במבי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
במבי
מכר
מאות
עותקים
במבי
מכר
מאות
עותקים
5 כוכבים (2 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

פליקס זאלטן

פליקס זַאלטֶן (גרמנית: Felix Salten‏; 6 בספטמבר 1869 – 8 באוקטובר 1945) היה שם העט של הסופר יהודי-אוסטרי זיגמונד זלצמן.

ב–1900 קיבל משרה ראשונה כעורך מדור הפליטונים בעיתון הוינאי "נויה פרייה פרסה" כמחליפו של תיאודור הרצל. לאחר מכן היה גם מבקר תיאטרון באותו עיתון. ב-1910 החל לכתוב רומנים. כמו כן פרסם טורי עיתונים בווינה ובברלין, ואף טקסטים לאופרות. ביים גם כמה הצגות וסרטים. 

יצירתו המפורסמת ביותר היא "במבי: חיים ביער". את ההשראה לספר זה קיבל בעת שערך טיול בהרי האלפים בשנת 1923. שלוש שנים לאחר מכן פורסם הספר. ב-1933 מכר את הזכויות על הספר, ולכן לא זכה לרווחים מסרטו של דיסני משנת 1942 אשר התבסס על ספרו, ונחשב כיום לקלאסיקה.

הוא כתב ספר נוסף שהתבסס על דמותו של במבי בשם "ילדיו של במבי: סיפורה של משפחת יערות", ב-1939. סיפורו "הכלב מפלורנץ" היווה השראה לסרט נוסף של דיסני, "הכלב המדובלל". 

ככל הנראה חיבר זאלטן את הספר בעל התכנים הבוטים "זכרונותיה של ג'וזפין מונצנבאכר".

תקציר

בַּמְבִּי, עֹפֶר הָאַיָּלִים הַקָּטָן, בָּא לָעוֹלָם בְּעֹמֶק הַיַּעַר, בְּלֵב סְבַךְ מוּגָן הֵיטֵב שֶׁל שִׂיחִים וּפְרָחִים. אֶת שְׁנוֹתָיו הָרִאשׁוֹנוֹת הוּא מְבַלֶּה בַּנְּעִימִים, בְּחֶבְרַת אִמּוֹ וִידִידָיו הָאַיָּלִים. הוּא לוֹמֵד לְהַכִּיר אֶת שְׁאַר יְצוּרֵי הַיַּעַר, אֶת אָרְחוֹת חַיֵּיהֶם וְאֶת עוֹנוֹת הַשָּׁנָה הַמִּתְחַלְּפוֹת לְנֶגֶד עֵינָיו.אַךְ כְּכָל שֶׁהוּא מִתְבַּגֵּר, בַּמְבִּי מְגַלֶּה שֶׁהַיַּעַר טוֹמֵן בְּחֻבּוֹ גַּם צַעַר וְסַכָּנוֹת, וּבְרֹאשָׁן הַסַּכָּנָה הַגְּדוֹלָה בְּיוֹתֵר - הָאָדָם.
 
בַּמְבִּי הוּא הַסֵּפֶר שֶׁעָלָיו מְבֻסָּס הַסֶּרֶט הַמְּצֻיָּר הָאָהוּב שֶׁל ווֹלְט דִיסְנִי. בְּמֶשֶׁךְ הַזְּמַן הָפַךְ הַשֵּׁם בַּמְבִּי לִמְזֹהֶה כָּל כָּךְ עִם סִרְטֵי דִיסְנִי, שֶׁרַבִּים שָׁכְחוּ, אוֹ אֵינָם יוֹדְעִים כְּלָל, שֶׁמְּקוֹרוֹ בְּסִפּוּר הַיַּעַר הַפִּיּוּטִי וְהַקָּסוּם שֶׁלִּפְנֵיכֶם, שֶׁכָּתַב פֶלִיקְס זַאלְטֶן בִּשְׁנַת 1923 בְּאוֹסְטְרִיָה.
 
אֲנַחְנוּ שְׂמֵחִים לְהַגִּישׁ לָכֶם תַּרְגּוּם חָדָשׁ שֶׁל הַסֵּפֶר הַמְּקוֹרִי, פְּרִי עֵטוֹ שֶׁל הַסּוֹפֵר וְהַמְּתַרְגֵּם מִיכָאֵל דַּק.

