לאכול, להתפלל, לאהוב
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
לאכול, להתפלל, לאהוב
מכר
מאות
עותקים
לאכול, להתפלל, לאהוב
מכר
מאות
עותקים

לאכול, להתפלל, לאהוב

4.6 כוכבים (15 דירוגים)

עוד על הספר

  • תרגום: יעל סלע-שפירו
  • הוצאה: כנרת זמורה דביר
  • תאריך הוצאה: פברואר 2016
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 416 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 6 שעות ו 56 דק'

אליזבת גילברט

אליזבת גילברט (נולדה ב-18.07.1969) היא סופרת ועיתונאית אמריקנית עטורת פרסים, מחברת רב המכר העולמי "לאכול, להתפלל, לאהוב", שעובד לקולנוע. ב-2008 הכליל אותה טיים מגזין ברשימת האנשים המשפיעים ביותר בעולם. בעברית ראו אור בהוצאת כנרת-זמורה ביתן גם ספריה: "גברים קשוחים", לירות בציפורים" ו"להתחתן". 

תקציר

מסע חיפוש הרפתקני של אישה ברחבי איטליה, הודו ואינדונזיה
 
עד יום הולדתה השלושים כבר השיגה אליזבת גילברט כל מה שאישה יכולה לבקש — בעל אוהב, בית בפרוורים, קריירה פורחת. אבל במקום להרגיש מאושרת ומסופקת היא אכולת בהלה, צער ובלבול. אחרי גירושים, דיכאון הרסני ורומן כושל, כל מה שהיא היתה אמורה להיות — פשוט התפוגג.
 
ואז אליזבת נוקטת צעד קיצוני. היא נפטרת מכל חפציה, מתפטרת מהעבודה ויוצאת לעולם להרפתקה של שנה כדי לגלות את עצמה. באיטליה היא אוכלת פסטה נהדרת, בהודו היא מוצאת שלווה פנימית, באינדונזיה היא מגיעה לאיזון ולאהבה — כל הדרך כולה אל עצמה.
 
"לאכול, להתפלל, לאהוב" הוא סיפור מסע רגיש, מצחיק ונוגע ללב על גילוי עצמי של אישה שלוקחת אחריות על חייה ועל אושרה, אישה שקמה בוקר אחד עם תשוקה בוערת עיקשת לשנות את חייה.
 
אליזבת גילברט היא עיתונאית וסופרת אמריקנית. ספרה "לאכול, להתפלל, לאהוב" ראה אור לראשונה ב־2006, הפך לרב־מכר עולמי מיד עם צאתו לאור, ועד כה נמכרו ממנו יותר מ-10 מיליון עותקים ברחבי העולם. ב־2008 בחר ה"טיים" בגילברט כאחת ממאה האנשים המשפיעים ביותר בעולם. ב־2010 הספר עובד לסרט מצליח בכיכובה של ג'וליה רוברטס.
 
"תערובת קטלנית של חוכמה, הומור וכוח חִיוּת."
-ניו יורק טיימס
 
"מסע גדוש תובנות, חלומות וצירופי מקרים מופלאים... התבוננות נוקבת באהבה על שלל צורותיה. הקורא לא יכול שלא להפליג עם גילברט במסע משל עצמו."
-לוס אנג'לס טיימס

פרק ראשון

הלוואי שג'ובאני ינשק אותי.
 
אבל לצערי זה רעיון גרוע, מהרבה סיבות. קודם כול, ג'ובאני צעיר ממני בעשר שנים, וכמו רוב הבחורים האיטלקים בני העשרים ומשהו, הוא עדיין גר אצל אמא. ולא צריך יותר מזה כדי לפסול קשר רומנטי בינינו, כי אני אמריקאית באמצע שנות השלושים לחיי, אשת מקצוע, שזה עתה יצאה בשן ועין מנישואים כושלים ומגירושים הרסניים שנמתחו כמו מסטיק, וממערכת יחסים סוערת שהתחילה מיד לאחריהם והסתיימה בשיברון לב מייסר. בעקבות שרשרת האסונות הזאת הפכתי לאישה עצובה ושברירית שמרגישה בת שבעת אלפים. סירבתי עקרונית להמיט את העצמי הישן, העלוב והמוכה שלי על ג'ובאני המרהיב והתם. ואם זה לא מספיק, גם הגעתי סוף־סוף לגיל שבו נשים מתחילות לשאול את עצמן אם השיטה הכי טובה להתגבר על בחור צעיר, יפה תואר ויפה עיניים היא להזמין למיטתן בחור דומה. זו הסיבה שהייתי לבד כבר כמה חודשים. וזו בעצם הסיבה שהחלטתי להתנזר ממין למשך שנה שלמה.
 
המתבוננים המתוחכמים בוודאי יעירו: "אז למה נסעת דווקא לאיטליה?"
 
ועל כך אין לי אלא לענות — במיוחד כשאני מסתכלת על ג'ובאני הנאה היושב מולי — "שאלה מצוינת."
 
