בוצ'רס קרוסינג
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
בוצ'רס קרוסינג
מכר
מאות
עותקים
בוצ'רס קרוסינג
מכר
מאות
עותקים

בוצ'רס קרוסינג

4.5 כוכבים (11 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • תרגום: גיל שמר
  • הוצאה: ידיעות ספרים
  • תאריך הוצאה: אוקטובר 2016
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 311 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 11 דק'

תקציר

ויל אנדרוז, גבר צעיר וחסר ניסיון שנשר מהלימודים באוניברסיטת הרווארד, נחוש בדעתו להתרחק מהעיר, "למצוא את עצמו" וללמוד לחיות בחיק הטבע. לשם כך הוא מגיע בשנות השבעים של המאה התשע־עשרה אל בוצ'רס קרוסינג, עיירה שכוחת אל בקנזס, הרוחשת גברים חסרי מנוח שמחפשים דרכים להרוויח כסף ודרכים לבזבז אותו.
 
המערב הפרוע של ארצות הברית מצוי על סף שינוי. אומרים שרשת של רכבות עומדת להתחיל לפעול, ובשל כך יש הרבה פחות עדרי בופלו בשטח. אבל כל המרכיבים המוכרים עדיין כאן: הגברים המחוספסים, הברים המציעים בירה או ויסקי מהפך קרביים והזונות בעלות לב הזהב. עד מהרה קושר אנדרוז קשרי ידידות עם טיפוס בשם מילר, שמלהיב את הצעיר התמים בסיפורים על עדרי הבופלו האדירים שרק מחכים שישתלטו עליהם, ורועים בעמקים היפהפיים שברכס הרי הרוקי. הוא משכנע אותו לצאת למסע שבסופו מצפה להם עושר אגדי. אנדרוז מחליט לממן את המשלחת והם יוצאים לדרך, יחד עם צ'רלי הוג הגידם אשר אינו מרפה לרגע מהתנ"ך שלו ומאספקה רציפה של ויסקי, ופרד שניידר, שיבצע את מרבית פשיטת העורות ואמור להכשיר את אנדרוז במלאכה.
 
כשהארבעה מגיעים ליעדם הם נסחפים לאורגיה של טבח, עד שלבסוף החורף מכניע אותם והם מגלים שהם מוקפים שלג. עם בוא האביב, כשהם מטורפים למחצה מהשהייה הרצופה בבקתה, מקור ומרעב, הם מדשדשים בחזרה אל בוצ'רס קרוסינג ומוצאים כי העולם שעזבו זה לא כבר השתנה לבלי הכר. בדיוק כמותם.
 
ג'ון ויליאמס (1994-1924) הוא סופר אמריקאי עטור פרסים ושבחים. פרסם ארבעה רומנים, הנודע שבהם הוא סטונר (ידיעות ספרים, 2011), שזכה לשבחי הביקורת ואף היה לרב־מכר בישראל ובעולם, ואת הרומן אוגוסטוס שזכה אף הוא לשבחים רבים והיה לרב־מכר.