פרק ראשון

הוּא בָּא לָעוֹלָם בְּעֹמֶק הַיַּעַר, בְּאֶחָד מֵאוֹתָם מִסְתְּרֵי סְבַךְ שֶׁנִּרְאִים כְּאִלּוּ הֵם פְּתוּחִים לְכָל עֵבֶר אֲבָל בְּעֶצֶם הֵם מוּגַנִּים מִכָּל הַכִּוּוּנִים. 
 
מְעַט מָקוֹם הָיָה בַּמִּסְתּוֹר, בְּקֹשִי דֵּי מָקוֹם בִּשְׁבִילוֹ וּבִשְׁבִיל אִמּוֹ. 
 
וְעַכְשָׁו הוּא עָמַד מִתְנוֹדֵד, מְהֻסָּס, עַל רַגְלָיו הַדַּקִּיקוֹת, נָעַץ מַבָּט מְטֻפָּשׁ קָדִימָה בְּעֵינַיִם מְצֹעָפוֹת שֶׁעוֹד לֹא רָאוּ דָּבָר, רֹאשׁוֹ נָטָה וְהוּא רָעַד כֻּלּוֹ וְהָיָה מְטֻשְׁטָשׁ לְגַמְרֵי. 
 
"אֵיזֶה יֶלֶד יָפֶה!" אָמְרָה צִפּוֹר הָעַקְעָק. 
 
הִיא הִגִּיעָה לְשֵׁמַע אַנְחוֹת הַכְּאֵב שֶׁבָּקְעוּ מִגְּרוֹנָהּ שֶׁל הָאֵם. וְעַכְשָׁו יָשְׁבָה הַגְּבֶרֶת עַקְעָק עַל עָנָף סָמוּךְ. "אֵיזֶה יֶלֶד יָפֶה!" הִיא קָרְאָה שׁוּב. מִשֶּׁלֹּא קִבְּלָה תְּשׁוּבָה הִמְשִׁיכָה לְדַבֵּר בְּלַהַט. "מַדְהִים הַדָּבָר, שֶׁהוּא מִיָּד עוֹמֵד וְיָכוֹל לָלֶכֶת! כַּמָּה מְעַנְיֵן! מֵעוֹדִי לֹא רָאִיתִי דָּבָר כָּזֶה, בְּחַיַּי. טוֹב, אֲנִי צְעִירָה, בְּסַךְ הַכֹּל עָזַבְתִּי אֶת הַקֵּן לִפְנֵי שָׁנָה, כְּפִי שֶׁאַתֶּם אוּלַי יוֹדְעִים. אֲבָל אֲנִי רוֹאָה בְּזֶה מַמָּשׁ פֶּלֶא. יֶלֶד כָּזֶה... בָּא לָעוֹלָם מַמָּשׁ בִּשְׁנִיָּה זוֹ, וְהִנֵּה כְּבָר הוּא עוֹמֵד עַל הָרַגְלַיִם. זֶה מְכֻבָּד. בִּכְלָל, אֲנִי חוֹשֶׁבֶת שֶׁכָּל מָה שֶׁקָּשׁוּר בְּאַיָּלִים הוּא מְכֻבָּד. הַאִם הוּא יָכוֹל מִיָּד גַּם לָרוּץ...?" 
 
"בְּוַדַּאי," הֵשִׁיבָה לָהּ הָאֵם חֲרִישִׁית. "אֲבָל עָלַיִךְ לִסְלֹחַ לִי אִם אֲנִי לֹא מְסֻגֶּלֶת לְנַהֵל שִׂיחָה כָּרֶגַע. יֵשׁ כָּל כָּךְ הַרְבֵּה דְּבָרִים שֶׁאֲנִי צְרִיכָה לַעֲשׂוֹת וַאֲנִי מַרְגִּישָׁה קְצָת חַלָּשָׁה עֲדַיִן." 
 
