הקרנת בכורה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הקרנת בכורה
הוספה למועדפים

הקרנת בכורה

ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

"עם כל שיר שאני שולח לרדיו חתיכה גדולה ממני נשלחת יחד איתו. יום אחד התקשרתי ובקשתי פגישה עם מנהל הרדיו. אספתי את עצמי ונסעתי לירושלים כדי למסור לו את כל האלבומים והסינגלים שהקלטתי עד היום. הוא אמר שיקשיב ושאבוא אחרי שבוע. חזרתי אליו פעם נוספת ושאלתי אותו שאלה פשוטה: איפה טעיתי? אני מעוניין ללמוד ולתקן. עדיין לא מאוחר. לא טעית, הוא השיב לי. אולי בקשר אליך אנחנו ברדיו טעינו... אמר ולא יסף."
 
ספרו האוטוביוגרפי של הזמר והיוצר ראובן ארז מתאר את המסע המרתק שעבר ב"תעשיית החלומות" של המוזיקה הישראלית - הסודות, הפחדים, האכזבות, ההצלחות, הריגושים, הסיפורים האישיים מאחורי הקלעים ולצידם גם התמודדות עם מחלה קשה.
ראובן ארז יליד תל אביב. כנער היה סולן להקת הנוער העובד והלומד. השתתף בתוכנית הרדיו "תשואות ראשונות" וזכה במקום הראשון. בוגר להקת פיקוד דרום. השתתף בכ-7 פסטיבלי זמר, ייצג את ישראל בארוויזיון יחד עם יזהר כהן בשיר "א-ב-ני-בי". ביצע את השיר "שורשי" בפסטיבל הזמר "דרור" וזכה להצלחה גדולה. עד היום הוציא לאור 8 אלבומים וערך הופעות רבות בארץ ובעולם. כיום מריץ את המופע שלו "דרך השירים" שחגג למעלה מ-1,600 הופעות בכל רחבי הארץ.

פרק ראשון

בראשית
 
1955, 11 לנובמבר, דרום ת"א, נולדתי למשפחה חמה ואוהבת.
 
בית חילוני מסורתי. אמא ספרדיה. עקרת בית. דור חמישי בארץ. אבא איש נאה, שדמה בצעירותו לשחקן הקולנוע עומר שריף. נולד במצריים לאב תימני ואמא מצריה, עלה לארץ בגיל שלוש עשרה והיה שכיר כל חייו. נהג דן. אני הילד השלישי מתוך ארבעה. רגיש במיוחד, עם אהבה גדולה מאוד למוסיקה. בילדותי חלמתי על אורות הבמה ועל קהל מריע. כבר בגן חיה עמדתי על כיסא וניצחתי על תזמורת הילדים. במהלך השיעורים בבית הספר העממי, הייתי מדפדף אל סוף המחברת ובמבט חולמני מצייר במה וסט תופים במרכז, פסנתרן משמאל, בסיסט מימין ובאמצע גיטריסט ששר למיקרופון כשסביבו המון רמקולים...
 
בכיתה ח' בשיעור מלאכה כולם בנו ארגזי עץ אבל אני בחרתי לבנות גיטרה קלאסית. היה ברור לי מעל לכל ספק שזהו ייעודי ולשם אני הולך. שמונה שנות לימוד יסודי בבית ספר בלפור בת"א, טיפוס על עצי תות עם חברים, מחבואים, תופסת, סטנגה, מחניים. ילדות צנועה, פשוטה ומאושרת. גרנו במרכז ת"א בבניין שוקק חיים עם שכנים חמים והרגשנו איתם כמו משפחה. רומנים, מרוקאים, פרסים, עיראקים, תימנים.
 
אהה כן - הייתה גם שכנה פולניה שלימדה את אמא שלי לדבר אידיש. כמעט כל קיבוץ הגלויות שהיה בארץ. מאוחר יותר אבין שקיבוץ הגלויות הזה השפיע לא מעט על חיי.
 