פרק ראשון

1
 
הכרכרה מאֵלסוורת לבוצ'רס קרוֹסינג היתה קרון צבאי שהוסב להובלת נוסעים ומטען קטן. ארבע פרדות משכו את העגלה על הדרך המחורצת, המשובשת, שהשתפלה קלות מהערבה המישורית לתוך בוצ'רס קרוסינג. בשעה שגלגליו הקטנים של הקרון נכנסו ויצאו מהתלמים שחרצו עגלות כבדות יותר, זז ממקומו המטען המכוסה ביריעת קנווס שנקשר במרכז העגלה, יריעות הצד הגלולות נחבטו במוטות עץ האגוז שתמכו בגג הפסיסים והקנווס, והנוסע היחיד שישב באחורי הקרון עיגן את עצמו בדחיקת גופו אל דופן הצד הצרה; ידו האחת היתה משוטחת על הספסל הקשה המכוסה בעור, והאחרת לפתה את אחד מעמודי האגוז החלקים הקבועים בשקעי הברזל שחוברו אל הדפנות. העגלון, שהמטען שנערם כמעט עד לגובה הגג חצץ בינו לבין הנוסע שלו, צעק כדי לגבור על נחרות הפרדות וחריקת העגלה:
״בוצ'רס קרוסינג, כאן מולנו.״
הנוסע הנהן ושלח את ראשו ואת כתפיו אל מחוץ לדופן הקרון. מעבר לעכוזיהן המיוזעים ולאוזניהן המתנפנפות של הפרדות נגלו לו בחטף כמה צריפים ואוהלים דלים שניצבו מצופפים לפני חלקת עצים גבוהים מהם. הוא קלט חותם רגעי של צבע - חום בהיר עגמומי שהתמזג באפור והודגש בנתז כבד של ירוק. ואז אילצו אותו ניתורי העגלה לשוב ולהזדקף במקומו. הוא בהה בתל הסחורות שהתנודד מולו ומצמץ בבהילות. הוא היה גבר צנום בתחילת שנות העשרים לחייו, וכעת החל עורו הבהיר להאדים אחרי חשיפת היום לשמש. הוא הסיר את כובעו כדי למחות את הזיעה ממצחו ולא השיב אותו למקומו; שערו החום הבהיר, בגוון של טבק וירג'יניה, היה מסופר בקפידה, אך כעת היה סרוח סביב אוזניו ומצחו בתלתלים לחים שצבעם לא אחיד. הוא לבש מכנסיים חומים-צהבהבים כמעט חדשים מכותנת ננקין, וקפליהם עדיין נראו במעומעם באריג הכבד. עוד קודם לכן הסיר מעליו את מעיל הפועלים הקצר, את הלסוטה ואת העניבה שלו; אך למרות הרוח הקלה שהפיחה התקדמותה האטית של הכרכרה, הוכתמה חולצת הפשתן הלבנה בזיעה והיתה תלויה עליו ברפיון. הסבך הבלונדיני של זקן בן יומיים נצנץ מלחות; מדי פעם שפשף את פניו בממחטה מזוהמת, כאילו גירו הזיפים את עורו.
כשהתקרבו לעיירה התיישרו פני הדרך והקרון התקדם מהר יותר בנדנוד קל מצד לצד, וכעת היה יכול האיש הצעיר לרפות את אחיזתו בעמוד האגוז ולרכון קדימה על הספסל הקשה ביתר קלות. נקישות הפרסה של הפרדות נעשו קצובות ועמומות; ענן אבק עלה כמו עשן צהוב סביב הקרון והתאבך מאחוריו. את שקשוק הרתמה, נשימתן הכבדה של הפרדות, נקישת רגליהן והחריקה המקוטעת של הקרון הפריעו מפעם לפעם צעקה מרוחקת של קול אנושי וצהלה של סוס. לצדי הדרך הופיעו חלקות חשופות במישורי עשב הערבה הנרחבים; פה ושם נראו בולי עץ מוצלבים ומפוחמים של מדורה זנוחה; כמה סוסים עקודי רגליים ליחכו את העשב הצהוב הקצר, והרימו בחדות את ראשיהם באוזניים מוטות קדימה לשמע הקרון החולף. קול עלה בכעס; מישהו צחק; סוס נחר וצנף, ורסן הצטלצל בתנועת פתע; ריחם הקלוש של גללים עמד בלא ניע באוויר החם.
די היה במבט כמעט חטוף כדי לקלוט את בוצ'רס קרוסינג. דרך עפר צרה עברה במרכז קבוצה של שישה מבני עץ גולמי; מעבר לבניינים היו פזורים אוהלים משני העברים. העגלה חלפה תחילה לימינו של אוהל חאקי צבאי נטוי ברישול שדופנותיו גלולות, ומכנף גגו השתלשל לוח שטוח שעליו נכתב באותיות אדומות גסות ״ג'ו לונג, מספרא״. בצדה הנגדי של הדרך עמד בניין נמוך, רבוע כמעט, נטול חלונות, שכנף אריג גס שימשה לו כדלת; לרוחב לוחות החזית החשופים של הבניין נכתב באותיות שצוירו ביתר קפידה, בשחור, ״ברדלי ביגוד וסדקית״. מול הבניין הבא, מבנה מלבני ארוך בן שתי קומות, עצרה הכרכרה. מתוך הבניין עלה רחש בלתי-פוסק של קולות שיחה עמומים, והיה אפשר לשמוע את קולות הנקישה הקבועים של כוס הנושקת לכוס. משולי הבניין הזדקרה סככה והצלה על החזית, אך למרות הצל ששרר מעל הכניסה אפשר היה להבחין בשלט נאה שבו נכתב באותיות אדומות ששוליהן שחורים: ״מסבאת ג'קסון״. על ספסל ארוך בחזית המקום ישבו כמה גברים ובהו באדישות מנומנמת בקרון שהאט ועצר. הנוסע הצעיר החל לאסוף מהמושב שלצדו את הבגדים שהסיר קודם לכן בחום היום. הוא חבש את כובעו ולבש את מעילו ותחב את הלסוטה והעניבה לתוך תיק הנסיעות שלו, העשוי משטיח, שעליו הניח את רגליו בנסיעה. הוא הניף את התיק מעל הדופן והניחו על הקרקע ובאותה תנופה הרים רגל מעל דופן הכרכרה ועלה על לוח הברזל התלוי שממנו אפשר לרדת ארצה. כשמגפו פגע באדמה, התרוממה ועלתה עננת אבק והקיפה את כף רגלו; האבק שקע על העור השחור החדש ועל שולי מכנסיו, ושיווה להם צבע דומה. הוא הרים את התיק וצעד אל החזית המקורה; מאחוריו התערבבו קללות העגלון בשקשוק ברזל ובצלצול שעלה משרשרת הרתמה כשנותק מוט היצולים האחורי מהקרון. העגלון קרא בעוגמה:
״בחורים, שכמה מכם ייתנו פה יד עם המטען הזה.״
הצעיר שירד מהעגלה עמד על מדרכת הקרשים הלא מהוקצעים וצפה בעגלון הנאבק במושכות שהסתבכו ברצועות הרתמה. שניים מהגברים שישבו על הספסל קמו, חלפו על פניו, ופסעו לאטם אל הרחוב; הם בחנו בעיון את החבל שהידק את המטען והחלו למשוך בעצלתיים בקשרים. בטלטול אחרון הצליח העגלון להתיר את סבך המושכות; הוא הוליך את הפרדות בקו אלכסוני ארוך אל מעבר לכביש העפר לעבר האורווה הציבורית, מבנה נמוך פתוח שגגו קורות עץ מבוקע הנתמך בבולי עץ אנכיים שלא קולפו.