"אַל תִּתְּנִי לִי לְהַפְרִיעַ לָךְ," אָמְרָה הַגְּבֶרֶת עַקְעָק, "גַּם לִי אֵין הַרְבֵּה זְמַן. אֲבָל דָּבָר כָּזֶה לֹא רוֹאִים בְּכָל יוֹם. אֲנִי אוֹמֶרֶת לָךְ, כַּמָה שֶׁהַדְּבָרִים הָאֵלֶּה מְסֻבָּכִים אֶצְלֵנוּ. הַיְּלָדִים שֶׁלָּנוּ לֹא יְכוֹלִים לָזוּז כְּשֶׁהֵם בּוֹקְעִים מֵהַבֵּיצָה, הֵם מֻטָּלִים חַסְרֵי אוֹנִים בַּקֵּן וּזְקוּקִים לְטִפּוּל, טִפּוּל כָּזֶה, שֶׁאַתְּ בִּכְלָל לֹא יְכוֹלָה לְדַמְיֵן לְעַצְמֵךְ. אֵיזוֹ עֲבוֹדָה עוֹבְדִים כְּדֵי לְהַאֲכִיל אוֹתָם, אֵיזֶה פְּחָדִים פּוֹחֲדִים, כִּי צָרִיךְ לְגוֹנֵן עֲלֵיהֶם. אֲנִי אוֹמֶרֶת לָךְ, חִשְׁבִי בְּעַצְמֵךְ כַּמָה זֶה קָשֶׁה לְהָבִיא אֹכֶל לַיְּלָדִים וּבוֹ בַּזְּמַן לִשְׁמֹר עֲלֵיהֶם כְּדֵי שֶׁלֹּא יִקְרֶה לָהֶם דָּבָר. הֵם הֲרֵי לֹא יְכוֹלִים לַעֲזֹר לְעַצְמָם אִם אַתְּ לֹא בַּסְּבִיבָה. אָז מָה אַתְּ אוֹמֶרֶת? אֲנִי צוֹדֶקֶת אוֹ לֹא? וְכַמָּה צָרִיךְ לְהַמְתִּין עַד שֶׁהֵם מַתְחִילִים לָזוּז וְכַמָּה זְמַן זֶה לוֹקֵחַ עַד שֶׁהֵם מַעֲלִים כַּמָּה נוֹצוֹת עַל הָעוֹר שֶׁלָּהֶם וּמַתְחִילִים לְהֵרָאוֹת כְּמוֹ מַשֶּׁהוּ פָּחוֹת אוֹ יוֹתֵר מְסֻדָּר." 
 
"סִלְחִי לִי," עָנְתָה הָאֵם הַטְּרִיָּה, "לֹא הִקְשַׁבְתִּי." 
 
הַגְּבֶרֶת עַקְעָק עָפָה מִשָּׁם. "אֵיזוֹ אִישִׁיּוּת מְטֻפֶּשֶׁת," הִיא חָשְׁבָה לְעַצְמָהּ. "מְכֻבֶּדֶת, אֲבָל טִפְּשָׁה!" 
 
הָאֵם הַטְּרִיָּה כִּמְעַט שֶׁלֹּא שָׂמָה לִבָּהּ לִגְבֶרֶת עַקְעָק. הִיא הִמְשִׁיכָה לִרְחֹץ אֶת הָרַךְ הַנּוֹלָד. הִיא רָחֲצָה אוֹתוֹ בִּלְשׁוֹנָהּ, וְזֶה כָּלַל הַכֹּל - רְחִיצָה, טִפּוּל, עִסּוּי־מְחַמֵּם וּנְשִׁיקוֹת אַהֲבָה.

פליקס זאלטן

פליקס זַאלטֶן (גרמנית: Felix Salten‏; 6 בספטמבר 1869 – 8 באוקטובר 1945) היה שם העט של הסופר יהודי-אוסטרי זיגמונד זלצמן.

ב–1900 קיבל משרה ראשונה כעורך מדור הפליטונים בעיתון הוינאי "נויה פרייה פרסה" כמחליפו של תיאודור הרצל. לאחר מכן היה גם מבקר תיאטרון באותו עיתון. ב-1910 החל לכתוב רומנים. כמו כן פרסם טורי עיתונים בווינה ובברלין, ואף טקסטים לאופרות. ביים גם כמה הצגות וסרטים. 