ג'ובאני הוא בן זוגי לחילופֵי־לשונות. נכון שזה נשמע כמו רמיזה מינית מובהקת, אבל לצערי זה רק נשמע ככה. משמעות המונח היא שאנחנו נפגשים כאן ברומא כמה ערבים בשבוע כדי לשפר את כישורי הלשון של שנינו. בהתחלה אנחנו מדברים איטלקית, ואז הוא סבלני כלפי; אחר כך אנחנו מדברים אנגלית, ואז אני סבלנית כלפיו. את ג'ובאני גיליתי שבועות ספורים אחרי שהגעתי לרומא, בזכות הקפה־אינטרנט הגדול בפיאצה בַּרבָּריני, מול המזרקה שבה בּתוּל־ים נושף לתוך קונכייה. הוא (ג'ובאני, לא הבתול־ים) תלה על לוח המודעות פתק לפיו דובר איטלקית ילידי מעוניין להכיר דובר אנגלית ילידי לשיפור השפה. בדיוק ליד הפתק שלו היה תלוי פתק אחר ובו בקשה זהה לחלוטין, החל בניסוח וכלה בגופן. ההבדל היחיד היה המידע ליצירת קשר. בפתק אחד היתה רשומה כתובת אימייל של אדם בשם ג'ובאני; באחר הופיעה כתובת של אדם בשם דאריו, אבל אפילו מספר הטלפון בבית היה זהה.
 
על סמך האינטואיציה החדה כתער שלי, שלחתי לשניהם אימיילים באותו רגע ושאלתי באיטלקית, "אולי אתם אחים במקרה?"
 
וג'ובאני השיב לי בהודעה מסקרנת מאוד: "לא סתם אחים, תאומים!"
 
ואמנם, לא סתם אחים, אלא תאומים זהים גבוהים, נאים ושחומים בני עשרים וארבע, כך התברר לי, שהתברכו בעיניים איטלקיות חומות ענקיות שפשוט עושות לי את זה. אחרי שפגשתי אותם פנים אל פנים, התחלתי לשאול את עצמי אם כדאי אולי להגמיש קצת את כלל ההתנזרות שקבעתי לעצמי לאותה שנה. לדוגמה, אולי אתנזר מכל הגברים חוץ מצמד התאומים האיטלקים הנאים בני העשרים וארבע, שאותם אחזיק כמאהבים. זה קצת הזכיר לי חברה שלי שלא אכלה שום בשר חוץ מבייקון, אבל בכל זאת... כבר התחלתי לחבר את המכתב שאשלח ל"פנטהאוז":
 
בצללי הנר המרצדים של בית קפה רומאי לא היה אפשר לדעת של מי הידיים המלטפ —
 
אבל, לא.
 
לא ולא.
 
קטעתי את הפנטזיה באמצע המילה. זה לא היה הזמן המתאים לחפש לעצמי רומנטיקה, וברור (כשמש) שזה רק יסבך עוד את החיים שלי, שממילא היו מסובכים. בעיני, התקופה הזאת נועדה לחפש סוג של מרפא ומרגוע שאפשר למצוא רק בהתבודדות.
 
בכל אופן, עד עכשיו, כלומר עד אמצע נובמבר, ג'ובאני הביישן השקדן ואני נעשינו חברים בלב ובנפש. אשר לדאריו — האח התוסס והפוחז מהשניים — הכרתי אותו לידידתי השוודית המתוקה סופי, ואיך הם מבלים את הערבים שלהם ברומא, זה כבר סיפור אחר לגמרי של חילופי לשונות. אבל ג'ובאני ואני, אנחנו רק מדברים. טוב, בעצם אנחנו אוכלים ומדברים. כבר בילינו כמה שבועות בנעימים, בארוחות ובשיחות, חלקנו פיצות ותיקוני דקדוק עדינים, והלילה הזה אינו יוצא מהכלל. ערב מקסים עתיר ניבים חדשים ומוצרלה טרייה.
 
כבר חצות ושורר ערפל, וג'ובאני מלווה אותי לדירה שלי דרך הסמטאות הצדדיות של רומא, שמקיפות בנחת את הבניינים העתיקים, כאילו הן חלק בלתי נפרד מהם, כפי שיובלי נהרות מתפתלים סביב חורשות ברושים צפופות. הגענו לדלת הדירה. אנחנו עומדים זה מול זה. הוא מחבק אותי בחום. זה שיפור ניכר; בשבועות הראשונים הוא היה מוכן ללחוץ את ידי ותו לא. אם אשאר באיטליה עוד שלוש שנים, אולי בסוף יהיה לו אומץ לנשק אותי. מצד שני, יכול להיות שהוא ינשק אותי עוד עכשיו, הלילה, ממש פה ליד הדלת... עוד יש סיכוי... זאת אומרת, אנחנו מחובקים צמוד־צמוד באור הירח הזה... וזאת תהיה טעות איומה כמובן... אבל עדיין קיימת האפשרות הנפלאה שהוא באמת יעשה את זה ממש ברגע זה... שהוא יתכופף... ואז... ואז...
 