אחרי שהעגלון הוליך את הבהמות לתוך האורווה, ירדה שוב דממה על הרחוב. שני הגברים התירו בשיטתיות את החבלים שהקיפו את המטען המכוסה; הקולות מתוך המסבאה נשמעו עמומים, כאילו יצאו מתחת לשכבות של אבק וחום. האיש הצעיר פסע בזהירות על פיסות הקרשים השונות בגודלן שהונחו ישירות על האדמה. מולו היה מבנה חצוב בקרקע, מכוסה גג חד-שיפוע שבקצהו היה קבוע מכסה על צירים שהוחזק פתוח באמצעות שני מוטות אלכסוניים שהוטו מטה כדי לכסות את הפתח הקדמי הרחב; בתוך השוחה, על ספסלים ומדפים, היו פזורים כמה אוכפים ושישה או שבעה זוגות מגפיים; רצועות ארוכות של עור לא מעובד נתלו מיתד שהזדקרה מקיר העפר שליד הפתח. לשמאלה של אותה שוחה קטנה עמד מבנה דו-קומתי שנצבע לא מכבר בלבן עם עיטורים אדומים, ארוך כמעט כמו מסבאת ג'קסון ומעט גבוה ממנה. בדיוק באמצע הבניין הזה היתה דלת רחבה, ומעליה היה תלוי שלט ממוסגר כראוי: ״מלון בוצ'רס״. לעברו הלך לאטו הצעיר, מתבונן באבק הרחוב שרגליו הנעות שלחו קדימה בסילונים מהירים שהתפזרו לכל עבר.
הוא נכנס למלון והשתהה לצד הדלת הפתוחה כדי לתת לעיניו להתרגל לאפלולית. צורתו המטושטשת של דלפק עלתה לנגד עיניו מימינו; מאחורי הדלפק עמד בלא ניע גבר בחולצה לבנה. חצי תריסר כיסאות זקופי מסעד עם מושבי עור היו פזורים ברחבי החדר. אור בא מחלונות רבועים שהיו קבועים במרווחים זהים בשלושת הקירות שראה מולו; הריבועים היו מכוסים בבד שקוף שהתנפח קלות ונמשך פנימה כאילו האפלולית והקרירות היחסית היו ואקום. הוא חצה את רצפת העץ החשוף אל הפקיד הממתין.
״אני מעוניין בחדר.״ קולו הדהד חלול בדממה.
הפקיד דחף קדימה יומן פתוח והגיש לו קולמוס בעל ציפורן פלדה. הוא חתם לאט, ויליאם אנדרוז; הדיו היה דליל, תכול חיוור כנגד הדף האפור.
״שני דולר,״ אמר הפקיד, משך את היומן קרוב יותר אליו והציץ בשם. ״ועוד רבע דולר אם אתה רוצה שיעלו לך מים חמים.״ לפתע הרים את עיניו אל אנדרוז. ״תהיה פה הרבה זמן?״
״אני לא יודע,״ אמר אנדרוז. ״אתה מכיר את ג'יי-די מקדונלד?״
״מקדונלד?״ הפקיד הנהן לאטו. ״איש העורות? בטח. כולם מכירים את מקדונלד. חבר שלך?״
״לא בדיוק,״ אמר אנדרוז. ״אתה יודע איפה אוכל למצוא אותו?״
הפקיד הנהן. ״יש לו משרד ליד בורות ההמלחה. בערך עשר דקות הליכה מכאן.״
״אלך אליו מחר,״ אמר אנדרוז. ״רק לפני כמה דקות הגעתי מאלסוורת ואני עייף.״
הפקיד סגר את היומן, בחר מפתח מטבעת גדולה שהיתה מחוברת לחגורתו ונתן את המפתח לאנדרוז. ״תצטרך לסחוב את התיק שלך למעלה בעצמך,״ הוא אמר. ״אני אביא את המים מתי שתרצה אותם.״
״בעוד שעה בערך,״ אמר אנדרוז.
״חדר חמש-עשרה,״ אמר הפקיד. ״זה ישר ליד המדרגות.״
אנדרוז הנהן. המדרגות היו שלחים נטולי מעקה וקורות תמיכה שעלו בזווית תלולה מהקיר הרחוק ביותר ופרצו לתוך פתח מלבני קטן במפלס האמצעי של הבניין. אנדרוז עמד בקצה פרוזדור צר שחצה את שורת החדרים הארוכה. הוא מצא את חדרו ונכנס בדלת הלא נעולה. החדר היה רחב דיו להכיל רק מיטת חבלים צרה ודקת מזרן, שולחן עץ גס שעליו הונחו מנורה ואגן רחצה מפח, מראה, וכיסא זקוף מסעד דומה לכיסאות שראה למטה במבואה. בחדר היה חלון אחד שפנה לרחוב; מסגרת עץ קלה נפרדת, מכוסה בבד דמוי מוסלין היתה מקובעת בו. הוא ציין לעצמו שלא ראה שום חלונות זכוכית מאז בואו לעיירה. הוא הניח את תיק הנסיעות על המזרן החשוף.
אחרי שפרק את מיטלטליו, הוא דחף את התיק מתחת למיטה הנמוכה והשתרע על המזרן הגבשושי, שֶרִשרש ושקע תחת משקלו; הוא הרגיש את החבלים שתמכו במזרן נמתחים כנגד גופו. גבו התחתון, ישבנו וירכיו פעמו בעצלתיים; רק עכשיו תפס עד כמה מייגע היה המסע.
אך כעת הגיע המסע אל קצו; וכששריריו התרפו, חזרו מחשבותיו ועברו על הדרך שעשה. זה שבועיים כמעט, בכרכרות וברכבת, הוא הניח לעצמו להינשא על פני הארץ. מבוסטון לאולבני, מאולבני לניו יורק, מניו יורק - שמות הערים התערבבו בזיכרונו, מנותקים מהמסלול שעבר. בולטימור, פילדלפיה, סינסינטי, סנט לואיס. הוא זכר את אי-הנוחות השוחקת של כיסאות הכרכרה הקשים, ואת ההמתנה הנרפית על ספסלי עץ בתחנות מטונפות. כל תלאות מסעו חלחלו כעת החוצה מעצמותיו, ועלו ובאו להכרתו מהידיעה על סוף המסע.
הוא ידע שירגיש כאוב מחר. הוא חייך, ואז עצם את עיניו כנגד בוהק החלון המכוסה שמולו. הוא התנמנם.
זמן-מה אחר כך העלה הפקיד גיגית עץ ודלי של מים מהבילים. אנדרוז הקים את עצמו ומזג מעט מהמים החמים אל אגן הפח. הוא סיבן את פניו והתגלח; הפקיד חזר והביא שני דליים נוספים של מים קרים ושפך אותם לגיגית. כשיצא מהחדר התפשט אנדרוז לאט וניער את האבק מבגדיו כשהסיר אותם; הוא הניח אותם בזהירות על הכיסא. הוא נכנס אל תוך הגיגית והתיישב בברכיים משוכות אל סנטרו. הוא הסתבן לאטו, רדום מהמים החמימים ומדממת הערב היורד. הוא ישב בגיגית עד שראשו החל להישמט. כשהראש נגע לבסוף בברכיו, הוא הזדקף ויצא מהגיגית. הוא עמד נוטף מים על הרצפה החשופה והעביר את עיניו סביב החדר. משלא מצא מגבת הוא לקח את חולצתו מהכיסא והתנגב בה.
אפלולית הזדחלה לתוך החדר; החלון היה נוגה חיוור בחשיכה המתגברת, ורוח קרירה הרעידה את הבד וניפחה אותו; הוא נראה פועם, כמו היה דבר-מה חי, מתרחב ומתכווץ. מהרחוב עלו קול מלמול שהלך וגבר לאטו וצליל מגפיים הפוסעים בכבדות על קרשי המדרכה. קול אישה נסק בצחוק, ואז נקטע לפתע.
הרחצה ריפתה אותו והרגיעה את הפעימה הגוברת של שרירי גבו המאומצים. עדיין עירום, הוא דחק את השמיכה הצמרירית המקופלת שתשמש לו כרית ונשכב על המזרן החשוף. הוא היה מחוספס לעורו. אבל הוא נרדם לפני שהשתררה בחדרו חשיכה מלאה.
במשך הלילה התעורר כמה פעמים לשמע קולות שמוחו הרדום לא זיהה לגמרי. במהלך אותם פרקי זמן של ערות הוא הסתכל סביבו ובחושך המוחלט לא היה יכול להבחין בקירות, בגבולות החדר; ותקפה אותו תחושה שהוא עיוור, תלוי בין שמים וארץ, לא נע ולא זע. הוא הרגיש שצלילי הצחוק, הקולות, החבטות והחריקות העמומות, צלצוליהם של פעמוני רתמה ושרשראות רסן, נבעו כולם מראשו והסתחררו בו כמו רוח בכדור חלול. פעם אחת הוא חשב ששמע קול, ואחריו צחוק, של אישה קרובה מאוד, בהמשך הפרוזדור, באחד החדרים. הוא שכב ער במשך כמה דקות והקשיב בדריכות; אבל הוא לא שמע אותה שוב.