יצירתו המפורסמת ביותר היא "במבי: חיים ביער". את ההשראה לספר זה קיבל בעת שערך טיול בהרי האלפים בשנת 1923. שלוש שנים לאחר מכן פורסם הספר. ב-1933 מכר את הזכויות על הספר, ולכן לא זכה לרווחים מסרטו של דיסני משנת 1942 אשר התבסס על ספרו, ונחשב כיום לקלאסיקה.

הוא כתב ספר נוסף שהתבסס על דמותו של במבי בשם "ילדיו של במבי: סיפורה של משפחת יערות", ב-1939. סיפורו "הכלב מפלורנץ" היווה השראה לסרט נוסף של דיסני, "הכלב המדובלל". 

ככל הנראה חיבר זאלטן את הספר בעל התכנים הבוטים "זכרונותיה של ג'וזפין מונצנבאכר".

במבי פליקס זאלטן
הוּא בָּא לָעוֹלָם בְּעֹמֶק הַיַּעַר, בְּאֶחָד מֵאוֹתָם מִסְתְּרֵי סְבַךְ שֶׁנִּרְאִים כְּאִלּוּ הֵם פְּתוּחִים לְכָל עֵבֶר אֲבָל בְּעֶצֶם הֵם מוּגַנִּים מִכָּל הַכִּוּוּנִים. 
 
מְעַט מָקוֹם הָיָה בַּמִּסְתּוֹר, בְּקֹשִי דֵּי מָקוֹם בִּשְׁבִילוֹ וּבִשְׁבִיל אִמּוֹ. 
 
וְעַכְשָׁו הוּא עָמַד מִתְנוֹדֵד, מְהֻסָּס, עַל רַגְלָיו הַדַּקִּיקוֹת, נָעַץ מַבָּט מְטֻפָּשׁ קָדִימָה בְּעֵינַיִם מְצֹעָפוֹת שֶׁעוֹד לֹא רָאוּ דָּבָר, רֹאשׁוֹ נָטָה וְהוּא רָעַד כֻּלּוֹ וְהָיָה מְטֻשְׁטָשׁ לְגַמְרֵי. 
 
"אֵיזֶה יֶלֶד יָפֶה!" אָמְרָה צִפּוֹר הָעַקְעָק. 
 
הִיא הִגִּיעָה לְשֵׁמַע אַנְחוֹת הַכְּאֵב שֶׁבָּקְעוּ מִגְּרוֹנָהּ שֶׁל הָאֵם. וְעַכְשָׁו יָשְׁבָה הַגְּבֶרֶת עַקְעָק עַל עָנָף סָמוּךְ. "אֵיזֶה יֶלֶד יָפֶה!" הִיא קָרְאָה שׁוּב. מִשֶּׁלֹּא קִבְּלָה תְּשׁוּבָה הִמְשִׁיכָה לְדַבֵּר בְּלַהַט. "מַדְהִים הַדָּבָר, שֶׁהוּא מִיָּד עוֹמֵד וְיָכוֹל לָלֶכֶת! כַּמָּה מְעַנְיֵן! מֵעוֹדִי לֹא רָאִיתִי דָּבָר כָּזֶה, בְּחַיַּי. טוֹב, אֲנִי צְעִירָה, בְּסַךְ הַכֹּל עָזַבְתִּי אֶת הַקֵּן לִפְנֵי שָׁנָה, כְּפִי שֶׁאַתֶּם אוּלַי יוֹדְעִים. אֲבָל אֲנִי רוֹאָה בְּזֶה מַמָּשׁ פֶּלֶא. יֶלֶד כָּזֶה... בָּא לָעוֹלָם מַמָּשׁ בִּשְׁנִיָּה זוֹ, וְהִנֵּה כְּבָר הוּא עוֹמֵד עַל הָרַגְלַיִם. זֶה מְכֻבָּד. בִּכְלָל, אֲנִי חוֹשֶׁבֶת שֶׁכָּל מָה שֶׁקָּשׁוּר בְּאַיָּלִים הוּא מְכֻבָּד. הַאִם הוּא יָכוֹל מִיָּד גַּם לָרוּץ...?" 
 
