הבן המושלם

מיה בעלת השפה השסועה

 

אַנִיל פּאטֶל היה בן עשר כשצפה לראשונה בהליך בוררות שניהל אביו.

בדרך כלל לא הורשו ילדים להשתתף בישיבות אלה, אך אניל היה יוצא מן הכלל, מכיוון שברור היה כי בבוא היום יירש את התפקיד מאביו. כילד היחיד שנכח במקום, אניל השתדל כמיטב יכולתו להיות בלתי נראה והשתופף באחת מפינות חדר ההסבה. הישיבות תמיד נערכו כאן: בחלל הגדול ביותר, בבית הגדול ביותר, בכפר הקטן הנטוע בלב אדמות חקלאיות במערב הודו. החדר הזה היה לבו הפועם של הבית הגדול, שבו אכלה המשפחה את ארוחותיה, אבא קרא את העיתון, אימא תיקנה בו בגדים ואניל ואֶחָיו ואחותו מיהרו לסיים את שיעורי הבית לפני שיצאו לשחק בחוץ. במרכז חדר ההסבה ניצב שולחן עץ ענקי — מִשְטחו העליון בעובי ארבע אצבעות, רגליו המגולפות רחבות כל כך עד שיד אדם בוגר לא יכלה להקיפן. זה היה פריט ריהוט עצום כל כך שנדרשו ארבעה אנשים להרימו, אם כי זה דורות לא הוזז השולחן ממקומו יותר ממטר.

ביום הזה ישב אבא בראש השולחן רב-ההוד, ומשני צדדיו דודתו ודודו של אניל. קרובי משפחה, חברים ושכנים עמדו במרחק אומר כבוד מהם. החדר היה מלא באנשים, אך מַיָה, דודניתו של אניל ומושא הבוררות של היום, לא הייתה ביניהם. מיה, בת אחותו של אבא, נולדה עם שפה שסועה. בעלה האמין שמקור הפגם בקללה שהוטלה על המשפחה שאליה הצטרף כשנשא אותה לאישה. העובדה שדודו של אניל הסכים לבוא הנה, למסור את הטיפול בסכסוך המשפחתי לבורר ממשפחת אשתו ולא מבני משפחתו, הייתה בעלת משמעות אך לא מפתיעה. לאבא יצאו מוניטין של אדם הוגן וחכם, ושִמעו הגיע למרחקים, הרבה מעבר לשטחי אדמותיהם.

דודו של אניל טען כי יש לשחררו מהנישואים כדי שיהיה חופשי למצוא לעצמו אישה אחרת, שתעניק לו ילדים נורמליים ובריאים. לטענתו, הפגם של מיה הוא עדות לפגם ברחמה של אשתו, שרק תמשיך להביא לו מזל רע ובנות שלא יהיה אפשר להשיאן, ויהיו לנצח כאבן רחיים על צווארו. אחותו של אבא ישבה בסמוך, טמנה את פניה בשולי הסארי שלה ומיררה בבכי.

פניו של אבא נותרו חתומים בשעה שהקשיב. אחר כך התייעץ עם האסטרולוג שהזמין וביקש ממנו לקרוא את מפות הלידה של מיה. האסטרולוג לא מצא בהן מתום: מיה נולדה במזל כוכב טוב, בעת ההיריון לא אירע שום ליקוי חמה או ירח. לבסוף פנה אבא אל אחותו הצעירה. האם היא אוהבת את מיה? הוא שאל. האם היא מסורה לבעלה? האם תעשה הכול למען בריאותם ואושרם? בתשובה לכל השאלות הנהנה אחותו לאות הן ומיררה בבכי. בעלה השפיל את עיניו ונעץ מבט ממושך כל כך בשולחן, עד שאניל החל לחשוש שמא יבחין בראשי התיבות שהוא ואחיו חרטו באחרונה בשוליו.

״העניין קשה מאוד,״ פתח אבא ואמר, אחרי שהכול אמרו את דברם. ״ברור שאיש אינו מאחל לעצמו את הפגם שעמו נולדה מיה. אך כפי ששמעתם מהאסטרולוג, מקור הבעיה אינו בהיריון או בלידה. במקרה הזה איננו יכולים להטיל את האשמה על אמה של מיה, היא לא אשמה יותר מאביה.״

רחש של תדהמה עבר בקהל. אניל עצר את נשימתו. אפילו בגיל עשר הבין היטב את הסכנה שבאיום על גאוותו של גבר אחר. חילופי צעקות פרצו בין קרובי משפחתו בשל עניינים פעוטים בהרבה. כל העיניים בחדר הופנו לעבר דודו של אניל, שנראה המום מהאפשרות שהועלתה, שלפיה ייתכן שהוא האחראי לסבלותיה של מיה. קמט עמוק נחרץ בין גביניו.