סקירות וביקורות

הגברים בוכים בלילה בניגוד ‭ ,'רנוטס'ל‬ ספרו המוכר יותר של ג'ון ויליאמס, 'בוצ'רס קרוסינג' הוא מערבון קלישאתי 'בוצ'רס קרוסינג‭ ,'‬ שהתפרסם במקור ‭ ,1960-ב‬ הוא למעשה מערבון. מערבון כתוב היטב. קלישאה כתובה היטב. הסיפור מתרחש בקנזס במאה ‭ ,19-ה‬ מעט אחרי מלחמת האזרחים האמריקאית. שבע מהחיים המתורבתים מדי של בוסטון, של אוניברסיטת הרווארד שבה למד, מגיע ויל אנדרוז למערב, רעב להתנסות בחיים עצמם. מה בדיוק הוא מחפש? הוא עצמו תוהה: "זו הייתה תחושה; זה היה דחף שהוא היה חייב לבטא במילים. אך הוא ידע שכל מה שיגיד לא יהיה אלא שם אחר למרחבי הפרא שביקשה נפשו. היו אלה חופש וטוּב, תקווה וחיוניות שלתחושתו היו מונחים ביסוד הדברים המוכרים בחייו, שלא היו לא חופשיים ולא טובים ולא מלאי תקווה וחיוּת‭."‬ בהגיעו לעיירה ששמה הוא שם הרומן מציע אנדרוז לצייד בופלו מיומן בשם מילר לממן משלחת ציד קטנה בהרי הרוקי בקולורדו. ארבעה יוצאים למסע. מלבד אנדרוז ומילר, האינטלקטואל הרעב והמנהיג הטבעי, מצטרפים גם נאמנו של מילר, תמהוני שהוגה בתנ"ך, ופושט עורות נרגן ומושחת. יכולת התיאור של ג'ון ויליאמס מרשימה. עיירת המוצא, תלאות המסע, ציד הבופלו, עולם הטבע הפראי, תלאות המסע חזרה, מתוארים בדיוק ובידע, בסבלנות של ריאליסטן. קריאה מדוקדקת בטקסט תכשיר גם את ההדיוט שבין הקוראים לפשיטת עורו של בופלו; התמודדות עם סופת שלגים מתוארת באמינות ובפירוט דומים. גם המתח בין סיפור הפעולה הגברי הישיר למבט הפרשני של אנדרוז, שלעיתים רחוקות מבליח מעליו, יוצר עניין מסוים. למשל בקטע היפה שבו הוא מהרהר ברתיעתו הדומה הן ממשכב עם זונה והן מפשיטת עורו של בופאלו: "ברגע לפני שירדה עליו השינה, הוא חיבר בקשר רופף בין הסבת פניו מפרנסין בלילה ההוא בבוצ'רס קרוסינג לבין הסבת פניו מהעֶ גלה משוספת הקרביים מוקדם יותר היום, פה בהרי הרוקי של קולורדו. התחוור לו שהוא הסב את פניו מהעגלה לא בגלל קבס נשי מהצחנה והדם והמעיים השפוכים; התחוור לו שהוא נתקף בחילה והסב את פניו בגלל ההלם שחש למראה עגלת הבופלו, שהתהלכה גאה ואצילית ומלאה בקוממיות החיים כמה רגעים קודם לכן, וכעת הייתה חשופת בשר וחסרת ישע, רצועת בשר דוממת, מעורטלת מעצמה, או ממה שהיה היא עצמה על פי הגדרתו שלו, מתנודדת בגרוטסקיות, בלגלוג, מולו. זו לא הייתה היא עצמה; או לא הייתה מי שהוא דמיין שהיא. העצמיות שלה נרצחה; ובעצם הרצח הזה הוא הרגיש הרס של משהו בתוכו‭."‬

זה, כאמור, קטע נדיר. ויליאמס שומר על סגנון "גברי‭,"‬ ממוקד פעולה, לאורך כמעט כל הרומן. במובן הזה, 'בוצ'רס קרוסינג' הוא ההפך המוחלט ‭ ,'סטונר'מ‬ ספרו המוכר יותר על איש הספרות המופנם, שבו הדרמה הייתה בעיקרה דרמה פנימית: המרתו של סטונר לדת הספרות באוניברסיטה, נישואיו הכושלים, אהבותיו ויריבויותיו בקמפוס. ויליאמס אמנם משתיל ב'בוצ'רס קרוסינג' כמה רגעים רפלקסיביים של אנדרוז, כמו זה שהוזכר, אבל ככלל, הרומן נרתע מ"נשיות" ומתמקד במעשים. ויש לזכור שאנחנו ‭ ,1960-ב‬ עדיין תחת הנוכחות החיה של המינגוויי בשדה הספרות האמריקאי.

אלא שכל זה — גם אם כתוב היטב, מותח לפרקים, פרי תחקיר מעמיק — הוא קלישאה אחת גדולה. הרצון לברוח מערבה מאימת הציוויליזציה; השהייה בחברה גברית שתקנית תוך עשיית מעשי גברים "אופייניים" כציד; הערצת זכר האלפא השתקן, המנהיג הטבעי - כל זה כבר יצא לנו מכל החורים.

באותה שנה, ‭ ,1960‬ כתב המבקר האמריקאי לסלי פידלר את יצירתו החשובה 'אהבה ומוות
בנובלה האמריקאית' ואפיין את המסורת הספרותית האמריקאית ככזו שעוסקת בגברים הבורחים
מהציוויליזציה ומנשים ‭ מובי')‬ דיק' ו'האקלברי פין' כארכיטיפים‭.(‬ ויליאמס לכאורה מדגים להפליא
את התזה הזו, אבל העובדה שהתזה הזו כבר מוכרת לו באותה תקופה, הופכת אותו לחקיין שלה.