"בְּוַדַּאי," הֵשִׁיבָה לָהּ הָאֵם חֲרִישִׁית. "אֲבָל עָלַיִךְ לִסְלֹחַ לִי אִם אֲנִי לֹא מְסֻגֶּלֶת לְנַהֵל שִׂיחָה כָּרֶגַע. יֵשׁ כָּל כָּךְ הַרְבֵּה דְּבָרִים שֶׁאֲנִי צְרִיכָה לַעֲשׂוֹת וַאֲנִי מַרְגִּישָׁה קְצָת חַלָּשָׁה עֲדַיִן." 
 
"אַל תִּתְּנִי לִי לְהַפְרִיעַ לָךְ," אָמְרָה הַגְּבֶרֶת עַקְעָק, "גַּם לִי אֵין הַרְבֵּה זְמַן. אֲבָל דָּבָר כָּזֶה לֹא רוֹאִים בְּכָל יוֹם. אֲנִי אוֹמֶרֶת לָךְ, כַּמָה שֶׁהַדְּבָרִים הָאֵלֶּה מְסֻבָּכִים אֶצְלֵנוּ. הַיְּלָדִים שֶׁלָּנוּ לֹא יְכוֹלִים לָזוּז כְּשֶׁהֵם בּוֹקְעִים מֵהַבֵּיצָה, הֵם מֻטָּלִים חַסְרֵי אוֹנִים בַּקֵּן וּזְקוּקִים לְטִפּוּל, טִפּוּל כָּזֶה, שֶׁאַתְּ בִּכְלָל לֹא יְכוֹלָה לְדַמְיֵן לְעַצְמֵךְ. אֵיזוֹ עֲבוֹדָה עוֹבְדִים כְּדֵי לְהַאֲכִיל אוֹתָם, אֵיזֶה פְּחָדִים פּוֹחֲדִים, כִּי צָרִיךְ לְגוֹנֵן עֲלֵיהֶם. אֲנִי אוֹמֶרֶת לָךְ, חִשְׁבִי בְּעַצְמֵךְ כַּמָה זֶה קָשֶׁה לְהָבִיא אֹכֶל לַיְּלָדִים וּבוֹ בַּזְּמַן לִשְׁמֹר עֲלֵיהֶם כְּדֵי שֶׁלֹּא יִקְרֶה לָהֶם דָּבָר. הֵם הֲרֵי לֹא יְכוֹלִים לַעֲזֹר לְעַצְמָם אִם אַתְּ לֹא בַּסְּבִיבָה. אָז מָה אַתְּ אוֹמֶרֶת? אֲנִי צוֹדֶקֶת אוֹ לֹא? וְכַמָּה צָרִיךְ לְהַמְתִּין עַד שֶׁהֵם מַתְחִילִים לָזוּז וְכַמָּה זְמַן זֶה לוֹקֵחַ עַד שֶׁהֵם מַעֲלִים כַּמָּה נוֹצוֹת עַל הָעוֹר שֶׁלָּהֶם וּמַתְחִילִים לְהֵרָאוֹת כְּמוֹ מַשֶּׁהוּ פָּחוֹת אוֹ יוֹתֵר מְסֻדָּר." 
 
"סִלְחִי לִי," עָנְתָה הָאֵם הַטְּרִיָּה, "לֹא הִקְשַׁבְתִּי." 
 
הַגְּבֶרֶת עַקְעָק עָפָה מִשָּׁם. "אֵיזוֹ אִישִׁיּוּת מְטֻפֶּשֶׁת," הִיא חָשְׁבָה לְעַצְמָהּ. "מְכֻבֶּדֶת, אֲבָל טִפְּשָׁה!" 
 
הָאֵם הַטְּרִיָּה כִּמְעַט שֶׁלֹּא שָׂמָה לִבָּהּ לִגְבֶרֶת עַקְעָק. הִיא הִמְשִׁיכָה לִרְחֹץ אֶת הָרַךְ הַנּוֹלָד. הִיא רָחֲצָה אוֹתוֹ בִּלְשׁוֹנָהּ, וְזֶה כָּלַל הַכֹּל - רְחִיצָה, טִפּוּל, עִסּוּי־מְחַמֵּם וּנְשִׁיקוֹת אַהֲבָה.