שום דבר.
 
הוא מתנתק מהחיבוק.
 
"לילה טוב, ליז יקירתי," הוא אומר.
 
"Buona notte, caro mio — לילה טוב, יקירי," אני עונה.
 
אני עולה במדרגות לדירתי שבקומה הרביעית, לבד לגמרי. אני נכנסת לדירת החדר הזעירה שלי, לבד לגמרי. אני סוגרת את הדלת. עוד הירדמות בדד ברומא. עוד לילה ארוך לפני, ובמיטה לא מחכים לי אף אחד ושום דבר, רק ערמה של ניבונים ומילונים איטלקיים.
 
אני לבד, אני לגמרי לבד, אני לחלוטין לבד.
 
ברגע שאני תופסת את המציאות הזאת, אני מפילה את התיק, צונחת על ברכי ומצמידה את המצח שלי לרצפה. בתנוחה הזאת אני שולחת ליקום תפילת הודיה שוקקת.
 
בהתחלה באנגלית.
 
אחר כך באיטלקית.
 
ובסוף — מה שבטוח, בטוח — גם בסנסקריט.
 
2
 
ואם אני כבר כורעת על הרצפה בתפילה, הרשו לי להישאר בתנוחה הזאת ולחזור שלוש שנים לאחור, לרגע שבו התחיל כל הסיפור הזה — לרגע שתפס אותי באותה תנוחה בדיוק: על הברכיים, על הרצפה, מתפללת.
 
אבל לא היה שום דמיון בין הסצנה־בת־השלוש הזאת לבין מצבי עכשיו. אז לא הייתי ברומא אלא בפרוורי ניו יורק, בחדר האמבטיה בקומה העליונה של בית גדול שקניתי עם בעלי זמן קצר לפני כן. השעה היתה שלוש לפנות בוקר בלילה קר בחודש נובמבר. בעלי ישן במיטה שלנו. אני התחבאתי בחדר האמבטיה, כמו בארבעים ושבעה הלילות האחרונים בערך, וכמו בכולם התייפחתי. התייפחתי כל כך, עד שאגם גדול של דמעות ונזלת התחיל להתפשט על רצפת חדר האמבטיה, אגם שכולו התגלמות הבושה והפחד והבלבול והצער.
 
אני לא רוצה יותר להיות נשואה.
 
התאמצתי בכל הכוח לא לדעת את זה, אבל האמת התעקשה לכפות את עצמה עלי.
 
אני לא רוצה יותר להיות נשואה. אני לא רוצה לגור בבית הגדול הזה. אני לא רוצה ילדים.
 
אבל הייתי אמורה לרצות ילדים. הייתי אז בת שלושים ואחת. בעלי ואני, שיצאנו זה שמונה שנים והיינו נשואים זה שש שנים — הקמנו את חיינו סביב הציפייה המשותפת שכאשר נגיע בשעה טובה לגיל שלושים אחדל סוף־סוף ממסעותי כדי להתיישב וללדת ילדים ולהתגורר באושר בבית גדול ושוקק, מלא ילדים ושמיכות טלאים מלאכת יד, עם גינה מאחור ונזיד משפחתי שמבעבע על הכיריים. (זה היה תיאור די מדויק של אמא שלי, מה שמוכיח כמה התקשיתי פעם להבחין ביני לבין האישה החזקה שגידלה אותי.) נחרדתי לגלות שאני לא רוצה אף לא אחד מהדברים האלה. במקום זאת, הגעתי לשלהי שנות העשרים שלי בהרגשה שגיל שלושים נתלה מעלי כמו גזר דין מוות, וגיליתי שאני לא רוצה ילדים. חיכיתי עוד ועוד שארצה ילדים, אבל זה לא קרה. ואני יודעת איך אני מרגישה כשאני רוצה משהו, תאמינו לי. אני מכירה מצוין את ההשתוקקות הזאת. אבל לא השתוקקתי כלל. ואם זה לא מספיק, לא יכולתי להפסיק לחשוב על מה שאחותי אמרה לי פעם, תוך כדי הנקת בנה הבכור: "ללדת ילדים זה כמו לעשות כתובת קעקע על הפרצוף. את חייבת להיות בטוחה מראש שזה מה שאת רוצה."
 
אז איך אני יכולה לוותר עכשיו? הכול מוכן. זה היה אמור לקרות באותה שנה. למעשה, כבר לפני כמה חודשים התחלנו לנסות להיכנס להיריון, אבל שום דבר לא קרה (בעצם קרה רק דבר אחד — כתחליף סרקסטי להיריון חטפתי בחילות בוקר פסיכוסומטיות והקאתי את ארוחת הבוקר כל יום). וכל חודש, כשקיבלתי את הווסת, מצאתי את עצמי לוחשת בחשאי בחדר האמבטיה: תודה לאל, תודה לאל, תודה לאל, תודה שקיבלתי עוד חודש לחיות...
 