גם העובדה שמדובר ברומן היסטורי, שמתרחש כמאה שנה לפני פרסומו של הרומן בפועל, תורמת לתחושת הפסטיש. ופוגמת בו גם ההצהרה של המחבר - הלכאורה מעודנת אך למעשה פומפוזית
- שהרומן עוסק ב"נשגב" (גברים הנאבקים באיתני הטבע או בריקנות הקוסמית שבליבם פנימה‭.(‬

לא התפעלתי גם מרומן היסטורי נוסף של ויליאמס שתורגם לעברית, 'אוגוסטוס' מ‭ .1973-‬ בניגוד ל'סטונר' המרגש, שני הרומנים ההיסטוריים של ויליאמס, על אף שבהחלט אינם רומנים רעים, לא מצדיקים את תשומת ליבו המיוחדת של הקורא העברי ‭ .2016-ב‬

בתמונה: עבודה של ריצ'רד פרינס, 1989
אריק גלסנר 7 לילות 25/11/2016 לקריאת הסקירה המלאה >
קאובוי מקרטון אריק גלסנר ידיעות אחרונות, 7 לילות 25/11/2016 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • תרגום: גיל שמר
  • הוצאה: ידיעות ספרים
  • תאריך הוצאה: אוקטובר 2016
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 311 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 11 דק'

סקירות וביקורות

הגברים בוכים בלילה בניגוד ‭ ,'רנוטס'ל‬ ספרו המוכר יותר של ג'ון ויליאמס, 'בוצ'רס קרוסינג' הוא מערבון קלישאתי 'בוצ'רס קרוסינג‭ ,'‬ שהתפרסם במקור ‭ ,1960-ב‬ הוא למעשה מערבון. מערבון כתוב היטב. קלישאה כתובה היטב. הסיפור מתרחש בקנזס במאה ‭ ,19-ה‬ מעט אחרי מלחמת האזרחים האמריקאית. שבע מהחיים המתורבתים מדי של בוסטון, של אוניברסיטת הרווארד שבה למד, מגיע ויל אנדרוז למערב, רעב להתנסות בחיים עצמם. מה בדיוק הוא מחפש? הוא עצמו תוהה: "זו הייתה תחושה; זה היה דחף שהוא היה חייב לבטא במילים. אך הוא ידע שכל מה שיגיד לא יהיה אלא שם אחר למרחבי הפרא שביקשה נפשו. היו אלה חופש וטוּב, תקווה וחיוניות שלתחושתו היו מונחים ביסוד הדברים המוכרים בחייו, שלא היו לא חופשיים ולא טובים ולא מלאי תקווה וחיוּת‭."‬ בהגיעו לעיירה ששמה הוא שם הרומן מציע אנדרוז לצייד בופלו מיומן בשם מילר לממן משלחת ציד קטנה בהרי הרוקי בקולורדו. ארבעה יוצאים למסע. מלבד אנדרוז ומילר, האינטלקטואל הרעב והמנהיג הטבעי, מצטרפים גם נאמנו של מילר, תמהוני שהוגה בתנ"ך, ופושט עורות נרגן ומושחת. יכולת התיאור של ג'ון ויליאמס מרשימה. עיירת המוצא, תלאות המסע, ציד הבופלו, עולם הטבע הפראי, תלאות המסע חזרה, מתוארים בדיוק ובידע, בסבלנות של ריאליסטן. קריאה מדוקדקת בטקסט תכשיר גם את ההדיוט שבין הקוראים לפשיטת עורו של בופלו; התמודדות עם סופת שלגים מתוארת באמינות ובפירוט דומים. גם המתח בין סיפור הפעולה הגברי הישיר למבט הפרשני של אנדרוז, שלעיתים רחוקות מבליח מעליו, יוצר עניין מסוים. למשל בקטע היפה שבו הוא מהרהר ברתיעתו הדומה הן ממשכב עם זונה והן מפשיטת עורו של בופאלו: "ברגע לפני שירדה עליו השינה, הוא חיבר בקשר רופף בין הסבת פניו מפרנסין בלילה ההוא בבוצ'רס קרוסינג לבין הסבת פניו מהעֶ גלה משוספת הקרביים מוקדם יותר היום, פה בהרי הרוקי של קולורדו. התחוור לו שהוא הסב את פניו מהעגלה לא בגלל קבס נשי מהצחנה והדם והמעיים השפוכים; התחוור לו שהוא נתקף בחילה והסב את פניו בגלל ההלם שחש למראה עגלת הבופלו, שהתהלכה גאה ואצילית ומלאה בקוממיות החיים כמה רגעים קודם לכן, וכעת הייתה חשופת בשר וחסרת ישע, רצועת בשר דוממת, מעורטלת מעצמה, או ממה שהיה היא עצמה על פי הגדרתו שלו, מתנודדת בגרוטסקיות, בלגלוג, מולו. זו לא הייתה היא עצמה; או לא הייתה מי שהוא דמיין שהיא. העצמיות שלה נרצחה; ובעצם הרצח הזה הוא הרגיש הרס של משהו בתוכו‭."‬

זה, כאמור, קטע נדיר. ויליאמס שומר על סגנון "גברי‭,"‬ ממוקד פעולה, לאורך כמעט כל הרומן. במובן הזה, 'בוצ'רס קרוסינג' הוא ההפך המוחלט ‭ ,'סטונר'מ‬ ספרו המוכר יותר על איש הספרות המופנם, שבו הדרמה הייתה בעיקרה דרמה פנימית: המרתו של סטונר לדת הספרות באוניברסיטה, נישואיו הכושלים, אהבותיו ויריבויותיו בקמפוס. ויליאמס אמנם משתיל ב'בוצ'רס קרוסינג' כמה רגעים רפלקסיביים של אנדרוז, כמו זה שהוזכר, אבל ככלל, הרומן נרתע מ"נשיות" ומתמקד במעשים. ויש לזכור שאנחנו ‭ ,1960-ב‬ עדיין תחת הנוכחות החיה של המינגוויי בשדה הספרות האמריקאי.

