לילה. אני גוחן מעל פח, ובעזרת פיסת ענף מקדם לעברי כמה פחיות משקה ריקות, חלקן מעוקמות ודביקות. אני מצויד בכפפות ניילון. מילאתי שקית ועברתי לפח הבא.
מישהו עובר, אני נעצר פסיעה לפני הפח, מסתובב. ממתין, מסתכל לצדדים. קורא מודעה על עמוד חשמל, ילד איבד אופניים. האיש נתן בי מבט, בו יכולתי לזהות רחמים. כן, אני מבין, יש אנשים שמתפרנסים מחיטוט בפחי אשפה. לך תסביר שאתה לא צריך את פרוטות הפיקדון, וכל תחשיב שבעולם, הלוקח בחשבון את יכולותיו של אדם ממוצע, לא יגרום לי להאמין שניתן לעשות מזה רווח ממשי.
עובר האורח ממשיך בדרכו, אני ממהר לבדוק את תכולת הפח. אלה פחים נמוכים הממוקמים בצידי רחוב, ולצד מקומות התקהלות כמו גינות וחנויות. מצאתי כמה פחיות נוספות ובקבוקוני זכוכית. גם טוב. הוספתי למלא את השקית. כמה אני צריך? האם זה מספיק?
אנשים מתקרבים, היטיתי את עצמי בקצב ההתקדמות שלהם, מפנה להם את הגב בזווית מתמשכת. לא נעים. לא מכובד. לא מקובל. למרות שתמיד ניתן לנופף בטיעון ברזל שאמור להכשיר כל שרץ וכל פעולה של אי-נעימות: 'מה, אני גונב?'
כעבור שעה קלה כבר יש בידי כמה שקיות מלאות, מוטלות בתא המטען במכונית. מודה בליבי לאנשים שלגמו את משקאות הרעל האלה, ובמחווה של צידוק עצמי ושמירה על הסביבה השליכו את הפחיות לתוך פחי אשפה. כאילו שמירה על הסביבה עולה בחשיבות על שמירת הבריאות.
מה אני עושה? האם זה מי שאני?