כל הזמן ניסיתי לשכנע את עצמי שזה נורמלי. החלטתי שבטח כל הנשים מרגישות ככה כשהן מנסות להיכנס להיריון. (השתמשתי במונח "רגשות מעורבים", והתחמקתי מהמונח המדויק יותר, "פחד מוות".) ניסיתי לשכנע את עצמי שההרגשה שלי לא יוצאת דופן, למרות כל הראיות הסותרות — כמו למשל מכרה שנתקלתי בה שבוע קודם לכן. בדיוק בישרו לה שהיא בהיריון, בפעם הראשונה, אחרי שנתיים והון עתק שהוקדשו לטיפולי פוריות. היא היתה ברקיע השביעי. היא אמרה לי שמיום שהיא זוכרת את עצמה, היא רוצה להיות אמא. היא הודתה שכבר שנים היא קונה בגדי תינוקות ומחביאה אותם מתחת למיטה כדי שבעלה לא יראה אותם. הפנים שלה קרנו מרוב אושר, ואני הזדהיתי עם התחושה. גם אני קרנתי ככה באביב הקודם, ביום שאמרו לי שהמגזין שאני עובדת בו מתכוון לשלוח אותי לניו זילנד, לכתוב מאמר על החיפוש אחר דיונון ענק. וחשבתי לעצמי, "ביום שאחשוב על היריון וארגיש ברקיע השביעי, כמו שהרגשתי כשנסעתי לניו זילנד לחפש דיונון ענק — רק אז אוכל ללדת ילדים."
 
אני לא רוצה יותר להיות נשואה.
 
בשעות היום סירבתי לחשוב את המחשבה הזאת, אבל בלילה היא היתה מכרסמת בי בכל פה. איזה אסון. איך יכולתי להיות נבזית, להמשיך להשקיע בחיי הנישואים האלה ולעזוב אותם פתאום? הרי רק לפני שנה קנינו את הבית הזה. נכון שרציתי את הבית הנחמד הזה? נכון שאני אוהבת אותו? אז למה עכשיו אני משוטטת במסדרונותיו מדי לילה ומייללת כמו מדיאה? נכון שאני גאה בכל מה שצברנו — הבית היוקרתי בעמק ההדסון, הדירה במנהטן, שמונת קווי הטלפון, החברים והפיקניקים והמסיבות, סופי־השבוע שבהם שוטטנו בחנויות כולבו עצומות, וקנינו בכרטיסי האשראי המון מכשירי חשמל? הייתי משתתפת פעילה ביצירת החיים האלה — אז למה אני מרגישה כאילו אין בהם שום דבר שדומה לי? הרגשתי שאני כורעת תחת נטל החובות, עייפתי מלהיות המפרנסת העיקרית ועקרת הבית ורכזת התרבות וזאת שמטיילת עם הכלב והרעיה והאֵם־לעתיד וגם — ברגעים חטופים שגנבתי לעצמי — סופרת...
 
אני לא רוצה יותר להיות נשואה.
 
בעלי ישן בחדר הסמוך, במיטה שלנו. אהבתי אותו ותיעבתי אותו במידה שווה. לא יכולתי להעיר אותו כדי לשתף אותו במצוקותי — מה הטעם? במשך חודשים הוא ראה איך אני מתמוטטת, איך אני יורדת מהפסים (המונח המקובל על שנינו), ופשוט היה מותש ממני. שנינו ידענו שמשהו לא בסדר איתי, והוא כבר התחיל לאבד את הסבלנות. רבנו ובכינו, היינו תשושים כמו שרק זוגות שחיי הנישואים שלהם קורסים יכולים להיות. היו לנו עיניים של פליטים.
 
הסיבות הרבות שלא רציתי להיות עוד אשתו של הגבר הזה עצובות ואישיות מדי. רובן קשורות לבעיות שלי, אבל נתח נכבד מהן נבע גם מהבעיות שלו. וזה טבעי; הרי בכל נישואים יש שני שחקנים ראשיים — שני בעלי זכות הצבעה, שתי דעות, שתי מערכות סותרות של החלטות, תשוקות ומגבלות. אבל אני לא חושבת שזה יאה, לדון בבעיות שלו בספר שלי. אני גם לא חושבת שמישהו מאמין שאוכל לספר את הסיפור שלנו באובייקטיביות, ולפיכך לא יסופרו כאן תולדות הכישלון של חיי הנישואים שלנו. גם לא אדון בכל הסיבות לכך שרציתי בכל זאת להמשיך להיות אשתו, או בכל מעלותיו, או בשאלה למה אהבתי אותו ולמה התחתנתי איתו ולמה חשבתי שלא אוכל לחיות בלעדיו. הנושאים האלה לא יידונו כאן. די בכך שאומר שבאותו לילה הוא היה המגדלור שלי ואבן הרחיים שלי במידה שווה. היחסים היו בלתי נסבלים, ופרידה היתה בלתי נסבלת לא פחות. לא רציתי להרוס אף אחד ושום דבר. רציתי רק להתגנב החוצה מבעד לדלת האחורית, בלי מהומות ובלי השלכות, ולרוץ בלי הפסקה עד שאגיע לגרנלנד.
 
