטר אביו והוא נקרא לשוב לקהיר כדי לרשת את כס המלוכה.
מצרים קידמה את פני יורש העצר בהתלהבות ובאהבה אין קץ. מיליוני פלאחים גדשו את הרכבות ואת הדרכים המובילות אל הבירה כדי לחזות בתהלוכת ההכתרה. בקרנות רחוב חילקו אנשי חצר המלכות בשר חינם להמונים ורעמי תותחים הדהדו באוויר הלוהט שהגיע מן המדבר. פארוק נסע אל בית-הנבחרים בכרכרת זהב, לבוש מדים בצבעי אדום-לבן-ירוק וחגור חרב משובצת יהלומים. משני עברי הכרכרה רצו חיילי המשמר המלכותי במדים זהובים.
כעבור חודשים אחדים יזמה אמו של פארוק, המלכה נאזלי, שידוך הולם לבנה. הכלה המיועדת היתה פרידה בת השבע-עשרה, אחותו של יורש העצר הפרסי. בטקס הכלולות המפואר העניק פארוק לאשתו רביד יהלומים יקר ערך. נציגי הקהילה היהודית הביאו שי - תיבת זהב ובה פרקי תהילים חרוטים על יריעות של כסף. היטלר שיגר מכונית "מרצדס" מהודרת ומוסוליני - פסל עתיק של הקיסר הרומאי דיוקלטיאנוס.
הבריטים, שהיו שליטיה האמיתיים של מצרים מאז 1936, הפכו את פארוק לבובה חסרת רצון משלה, אבל דומה היה שהדבר לא הטריד אותו. ענייני המדינה ממילא לא תפסו מקום של ממש בסדר יומו. העולם היה מלא וגדוש בהנאות והוא התמכר להן בחדווה. תאוות האכילה שלו, שגברה עקב תאונת דרכים אשר שיבשה את תפקוד הבלוטות בגופו, לא ידעה שובע. בארוחות הבוקר זלל דגים ובשר, ביצים ופירות וגמע אין-ספור ספלי קפה.
לחם נמנע מלאכול, כדי שלא ישמין עוד יותר.
לא רק אוכל, גם נשים עמדו בראש סדר עדיפויותיו.
הוא חיזר בלהט אחרי כל אשה שנשאה חן בעיניו, לרבות נשות שגרירים זרים. היה לו צרור מפתחות בצבעים שונים, שתאמו את מנעולי דירותיהן של נשים שנהג לפקוד דרך קבע. לפעמים התחפש לאיכר, יצא העירה וקנה בפרוטות את חסדיהן של זונות רחוב.
בחדריו הפרטיים צבר אוסף ענקי של ספרות פורנוגרפית ואביזרי מין ובמגירת שולחנו אגר סמים להאדרת כוח הגברא שלו. במידה רבה נשאר פארוק ילד גם כשהתבגר. אחד משעשועיו האהובים היה צופר מכונית ה"רולס רויס" שלו שהשמיע יבבת כאב של כלב נדרס והחריד את העוברים והשבים כשחלף על פניהם. פעם אחת השליך קוביות קרח אל תוך מחשופיהן של נשים כבודות שנכחו בקבלות הפנים שלו ופרץ בצחוק כשניסו בחלחלה לשלוף אותן משם.

המלך פארוק ואשתו פרידה.
אהובתו היתה יהודייה.

באותו לילה צונן בשלהי נובמבר 1947, כשישב ב"פונדק הפירמידות" ובהה בהערצה בזמרת היהודייה, חפז אל המועדון מזכירו האישי והודיע בקול נסער כי עצרת האו"ם החליטה על הקמת מדינה יהודית ומדינה ערבית בארץ ישראל.
פארוק נעץ מבט מהורהר במזכירו. הוא לא הופתע מהחלטת האו"ם. רוב ההערכות היו שאין מנוס ממנה, ושבעקבותיה ישגרו מדינות ערב את צבאותיהן לארץ ישראל, למנוע את הקמת המדינה היהודית. רעיון הפלישה לא היה חדש. הוא הועלה בדיוני הליגה הערבית כבר שנתיים קודם-לכן, כשהתעורר חשש שערביי ארץ ישראל לא יוכלו להיאבק בהצלחה נגד התרחבות היישוב היהודי. למגינת לבם של נציגי מדינות ערב, הביעו אז המצרים התנגדות נחרצת לפלישה. כשהליגה הערבית החליטה להטיל על כל אחת מחברותיה לשלוח מיליון לירות שטרלינג לסיוע לערביי פלסטין, הסתפקה מצרים, הגדולה במדינות ערב, בסכום שהיה בגדר עלבון צורב: 20 אלף לירות בלבד. כשהתבקשה לשלוח מתנדבים למחנה האימונים בקטנה ליד דמשק, כדי שיצטרפו אחר-כך למאבקם של ערביי פלסטין, שלחה מצרים 50 איש, שעה שמדינות ערב האחרות שיגרו יחדיו 5000. קהיר ניאותה לתרום גם רובים, אבל כשהגיע הנשק לפלסטין התברר שרבים מהם מיושנים ואינם כשירים לפעולה.
ב-29 בנובמבר 1947, ב"פונדק הפירמידות" בקהיר, כמעט חצי שנה לפני פלישת צבאות ערב לארץ ישראל, היה לפארוק ברור אפוא מעל לכל ספק שעל אף האהדה שמצרים רוחשת לערביי פלסטין, היא לא תסכן אפילו חייל אחד במלחמה למענם.