אלא שכל זה — גם אם כתוב היטב, מותח לפרקים, פרי תחקיר מעמיק — הוא קלישאה אחת גדולה. הרצון לברוח מערבה מאימת הציוויליזציה; השהייה בחברה גברית שתקנית תוך עשיית מעשי גברים "אופייניים" כציד; הערצת זכר האלפא השתקן, המנהיג הטבעי - כל זה כבר יצא לנו מכל החורים.

באותה שנה, ‭ ,1960‬ כתב המבקר האמריקאי לסלי פידלר את יצירתו החשובה 'אהבה ומוות
בנובלה האמריקאית' ואפיין את המסורת הספרותית האמריקאית ככזו שעוסקת בגברים הבורחים
מהציוויליזציה ומנשים ‭ מובי')‬ דיק' ו'האקלברי פין' כארכיטיפים‭.(‬ ויליאמס לכאורה מדגים להפליא
את התזה הזו, אבל העובדה שהתזה הזו כבר מוכרת לו באותה תקופה, הופכת אותו לחקיין שלה.

גם העובדה שמדובר ברומן היסטורי, שמתרחש כמאה שנה לפני פרסומו של הרומן בפועל, תורמת לתחושת הפסטיש. ופוגמת בו גם ההצהרה של המחבר - הלכאורה מעודנת אך למעשה פומפוזית
- שהרומן עוסק ב"נשגב" (גברים הנאבקים באיתני הטבע או בריקנות הקוסמית שבליבם פנימה‭.(‬

לא התפעלתי גם מרומן היסטורי נוסף של ויליאמס שתורגם לעברית, 'אוגוסטוס' מ‭ .1973-‬ בניגוד ל'סטונר' המרגש, שני הרומנים ההיסטוריים של ויליאמס, על אף שבהחלט אינם רומנים רעים, לא מצדיקים את תשומת ליבו המיוחדת של הקורא העברי ‭ .2016-ב‬

בתמונה: עבודה של ריצ'רד פרינס, 1989
אריק גלסנר 7 לילות 25/11/2016 לקריאת הסקירה המלאה >
קאובוי מקרטון אריק גלסנר ידיעות אחרונות, 7 לילות 25/11/2016 לקריאת הסקירה המלאה >
בוצ'רס קרוסינג ג'ון ויליאמס
1
 