כאשר סיימתי עממי, רציתי מאד ללמוד לנגן אך המצב הכלכלי היה קשה. הורי לא יכלו לממן לי שעורי גיטרה ושלחו אותי לבית ספר מקצועי כדי שאלמד מקצוע ואוכל לעזור בפרנסת הבית. בלי יכולת לבחור, עבדתי שלוש שנים כחשמלאי רכב ולמדתי אחר הצהרים בבית ספר אורט. ערב אחד הגיעו לבית הספר נציגים של תנועת הנוער העובד והלומד ושאלו מי אוהב לשיר לרקוד או לשחק? ניגשתי למבחנים והצטרפתי ללהקת הנוער העובד והלומד בסניף ת"א, להקה שהופיעה במתכונת של להקה צבאית עם מעבד מוסיקלי וכוריאוגרף מקצועי. באותה תקופה עברה ישראל שינויים לטובה שנוצרו בעקבות מלחמת ששת הימים. הייתה תחושה של אחווה ואנשים חשו פשטות בסיסית שחסרה מאד היום...
 
בלהקה היינו חבורה של עשרים נערים ונערות הנפגשים פעמיים בשבוע לטפח את כישרונם. עשרות הופעות, נסיעה אחת לגרמניה והופעה אחת ממלכתית בכנס להקות מכל הארץ שהתקיים במכון ויצמן ברחובות ונערך בנוכחות ראש הממשלה דאז גולדה מאיר. כסולן שרתי שני שירים עם הלהקה והתרגשתי מאד מהמעמד. כשירדתי מהבמה, חשתי טפיחה קלה על הכתף. הסתובבתי לאט. מולי עמדה נערה יפיפייה עם חיוך מבויש ובטון ילדותי אמרה:
 
"אני מלהקת המחול. רציתי רק להגיד לך שהיית מרגש ושרת יפה מאד."
 
"תודה" אמרתי נבוך, והיא שאלה אם יש לי במקרה מברשת לשיער. קצת מופתע וקצת מבויש בחנתי אותה ארוכות. היה לה שיער פחם חלק שגלש עד לחגורת הג'ינס הצמוד. "בטח", אמרתי בטון שמזכיר את אריק איינשטיין בסרט "מציצים". בתקופה ההיא היינו מושפעים ממנו עד מאד... אהה מברשת אמרת?! נגשתי אל המזוודה האדומה של הלהקה ושלפתי מברשת צהובה. של מי המברשת? שאלה, של חבר, השבתי. היא חייכה ופיזרה את שיערה לראווה. אני כבר הייתי הרוס מיופייה אבל ממשיך לשחק את אריק כי ככה קל יותר להפיג את הבושה... רגע! תגידי לי רגע! לא אמרת לי איך קוראים לך? נכון כי לא שאלת... אני אורלי מלהקת המחול של קריית גת. קריית מה? קריית גת! איפה זה? ליד רמת גן? שאלתי בחיוך.
 
קרית גת נמצאת בדרום.
 
אהה בטח. אורלי שם יפה. הרבה אור...
 
אז תרשום, היא אמרה ושלפה מהכיס פתק ועט. שד' העצמאות 40\766 קרית גת. זה מס' הטלפון שלך? שאלתי כי אז היו מספרי הטלפון בעלי חמש ספרות בלבד והתקשורת עוד הייתה בהתהוות. זה לא מס' טלפון זאת הכתובת שלי. תרשום היא אמרה וסובבה אלי את הגב כדי שאוכל לכתוב עליו...
 
התלהבות ילדותית אחזה בשנינו אבל הלב כבר סימן את הבאות. אחר כך הייתה לחיצת יד עדינה כיאה לנערים מתבגרים בשנות השבעים. היא אמרה שלום ובזמן שהתרחקה בדילוגים קראה לעברי:
 
אל תשכח! מחכה למכתב!...
 
