כניסה אסורה
בוקר אחד עמדו שני נערים צעירים לצד הדרך, והתערבו ביניהם על מבצע מסוכן עד מאוד: קטיף פרחים אחדים ממטפס המאדהאבי שבשטח המגודר של המקדש. אחד הנערים אמר שהוא יוכל לעשות זאת, והשני אמר לו, ״לעולם לא תצליח.״ על־מנת להבין מדוע קל היה לדבר על כך אך לא כל־כך לבצע זאת, נדרש הסבר מקיף.
ג׳איקאלי דווי, אלמנתו של מאדהאבצ׳אנדרה טארקטבאצ׳אספאטי, שימשה משגיחת המקדש, שהוקדש לאל קרישנה המבורך. בעלה זכה לתואר ״טארקטבאצ׳אספאטי״ (אדון הוויכוח) במסגרת תפקידו כמורה בטול של הכפר, אך מעולם לא עלה בידו להוכיח לאשתו כי אכן ראוי הוא לתואר. מלומדים אחדים היו בדעה, שמשום שדיבורים וויכוחים היו בתחום המומחיות שלה, הוא בהחלט ראוי היה לתואר בזכות היותו ״אדונה״. למען האמת, ג׳איקאלי לא הרבתה בדברים; ביכולתה היה להשתיק אפילו מבול סוחף של דיבורים במילים ספורות בלבד או אפילו באי אמירת מילה כלשהי.
ג׳איקאלי הייתה אישה גבוהה, בעלת חוטם חד, חזקה וקשוחה באופיה. בניהולו הכושל של בעלה, הרכוש שנמסר לידיהם לתחזוקת המקדש כמעט אבד כולו. לעומת זאת, אלמנתו — בזכות גביית חובות מאנשים שפיגרו בתשלומים, קביעת גבולות חדשים וחידוש דרישות שהוזנחו במשך שנים רבות — הצליחה להחזיר הכול לקדמותו. היא לא הניחה לאיש להישאר חייב לה ולו פאיסה אחת.
מכיוון שלאישה זו היו תכונות רבות של גבר, לא היו לה חברות מקרב הנשים, כי אלה פחדו מפניה. רכילות, שיחה בטלה ודמעות היו תועבה לגבי דידה. הגברים חששו ממנה גם הם, משום שהיה ביכולתה להפר את הבטלה התהומית של הגברים בכפר במבט קשוח ומלא בוז שקט שחדר את רפיונם העצל, ודחק בהם להזדרז במעשיהם. היא הכילה מידה ראויה לציון של בוז והצטיינה ביכולת בלתי רגילה לשדר בוז. הייתה לה יכולת להרוס בתגובותיה ובהבעותיה — בעזרת דיבורים או בשתיקה — את כל מי שמצאה בו ליקוי או פגם. היא הצמידה תוויות לאנשים וערכה רישומים על כל דבר שאירע בכפר, בין אם טוב, בין אם רע. ללא כל מאמץ שלטה בכל העניינים, ומשלה בכל אשר פנתה; איש לא הטיל בזה ספק, כולל היא עצמה.
היא הייתה מומחית בטיפול בחולים, אולם המטופלים פחדו ממנה כמו מפני המוות. אם מישהו לא ציית כראוי להוראות הטיפול או לא שמר בדקדקנות על משטר התזונה שציוותה עליו, להט כעסה יותר מחומו. נוכחותה התמירה והקפדנית ריחפה מעל לכפר כרוחו השופטת של האל; איש לא אהב אותה, ועם זאת, איש לא העז להמרות את פיה. היא הכירה את כולם, ובכל זאת לא היה אדם בודד ממנה.
לאלמנה לא היו ילדים משלה, אך היא נטלה על עצמה לגדל את שני אחייניה היתומים. אי אפשר לומר שהיעדר נוכחות אבהית־גברית פגעה במשמעתם ובצייתנותם, או הפכה אותם למפונקים בשל חיבה עיוורת מצד דודתם. לגדול משני האחיינים מלאו שמונה־עשרה. מפעם לפעם עלתה על הפרק שאלת נישואיו, והנער לא התנגד לקשור את עצמו במוסרות אהבה, אפס דעת דודתו הייתה אטומה לרעיון מרנין לב זה. בניגוד לנשים אחרות, היא לא ראתה בפריחת האהבה אצל זוגות נשואים צעירים רעיון מהנה במיוחד. נהפוך הוא; היא חשבה כי למרבה הצער, סביר להניח, שאחיינה, כגברים נשואים אחרים, יישב בבית וישמין מהפינוקים שתרעיף עליו אשתו. לא, אמרה, מוטב לו לפולין להתחיל להרוויח את לחמו, ורק אז יוכל להביא אישה הביתה. השכנים הזדעזעו מדבריה החריפים.