הכרכרה מאֵלסוורת לבוצ'רס קרוֹסינג היתה קרון צבאי שהוסב להובלת נוסעים ומטען קטן. ארבע פרדות משכו את העגלה על הדרך המחורצת, המשובשת, שהשתפלה קלות מהערבה המישורית לתוך בוצ'רס קרוסינג. בשעה שגלגליו הקטנים של הקרון נכנסו ויצאו מהתלמים שחרצו עגלות כבדות יותר, זז ממקומו המטען המכוסה ביריעת קנווס שנקשר במרכז העגלה, יריעות הצד הגלולות נחבטו במוטות עץ האגוז שתמכו בגג הפסיסים והקנווס, והנוסע היחיד שישב באחורי הקרון עיגן את עצמו בדחיקת גופו אל דופן הצד הצרה; ידו האחת היתה משוטחת על הספסל הקשה המכוסה בעור, והאחרת לפתה את אחד מעמודי האגוז החלקים הקבועים בשקעי הברזל שחוברו אל הדפנות. העגלון, שהמטען שנערם כמעט עד לגובה הגג חצץ בינו לבין הנוסע שלו, צעק כדי לגבור על נחרות הפרדות וחריקת העגלה:
״בוצ'רס קרוסינג, כאן מולנו.״
הנוסע הנהן ושלח את ראשו ואת כתפיו אל מחוץ לדופן הקרון. מעבר לעכוזיהן המיוזעים ולאוזניהן המתנפנפות של הפרדות נגלו לו בחטף כמה צריפים ואוהלים דלים שניצבו מצופפים לפני חלקת עצים גבוהים מהם. הוא קלט חותם רגעי של צבע - חום בהיר עגמומי שהתמזג באפור והודגש בנתז כבד של ירוק. ואז אילצו אותו ניתורי העגלה לשוב ולהזדקף במקומו. הוא בהה בתל הסחורות שהתנודד מולו ומצמץ בבהילות. הוא היה גבר צנום בתחילת שנות העשרים לחייו, וכעת החל עורו הבהיר להאדים אחרי חשיפת היום לשמש. הוא הסיר את כובעו כדי למחות את הזיעה ממצחו ולא השיב אותו למקומו; שערו החום הבהיר, בגוון של טבק וירג'יניה, היה מסופר בקפידה, אך כעת היה סרוח סביב אוזניו ומצחו בתלתלים לחים שצבעם לא אחיד. הוא לבש מכנסיים חומים-צהבהבים כמעט חדשים מכותנת ננקין, וקפליהם עדיין נראו במעומעם באריג הכבד. עוד קודם לכן הסיר מעליו את מעיל הפועלים הקצר, את הלסוטה ואת העניבה שלו; אך למרות הרוח הקלה שהפיחה התקדמותה האטית של הכרכרה, הוכתמה חולצת הפשתן הלבנה בזיעה והיתה תלויה עליו ברפיון. הסבך הבלונדיני של זקן בן יומיים נצנץ מלחות; מדי פעם שפשף את פניו בממחטה מזוהמת, כאילו גירו הזיפים את עורו.
כשהתקרבו לעיירה התיישרו פני הדרך והקרון התקדם מהר יותר בנדנוד קל מצד לצד, וכעת היה יכול האיש הצעיר לרפות את אחיזתו בעמוד האגוז ולרכון קדימה על הספסל הקשה ביתר קלות. נקישות הפרסה של הפרדות נעשו קצובות ועמומות; ענן אבק עלה כמו עשן צהוב סביב הקרון והתאבך מאחוריו. את שקשוק הרתמה, נשימתן הכבדה של הפרדות, נקישת רגליהן והחריקה המקוטעת של הקרון הפריעו מפעם לפעם צעקה מרוחקת של קול אנושי וצהלה של סוס. לצדי הדרך הופיעו חלקות חשופות במישורי עשב הערבה הנרחבים; פה ושם נראו בולי עץ מוצלבים ומפוחמים של מדורה זנוחה; כמה סוסים עקודי רגליים ליחכו את העשב הצהוב הקצר, והרימו בחדות את ראשיהם באוזניים מוטות קדימה לשמע הקרון החולף. קול עלה בכעס; מישהו צחק; סוס נחר וצנף, ורסן הצטלצל בתנועת פתע; ריחם הקלוש של גללים עמד בלא ניע באוויר החם.
די היה במבט כמעט חטוף כדי לקלוט את בוצ'רס קרוסינג. דרך עפר צרה עברה במרכז קבוצה של שישה מבני עץ גולמי; מעבר לבניינים היו פזורים אוהלים משני העברים. העגלה חלפה תחילה לימינו של אוהל חאקי צבאי נטוי ברישול שדופנותיו גלולות, ומכנף גגו השתלשל לוח שטוח שעליו נכתב באותיות אדומות גסות ״ג'ו לונג, מספרא״. בצדה הנגדי של הדרך עמד בניין נמוך, רבוע כמעט, נטול חלונות, שכנף אריג גס שימשה לו כדלת; לרוחב לוחות החזית החשופים של הבניין נכתב באותיות שצוירו ביתר קפידה, בשחור, ״ברדלי ביגוד וסדקית״. מול הבניין הבא, מבנה מלבני ארוך בן שתי קומות, עצרה הכרכרה. מתוך הבניין עלה רחש בלתי-פוסק של קולות שיחה עמומים, והיה אפשר לשמוע את קולות הנקישה הקבועים של כוס הנושקת לכוס. משולי הבניין הזדקרה סככה והצלה על החזית, אך למרות הצל ששרר מעל הכניסה אפשר היה להבחין בשלט נאה שבו נכתב באותיות אדומות ששוליהן שחורים: ״מסבאת ג'קסון״. על ספסל ארוך בחזית המקום ישבו כמה גברים ובהו באדישות מנומנמת בקרון שהאט ועצר. הנוסע הצעיר החל לאסוף מהמושב שלצדו את הבגדים שהסיר קודם לכן בחום היום. הוא חבש את כובעו ולבש את מעילו ותחב את הלסוטה והעניבה לתוך תיק הנסיעות שלו, העשוי משטיח, שעליו הניח את רגליו בנסיעה. הוא הניף את התיק מעל הדופן והניחו על הקרקע ובאותה תנופה הרים רגל מעל דופן הכרכרה ועלה על לוח הברזל התלוי שממנו אפשר לרדת ארצה. כשמגפו פגע באדמה, התרוממה ועלתה עננת אבק והקיפה את כף רגלו; האבק שקע על העור השחור החדש ועל שולי מכנסיו, ושיווה להם צבע דומה. הוא הרים את התיק וצעד אל החזית המקורה; מאחוריו התערבבו קללות העגלון בשקשוק ברזל ובצלצול שעלה משרשרת הרתמה כשנותק מוט היצולים האחורי מהקרון. העגלון קרא בעוגמה:
״בחורים, שכמה מכם ייתנו פה יד עם המטען הזה.״
הצעיר שירד מהעגלה עמד על מדרכת הקרשים הלא מהוקצעים וצפה בעגלון הנאבק במושכות שהסתבכו ברצועות הרתמה. שניים מהגברים שישבו על הספסל קמו, חלפו על פניו, ופסעו לאטם אל הרחוב; הם בחנו בעיון את החבל שהידק את המטען והחלו למשוך בעצלתיים בקשרים. בטלטול אחרון הצליח העגלון להתיר את סבך המושכות; הוא הוליך את הפרדות בקו אלכסוני ארוך אל מעבר לכביש העפר לעבר האורווה הציבורית, מבנה נמוך פתוח שגגו קורות עץ מבוקע הנתמך בבולי עץ אנכיים שלא קולפו.