נשארתי שם עוד רגע, ילד מופתע על גבול המאוהב עם פתק מבושם ביד. לימים אקרא לה אשתי אבל לא לפני שנראה יחד בפעם השביעית את הסרט "נורית" ו"קזבלן" שאהבנו כל כך... וכן, כמעט שכחתי –
 
"נגור ברמת גן שליד קריית גת".
 
חמש שנים תמימות בנוער העובד והלומד, מלאות בחוויות בגרות ואושר גדול כסולן הלהקה. אורלי ואני התחלנו להתכתב בתדירות של שני מכתבים בשבוע, מתחילים להכיר אחד את השניה עם אהבה שהלכה וגדלה. פעם נסעתי לקרית גת ופעם אורלי הייתה מגיעה לתל אביב. יחד היינו מקשיבים למוסיקה ולמערכונים. להקות צבאיות, אריק איינשטיין, שלום חנוך, שלמה ארצי, יוסי בנאי, שייקה אופיר, הגשש החיוור. בסתר אצל חברים היינו שומעים ביטלס ופינק פלויד, וכמו הרבה ישראלים גאים אהבנו את הזמר מייק בראנט שעשה קריירה ענקית בצרפת.
 
באותה תקופה חבר מהלהקה התקבל לתוכנית הרדיו "תשואות ראשונות" - סוג של "כוכב נולד" נוסח שנות השבעים. הוא ביקש שאלווה אותו לפגישה עם המנצח שמעון כהן שניהל מוסיקאלית את התוכנית. כשהגענו אליו הוא שאל אותו מי החבר שהצטרף. הצגתי את עצמי וסיפרתי בביישנות שאני שר יחד איתו באותה להקה נוער. הוא הביט בי ארוכות וביקש שאשיר משהו באופן ספונטני. התרגשתי מאד ובחצי פה שרתי שיר ילדים.
 
אחרי שתיקה קצרה הוא חייך ואמר:
 
"תכין שני שירים. גם אתה התקבלת לתוכנית...".
 
אני זוכר איך אושר גדול הציף אותי. בערב התחרות של "תשואות ראשונות" הגעתי למקום הראשון ובעקבות כך הוזמנתי להופעת בכורה בתכנית הטלוויזיה לנוער "עלם ועלמה" שהנחה דן כנר. במהלך שהותי בלהקת הנוער העובד הספקתי לגשת למבחני קבלה ללהקה צבאית, ועברתי את כולם בהצלחה. מבחני במה קראו לזה אז, לא אודישן. מבחנים. השפה העברית הייתה מקור לגאווה.
 
כבר בקבלת תעודת הזהות, החלפתי את שם המשפחה לארז ובבית הורי קיבלו את זה כחלק ממרד נעורים שעוברים בגיל ההתבגרות. הם הבינו ונכנעו לנער שמתחיל לטפח את חלומו הגדול להיות זמר.

עוד על הספר

הקרנת בכורה ראובן ארז
בראשית
 
1955, 11 לנובמבר, דרום ת"א, נולדתי למשפחה חמה ואוהבת.
 
בית חילוני מסורתי. אמא ספרדיה. עקרת בית. דור חמישי בארץ. אבא איש נאה, שדמה בצעירותו לשחקן הקולנוע עומר שריף. נולד במצריים לאב תימני ואמא מצריה, עלה לארץ בגיל שלוש עשרה והיה שכיר כל חייו. נהג דן. אני הילד השלישי מתוך ארבעה. רגיש במיוחד, עם אהבה גדולה מאוד למוסיקה. בילדותי חלמתי על אורות הבמה ועל קהל מריע. כבר בגן חיה עמדתי על כיסא וניצחתי על תזמורת הילדים. במהלך השיעורים בבית הספר העממי, הייתי מדפדף אל סוף המחברת ובמבט חולמני מצייר במה וסט תופים במרכז, פסנתרן משמאל, בסיסט מימין ובאמצע גיטריסט ששר למיקרופון כשסביבו המון רמקולים...
 
