חשבתי שאני הולך להירגע... חשבתי שאני הולך לכתוב...
לקח לי זמן ארוך לארגן בדעתי את תוכנו של הפרק הבא במותחן עליו אני עובד. וכך, אפוף במחשבות, רעיונות וחוטי עלילה, יצאתי אל פארק עירוני. אנשים שעוסקים בכתיבה מחפשים איפה לכתוב. איפה נמצאת ההשראה. סוג של אשליה כזו, משנה מקום משנה גורל הדמויות.
בטבע, ליד עצים וצמחים, הנפש מתמלאת, המוח פועל טוב יותר, והיצירתיות גואה. הרגשתי את זה תמיד. בהמשך, כשהתחככתי קצת במדעי המוח ותהליכי למידה, ראיתי שיש לכך ביסוס מדעי. ביפן מתורגלת אמנות השִׁינְרִין-יוֹקוּ, שהִייה מודעת בקרבת עצים. ורבי נחמן מברסלב הנהיג התבודדות בטבע כמרכיב מהותי בעבודה הרוחנית.
בדרך כלל, אני לא יוצא לכתוב בפארק, זה לא מקובל. אבל יש לי שעה קבועה מדי יום, על ספסל קבוע, נסתר, מוקף עצים וצמחים, רק אני ופנקס הרשימות שלי. הרעיונות הטובים ביותר עלו במהלך השעה הזו.
הפעם זה שונה. זהו פרק קריטי שמתיר את סבך העלילה, ועדיין מבסס את המשך סדרת הספרים, רציתי את כל היצירתיות שיכולתי לגייס. ישבתי עם הגב אל מרכז הפארק, מתעלם מילדים ואימהות. פנַי קדימה, אל צמחייה סבוכה, שדרת עצים, וכביש.
התחלתי לכתוב. מחשב נייד מתחמם על ברכי. התוכן זורם אל הנייר הממוחשב. אני עובר מנקודה לנקודה. בעת אתנחתא הסתכלתי אל הצמחייה ואל צמרות העצים, שואב את המראה הטבעי ומעודד שרשרת מחשבה.
הטלפון צלצל. בעת כתיבה הטלפון שלי נמצא על 'מצב חסימה', אקבל צלצול רק אם המתקשר נמצא ברשימת המותרים. די בשיחה של עשרים שניות כדי ליצור קרע של עשרים דקות במארג הריכוז שלך. הפרעה הרסנית בהחלט. הסתכלתי על הצג. אברהם הוייז. עניתי.
"שמע, זה דחוף. דחוף ביותר." קולו נשמע לחוץ, מתחנן. "אני שולח אליך מחשב. קח אותו, ותשמיד את תכולתו באופן כזה שלא ניתן יהיה לשחזר ממנו אף לא את קצה-קוצו של קובץ."