אני יודעת שזה סיפור עצוב. אבל אני מספרת אותו כי באותו לילה, בעודי יושבת על רצפת האמבטיה, עתיד לקרות דבר שישנה לנצח את מהלך חיי — כמעט כמו מין אירוע־על קוסמי, כשכוכב לכת מתהפך לו בחלל החיצון בלי שום סיבה נראית לעין, והליבה המותכת שלו נעה, מזיזה את מיקום הקטבים שלו ומשנה את הצורה שלו לגמרי, כך שכל המסה של הכוכב הזה הופכת פתאום מעגולה לאליפטית. משהו כזה.
 
מה שקרה זה שהתחלתי להתפלל.
 
אתם יודעים, כאילו — לאלוהים.

אליזבת גילברט

אליזבת גילברט (נולדה ב-18.07.1969) היא סופרת ועיתונאית אמריקנית עטורת פרסים, מחברת רב המכר העולמי "לאכול, להתפלל, לאהוב", שעובד לקולנוע. ב-2008 הכליל אותה טיים מגזין ברשימת האנשים המשפיעים ביותר בעולם. בעברית ראו אור בהוצאת כנרת-זמורה ביתן גם ספריה: "גברים קשוחים", לירות בציפורים" ו"להתחתן". 

עוד על הספר

  • תרגום: יעל סלע-שפירו
  • הוצאה: כנרת זמורה דביר
  • תאריך הוצאה: פברואר 2016
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 416 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 6 שעות ו 56 דק'
לאכול, להתפלל, לאהוב אליזבת גילברט
הלוואי שג'ובאני ינשק אותי.
 
אבל לצערי זה רעיון גרוע, מהרבה סיבות. קודם כול, ג'ובאני צעיר ממני בעשר שנים, וכמו רוב הבחורים האיטלקים בני העשרים ומשהו, הוא עדיין גר אצל אמא. ולא צריך יותר מזה כדי לפסול קשר רומנטי בינינו, כי אני אמריקאית באמצע שנות השלושים לחיי, אשת מקצוע, שזה עתה יצאה בשן ועין מנישואים כושלים ומגירושים הרסניים שנמתחו כמו מסטיק, וממערכת יחסים סוערת שהתחילה מיד לאחריהם והסתיימה בשיברון לב מייסר. בעקבות שרשרת האסונות הזאת הפכתי לאישה עצובה ושברירית שמרגישה בת שבעת אלפים. סירבתי עקרונית להמיט את העצמי הישן, העלוב והמוכה שלי על ג'ובאני המרהיב והתם. ואם זה לא מספיק, גם הגעתי סוף־סוף לגיל שבו נשים מתחילות לשאול את עצמן אם השיטה הכי טובה להתגבר על בחור צעיר, יפה תואר ויפה עיניים היא להזמין למיטתן בחור דומה. זו הסיבה שהייתי לבד כבר כמה חודשים. וזו בעצם הסיבה שהחלטתי להתנזר ממין למשך שנה שלמה.
 
המתבוננים המתוחכמים בוודאי יעירו: "אז למה נסעת דווקא לאיטליה?"
 
ועל כך אין לי אלא לענות — במיוחד כשאני מסתכלת על ג'ובאני הנאה היושב מולי — "שאלה מצוינת."
 
ג'ובאני הוא בן זוגי לחילופֵי־לשונות. נכון שזה נשמע כמו רמיזה מינית מובהקת, אבל לצערי זה רק נשמע ככה. משמעות המונח היא שאנחנו נפגשים כאן ברומא כמה ערבים בשבוע כדי לשפר את כישורי הלשון של שנינו. בהתחלה אנחנו מדברים איטלקית, ואז הוא סבלני כלפי; אחר כך אנחנו מדברים אנגלית, ואז אני סבלנית כלפיו. את ג'ובאני גיליתי שבועות ספורים אחרי שהגעתי לרומא, בזכות הקפה־אינטרנט הגדול בפיאצה בַּרבָּריני, מול המזרקה שבה בּתוּל־ים נושף לתוך קונכייה. הוא (ג'ובאני, לא הבתול־ים) תלה על לוח המודעות פתק לפיו דובר איטלקית ילידי מעוניין להכיר דובר אנגלית ילידי לשיפור השפה. בדיוק ליד הפתק שלו היה תלוי פתק אחר ובו בקשה זהה לחלוטין, החל בניסוח וכלה בגופן. ההבדל היחיד היה המידע ליצירת קשר. בפתק אחד היתה רשומה כתובת אימייל של אדם בשם ג'ובאני; באחר הופיעה כתובת של אדם בשם דאריו, אבל אפילו מספר הטלפון בבית היה זהה.
 