בכיתה ח' בשיעור מלאכה כולם בנו ארגזי עץ אבל אני בחרתי לבנות גיטרה קלאסית. היה ברור לי מעל לכל ספק שזהו ייעודי ולשם אני הולך. שמונה שנות לימוד יסודי בבית ספר בלפור בת"א, טיפוס על עצי תות עם חברים, מחבואים, תופסת, סטנגה, מחניים. ילדות צנועה, פשוטה ומאושרת. גרנו במרכז ת"א בבניין שוקק חיים עם שכנים חמים והרגשנו איתם כמו משפחה. רומנים, מרוקאים, פרסים, עיראקים, תימנים.
 
אהה כן - הייתה גם שכנה פולניה שלימדה את אמא שלי לדבר אידיש. כמעט כל קיבוץ הגלויות שהיה בארץ. מאוחר יותר אבין שקיבוץ הגלויות הזה השפיע לא מעט על חיי.
 
כאשר סיימתי עממי, רציתי מאד ללמוד לנגן אך המצב הכלכלי היה קשה. הורי לא יכלו לממן לי שעורי גיטרה ושלחו אותי לבית ספר מקצועי כדי שאלמד מקצוע ואוכל לעזור בפרנסת הבית. בלי יכולת לבחור, עבדתי שלוש שנים כחשמלאי רכב ולמדתי אחר הצהרים בבית ספר אורט. ערב אחד הגיעו לבית הספר נציגים של תנועת הנוער העובד והלומד ושאלו מי אוהב לשיר לרקוד או לשחק? ניגשתי למבחנים והצטרפתי ללהקת הנוער העובד והלומד בסניף ת"א, להקה שהופיעה במתכונת של להקה צבאית עם מעבד מוסיקלי וכוריאוגרף מקצועי. באותה תקופה עברה ישראל שינויים לטובה שנוצרו בעקבות מלחמת ששת הימים. הייתה תחושה של אחווה ואנשים חשו פשטות בסיסית שחסרה מאד היום...
 
בלהקה היינו חבורה של עשרים נערים ונערות הנפגשים פעמיים בשבוע לטפח את כישרונם. עשרות הופעות, נסיעה אחת לגרמניה והופעה אחת ממלכתית בכנס להקות מכל הארץ שהתקיים במכון ויצמן ברחובות ונערך בנוכחות ראש הממשלה דאז גולדה מאיר. כסולן שרתי שני שירים עם הלהקה והתרגשתי מאד מהמעמד. כשירדתי מהבמה, חשתי טפיחה קלה על הכתף. הסתובבתי לאט. מולי עמדה נערה יפיפייה עם חיוך מבויש ובטון ילדותי אמרה:
 
"אני מלהקת המחול. רציתי רק להגיד לך שהיית מרגש ושרת יפה מאד."
 
"תודה" אמרתי נבוך, והיא שאלה אם יש לי במקרה מברשת לשיער. קצת מופתע וקצת מבויש בחנתי אותה ארוכות. היה לה שיער פחם חלק שגלש עד לחגורת הג'ינס הצמוד. "בטח", אמרתי בטון שמזכיר את אריק איינשטיין בסרט "מציצים". בתקופה ההיא היינו מושפעים ממנו עד מאד... אהה מברשת אמרת?! נגשתי אל המזוודה האדומה של הלהקה ושלפתי מברשת צהובה. של מי המברשת? שאלה, של חבר, השבתי. היא חייכה ופיזרה את שיערה לראווה. אני כבר הייתי הרוס מיופייה אבל ממשיך לשחק את אריק כי ככה קל יותר להפיג את הבושה... רגע! תגידי לי רגע! לא אמרת לי איך קוראים לך? נכון כי לא שאלת... אני אורלי מלהקת המחול של קריית גת. קריית מה? קריית גת! איפה זה? ליד רמת גן? שאלתי בחיוך.
 