״ולכן,״ המשיך אבא, ״עלינו להתמקד בילדה. מה אנחנו יודעים על מיה?״

לרגע חש אניל אבוד. מה יש לדעת על תינוקת שאפילו אינה נוכחת? הוא הביט סביבו והבין שהאחרים מבולבלים גם הם.

״מיה,״ חזר אבא. ״פירוש שמה הוא אשליה. מהי אשליה? משהו שמאחז את עינינו? דבר מה שאינו כפי שהוא נראה? בְּהָאִי,״1 פנה אל גיסו והניח יד על זרועו, ״אתה חכם מכדי ללכת שולל אחרי אחיזת עיניים, נכון? אתה יודע שבתך האמיתית איננה סובלת משפה שסועה. אתה יודע שבתך, בתך האמיתית, היא יפה ונאמנה, ותעניק לך שנים של טיפול מסור ואושר, נכון?״

1 בהאי: אחי, בהודית

דודו של אניל בהה באבא דקות ארוכות. הקמט בין גביניו התרכך, והוא הנהן באיטיות בראשו. התנועה הייתה קלה, והכול המתינו עד שחזר עליה שנית ורק אז החלו למלמל בהסכמה. דודתו של אניל חדלה לבכות ומשכה בחדות באפה פעמים אחדות. אבא חייך ונשען לאחור בכיסאו. ״אם כך, עלינו לחשוף את בתך האמיתית. יידרש לכך אדם חזק וחכם. אתה מוכן למשימה, בהאי? כן? טוב מאוד.״

כעבור שלושה שבועות לקחו אביו של אניל ודודו את מיה למרפאת הצדקה הניידת שהגיעה לעיר הסמוכה, שם עברה ניתוח-חינם לתיקון שפתה השסועה, שארך שעה. איש בכפר לא היה ער לאפשרות הזו, אך אבא היה מהתושבים הבודדים שהיו מסוגלים לקרוא את העיתון מהעיר. כעבור חודשים אחדים החלימה מיה כליל מהניתוח. כשהתחבושות הוסרו, האשליה נמוגה. במקומה עלה חיוך יפה ומושלם, כמו החיוך שעמו נולדו בהמשך שלוש אחיותיה הצעירות של מיה. ומאז בכל שנה, ביום הולדתה של מיה, נהגו הוריה להביא לאבא מנחת פירות ופרחים מקודשים.

***

 

בלילה שבו שב אבא מהמרפאה ישב אתו אניל בחדר ההסבה, אחרי שאימא וארבעת אחיו הצעירים הלכו לישון. אניל ואביו ישבו זה מול זה משני צדי השולחן הגדול, ולוח שחמט מונח ביניהם.

״מעולם לא ראיתי אותם ככה,״ אמר אניל. דודתו ודודו דמעו שניהם כשיצאו מהבית הגדול יחד עם מיה.

פיו של אבא התעקל כלפי מעלה בצד אחד, בחצי-חיוך לאה. ״דודך הוא אדם טוב בלבו פנימה. הוא בסך הכול נזקק למעט הכוונה כדי למצוא את הדרך הנכונה.״

״אתה עזרת לו?״ שאל אניל, למרות שלא התכוון שדבריו יובעו כשאלה.

ראשו של אבא עלה וירד בתנועה קצובה, והוא זקר אגודל ואצבע מרוחקות סנטימטר זו מזו. ״זו בעיקר הייתה עבודה של הרופא.״

עפעפיו של האב החלו להישמט, אבל אניל רצה מאוד שימשיך לדבר. ״ס-ספר לי על כך,״ גמגם. ״בבקשה.״

אבא גלגל את החייל בין אצבעותיו בטרם הניח אותו על הלוח. הוא התרווח בכיסאו ושילב את ידיו על בטנו. ״מחוץ לשוק, מול דוכן הקוקוס, הוקם אוהל גדול. בחוץ השתרך תור של חמישים איש. בפנים היו שורות-שורות של מיטות. הרופא הגיע והסביר מה יעשה כדי לתקן את השפה של מיה. הוא הראה לנו תמונות של ילדים אחרים שטיפל בהם, לפני ואחרי.״ אבא הניד בראשו פעם אחת. ״קסם. נס, למען האמת.״

אבא הזיז קדימה את הצריח שלו והרים אל אניל עיניים לחות מדמעות.

״אתה צריך להיות רופא,״ אמר לאניל. ״אתה תעשה דברים אדירים.״