על סמך האינטואיציה החדה כתער שלי, שלחתי לשניהם אימיילים באותו רגע ושאלתי באיטלקית, "אולי אתם אחים במקרה?"
 
וג'ובאני השיב לי בהודעה מסקרנת מאוד: "לא סתם אחים, תאומים!"
 
ואמנם, לא סתם אחים, אלא תאומים זהים גבוהים, נאים ושחומים בני עשרים וארבע, כך התברר לי, שהתברכו בעיניים איטלקיות חומות ענקיות שפשוט עושות לי את זה. אחרי שפגשתי אותם פנים אל פנים, התחלתי לשאול את עצמי אם כדאי אולי להגמיש קצת את כלל ההתנזרות שקבעתי לעצמי לאותה שנה. לדוגמה, אולי אתנזר מכל הגברים חוץ מצמד התאומים האיטלקים הנאים בני העשרים וארבע, שאותם אחזיק כמאהבים. זה קצת הזכיר לי חברה שלי שלא אכלה שום בשר חוץ מבייקון, אבל בכל זאת... כבר התחלתי לחבר את המכתב שאשלח ל"פנטהאוז":
 
בצללי הנר המרצדים של בית קפה רומאי לא היה אפשר לדעת של מי הידיים המלטפ —
 
אבל, לא.
 
לא ולא.
 
קטעתי את הפנטזיה באמצע המילה. זה לא היה הזמן המתאים לחפש לעצמי רומנטיקה, וברור (כשמש) שזה רק יסבך עוד את החיים שלי, שממילא היו מסובכים. בעיני, התקופה הזאת נועדה לחפש סוג של מרפא ומרגוע שאפשר למצוא רק בהתבודדות.
 
בכל אופן, עד עכשיו, כלומר עד אמצע נובמבר, ג'ובאני הביישן השקדן ואני נעשינו חברים בלב ובנפש. אשר לדאריו — האח התוסס והפוחז מהשניים — הכרתי אותו לידידתי השוודית המתוקה סופי, ואיך הם מבלים את הערבים שלהם ברומא, זה כבר סיפור אחר לגמרי של חילופי לשונות. אבל ג'ובאני ואני, אנחנו רק מדברים. טוב, בעצם אנחנו אוכלים ומדברים. כבר בילינו כמה שבועות בנעימים, בארוחות ובשיחות, חלקנו פיצות ותיקוני דקדוק עדינים, והלילה הזה אינו יוצא מהכלל. ערב מקסים עתיר ניבים חדשים ומוצרלה טרייה.
 
כבר חצות ושורר ערפל, וג'ובאני מלווה אותי לדירה שלי דרך הסמטאות הצדדיות של רומא, שמקיפות בנחת את הבניינים העתיקים, כאילו הן חלק בלתי נפרד מהם, כפי שיובלי נהרות מתפתלים סביב חורשות ברושים צפופות. הגענו לדלת הדירה. אנחנו עומדים זה מול זה. הוא מחבק אותי בחום. זה שיפור ניכר; בשבועות הראשונים הוא היה מוכן ללחוץ את ידי ותו לא. אם אשאר באיטליה עוד שלוש שנים, אולי בסוף יהיה לו אומץ לנשק אותי. מצד שני, יכול להיות שהוא ינשק אותי עוד עכשיו, הלילה, ממש פה ליד הדלת... עוד יש סיכוי... זאת אומרת, אנחנו מחובקים צמוד־צמוד באור הירח הזה... וזאת תהיה טעות איומה כמובן... אבל עדיין קיימת האפשרות הנפלאה שהוא באמת יעשה את זה ממש ברגע זה... שהוא יתכופף... ואז... ואז...
 
שום דבר.
 
הוא מתנתק מהחיבוק.
 
"לילה טוב, ליז יקירתי," הוא אומר.
 
"Buona notte, caro mio — לילה טוב, יקירי," אני עונה.
 
אני עולה במדרגות לדירתי שבקומה הרביעית, לבד לגמרי. אני נכנסת לדירת החדר הזעירה שלי, לבד לגמרי. אני סוגרת את הדלת. עוד הירדמות בדד ברומא. עוד לילה ארוך לפני, ובמיטה לא מחכים לי אף אחד ושום דבר, רק ערמה של ניבונים ומילונים איטלקיים.
 
אני לבד, אני לגמרי לבד, אני לחלוטין לבד.
 
ברגע שאני תופסת את המציאות הזאת, אני מפילה את התיק, צונחת על ברכי ומצמידה את המצח שלי לרצפה. בתנוחה הזאת אני שולחת ליקום תפילת הודיה שוקקת.
 
בהתחלה באנגלית.
 