קרית גת נמצאת בדרום.
 
אהה בטח. אורלי שם יפה. הרבה אור...
 
אז תרשום, היא אמרה ושלפה מהכיס פתק ועט. שד' העצמאות 40\766 קרית גת. זה מס' הטלפון שלך? שאלתי כי אז היו מספרי הטלפון בעלי חמש ספרות בלבד והתקשורת עוד הייתה בהתהוות. זה לא מס' טלפון זאת הכתובת שלי. תרשום היא אמרה וסובבה אלי את הגב כדי שאוכל לכתוב עליו...
 
התלהבות ילדותית אחזה בשנינו אבל הלב כבר סימן את הבאות. אחר כך הייתה לחיצת יד עדינה כיאה לנערים מתבגרים בשנות השבעים. היא אמרה שלום ובזמן שהתרחקה בדילוגים קראה לעברי:
 
אל תשכח! מחכה למכתב!...
 
נשארתי שם עוד רגע, ילד מופתע על גבול המאוהב עם פתק מבושם ביד. לימים אקרא לה אשתי אבל לא לפני שנראה יחד בפעם השביעית את הסרט "נורית" ו"קזבלן" שאהבנו כל כך... וכן, כמעט שכחתי –
 
"נגור ברמת גן שליד קריית גת".
 
חמש שנים תמימות בנוער העובד והלומד, מלאות בחוויות בגרות ואושר גדול כסולן הלהקה. אורלי ואני התחלנו להתכתב בתדירות של שני מכתבים בשבוע, מתחילים להכיר אחד את השניה עם אהבה שהלכה וגדלה. פעם נסעתי לקרית גת ופעם אורלי הייתה מגיעה לתל אביב. יחד היינו מקשיבים למוסיקה ולמערכונים. להקות צבאיות, אריק איינשטיין, שלום חנוך, שלמה ארצי, יוסי בנאי, שייקה אופיר, הגשש החיוור. בסתר אצל חברים היינו שומעים ביטלס ופינק פלויד, וכמו הרבה ישראלים גאים אהבנו את הזמר מייק בראנט שעשה קריירה ענקית בצרפת.
 
באותה תקופה חבר מהלהקה התקבל לתוכנית הרדיו "תשואות ראשונות" - סוג של "כוכב נולד" נוסח שנות השבעים. הוא ביקש שאלווה אותו לפגישה עם המנצח שמעון כהן שניהל מוסיקאלית את התוכנית. כשהגענו אליו הוא שאל אותו מי החבר שהצטרף. הצגתי את עצמי וסיפרתי בביישנות שאני שר יחד איתו באותה להקה נוער. הוא הביט בי ארוכות וביקש שאשיר משהו באופן ספונטני. התרגשתי מאד ובחצי פה שרתי שיר ילדים.
 
אחרי שתיקה קצרה הוא חייך ואמר:
 
"תכין שני שירים. גם אתה התקבלת לתוכנית...".
 
אני זוכר איך אושר גדול הציף אותי. בערב התחרות של "תשואות ראשונות" הגעתי למקום הראשון ובעקבות כך הוזמנתי להופעת בכורה בתכנית הטלוויזיה לנוער "עלם ועלמה" שהנחה דן כנר. במהלך שהותי בלהקת הנוער העובד הספקתי לגשת למבחני קבלה ללהקה צבאית, ועברתי את כולם בהצלחה. מבחני במה קראו לזה אז, לא אודישן. מבחנים. השפה העברית הייתה מקור לגאווה.
 
כבר בקבלת תעודת הזהות, החלפתי את שם המשפחה לארז ובבית הורי קיבלו את זה כחלק ממרד נעורים שעוברים בגיל ההתבגרות. הם הבינו ונכנעו לנער שמתחיל לטפח את חלומו הגדול להיות זמר.