המקדש היה הרכוש היקר ביותר של ג׳איקאלי. היא מעולם לא התרשלה בטיפול באלים, בהלבשתם וברחיצתם. שני הבראהמינים המשרתים בקודש חששו מפניה הרבה יותר מאשר מפני האל עצמו. בעבר האל לא קיבל את מלוא מנחותיו, כי במקדש חיה בסתר דמות נערצת אחרת, ״נערת מקדש״ בשם ניסטאריני. מנחות מזון כגון: חמאה נוזלית למחצה, חלב, גושי חלב חמוץ וחמאה קשה חולקו בין גן עדן לגיהינום. אולם תחת שלטונה של ג׳איקאלי, נהנה רק האל ממלוא המנחות. אלים נחותים ממנו נאלצו למצוא דרכים אחרות לקיים את עצמם.
האלמנה הקפידה שחצר המקדש תהיה נקייה מכל רבב — וכל פיסת עשב טואטאה. על הסורגים באחד הצדדים התלפף מטפס מאדהאבי, ובכל פעם שהשיר עלים יבשים, ג׳איקאלי סילקה אותם. היא לא יכלה לשאת חילול כלשהו של הקדושה, של הניקיון ושל הסדר המופתי ששררו במקדש.
בעבר הנערים המקומיים, כששיחקו במחבואים, התחבאו בחצר המקדש, ולעתים גדיים באו וליחכו את קליפת מטפס המדהאבי. כעת היה הס מלהזכיר או לעשות מעשים כאלה. פרט לימי החגים, לא הורשו הנערים לבוא בשער המקדש, והגדיים הרעבים הוכו במקלות ונמלטו בפעיות בהלה אל אמותיהן.
אנשים חצופים, אפילו אם היו קרובים, לא הורשו להיכנס לחצר המקדש. גיסה, שאהב לאכול בשר עוף שבושל על־ידי מוסלמים, הגיע פעם לכפר לפגוש את קרוביו, ורצה לבקר במקדש; ג׳איקאלי התנגדה לכך בצורה כה נחרצת ופוגעת, עד כי כמעט התלקחה מריבה איומה בינה ובין אחותה הבכורה.
הקנאות המוגזמת שבה השגיחה האלמנה על המקדש נדמתה מעט מטורפת בעיני אנשים רגילים. בעוד שבתחומים מסוימים נהגה ג׳איקאלי בקשיחות ובהתנשאות, בהשגחתה על המקדש הייתה כנועה לחלוטין. לדמות שהיתה בתוכו התייחסה כאם, כרעיה וכשפחה. היא התייחסה אליה בזהירות, בעדינות, בחסד ובענווה. מקדש האבן על דמות האבן שבתוכו היה הדבר היחיד שהביא לידי ביטוי את נשיותה. הוא היה בעלה ובנה; הוא היה כל עולמה.
כעת יוכלו הקוראים להעריך את האומץ האדיר שנדרש כדי לגנוב פרחי מאדהאבי מחצר המקדש. הנער שהחליט לבצע את המשימה היה נאלין, הצעיר משני אחייניה. הוא הכיר היטב את דודתו, אבל היא לא הצליחה לאלפו למשמעת. הוא נמשך לכל דבר מסוכן, ותמיד התלהב והשתוקק לקרוא תגר על מגבלות. סיפרו בכפר שבילדותה התנהגה דודתו בדיוק כך.
ג׳איקאלי ישבה על הגזוזטרה, מלמלה את תפילותיה מתוך ספר התפילות, והביטה באהבה אמהית בדמות האלוהית שלפניה. הנער התגנב מאחור ונעמד מתחת למאדהאבי. הוא גילה שהפרחים שעל הענפים התחתונים נוצלו כולם לפוג׳ה. לכן החל לטפס בזריזות על הסורגים. בראותו כמה ניצנים על בד גבוה, התמתח למלוא אורך גופו, ושלח את זרועו לקטוף אותם; אולם הלחץ שהפעיל על הסורגים השבירים היה חזק מדיי, והם קרסו ברעש רב. הנער והמטפס התפרקדו יחדיו על הארץ.