אחר כך באיטלקית.
 
ובסוף — מה שבטוח, בטוח — גם בסנסקריט.
 
2
 
ואם אני כבר כורעת על הרצפה בתפילה, הרשו לי להישאר בתנוחה הזאת ולחזור שלוש שנים לאחור, לרגע שבו התחיל כל הסיפור הזה — לרגע שתפס אותי באותה תנוחה בדיוק: על הברכיים, על הרצפה, מתפללת.
 
אבל לא היה שום דמיון בין הסצנה־בת־השלוש הזאת לבין מצבי עכשיו. אז לא הייתי ברומא אלא בפרוורי ניו יורק, בחדר האמבטיה בקומה העליונה של בית גדול שקניתי עם בעלי זמן קצר לפני כן. השעה היתה שלוש לפנות בוקר בלילה קר בחודש נובמבר. בעלי ישן במיטה שלנו. אני התחבאתי בחדר האמבטיה, כמו בארבעים ושבעה הלילות האחרונים בערך, וכמו בכולם התייפחתי. התייפחתי כל כך, עד שאגם גדול של דמעות ונזלת התחיל להתפשט על רצפת חדר האמבטיה, אגם שכולו התגלמות הבושה והפחד והבלבול והצער.
 
אני לא רוצה יותר להיות נשואה.
 
התאמצתי בכל הכוח לא לדעת את זה, אבל האמת התעקשה לכפות את עצמה עלי.
 
אני לא רוצה יותר להיות נשואה. אני לא רוצה לגור בבית הגדול הזה. אני לא רוצה ילדים.
 
אבל הייתי אמורה לרצות ילדים. הייתי אז בת שלושים ואחת. בעלי ואני, שיצאנו זה שמונה שנים והיינו נשואים זה שש שנים — הקמנו את חיינו סביב הציפייה המשותפת שכאשר נגיע בשעה טובה לגיל שלושים אחדל סוף־סוף ממסעותי כדי להתיישב וללדת ילדים ולהתגורר באושר בבית גדול ושוקק, מלא ילדים ושמיכות טלאים מלאכת יד, עם גינה מאחור ונזיד משפחתי שמבעבע על הכיריים. (זה היה תיאור די מדויק של אמא שלי, מה שמוכיח כמה התקשיתי פעם להבחין ביני לבין האישה החזקה שגידלה אותי.) נחרדתי לגלות שאני לא רוצה אף לא אחד מהדברים האלה. במקום זאת, הגעתי לשלהי שנות העשרים שלי בהרגשה שגיל שלושים נתלה מעלי כמו גזר דין מוות, וגיליתי שאני לא רוצה ילדים. חיכיתי עוד ועוד שארצה ילדים, אבל זה לא קרה. ואני יודעת איך אני מרגישה כשאני רוצה משהו, תאמינו לי. אני מכירה מצוין את ההשתוקקות הזאת. אבל לא השתוקקתי כלל. ואם זה לא מספיק, לא יכולתי להפסיק לחשוב על מה שאחותי אמרה לי פעם, תוך כדי הנקת בנה הבכור: "ללדת ילדים זה כמו לעשות כתובת קעקע על הפרצוף. את חייבת להיות בטוחה מראש שזה מה שאת רוצה."
 
אז איך אני יכולה לוותר עכשיו? הכול מוכן. זה היה אמור לקרות באותה שנה. למעשה, כבר לפני כמה חודשים התחלנו לנסות להיכנס להיריון, אבל שום דבר לא קרה (בעצם קרה רק דבר אחד — כתחליף סרקסטי להיריון חטפתי בחילות בוקר פסיכוסומטיות והקאתי את ארוחת הבוקר כל יום). וכל חודש, כשקיבלתי את הווסת, מצאתי את עצמי לוחשת בחשאי בחדר האמבטיה: תודה לאל, תודה לאל, תודה לאל, תודה שקיבלתי עוד חודש לחיות...
 
כל הזמן ניסיתי לשכנע את עצמי שזה נורמלי. החלטתי שבטח כל הנשים מרגישות ככה כשהן מנסות להיכנס להיריון. (השתמשתי במונח "רגשות מעורבים", והתחמקתי מהמונח המדויק יותר, "פחד מוות".) ניסיתי לשכנע את עצמי שההרגשה שלי לא יוצאת דופן, למרות כל הראיות הסותרות — כמו למשל מכרה שנתקלתי בה שבוע קודם לכן. בדיוק בישרו לה שהיא בהיריון, בפעם הראשונה, אחרי שנתיים והון עתק שהוקדשו לטיפולי פוריות. היא היתה ברקיע השביעי. היא אמרה לי שמיום שהיא זוכרת את עצמה, היא רוצה להיות אמא. היא הודתה שכבר שנים היא קונה בגדי תינוקות ומחביאה אותם מתחת למיטה כדי שבעלה לא יראה אותם. הפנים שלה קרנו מרוב אושר, ואני הזדהיתי עם התחושה. גם אני קרנתי ככה באביב הקודם, ביום שאמרו לי שהמגזין שאני עובדת בו מתכוון לשלוח אותי לניו זילנד, לכתוב מאמר על החיפוש אחר דיונון ענק. וחשבתי לעצמי, "ביום שאחשוב על היריון וארגיש ברקיע השביעי, כמו שהרגשתי כשנסעתי לניו זילנד לחפש דיונון ענק — רק אז אוכל ללדת ילדים."
 