אחרי שהעגלון הוליך את הבהמות לתוך האורווה, ירדה שוב דממה על הרחוב. שני הגברים התירו בשיטתיות את החבלים שהקיפו את המטען המכוסה; הקולות מתוך המסבאה נשמעו עמומים, כאילו יצאו מתחת לשכבות של אבק וחום. האיש הצעיר פסע בזהירות על פיסות הקרשים השונות בגודלן שהונחו ישירות על האדמה. מולו היה מבנה חצוב בקרקע, מכוסה גג חד-שיפוע שבקצהו היה קבוע מכסה על צירים שהוחזק פתוח באמצעות שני מוטות אלכסוניים שהוטו מטה כדי לכסות את הפתח הקדמי הרחב; בתוך השוחה, על ספסלים ומדפים, היו פזורים כמה אוכפים ושישה או שבעה זוגות מגפיים; רצועות ארוכות של עור לא מעובד נתלו מיתד שהזדקרה מקיר העפר שליד הפתח. לשמאלה של אותה שוחה קטנה עמד מבנה דו-קומתי שנצבע לא מכבר בלבן עם עיטורים אדומים, ארוך כמעט כמו מסבאת ג'קסון ומעט גבוה ממנה. בדיוק באמצע הבניין הזה היתה דלת רחבה, ומעליה היה תלוי שלט ממוסגר כראוי: ״מלון בוצ'רס״. לעברו הלך לאטו הצעיר, מתבונן באבק הרחוב שרגליו הנעות שלחו קדימה בסילונים מהירים שהתפזרו לכל עבר.
הוא נכנס למלון והשתהה לצד הדלת הפתוחה כדי לתת לעיניו להתרגל לאפלולית. צורתו המטושטשת של דלפק עלתה לנגד עיניו מימינו; מאחורי הדלפק עמד בלא ניע גבר בחולצה לבנה. חצי תריסר כיסאות זקופי מסעד עם מושבי עור היו פזורים ברחבי החדר. אור בא מחלונות רבועים שהיו קבועים במרווחים זהים בשלושת הקירות שראה מולו; הריבועים היו מכוסים בבד שקוף שהתנפח קלות ונמשך פנימה כאילו האפלולית והקרירות היחסית היו ואקום. הוא חצה את רצפת העץ החשוף אל הפקיד הממתין.
״אני מעוניין בחדר.״ קולו הדהד חלול בדממה.
הפקיד דחף קדימה יומן פתוח והגיש לו קולמוס בעל ציפורן פלדה. הוא חתם לאט, ויליאם אנדרוז; הדיו היה דליל, תכול חיוור כנגד הדף האפור.
״שני דולר,״ אמר הפקיד, משך את היומן קרוב יותר אליו והציץ בשם. ״ועוד רבע דולר אם אתה רוצה שיעלו לך מים חמים.״ לפתע הרים את עיניו אל אנדרוז. ״תהיה פה הרבה זמן?״
״אני לא יודע,״ אמר אנדרוז. ״אתה מכיר את ג'יי-די מקדונלד?״
״מקדונלד?״ הפקיד הנהן לאטו. ״איש העורות? בטח. כולם מכירים את מקדונלד. חבר שלך?״
״לא בדיוק,״ אמר אנדרוז. ״אתה יודע איפה אוכל למצוא אותו?״
הפקיד הנהן. ״יש לו משרד ליד בורות ההמלחה. בערך עשר דקות הליכה מכאן.״
״אלך אליו מחר,״ אמר אנדרוז. ״רק לפני כמה דקות הגעתי מאלסוורת ואני עייף.״
הפקיד סגר את היומן, בחר מפתח מטבעת גדולה שהיתה מחוברת לחגורתו ונתן את המפתח לאנדרוז. ״תצטרך לסחוב את התיק שלך למעלה בעצמך,״ הוא אמר. ״אני אביא את המים מתי שתרצה אותם.״
״בעוד שעה בערך,״ אמר אנדרוז.
״חדר חמש-עשרה,״ אמר הפקיד. ״זה ישר ליד המדרגות.״
אנדרוז הנהן. המדרגות היו שלחים נטולי מעקה וקורות תמיכה שעלו בזווית תלולה מהקיר הרחוק ביותר ופרצו לתוך פתח מלבני קטן במפלס האמצעי של הבניין. אנדרוז עמד בקצה פרוזדור צר שחצה את שורת החדרים הארוכה. הוא מצא את חדרו ונכנס בדלת הלא נעולה. החדר היה רחב דיו להכיל רק מיטת חבלים צרה ודקת מזרן, שולחן עץ גס שעליו הונחו מנורה ואגן רחצה מפח, מראה, וכיסא זקוף מסעד דומה לכיסאות שראה למטה במבואה. בחדר היה חלון אחד שפנה לרחוב; מסגרת עץ קלה נפרדת, מכוסה בבד דמוי מוסלין היתה מקובעת בו. הוא ציין לעצמו שלא ראה שום חלונות זכוכית מאז בואו לעיירה. הוא הניח את תיק הנסיעות על המזרן החשוף.
אחרי שפרק את מיטלטליו, הוא דחף את התיק מתחת למיטה הנמוכה והשתרע על המזרן הגבשושי, שֶרִשרש ושקע תחת משקלו; הוא הרגיש את החבלים שתמכו במזרן נמתחים כנגד גופו. גבו התחתון, ישבנו וירכיו פעמו בעצלתיים; רק עכשיו תפס עד כמה מייגע היה המסע.
אך כעת הגיע המסע אל קצו; וכששריריו התרפו, חזרו מחשבותיו ועברו על הדרך שעשה. זה שבועיים כמעט, בכרכרות וברכבת, הוא הניח לעצמו להינשא על פני הארץ. מבוסטון לאולבני, מאולבני לניו יורק, מניו יורק - שמות הערים התערבבו בזיכרונו, מנותקים מהמסלול שעבר. בולטימור, פילדלפיה, סינסינטי, סנט לואיס. הוא זכר את אי-הנוחות השוחקת של כיסאות הכרכרה הקשים, ואת ההמתנה הנרפית על ספסלי עץ בתחנות מטונפות. כל תלאות מסעו חלחלו כעת החוצה מעצמותיו, ועלו ובאו להכרתו מהידיעה על סוף המסע.
הוא ידע שירגיש כאוב מחר. הוא חייך, ואז עצם את עיניו כנגד בוהק החלון המכוסה שמולו. הוא התנמנם.
זמן-מה אחר כך העלה הפקיד גיגית עץ ודלי של מים מהבילים. אנדרוז הקים את עצמו ומזג מעט מהמים החמים אל אגן הפח. הוא סיבן את פניו והתגלח; הפקיד חזר והביא שני דליים נוספים של מים קרים ושפך אותם לגיגית. כשיצא מהחדר התפשט אנדרוז לאט וניער את האבק מבגדיו כשהסיר אותם; הוא הניח אותם בזהירות על הכיסא. הוא נכנס אל תוך הגיגית והתיישב בברכיים משוכות אל סנטרו. הוא הסתבן לאטו, רדום מהמים החמימים ומדממת הערב היורד. הוא ישב בגיגית עד שראשו החל להישמט. כשהראש נגע לבסוף בברכיו, הוא הזדקף ויצא מהגיגית. הוא עמד נוטף מים על הרצפה החשופה והעביר את עיניו סביב החדר. משלא מצא מגבת הוא לקח את חולצתו מהכיסא והתנגב בה.
אפלולית הזדחלה לתוך החדר; החלון היה נוגה חיוור בחשיכה המתגברת, ורוח קרירה הרעידה את הבד וניפחה אותו; הוא נראה פועם, כמו היה דבר-מה חי, מתרחב ומתכווץ. מהרחוב עלו קול מלמול שהלך וגבר לאטו וצליל מגפיים הפוסעים בכבדות על קרשי המדרכה. קול אישה נסק בצחוק, ואז נקטע לפתע.
הרחצה ריפתה אותו והרגיעה את הפעימה הגוברת של שרירי גבו המאומצים. עדיין עירום, הוא דחק את השמיכה הצמרירית המקופלת שתשמש לו כרית ונשכב על המזרן החשוף. הוא היה מחוספס לעורו. אבל הוא נרדם לפני שהשתררה בחדרו חשיכה מלאה.
במשך הלילה התעורר כמה פעמים לשמע קולות שמוחו הרדום לא זיהה לגמרי. במהלך אותם פרקי זמן של ערות הוא הסתכל סביבו ובחושך המוחלט לא היה יכול להבחין בקירות, בגבולות החדר; ותקפה אותו תחושה שהוא עיוור, תלוי בין שמים וארץ, לא נע ולא זע. הוא הרגיש שצלילי הצחוק, הקולות, החבטות והחריקות העמומות, צלצוליהם של פעמוני רתמה ושרשראות רסן, נבעו כולם מראשו והסתחררו בו כמו רוח בכדור חלול. פעם אחת הוא חשב ששמע קול, ואחריו צחוק, של אישה קרובה מאוד, בהמשך הפרוזדור, באחד החדרים. הוא שכב ער במשך כמה דקות והקשיב בדריכות; אבל הוא לא שמע אותה שוב.