המבצע המהולל הביא את ג׳איקאלי בריצה למקום; היא תפסה את הנער בזרועותיו והעמידה אותו על רגליו. הוא נפגע חמורות מנפילתו, אך אי אפשר היה להגדיר זאת כעונש, כי לא נגרם על־ידי יצור חי. לכן, ספג גופו הפצוע של הנער את מלקות עונשו מאת היצור החי. הוא נשא את כאבו בדומייה, בלי להזיל דמעה. בסוף גררה אותו דודתו לתוך חדר והבריחה מאחוריו את הדלת. במשך כל שעות אחר הצהריים לא קיבל כל דבר מאכל. בשמוע זאת הנערה־המשרתת מוקשאדה, הפצירה והתחננה בפני גברתה — בדמעות ובקול רועד — לסלוח לנער. ג׳איקאלי לא הסכימה לוותר לו כהוא זה. איש מבני הבית לא העז לתת מזון לנער הרעב מאחורי גבה של ג׳איקאלי.
האלמנה שלחה להביא אנשים שיתקנו את הסורגים, ופעם נוספת התיישבה בגזוזטרה, וספר התפילות בידיה. זמן קצר לאחר מכן, ניגשה אליה מוקשאדה ואמרה בדחילו ורחימו, ״תאקורמה, האדון הצעיר בוכה מרוב רעב; אני יכולה להביא לו קצת חלב?״
״לא,״ אמרה ג׳איקאלי בפנים חמורי סבר. מוקשאדה נסוגה שוב. מהחדר בצריף הסמוך הפך בהדרגה בכיו הנוגה של נאלין ליבבות כעס — עד אשר מאוחר מאוד היה מותש מכדי להמשיך להתייפח, ורק יפחת בכי מקרית הגיעה מפעם לפעם לאוזני דודתו שישבה והתפללה.
מצוקתו של נאלין שככה והייתה לכמעט שתיקה מיוגעת, כאשר קולות של יצור אומלל אחר — מעורבים בקולות מרוחקים של אנשים רצים וצועקים — בקעו מן הדרך מחוץ למקדש. לפתע נשמעו צעדים בחצר המקדש. ג׳איקאלי הסתובבה וראתה משהו מתרומם מתחת למטפס. ״נאלין!״ צעקה בזעם. איש לא ענה. היא חשבה שנאלין ברח מכלאו, ומנסה שוב להרגיזה. היא פסעה אל החצר, בשפתיים חשוקות באכזריות. ״נאלין!״ צעקה שוב כשהתקרבה למטפס. עדיין לא נשמעה כל תשובה. בהרימה את אחד הענפים, ראתה חזיר מזוהם ומבוהל מסתתר בסבך העלים.
המטפס היה תחליף צנוע — בחצר זו מרוצפת בלבנים — לחורשות ורינדאבאן, וריח פרחיו הזכיר את הנשימה הניחוחית של הגופיס, ועורר חלום אהבהבים נפלא לאורך גדות היאמונה; ולחשוב כעת שהקדושה שלו, שהאלמנה טיפחה במסירות מוחלטת חוללה פתאום על־ידי אירוע נתעב זה! משרת בראהמיני הגיע חמוש במקל לגרש את החזיר, אבל ג׳איקאלי נחפזה לעצור בעדו, והבריחה את שער המקדש מבפנים.
זמן קצר לאחר מכן הגיעו למקדש דומים שתויים, והחלו לתבוע בצעקות את בעל החיים שהתכוונו להקריב קורבן. ״הסתלקו, חלאות,״ צעקה ג׳איקאלי מאחורי השער הסגור. ״אל תעיזו ללכלך את המקדש שלי.״
קהל הדומים התפזר. הגם שראו זאת במו עיניהם, לא האמינו שמא ג׳איקאלי נתנה מקלט לבעל חיים כה מזוהם במקדש קרישנה שלה.
האל הכביר של היצורים בני התמותה התענג על אפיזודה זו, גם אם האל הקטנוני של רוע ומנהגים חברתיים צרי אופקים נתקף חרון וחימה.