אני לא רוצה יותר להיות נשואה.
 
בשעות היום סירבתי לחשוב את המחשבה הזאת, אבל בלילה היא היתה מכרסמת בי בכל פה. איזה אסון. איך יכולתי להיות נבזית, להמשיך להשקיע בחיי הנישואים האלה ולעזוב אותם פתאום? הרי רק לפני שנה קנינו את הבית הזה. נכון שרציתי את הבית הנחמד הזה? נכון שאני אוהבת אותו? אז למה עכשיו אני משוטטת במסדרונותיו מדי לילה ומייללת כמו מדיאה? נכון שאני גאה בכל מה שצברנו — הבית היוקרתי בעמק ההדסון, הדירה במנהטן, שמונת קווי הטלפון, החברים והפיקניקים והמסיבות, סופי־השבוע שבהם שוטטנו בחנויות כולבו עצומות, וקנינו בכרטיסי האשראי המון מכשירי חשמל? הייתי משתתפת פעילה ביצירת החיים האלה — אז למה אני מרגישה כאילו אין בהם שום דבר שדומה לי? הרגשתי שאני כורעת תחת נטל החובות, עייפתי מלהיות המפרנסת העיקרית ועקרת הבית ורכזת התרבות וזאת שמטיילת עם הכלב והרעיה והאֵם־לעתיד וגם — ברגעים חטופים שגנבתי לעצמי — סופרת...
 
אני לא רוצה יותר להיות נשואה.
 
בעלי ישן בחדר הסמוך, במיטה שלנו. אהבתי אותו ותיעבתי אותו במידה שווה. לא יכולתי להעיר אותו כדי לשתף אותו במצוקותי — מה הטעם? במשך חודשים הוא ראה איך אני מתמוטטת, איך אני יורדת מהפסים (המונח המקובל על שנינו), ופשוט היה מותש ממני. שנינו ידענו שמשהו לא בסדר איתי, והוא כבר התחיל לאבד את הסבלנות. רבנו ובכינו, היינו תשושים כמו שרק זוגות שחיי הנישואים שלהם קורסים יכולים להיות. היו לנו עיניים של פליטים.
 
הסיבות הרבות שלא רציתי להיות עוד אשתו של הגבר הזה עצובות ואישיות מדי. רובן קשורות לבעיות שלי, אבל נתח נכבד מהן נבע גם מהבעיות שלו. וזה טבעי; הרי בכל נישואים יש שני שחקנים ראשיים — שני בעלי זכות הצבעה, שתי דעות, שתי מערכות סותרות של החלטות, תשוקות ומגבלות. אבל אני לא חושבת שזה יאה, לדון בבעיות שלו בספר שלי. אני גם לא חושבת שמישהו מאמין שאוכל לספר את הסיפור שלנו באובייקטיביות, ולפיכך לא יסופרו כאן תולדות הכישלון של חיי הנישואים שלנו. גם לא אדון בכל הסיבות לכך שרציתי בכל זאת להמשיך להיות אשתו, או בכל מעלותיו, או בשאלה למה אהבתי אותו ולמה התחתנתי איתו ולמה חשבתי שלא אוכל לחיות בלעדיו. הנושאים האלה לא יידונו כאן. די בכך שאומר שבאותו לילה הוא היה המגדלור שלי ואבן הרחיים שלי במידה שווה. היחסים היו בלתי נסבלים, ופרידה היתה בלתי נסבלת לא פחות. לא רציתי להרוס אף אחד ושום דבר. רציתי רק להתגנב החוצה מבעד לדלת האחורית, בלי מהומות ובלי השלכות, ולרוץ בלי הפסקה עד שאגיע לגרנלנד.
 
אני יודעת שזה סיפור עצוב. אבל אני מספרת אותו כי באותו לילה, בעודי יושבת על רצפת האמבטיה, עתיד לקרות דבר שישנה לנצח את מהלך חיי — כמעט כמו מין אירוע־על קוסמי, כשכוכב לכת מתהפך לו בחלל החיצון בלי שום סיבה נראית לעין, והליבה המותכת שלו נעה, מזיזה את מיקום הקטבים שלו ומשנה את הצורה שלו לגמרי, כך שכל המסה של הכוכב הזה הופכת פתאום מעגולה לאליפטית. משהו כזה.
 
מה שקרה זה שהתחלתי להתפלל.
 
אתם יודעים, כאילו — לאלוהים.